רגע הצלצול של השעון המעורר היה החלק האהוב על וינסטון ביממה כולה. את המנגינה של השעון היה מחליף לפחות פעמיים בשבוע, והיום בבוקר התענג דקות ארוכות על פרק מתוך סוויטה של באך. וינסטון ידע שיש בני אדם שקשה להם לקום בבוקר, אבל הוא חשד שאלה אנשים שלא אוהבים מוזיקה. כשהצלילים האחרונים גוועו הוא התלבש, הרתיח לעצמו קפה הפוך גדול ויצא מן הבית.
וינסטון לא לגמרי התרגל למכונית הכחולה המבריקה שהייתה עוצרת מול הדלת בכל בוקר בשבע ארבעים ושתיים בדיוק, ומורידה אותו בפתח המשרד בשבע חמישים ותשע. הוא אהב לנהוג בעצמו, ובעבר היה יוצא לפעמים לשעה־שעתיים של נהיגה מחוץ לעיר רק כדי להרגיש שהוא חי. אבל היום זה כבר נחשב מסוכן מדי. רק הצעירים עושים דברים כאלו, וגם כמה מבוגרים עקשנים שלא הסכימו להסתגל.
באנחה קלה נכנס למכונית הסגלגלה וניחם את עצמו בכך שלפחות מאז עידן הרכב האוטונומי הוא יכול לעבור על העיתון בדרך. בעיתון היה כתוב שהפעם זו תהיה בוודאות הקדנציה האחרונה של ראש־הממשלה. וינסטון לא היה בטוח כל כך.
70 שנה אחרי פרסומו: הספר "1984" ממשיך להזהיר מהסכנה האורבת לנו
***
הוא היה משועשע מעט בכל פעם שחלף ליד שלט הכניסה של האגף לחינוך טכנולוגי במשרד החינוך. כאחד העובדים הוותיקים הוא ידע שמאז הוקם האגף, בתחילת שנות האלפיים, המטרה שלו התהפכה לחלוטין. הייעוד המקורי היה הפצה והטמעה של טכנולוגיות חדשות בבתי הספר: בתחילה מחשב לכל כיתה ובהמשך טאבלט לכל תלמיד; היו כבר כיתות ניסוי ראשונות ללא מורה אנושי כלל. היום כמובן אי אפשר להעלות את זה על הדעת, חשב וינסטון, הזיכרון שלנו קצר כל כך.
מטרת המוסד השתנתה לחלוטין כמובן אחרי המשבר הטכנולוגי הגדול של תחילת שנות העשרים. המחקרים בעניין ההשפעות ארוכות הטווח של השימוש במכשירים סלולריים הלכו והצטברו כבר זמן רב, אבל הייתה זו תאונת הרכבות הנוראה שאירעה משום ששני נהגי הקטרים התכתבו בוואטסאפ שעוררה את העולם מתרדמתו וגרמה לו לחשוב מחדש על כל הסיפור. ההפגנות הגדולות בטיימס סקוור ובשאנז אליזה, שבהן נותצו מאות אלפי מכשירים ניידים, יחד עם צניחת מניות הטכנולוגיה בבורסות, הפכו את הזעם הרגעי למהפכה שאחריה כלום כבר לא נראה אותו הדבר.
השלט הישן בכניסה לבניין עוד נותר על כנו, אבל המגמה התהפכה, והעובדים החדשים ברובם שקדו על תוכניות פעולה להגבלת השימוש באמצעים טכנולוגיים. וינסטון עצמו עמד בראש מחלקה קטנה שעסקה בכתיבת עלוני מידע לציבור, ולא קינא בחבריו שקיבלו משרות בכירות יותר במחלקה לאכיפת האיסור על מכירת מוצרי תקשורת לקטינים. בקצה המסדרון הוקם גם תת־אגף שאמור לחקור אם אפשר יהיה אי פעם ליצור שימוש בטוח ומועיל עבור טכנולוגיה סלולרית. אבל וינסטון חשב שזה כבר מדע בדיוני.
הבוקר כבר הצטברו על שולחנו כמה טיוטות של עלון חדש שנכתב עבור בני 18, שנועד לשכנע אותם לא לממש את הזכות החוקית שלהם לקנות טלפון חכם. וינסטון עבר על החומרים. הם היו נחמדים, אבל הוא הרגיש שהם מפספסים את הנקודה. "נמצא שמנת המשכל של המשתמשים יורדת בעשרים נקודות איי־קיו"; "הוכח ששימוש במכשיר מגדיל ב־50 אחוזים את הסיכון לדיכאון". הוא לא הרגיש שכל האיומים האלו הצליחו להעביר את התחושה של הזמן שנוזל בין אצבעות הידיים, נמתח כמו מיתר של גיטרה ואז פוקע ומסתבך סביב עצמו לקשר מיותר וחסר טעם. אבל הוא לא ידע בדיוק איך לומר את זה, אז הוא סימן כמה תיקונים ושלח אותם להכין לו גרסה נוספת.
יום שלישי היה גם היום של סדנת הגמילה השבועית. לא שהיה חשש אמיתי שמי מהמשתתפים ינסה לקנות לעצמו טלפון נייד או להתקין מחשב ביתי ולראות בו סדרות. הם כבר היו חכמים ומצולקים מדי בשביל משהו כזה. אבל מפגשים כאלו היו מקובלים אצל מי שנאלצו בשעות העבודה לשהות מול מחשבים, שעשויים למשוך אותם להרגלים הישנים. וינסטון עצמו לא חשב שהוא זקוק לזה. את שלבי הקריז הראשונים הוא כבר עבר לפני שנתיים, ולא חשב לרגע לחזור אחורה. למעשה, הוא המשיך ללכת לסדנה בעיקר בגלל ג'וליה.
***
ג'וליה הייתה עורכת ראשית בכתב עת חדש לענייני רוח וחברה. כתבי עת כאלו צצו בכל מקום כשהציבור הרחב חזר לקרוא דברי דפוס. בפעם הראשונה שלה בסדנה היא התיישבה בלי לומר מילה בכיסא פינתי ליד החלון ועיינה במסמכים שלה בלי להביט לצדדים. אף אחד לא אמר לה כלום חוץ מווינסטון, שניגש אליה בהפסקה ושאל אם היא לא מעדיפה לשבת עם טאבלט וזהו. "זה לא אותו הדבר", היא אמרה בקול קצת מתרעם, "וגם אם כן זה לא עניינך". אבל אחר־כך היא חייכה וסגרה את התיק שלה, ומאז הם נהיו קצת ידידים. שזה היה נחמד, כי אמת הסדנאות הללו היו קצת משעממות. והיום הוא העז סוף־סוף להזמין אותה לשבת יחד על כוס קפה אחרי הפגישה.
אחרי שטעמה מן האספרסו הקטן שהזמינה, היא סיפרה לו שהם עובדים עכשיו על רעיון שנקרא שיח חדש. העיקרון הבסיסי היה שהמשמעות של כל מילה תהיה הפירוש האמיתי שלה: חירות היא חירות; בערות היא בערות; מלחמה היא מלחמה. אנשים יוכלו לכנות דברים בשמות שלהם, ולוותר על כל הכינויים העקיפים. למאותגרי גובה למשל, אפשר יהיה לקרוא פשוט "נמוכים". וינסטון קצת נרתע מן המחשבה אבל היא גם משכה אותו. הוא רצה לשאול אם זה אומר גם שגבר הוא גבר ואישה היא אישה, אבל הוא קצת התבייש. שלא תחשוב שהוא נועז מדי.
אז הוא שתה עוד לגימה מן הקפה שלו, לקח ביס קטן מעוגיית השקדים, ושתק. הוא לא עשה את זה בכוונה, אבל השתיקה שלו הייתה סוג של מבחן קטן. כי וינסטון האמין תמיד שהאישה שמתאימה לו תהיה זו שלידה הוא יצליח לשתוק בלי להרגיש מבוכה. נראה שגם ג'וליה הרגישה בנוח, אז הוא שתק עוד קצת.
"ומה נעשה אחר־כך", הוא שאל לבסוף, "מה נעשה אחרי שנתקן את השפה, החברה תהיה מושלמת, ונשלוט בטבע ובטכנולוגיה? אני יודע שהחיים שלנו היום טובים יותר. אני זוכר שרק לפני כמה שנים אנשים עוד מתו מסרטן ומתאונות דרכים. אני יודע גם שאחוזי הבדידות והדיכאון צנחו מאז שהוכרז חרם עולמי על המסכים. אבל מה נעשה עם כל האושר הזה? לאן בעצם אנחנו רוצים להגיע?".
זה היה חושפני מדי. הוא הרגיש את זה מיד. אבל לא נראה שהיא נרתעה. "אחרי שנגמור לתקן את העולם," היא צחקה, "אולי נשב יחד לראות משהו בנטפליקס". וגם הוא צחק, אבל הרגיש שברגע שפתח את הפה ניקב לו חור קטן בלב והוא התחיל להתרחב.
בסוף הערב הם עלו יחד למונית האוטונומית, שהחליטה שיעיל יותר לעבור קודם אצל ג'וליה. וכשג'וליה יצאה ונופפה לו לשלום הוא חשב שבעצם זה קצת חבל כי ככה לא הייתה לו הזדמנות לשאול אם היא רוצה אולי לעלות אליו הביתה.
