הכול התחיל לפני שבועיים: ציוץ טוויטר של עיתונאי המוזיקה הוותיק והמוערך בועז כהן הכריז כך: "זה אריק סרגון. יהודי חם שחי עכשיו בירושלים. מה שאתם לא יודעים זה שהוא היה נגן הוויולה של הביטלס, וחלק מהרביעיה שניגנה ב'אלינור ריגבי', 'יום בחיים', 'הדרך הארוכה והמתמשכת'". לטקסט צורפה גם תמונה של איש מבוגר וחביב, שכיפה לראשו ומקל הליכה בידו. כצפוי וכראוי, הציוץ הפך מהר מאוד לוויראלי וצבר מאות לייקים ועשרות שיתופים ותגובות. לא בכל יום אנו מגלים שבקרבנו ממש חי ונושם נגן הוויולה של הלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים, שהשתתף ביצירת שלושה משירי הפופ הגדולים בכל הזמנים.
חלק מהתגובות לציוץ של כהן הרימו עוד יותר את רף הציפיות: "נראה לי שקראו לו אריק גרינברג", כתב אחד מהמגיבים, "ואם זה אכן הוא אז הוא היה חתום גם על She’s Leaving Home, כלומר שני השירים היחידים של הביטלס שבהם איש מחברי הלהקה לא ניגן בשום כלי (זה ו'אלינור ריגבי')".
לצד התגובות המשבחות והמהללות את מציאת "החיפושית השישית" פתע־פתאום בבית אבות בירושלים (ג'ורג' מרטין נחשב בדרך כלל לחיפושית החמישית), היו גם כמה מגיבים ספקנים: "אני סקרן, מאיפה המידע הזה?", כתב אחד מהם. "הוא לא מופיע בשום תיעוד מהשירים של הביטלס, בדקתי". אחר צייץ: "אתה בטוח על אלינור ריגבי? בספר של איאן מקדונלד (רבולושן אין דה הד) רבעיית הכינורות הם טוני גילברט, סידני סקס, ג'ון שארפ וג'ורגן הס. הוא גם לא אחד משני נגני הוויולה או שני נגני הצ'לו". ושלישי כתב בפשטות: "אתה מאמין לכל מה שמספרים לך, בועז?"
אבל קומץ הספקנים לא הפריע לסיפור להתקיים. בתמונה מקליפ של "אלינור ריגבי", שהוא אכן אחד משירי הביטלס היחידים שחברי הלהקה לא ניגנו בהם וכל המוזיקה שייכת להרכב כלי מיתר, נראה מאחור נגן ויולה המזכיר בתווי פניו את הקשיש החביב מבית האבות הירושלמי, מה שהפיח עוד רוח חיה בקרב המתדיינים בטוויטר.
החלטנו לצאת לשטח ולברר: האומנם? לקח קצת זמן עד שהשגנו את כל הנוגעים בדבר והצלחנו לתאם את התיאומים הנדרשים, ובבוקר יום ראשון השבוע עמדו רגליי בשערי בית האבות "מגדלי הים התיכון" בירושלים הבירה. בלובי המפואר קיבלה את פניי שרון, בתו של אריק סרגון, ויחדיו עלינו לחדרו הנעים בקומה הראשונה. "נו", לא התאפקתי, "ניגנת עם הביטלס?", שאלתי את מר סרגון עוד בטרם הספיק לומר לי בוקר טוב. כיאה לג'נטלמן אנגלי שכבר חצה את גיל 90, את התשובה לשאלה הזו קיבלתי טיפין־טיפין, בכשעה וחצי של שיחה שבה גולל את סיפור חייו המרתק. ספוילר, למי שכבר לא יכול לחכות: הוא לא ממש ניגן איתם, אבל נזיפה אישית מג'ורג' הריסון הייתה גם הייתה.
רומיאו ויוליה בהודו
אריק סרגון נולד במומבאי שבהודו, שאז עוד קראו לה בומביי, בשנת 1928. אמו רג'ינה הייתה ממוצא עיראקי ואביו אליס מהעדה הקוצ'ינית. שתי העדות בקהילה היהודית הקטנה לא נועדו להתערבב אלה באלה, לדברי סרגון. הבדלי המעמדות היו ברורים: העיראקים הם העשירים והמשכילים, והקוצ'ינים הרבה פחות. איך התרחש אם כן השידוך? סוג של חוצפה קוצ'ינית, מתברר: "כשהיה בגיל ראוי לנישואין, אבי הלך לאחד מבתי הכנסת בעיר, ואמר: 'האישה הראשונה שיוצאת מפה עכשיו, איתה אתחתן'. אחרי כמה דקות יצאה מהבניין הנערה רג'ינה סופר, הוא ניגש אליה והכריז על רצונו לבוא איתה בברית הנישואין. למזלו, אופייה היה מרדני. ככל שהוריה לא הסכימו לזיווג הזה, היא התעקשה. זה היה ממש סיפור של רומיאו ויוליה". הם התחתנו בתחילת שנות העשרים והתגוררו בחלק העשיר של העיר. נולדו להם חמישה ילדים, ואריק הוא הצעיר שבהם.
אב המשפחה, חובב מוזיקה שלימד את עצמו לנגן בפסנתר, עודד את ילדיו ללמוד לנגן. לאחר שסיימה את לימודי התיכון החליטה הבת אסתר לעבור ללונדון וללמוד שם כינור באופן מקצועי. חמש שנים אחריה, ולאחר שהמורה לכינור בעיר הולדתו אמר לו שאין לו כבר יכולת ללמד אותו דברים חדשים, הצטרף אליה אריק. זה היה ב־1948, כשהוא רק בן עשרים.
הוא הגיע להיבחן באותו בית ספר שבו למדה אחותו, "רויאל קולג' אוף מיוזיק", שנחשב לאחד משלושת המוסדות למוזיקה הטובים בבירת הממלכה המאוחדת. למרבה הצער, הוא איחר למקצה המבחנים בכינור. "למרות האיחור, בזכות ההיכרות שלהם עם אחותי הם הסכימו לקבל אותי בכל זאת, בתנאי שאלמד ויולה בשנה הראשונה, ואם ציוניי יהיו טובים אוכל לחזור לכינור. מאז לא נפרדתי מהוויולה".
במה בעצם שונה ויולה מכינור, חוץ מממדיה הגדולים מעט יותר?
"הצליל של הוויולה עמוק יותר, וקשה יותר להוציא ממנה צליל טוב באמת. הטווח של הצלילים שלה מאוד רחב, ולכן זה אתגר".
בשנת 1951 סיים סרגון את חוק לימודיו והחל לחפש עבודה. חזרה להודו לא עמדה על הפרק. רק שלוש שנים קודם לכן זכתה המדינה בעצמאות, והורגשה בה תחייה של המוזיקה ההודית. לנגן קלאסי כמותו לא היה מה לחפש שם. "עשיתי אודישנים בכל הלהקות הלונדוניות הגדולות", הוא מספר, "אבל באף אחת מהן לא היה מקום פנוי. בינתיים מצאתי עבודה זמנית בהדבקת בולים במשרד ממשלתי. עשיתי זאת במשך שלושה חודשים, עד שקיבלתי טלגרם מסר קולין דיוויס, שהזמין אותי להצטרף לסיבוב הופעות של הבלט הרוסי. מובן שקפצתי על המציאה, שבדיעבד הזניקה לי את הקריירה.
"הסתובבתי עם הבלט בכל אנגליה, וכך יכולתי להיבחן גם בתזמורות מחוץ ללונדון. בשלב מסוים אכן התקבלתי לתזמורת של יורקשייר ויום אחר כך כבר התחלתי לעבוד שם כוויולן. אחרי חצי שנה קיבלתי טלגרמה נוספת, הפעם מתזמורת ה־BBC. לקח להם זמן לעשות את כל הסינונים, אבל בסופו של דבר הם הציעו לי משרה, כך הצטרפתי לתזמורת הלונדונית הנחשבת. זה היה ב־1952 – שנת ההכתרה של המלכה אליזבת. היו לנו אינספור אירועים וטקסים לנגן בהם, המון עבודה". נשמע שהלו"ז המשיך להיות עמוס ומעניין: כי סרגון פרש מהתזמורת רק 42 שנה לאחר מכן, ב־1994.
במקביל להישגיו המקצועיים, טיפל בהוריו שהגיעו ללונדון בעקבות ילדיהם אסתר, אריק ורבקה. שני האחים האחרים נפטרו בגיל צעיר בהודו. "ידעתי שארצה מתישהו להקים משפחה, אבל לא יכולתי לחשוב על כך ברצינות כי הייתי עסוק בטיפול בהם. יום אחד בשנת 1957 הגיעה לחופשה בלונדון מישהי שהכרתי מהקהילה במומבאי. שמה היה פלורנס מאייר. ביקשו שאלווה אותה, ואכן בילינו יחד. בתום אחד הבילויים היא פשוט שאלה אותי למה אני לא מציע לה להתחתן. אמרתי את האמת, שאין לי מספיק כסף בשביל זה, והיא ענתה מיד שכסף לא מעניין אותה. היא פשוט לא חזרה מהחופשה להודו, ונשארה איתי".
תמיד ידעת שתתחתן עם יהודייה?
"כמובן. הבית שלי לא היה באזור היהודי המובהק של העיר אלא בוומבלי, רובע ממוצע מבחינה כלכלית. אחותי אסתר חיה במקום קצת יותר נחשב. ובכל זאת, היינו הולכים לבית הכנסת של הרובע. לא יכולתי לשמור את כל המצוות ולבוא לבית הכנסת בשבת, כי הייתי חייב לנגן בתזמורת גם בערבי שישי ובשבתות. לא הייתה אז מודעות לזכויות דתיות של עובדים, וגם בימי כיפור נאלצתי לעבוד – אבל התעקשתי לצום. הייתי מניח כמה קוביות שוקולד על הסטנד של התווים, וכשהייתי רואה בשעון שיצא הצום, גם באמצע קונצרט, הייתי פשוט אוכל כמה קוביות כדי לשבור אותו".
עם השנים משפחתך התרחבה.
"אכן. ראשונה נולדה מישל ב־1960, ושרון נולדה ב־1961. אבל הייתי שקוע בעבודה. נסענו בכל שנה לסיבוב הופעות ארוך, שכלל בין השאר את סין הקומוניסטית, המזרח הרחוק, ברית המועצות, אוסטרליה ואמריקה. דווקא למזרח התיכון לא נסענו, כי ה־ BBCלא רצו לנקוט עמדה בסכסוך הישראלי־ערבי".
אתה זוכר סיפור מיוחד מסיבובי ההופעות הללו?
"תמיד התעקשתי על אוכל כשר לפחות ברמה מסוימת. בדרך כלל מנה צמחונית. באחת הפעמים, בקבלת פנים באוסטרליה, נתנו לי גבינה שהייתה כל כך טעימה שגם שאר הנגנים רצו אותה ולא את האוכל הרגיל. אשתי הגיעה ממשפחה מאוד דתית והייתה סובלנית כלפיי, ואני מצדי הלכתי לכיוון שלה ושמרתי את מה שאפשר. ככה הגענו בנושא הזה לעמק השווה".
לנגן כמו פקיד
אז, הביטלס. "זה לא בדיוק לנגן עם הביטלס", מסייג אריק סרגון את ההתלהבות מתפקידו ב"אלינור ריגבי". "זה לנגן מוזיקת רקע. אני חושב שהם היו הראשונים שהקליטו מוזיקת רקע קלאסית לשירי פופ. קראו לנו מדי פעם לנגן קטע באולפן, ואפילו לא ידענו לאיזה שיר זה מיועד. רק אחר כך, כששמענו ברדיו את השירים, יכולנו לחבר ולדעת".
ובכל זאת, כשנכנסת לאולפני "אבי רוד" ידעת שאתה מנגן ללהקה שכבר אז נחשבה להצלחה היסטרית. מה הרגשת?
"כלום. ואגיד לך למה: אתה רק מנגן מוזיקה. לפעמים זו מוזיקה טובה, לפעמים רק רעש רקע לא מאוד מוזיקלי. פעם אחת הזניקו אותנו בחצות לאולפן, שני נגני ויולה ושני נגני צ'לו מהתזמורת. לגו'רג' הריסון הייתה באותו לילה השראה, ומובן שהתייצבנו. המוזיקה דווקא הייתה נחמדה, ובשלב מסוים אמרתי לוויולן השני, 'בוא נכניס קצת הבעה משלנו למנגינה הזו'. הריסון, ששמע אותנו מעבר לזכוכית, רכן מיד לעבר המיקרופון המחבר בין שני חלקי האולפן ואמר בקול תקיף: 'שום הבעה בבקשה'. אתה מבין למה אין לזה משמעות בעיניי? הייתי בסך הכול רעש רקע. ניגנתי וממש לא היה אכפת לי מה. כמו פקיד".
ועדיין, שמעו את נגינת הוויולה שלך בכל העולם. כששמעת ברדיו את "אלינור ריגבי" אמרת למכריך "ניגנתי בלהיט הזה"?
"לא. לא נחשבנו לחלק מהביטלס, אלא למוזיקאים קלאסיים. 'היי ג'וד' הוא שיר יפה מוזיקלית שאני אוהב לנגן, ויש בו אווירה, אבל זהו".
היום הם נחשבים לקלאסיקה.
"נכון, אבל תבין, במשך שנים ניגנתי יצירות של מוזיקאים אדירים, כמו ויוואלדי. אף אחד לא מתרגש מזה".
אבל הרביעייה מליברפול הפכה לאגדה, ודרכך אפשר לגעת באגדה הזו.
"אם הייתה לזה משמעות, בסדר. אבל לא הייתה לזה משמעות. באותה מידה הם היו יכולים להקליט קולות מהרחוב. כמעט לא שומעים אצלם את המיתרים שניגנו. זה לא שבחרו אותי לנגן שם באופן מיוחד. מי שהיה פנוי הגיע. הייתי הבחירה הראשונה הרבה פעמים רק כי בבועת נגני המיתר של לונדון באותה תקופה הייתי מוכר".
חוץ ממוזיקת רקע לביטלס, ניגנת עוד משהו בעולם הפופ?
"אריק קלפטון, טום ג'ונס – לא על הבמה בהופעות, אלא באולפן כמוזיקת רקע. את העבודה הזו עשינו כשעות נוספות ולא כחלק מהמשרה שלנו בתזמורת".
הבת שרון, שיושבת ומקשיבה לאביה, מוסיפה: "הייתה להקה שנקראה 'ביי סיטי רולרס', הם היו מאוד מפורסמים ואבא ניגן בשבילם. מבחינתנו כילדות צעירות זו הייתה אטרקציה גדולה".
היית אז בבית הספר היסודי. זה היה עניין גדול בשבילך, שהוא ניגן בשביל כל הכוכבים האלה?
"כפי שסיפר בעצמו, הוא היה הרבה בסיורים בחו"ל, וכמעט לא בבית. בעיקר רצינו שיחזור. יכול להיות שסיפרנו פה ושם על מה שהוא עושה, אבל בעיקר רצינו אותו איתנו. החלום שלי בכלל היה שתהיה לאבא שלי חנות ממתקים, אבל את העניין הזה סידרתי כשהתחתנתי; לאבא של בעלי יש חנות ממתקים. בעלי מנגן גיטרה, ורצה להתחתן עם מישהי שאביה מנגן בשביל הביטלס, אז בכלל יצא שידוך מושלם".
סרגון: "הביטלס היו אגדה בעולם הפופ, אבל בשבילנו כנגנים קלאסיים ויוואלדי הרבה יותר גדול. אתה מדמיין אותנו שרים 'איי לאב יו, יה־יה־יה'? זה לא אומר לנו כלום".
מעבר לנזיפה הקצרצרה מהריסון, היה לך איזה קשר אחר עם חברי הלהקה?
"לא. הם בכלל לא היו בסביבה. ניגנו את המוזיקה שלנו והלכנו".
יהודי בר מזל
בשנת 1988, כשהגיע לגיל 60, פרש אריק מתזמורת ה־BBC כמתחייב מתקנון הארגון הקשוח. למרות זאת, מנהלי התזמורת המשיכו להעסיק אותו במשך שש שנים נוספות כעצמאי. מאז פרש לגמרי ב־1994 הוא עבד עם מוזיקאים ותזמורות, בעיקר תזמורות חובבים. עכשיו, בגיל 91, עלה לישראל. "רעייתי פלורנס נפטרה בלונדון לפני חמש שנים, ואחותי אסתר נפטרה ממש לפני כמה ימים. רבקה בת 92 ועדיין חיה בלונדון, אבל היא האחרונה מקרובי המשפחה שנותרו לי שם, כל השאר בארץ: שרון עלתה באוגוסט שעבר בעקבות הנכדים שלי, שעלו קודם, ויחד איתה עלתה גם בתי הבכורה מישל".
בעבר חשבת לעלות לארץ?
"האמת היא שלא. אהבתי לעבוד בלונדון. בתקופות מסוימות ביקרנו כאן את נכדיי וילדיי בכל שנה, לפעמים לביקור שנמשך חודש. אהבנו את ישראל, זו לא הייתה שאלה בכלל. אבל בחצי השנה האחרונה, אחרי הפעם השנייה ששרון עשתה עלייה, ביקרתי כאן יותר. ראיתי שאני מסתדר פה וידעתי שמתישהו אצטרך להישאר. בשלב מסוים הבנתי שכדאי לעשות את זה כשעדיין יש לי אנרגיה".
שרון: "בני התחתן בשבוע שעבר. אמרתי לאבא: 'תבוא לחתונה ותישאר, אתה הרי שונא לטוס. הוא אמר בסדר, וכך היה. רשמית הוא לא נחשב עדיין כעולה, כי יש לנו בעיות בירוקרטיות עם תעודת הלידה שלו".
בשנים האחרונות יש עלייה באנטישמיות באירופה. נתקלת פעם באיזה "עניין" סביב היהדות שלך?
"לא. הייתי בר מזל. מעולם לא תוייגתי כיהודי – או כהודי. צריך לציין שכמעט כל מייסדי תזמורת ה־BBC היו יהודים, פשוט כי הם היו מוזיקאים טובים. לא חשתי שום אנטישמיות או יחס שונה".
מה התוכניות לתשעים השנים הבאות?
הוא צוחק. "בשנה שעברה עשו לכבודי קונצרט בלונדון, לרגל הגיעי לגיל תשעים. ניגנתי שם את היצירה של ברליוז, 'הרולד באיטליה', וחברים אמרו שהם מקווים שאנגן את היצירה הזו גם בשנת המאה. אמרתי להם שאני מבטיח להתאמן כדי לנגן אותה טוב יותר בעוד עשר שנים".
בינתיים הוא נהנה מחייו החדשים בירושלים לצד משפחתו, ומנגן בתזמורת חובבי מוזיקה ירושלים. בשבוע שעבר אף נפגש וניגן עם הוויולן הראשי של התזמורת הסימפונית ירושלים. בסוף הריאיון הוא קם, ניגש לוויולה ומנגן בשבילי את "היי ג'וד" של הביטלס, ברגש ובדיוק מפעימים. הפעם אין שום ג'ורג' הריסון מעבר לזכוכית שיגיד לו איך לעשות את זה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
