במהלך הנסיעה בכביש ההיקפי של מושב תומר, הדס גוזלן נעצרת לרגע: "את רואה? פה הייתה חדירה", היא מצביעה לכיוון צפון־מערב. "פלסטינים חיבלו בלילה במערכת של הגדר, ובאותו זמן לא הייתה אינדיקציה לכך שהם נכנסו. אני מניחה שניסו לגנוב איזה טרקטור, אבל לא הצליחו. כל דבר כזה מוביל להקפצה, וכיתת הכוננות לא נחה עד שמוודאים שהפולשים כבר לא בתוך היישוב. אנחנו מתייחסים לחבלה כזו כאירוע פח"ע, פעילות חבלנית עוינת לכל דבר".
בצד המושב ברכב תחובים ציורים שהכינו ילדיה. הטלפון שלה לא מפסיק לצלצל; התרעות והודעות נכנסות מדי כמה שניות. גוזלן הנמרצת והחדה כתער לא זקוקה אפילו ליומן כדי לנהל את האירועים. כל המידע נמצא בראש שלה, והיא שולפת נתונים ומפעילה צוותים שלמים באבחת מסרון.
מזה שנה וארבעה חודשים משמשת גוזלן כקצינת הביטחון של המועצה האזורית בקעת הירדן, אמונה על ביטחונם של 5,600 תושבים הפזורים ב־21 יישובים. היא האישה הראשונה באיו"ש שמונתה לקב"טית. לאחר כניסתה לתפקיד החליט מגזין פורבס לכלול אותה ברשימת הצעירים המשפיעים מתחת לגיל 30. "הייתי בהלם", היא מודה. "רק קיבלתי את המינוי, ופתאום מתקשרים אליי ואומרים שנבחרתי לרשימה הזו. לא הבנתי איך הגיעו אליי בכלל. זה היה מאוד מרגש, ועכשיו מזמינים אותי לטוס ולהרצות בכל מיני מקומות. אבל קשה לי לעזוב את הבית. בכל זאת, ארבעה ילדים".
אפשר להבין את ההתלהבות התקשורתית. בחרת תפקיד לא טריוויאלי.
"לי זה לא נראה חריג, אבל אני שומעת את התגובות ומבינה שכנראה זה נכון. הרבה דברים לא נעימים נאמרו מאחורי הגב: אמרו למשל שיהיה לי קשה, שלא אוכל לעשות זאת כמו שצריך בגלל העומס של גידול הילדים. גם טענו שלא מתאים לאישה להיות בתפקיד שמצריך יותר שיקול דעת. אבל החלטתי להתעלם.
"גם היום אני מרגישה לפעמים איזה זלזול כלפיי. יש מכרזים גדולים של מרכיבי ביטחון שאני אחראית עליהם, ולא פעם ולא פעמיים אני נתקלת בקבלנים שעושים פרצוף. כאילו הם חושבים: מה, ילדה בת שלושים תעמוד מולי ותדבר איתי על איך להקים את הגדר ואיפה למקם את תאורת הביטחון? אבל אני מוכיחה לעצמי שאני מסוגלת, ואפשר לראות את זה במספר הפרויקטים שעשינו בשנה שעברה. המזכירה שלי, שהיא כבר שנים בתפקיד, אמרה לי: הדס, אני מרגישה שאני עובדת קשה יותר מאי פעם".
כבר בילדותה, היא מספרת, הייתה טום־בוי, "עם יותר חברים־בנים מחברות. הסתדרתי איתם, וכך גם בתפקיד הזה. אולי הוא נתפס כגברי, אבל אני חושבת שנשים יכולות לעשות אותו לא פחות טוב מגברים, ולפעמים אפילו יותר. הקב"ט מנהל פרויקטים, נותן שירות לתושב, אחראי על מרכיבי ביטחון, מנחה רבש"צים. מתוקף תפקידי אני עובדת מול כל הגופים בגזרה, וגם התושבים רואים בי כתובת. קב"ט צריך להזיז הרים, ואני לא חושבת שזה משהו שאישה לא יכולה לעשות. זה לא שקב"טים רצים כל היום בשטח, ויוצאים למארבים ולמעצרים – אם כי אני באופן אישי אוהבת גם את זה. רק לפני שבוע וחצי הצטרפתי לפעילות צבאית ונכנסתי לאחד הכפרים פה. אבל זו לא חובה, ולא כל קב"ט עוסק בכך".
עם כל הכבוד למטען המגדרי המונח על כתפיה, לגוזלן אתגרים כבדים יותר להתמודד איתם, ובראשם הטרור החקלאי שפשט באזור הבקעה. בשנתיים האחרונות נרשמו ברחבי המועצה 201 אירועים ביטחוניים, ובהם כ־60 מקרי גנבה חקלאית, 48 ניסיונות גנבה, 11 התפרצויות, 17 אירועי "אביר לילה ג'" (חדירה ליישוב) ו־19 גנבות של טרקטורים.
כשאנו נוסעות בכביש ההיקפי של מושב יפית, בתוך דקות מופיע שם רכז הביטחון של היישוב, שבא לבדוק מי משוטט באזור הגדר. "ככה זה צריך להיות", מחמיאה לו גוזלן. "בבקעת הירדן יש רועי צאן שמתקרבים לגדרות היישוב", היא אומרת לי בעודה מביטה לעבר שדות המרעה. "אני לא באה להביע דעה פוליטית על הנושא, אבל אני כן חושבת שהם קולטים את ההתנהלות הביטחונית של המקום, את מרכיבי ההגנה ואת נתיבי החדירה, ויכולים להדליף את המידע הזה. רוב החדירות לא מתרחשות ככה סתם. אדם לא קם בלילה ומחליט להיכנס ליישוב. לפני כן הוא מקבל מידע מודיעיני מסייענים.
"כשיש גנבה חקלאית או השחתה אנחנו לוקחים את זה קשה מאוד, ולא רק בגלל הפגיעה בפרנסה של האדם. באמת כואב לראות שמורידים 150 גפנים. ומעבר לזה, ישנו הנושא העקרוני של ריבונות ומשילות: איך הם מעזים לחדור לשטח לא שלהם, להשחית ולגנוב? אנחנו כל הזמן מנסים לאותת לצבא שיש פה פגיעה גם באורח החיים שלנו וגם בתפיסה של הפלסטינים לגבי מי באמת הריבון".
הרבה מתנדבים, ניידת אחת
גוזלן, תושבת תומר, מגיעה במקור ממושב בעמק יזרעאל. היא אמם של רונה, גאיה, רפאל ונויה, ונשואה לעומרי, קבלן עצמאי שהכירה בצבא. "המזל הוא שאין לו בוס. ככה אנחנו מנהלים את הלו"ז שלנו ומצליחים להסתנכרן", היא אומרת.
אנחנו עוצרות במשרדה בקריית הביטחון של המועצה, וגוזלן מראה לי את מוקד הפניות החדשני שבו התחילה את דרכה בתחום ההגנה על היישובים. "המקום הזה מאויש 24/7, ובכל רגע נתון יש פה סמב"צית מהחטיבה המרחבית לצד מוקדנית תושבת הבקעה. זה יוצר חיבור בין ההתיישבות לצבא. מפה הן מנהלות את האירועים: יש לנו ברחבי המועצה שמונה צמתים שמצולמים, וכך אנחנו יכולים לאחזר אירועים או לתפוס לוחיות זיהוי. השב"כ, המשטרה ומודיעין החטיבה יושבים כאן, ומקבלים מפה נתונים".
לתפקיד הנוכחי היא הגיעה די במקרה. "הדברים ממש זרמו, לא תכננתי כלום. זה משהו שמאפיין אותי מאוד. גם בצבא זה היה ככה: שירתי כרכזת כוח אדם בחיל השלישות, ובהתחלה לא רציתי לצאת לקורס קצינים, אבל הקצינה שלי אמרה לי 'את מפקדת באופי שלך', אז הסכמתי".
את קורס הקצינים סיימה בהצטיינות, ובהמשך שובצה למגוון תפקידי שטח, בין השאר כשלישת המפקדה של חטיבה 7 ברמת הגולן וכשלישת גדוד. בתפקידים כאלה המשיכה לשרת גם כשנישאה והפכה לאם. "רק אחרי הלידה השלישית החלטתי שדי. לא ראיתי כמעט את הילדים, והנסיעות היו קשות. בכל שנתיים את עוברת תפקיד ומקום, ולא שואלים אותך לאן. החלטתי להשתחרר בלי לדעת מה מחכה לי באופק. חתמתי אבטלה, וזה היה קשה מאוד. בסוף נפתח פה מכרז לניהול המוקד, והתקבלתי".
ארבע שנים היא ניהלה את המוקד, וכשקב"ט המועצה הודיע כי הוא יוצא לפנסיה, הציע לה ראש המועצה דוד אלחייני לקבל את התפקיד. "הוא ראה בי פוטנציאל גדול, ולא פתח מכרז פומבי לקב"ט חדש. הרגשתי קצת לא טוב עם זה, כי ידעתי שהמון אנשים מעוניינים בתפקיד, ורציתי להרגיש שנבחרתי מתוך התמודדות מול כולם. אלחייני הסביר לי שזה לא רק חוקי לגמרי, אלא שמשרד הפנים אפילו מעודד מתן אופק של קידום לאנשים מתוך הארגון. ואז הוא הוסיף ואמר: את באמת ראויה".
לפני כחודש דווח בעיתון ידיעות אחרונות כי בתוך חודשיים אירעו שש חדירות לתוך יישובי הבקעה. דפוס הפעולה חוזר על עצמו: עבריינים מהיישובים הפלסטיניים חופרים בור מתחת לגדר, נכנסים וגונבים ציוד חקלאי או טלאים. "הם יודעים כיצד לנטרל את ארונות החשמל של הגדר, ולאחר מכן הם יוצאים עם הטרקטור ובורחים", אומרת גוזלן. "השיטה הזאת גורמת לכך שנגלה את החדירה רק בדיעבד, כשהסיור עובר ליד הגדר, וגם זה רק אם הוא הצליח להבחין בחפירה".
למרות המתיחות הביטחונית וריבוי אירועי הטרור החקלאי, לגוזלן חשוב לציין ש"ביומיום יש פה דו־קיום ראוי להערכה עם הפלסטינים: אנחנו מעסיקים אותם אצלנו, הם נכנסים אלינו, הם חלק מההתיישבות. החיים מולם שונים מאוד מבשאר המועצות ביו"ש. אפילו התפתחו קשרים של חברויות, ואת יכולה לראות חבר'ה יהודים מגיעים לשמוח בחתונה בכפר פלסטיני. בשורה התחתונה, ברגע שיש להם פרנסה, ויש להם במה להתעסק, הם פחות מעוניינים ללכת לכיוון הטרור.
"מתוך העבודה הצמודה שלי עם רכז מודיעין, למדתי שרוב האנשים שאחראים לפשיעה החקלאית הם בכלל לא מהבקעה, אלא מגב ההר. הלילה למשל קיבלתי ידיעה שגילו מי פרץ לנו למוסך לפני חודש – שלושה חבר'ה משכם. יחד עם זאת אני מניחה שיש להם פה באזור אנשים שמסייעים להם. הם לא יגיעו מאזור בנימין או משכם בלי לדעת מראש איפה בדיוק הטרקטור חנה ואיך לנטרל את הגדר. הם עושים עבודת הכנה טובה".
אם הם הצליחו לחדור כדי לגנוב, הם עלולים גם לרצוח?
"זה מה שאני אומרת תמיד, וזה גם מוכח. כל איש משטרה מנוסה יגיד לך שגנב הופך בשנייה לרוצח, גם אם לא זו הייתה כוונתו מלכתחילה. כשהוא מכניס את עצמו לסיטואציה הזאת, יש הרבה תרחישים שיכולים לקרות אם ייתפס – יש כאלה שיברחו מזירת השוד ולא יפגעו באיש, ואחרים שיגידו 'אין מה להפסיד' ויתעמתו עם השוטר, הרבש"ץ או החקלאי שמולם.
"לא מעט פיגועים, חלקם קשים ביותר, התחילו כניסיון גנבה. אני יכולה לספר לך למשל שישבתי בתחקיר עם הקב"טים על אחד ממקרי הרצח המזעזעים ביותר שהיו כאן בארץ, ונאמר לנו שכוונת החודרים לא הייתה בכלל לרצוח, אלא לגנוב. היה להם מידע על נשק שמוחזק בבית, ואז הם הבחינו באנשים ישנים, ועל הדרך רצחו אותם. במקרה אחר, תושב מנתיב־הגדוד נסע באזור צומת אלון, ופלסטינים ניסו לשדוד לו את הרכב. כשהתעמת איתם, הם רצחו אותו. היה אז ויכוח גדול אם להכיר בזה כאירוע פח"ע או אירוע פלילי, ובסוף זה הוכר כפח"ע. דבר דומה קרה גם בכפר הנופש ברוש הבקעה, שם נרצח בשנת 2013 אל"מ במילואים שריה (יאיא) עופר. מהמידע שהועבר אלינו, הפורצים רצו בהתחלה רק לגנוב ממנו. הוא יצא החוצה להתעמת איתם, ונרצח. ברגע שאתה בא כפלסטיני, עם האידיאולוגיה שלך והתרבות שלך והדת שלך, ומתייצב מול יהודי – זה יכול בשנייה אחת להפוך ללאומני".
יש שטוענים שגם הרצח של אורי אנסבכר "רק" נלווה לאונס. היו אפילו שכינו את האירוע "רצח על רקע מגדרי".
"לאנוס בעיניי זה גרוע יותר מאירוע טרור. אני בכלל לא חושבת שצריך לסמן פה קטגוריות: כשמישהו עושה דבר כזה, לא משנה אם המניע לאומני או לא. בסוף ילדה נרצחה. שמעתי תגובות מעצבנות כמו האמירה שחזרה על עצמה – 'למה היא הסתובבה שם לבד'. גם אותי שואלים אם אתן לילדה שלי לטייל פה באזור. את מבינה באיזו מציאות אנחנו חיים? אני צריכה לפחד שהילדה שלי תסתובב פה לבד? למה? הם מרגישים פה בטוחים, אז למה אנחנו צריכים לפחד?"
"באמת כואב לראות שמורידים 150 גפנים. ומעבר לזה, ישנו הנושא העקרוני של ריבונות ומשילות: איך הם מעזים לחדור לשטח לא שלהם, להשחית ולגנוב? אנחנו כל הזמן מנסים לאותת לצבא שיש פה פגיעה גם באורח החיים שלנו וגם בתפיסה של הפלסטינים לגבי מי באמת הריבון"
לדעתך הטרור והפשיעה החקלאית זוכים לטיפול ראוי?
"אפשר לראות שיפור. זה תלוי באנשים. ראש המועצה אלחייני קשוב מאוד אליי ואל הצרכים הביטחוניים, וחזק בפוליטיקה. כשהיה לנו גל פריצות וגנבות דרשנו שיחה עם המשטרה, הצגנו להם נתונים, ושבוע אחר כך הייתה גם שיחה עם קצין המודיעין של המחוז. מה שקורה פה עכשיו זאת היסטוריה: אנחנו מקימים יחידת מתנדבים במסגרת מג"ב, סיור כפרי שכל מטרתו להתמודד עם הפשיעה החקלאית. נכון שזה על בסיס התנדבותי, אבל יש פה תושבים נפלאים שמבינים שהם צריכים לקחת אחריות ולשמור על היישוב שלהם. מדהים לראות איך אפשר לגייס אנשים, שמוכנים לצאת מהבית ולטפל באירוע פלילי לכל דבר. המועצה מעמידה לרשותם כלי רכב ומדים".
עם זאת, גוזלן מודה שהמיזם סובל ממחסור במשאבים. "יש לנו למשל רק ניידת אחת, והשבוע היו לנו כמה אירועים בו זמנית. אני מתקשרת למוקד, שואלת איפה הניידת, ואומרים לי: היא לא יכולה להגיע, היא באירוע אחר".
מבחינת המדינה, אומרת גוזלן, הבקעה נמצאת בתחתית סדר העדיפויות. "יש מערכת 'שב"מ', שטח ביטחון מיוחד, שמאתרת תזוזה. זו מערכת שעולה מיליונים. היא נפרסה רק בשני יישובים, אחרי שאירעו בהם חדירות בזמן האינתיפאדה השנייה ונרצחו אנשים. אני לא רוצה להגיע למקום הזה. לא רוצה שיקרו פה דברים ורק אז נקבל את התקציבים.
"הבעיה היא שהרבה פעמים קובעים מפתח תקציבי או תקנים על סמך מספר התושבים. זה טיפשי, במועצה כמו שלנו. נכון, מספר התושבים אצלנו נמוך מאוד, אבל המועצה הזו היא הרביעית בגודלה בארץ: השטח שלה מתפרס על 860 אלף דונם. תחשבי שאם אני נמצאת במחולה ויש אירוע במבואות־יריחו, זה מרחק של שעת נסיעה. זה קרה לי לא מזמן. לא לוקחים בחשבון את הנתונים האלה, וגם לא את הסוגיה של האוכלוסייה הפלסטינית. בכפרים באזור יש כ־17 אלף תושבים פלסטינים, פי שלושה מאיתנו. איפה אתם משקללים את זה? ולא דיברנו על יריחו, שחיים בה עוד 40 אלף איש".
במקרי חירום, מציינת גוזלן, מועצת בקעת הירדן היא שנותנת מענה לאוכלוסייה בכפרים, ולא הרשות הפלסטינית. "מחצית מהקריאות שמתקבלות פה הן לטיפול בפלסטינים, ואנחנו לא מבדילים בין גזע, דת ומין. הרשות הפלסטינית לא מקצה משאבים לאזור הזה. רק הבוקר הייתה התהפכות של רכב בתאונת דרכים, והוצאנו לשם כוחות מד"א ורכב כיבוי. הם הוציאו מיריחו אמבולנס של הסהר האדום, אבל עד שהוא הגיע, מי טיפל באירוע? ומי שילם על ניידת טיפול נמרץ? אנחנו. המועצה משלמת למד"א 15 אלף שקל בכל חודש".
גם בכל הקשור לשירותים האזרחיים השוטפים, טוענת גוזלן, הפלסטינים לא מקבלים מענה ממנהיגיהם. "אם פלסטיני חוטף למשל דום לב, מה הם עושים? זורקים אותו בש"ג של החטיבה או של אחד היישובים, ואנשי הכוננות שלנו קופצים מהבית כדי לערוך החייאה. בדרך לשם, הם לא ישאלו אם זה פלסטיני או ישראלי. לדעתי הפלסטינים מעדיפים להישאר ככה, בסטטוס־קוו הזה, ולא רוצים שיהיה פה שלטון פלסטיני. אני בטוחה שהם מבינים שיש להם כאן תנאים טובים מאוד. אם הם מרגישים בטוחים להביא לטיפול שלנו אדם שחטף התקף לב, זה מסביר הכול".
גם המדיניות הישראלית באזור, כאמור, לוקה לשיטתה בחסר. "עכשיו במד"א רוצים להוריד לנו את ניידת הטיפול הנמרץ: הם החליטו שאם משרד הבריאות והמדינה לא מתקצבים אותם באיו"ש, הם מפסיקים את הפעילות. זה אומר שמ־1 במארס לא יהיה מענה של נט"ן בכל בקעת הירדן – כולל כביש הבקעה, אחד מעורקי התנועה הכי ראשיים במדינה, שממש לא רק תושבי הבקעה נוסעים בו. אלו המלחמות הפוליטיות שראש המועצה כל הזמן מתמודד איתן. וצריך להבין", היא מדגישה, "כל תאונה פה היא אירוע לכל דבר, היא הופכת לנו את כל היום. האחריות שלנו כמחלקת ביטחון היא גדולה מאוד".
לעיתים קרובות, היא מציינת, נגרמות התאונות כתוצאה מאירועי פח"ע. "התאונה שבה נהרגה הדס תפוחי התרחשה כי זרקו עליה אבנים. בוודאות. זה מידע שנמסר לקב"טים באופן מסודר (לפי המשטרה, נסיבות התאונה עדיין נחקרות – רמ"ב). גם פה יש אירוע של זריקת אבנים פעם בשבוע־שבועיים, אבל זה לא מתקרב למה שקורה בבנימין ובשומרון".
רעידת האדמה שבדרך
בסיטואציה המתעתעת שבה כל עבירה פלילית יכולה להסתיים באירוע חמור על רקע לאומני, גוזלן מנסה להעניק לתושבים תחושת ביטחון. "כשמתחיל אירוע, את לא יודעת איך הוא יסתיים. אני קופצת לכל התרחשות, מפעילה צ'קלאקה ואומרת לעצמי: קחי בחשבון שאת לא יודעת לקראת מה את הולכת. בתור קב"טית אני אולי לא זו שתהרוג את המחבל – סביר להניח שעד שאגיע הוא כבר ייתפס או יברח, כי יש רבש"ץ, סייר או כיתת כוננות – אבל התפקיד שלי בזירה הוא לחשוב על המעטפת. איך לתת ליישוב מענה. איך התושבים ירגישו שמישהו מהמועצה דואג להם לתמיכה".
יצא לך להתעמת עם מחבלים?
"עד עכשיו לא, אבל יצא לי לעצור חוליה של מבריחים. זה לא משהו שקורה לקב"טים בדרך כלל. יום אחד נסעתי, ראיתי מחסום של צה"ל בכביש והבנתי שמחפשים משהו. התברר שבאותו יום היה מידע מודיעיני מדויק על הברחה של אמל"ח מירדן לישראל. פתאום ראש המועצה מתקשר אליי ואומר: 'תקשיבי, יש שני כלי רכב חשודים בחורשה שליד האנדרטה, תבדקי את זה'. ידעתי שאם אתקשר לגדוד ואבקש שישלחו סיור, החשודים עלולים כבר להסתלק משם. נסעתי למחסום הצבאי ואמרתי למ"פ: 'בוא אחריי, אנחנו תופסים אותם'. הוא לא רצה, אז לקחתי לו חיילת אחת והעליתי אותה איתי לרכב. נסעתי ותפסנו אותם. הוצאתי אותם מהאוטו, לקחתי מהם תעודות זהות והתחלתי לתחקר. בתוך שבע דקות כל העולם כבר היה שם".
הם היו מן הסתם חמושים. לא חששת?
"לא חשבתי. יש לי אקדח קטן עם שמונה כדורים, זה הכול, אבל התרחישים האלה לא עברו לי בראש".
ובכל אירוע כזה את למעשה קופצת ומשאירה משפחה בבית.
"כשהתמניתי לתפקיד לקחתי בחשבון שאם יש אירוע, מצופה ממני לגשת, להיות בחזית ולתפעל אותו. בתוך־תוכי אני יודעת שיש לי ארבעה ילדים שיישארו בבית, ולא אהיה שם כדי לשמור עליהם. אבל זה לא שאני הולכת להגן על אחרים ולא דואגת לילדיי. ברוך השם, יש לי בעל שהיה מ"פ בצבא, והוא חמוש. כשהוא בבית, אני הכי רגועה בעולם".
"אני מרגישה שגברים מתנהלים יותר ממקום של אגו – מי אמר קודם, מי עשה מה. לא כולם, אני לא אוהבת להכליל, אבל הרבה פעמים אני נתקלת בסיטואציות כאלה וצוחקת לעצמי. מה זה משנה מי אמר? העיקר שנצליח, שיהיה ביטחון ושנשיג את התקציב".
ובכל זאת, לפעמים הדאגות מציפות. "לפני חודש היה אירוע חדירה בתומר. העירו אותי והודיעו על אביר לילה ג'. לפני שיצאתי מהדלת – שאותה אני תמיד משאירה פתוחה – חשבתי לעצמי שאולי מסתובב כרגע מישהו ביישוב, והנה אני משאירה את הילדים בלעדיי. היה לי קשה. הערתי את עומרי ואמרתי לו: 'אל תלך לישון. תישאר ער עד שאני מעדכנת שהאירוע חוזל"ש'. כאמא אני לא יכולה לנתק את האינסטינקט הזה שנמצא בתוכי, אבל אני מבינה את האחריות שלי וחושבת שזו גם דוגמה טובה לילדים שלי. כשעושים משהו, צריכים לעשות אותו עד הסוף".
יש ציפייה ממך להיות מחוספסת וקשוחה?
"בהתחלה זה באמת היה לי קשה. כל הזמן אמרתי לעצמי: אולי את צריכה להיות יותר קשה? לפתח עור של פיל, לשים על עצמך הגנות, להיות אסרטיבית? אבל אני לא חושבת שיש צורך בכל המסכה הזאת כדי להיות קב"טית, ודווקא הנשיות מביאה לתפקיד יתרונות. למשל, מול הרבש"צים. מאוד חששתי איך הם יקבלו אותי כגורם מקצועי שמנחה אותם, אבל עם הזמן הרגשתי שהצלחתי לבסס לעצמי מעמד ולהיות כתובת עבורם. בשבוע שעבר עשינו יום גיבוש, נסענו לטייל בהר גריזים, ובאותה הזדמנות נפרדנו משני רבש"צים ותיקים שיוצאים לפנסיה. אחד מהם אמר לי: 'היום, אחרי שראיתי אותך בתפקיד, אני חושב שכל המנהלים צריכים להיות נשים'. הוא ריגש אותי כל כך שהתחלתי לדמוע".
אילו יתרונות יש לאישה בתפקיד כזה?
"אני מרגישה שגברים מתנהלים יותר ממקום של אגו – מי אמר קודם, מי עשה מה. לא כולם, אני לא אוהבת להכליל, אבל הרבה פעמים אני נתקלת בסיטואציות כאלה וצוחקת לעצמי. מה זה משנה מי אמר? העיקר שנצליח, שיהיה ביטחון ושנשיג את התקציב".
לעיתים, אומרת גוזלן, הרגישות הנשית מסייעת בפתרון בעיות. "לפעמים אני מרגישה יותר פסיכולוגית מאשר קב"טית. לפני חודש היה אירוע חדירה לאחד היישובים, והתושבים התלהמו נגד הרבש"ץ, כי הכי קל להאשים אותו. התחילו לעלות הערות פוגעניות בוואטסאפ היישובי, והוא ואשתו לקחו אותן מאוד קשה. האיש הזה, אחד מטובי הרבש"צים שלנו, כבר רצה להתפטר. יצרתי קשר עם אשתו ואמרתי לה: 'לא משנה מה קורה, אני פה בשבילכם 24/7. תשקלו שוב. יש לך בעל מקסים שתורם לביטחון היישוב, תלמדי לסנן את רעשי הרקע כי לאנשים תמיד יהיה על מה להתלונן'. בסוף הוא נשאר בתפקיד.
"במקרה אחר, אחד הרבש"צים הגיש מכתב התפטרות על רקע סכסוך עם תושב. התקשרתי אליו, ניסיתי לגשר. אלו רגעים שבהם אני ממש מתערבת: מבקשת לדבר עם האישה, מנסה לברר איך המצב בבית. אני חושבת שבסיטואציות כאלה יש לנשים יתרון, בזכות האינטליגנציה הרגשית הגבוהה".
לא רק תרחישי פח"ע מעסיקים את גורמי הביטחון בבקעת הירדן: בשל המיקום שלה, על השקע הסורי־אפריקני, קיים חשש תמידי מפני רעידת אדמה חזקה שאף תגבה מחיר בנפש. "ההנחה הרווחת היא שאחת למאה שנים בממוצע מתרחשת כאן רעידת אדמה חזקה", אומרת גוזלן. "הרעידה הגדולה האחרונה הייתה בשנת 1927. מבחינת ניתוח הנתונים הסטטיסטיים שאנחנו מקבלים מפיקוד העורף, אמורים להיות לנו באירוע כזה כ־15 הרוגים. פניתי לרשות המקשרת בינינו לפלסטינים ושאלתי אותם אם יש להם איזו תוכנית מגירה לתרחיש כזה. הם ענו שלא.
"רעש אדמה הוא אחד החששות הגדולים ביותר שלנו כאן בבקעה. אני יודעת שכשזה יקרה, נעבור תקופה לא קלה. נצטרך לפתוח פה מרכז הפעלה, ולנהל את כל הגזרה מכאן, יחד עם משרד הביטחון ופיקוד העורף. נצטרך גם לתת מענה לפלסטינים. הם יבואו וידפקו לנו בדלתות".
ואם זה יקרה, שוב תצטרכי לעזוב את הבית לשעות ארוכות.
"כן, אני מבינה שלא אהיה עם הילדים שלי, ואין מה לעשות, זה חלק מהתפקיד. מאז שמוניתי לקב"טית אני לא ישנה טוב בלילה. הטלפון שלי ליד האוזן, ואני ערוכה כל הזמן. גם אם יעבור לידי זבוב, אני אשמע אותו ואקום".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
