תלמיד הישיבה שעבר התעללות הפך לסיוט של התוקפים

"יש לי תקופות של חרדות, תשישות. היו לפעמים גם מחשבות אובדניות. קמתי בבוקר ורציתי רק להיות מת. לשכב במיטה, לישון, ולא להתעורר. שני דברים הצילו אותי: ילדיי והעבודה שלי. יש כאן פרדוקס, כי העבודה הזאת עצמה היא מתישה וקשה, אבל אני מוכרח לוודא שיהיה צדק, לדאוג שתרבות ההשתקה תשתנה. למען מי שנפגעו בעבר, וכדי שהילדים של היום יהיו בטוחים יותר".

זו לא הפעם הראשונה שמני ווקס מגולל את קורותיו באריכות. כמי שנעמד מעל כל במה אפשרית כדי לזעוק את כאבו, הוא שולט היטב במלאכת הסיפור. לעיתים נדמה שהוא מדקלם שורה אחר שורה, תקיפה אחר תקיפה, יורה את המילים החוצה. ובכל זאת, בתוך שצף הזיכרונות הוא לפעמים קופא לפתע במקום. קולו בוגד בו פה ושם, הוא מחפש מילים ולא מוצא, ולא רק משום ששליטתו בשפה העברית אינה מלאה. "תסלחי לי", הוא מתנצל, "מתיש אותי גם לדבר על זה".

שלושים שנה חלפו מאז ההתעללות המינית שעבר ווקס כילד בקהילת חב"ד במלבורן שבאוסטרליה. אחד מחברי הקהילה ניצל את תמימותו של הילד בן ה־11, ואחר כך נפל ווקס קורבן לאיש צוות בישיבה שלמד בה. במשך שלוש שנים הוא הותקף במקווה, בבית הכנסת, במקומות הקדושים ביותר. שלוש שנים נמנע מלדבר על כך. "זה קרה עשרות פעמים, אם לא מאות. זאת הייתה פשוט התעללות", הוא מספר היום.

כשבָּגַר ניסה לדווח, לספר לראשי הישיבה, אך אלו ביקשו ממנו להשאיר הכול בין כותלי הקהילה. רק לפני שמונה שנים העז ווקס להפר את השתיקה. בעת שכיהן כסגן נשיא הקהילה היהודית באוסטרליה, חשף את סיפורו בעיתון המקומי The Age, בלי לשער את גודל המהומה שתפרוץ. למעלה ממאה קורבנות תקיפה מינית העזו להצטרף אליו, ולדווח על מה שעברו באותה ישיבה שהוא למד בה, או בקהילה שבה גדל. ועדת חקירה מיוחדת הוקמה, ורבני "ישיבה סנטר", שטייחו עדויות על התעללות מינית, נאלצו להתפטר. את מי שתקף אותו בישיבה הצליח ווקס לשים מאחורי סורג ובריח: תלמידים רבים התלוננו גם הם נגדו, והאיש הורשע בשורה של עבירות מין.

בעקבות שרשרת האירועים הזו הקים ווקס באוסטרליה את ארגון "צדק", שמלווה קורבנות ופועל להעלאת המודעות לפגיעה מינית בילדים. אחרי עלייתו לישראל הקים כאן את ארגון "קול ועוז", המתמקד גם בגיבוש כלים משפטיים שימנעו השתקה של תקיפות מסוג זה בארץ ובעולם. "כדי ליצור מודעות, אני מסתובב בעולם ומספר את הסיפור שלי. לפני עשר שנים, כשהייתי אומר שאני כילד נפגעתי מינית, אנשים לא ידעו מה לעשות עם עצמם ואיך להגיב. היום כבר מדברים על כך יותר בפתיחות. זה התחיל מאנשים כמוני, שנפגעו והחליטו שדי, מספיק, אי אפשר להמשיך לחיות עם זה. יש גם גופים שקמו מתוך הקהילה החרדית, כמו למשל 'לא תשתוק', והתחילו לפוצץ סיפורים בפייסבוק. לאט־לאט יש יותר לגיטימציה לדַבֵּר. אנשים פחות סומכים על רבנים, ומתחילים להטיל ספק".

והיקף הפגיעות הצטמצם?
"קשה לדעת ללא נתונים רשמיים, ואני לא רוצה לזרוק באוויר השערות, אבל אני בטוח בדבר אחד: הילדים בקהילה היהודית, ובכלל זה הקהילה החרדית, פתוחים יותר משהיו אי פעם. גם מי שנפגעו בעבר, מרגישים היום נוח יותר לפנות לעזרה. הפוגעים יודעים שעבר הזמן שבו הם יכלו לתקוף ולא לקחת אחריות. יש גם הרבה יותר ארגונים שמעניקים טיפול לעברייני מין או לאנשים שחושבים לפגוע. המודעות קיימת בכל הזויות והמישורים, אבל דרך ארוכה עוד לפנינו".

מותקף ובורח

ווקס, השני מ־17 אחים ואחיות, נולד בישראל. כשהיה ילד עברה משפחתו למלבורן, לקהילת חב"ד שם. את שנותיו המוקדמות הוא זוכר לטובה: עטוף במשפחה גדולה, חלק מקהילה חמה ומגובשת. אבל היה מי שניפץ בצורה אכזרית את בועת ילדותו. "קראו לו זאב סרבריאנסקי, 'ולוול', אדם בשנות העשרים לחייו. אביו היה רב גדול שמחובר לרבי מלובביץ', והוא עצמו היה בעל קורא בבית הכנסת. הוא טיפח אותי וטיפל בי, והפכנו לקרובים. קיבלתי ממנו כל מיני פינוקים, כמו למשל לנהוג במכונית שלו בגיל 11. כילד הרגשתי שכיף איתו, היה לי נעים בחברתו".

התקיפה הראשונה אירעה בליל שבועות. ווקס ישב בבית הכנסת הקהילתי ולמד תורה, מתאמץ להישאר ער עד הבוקר. "אני זוכר בבירור את מה שקרה. באחת בלילה הייתי עייף, אז עליתי לעזרת הנשים כדי לשכב שם לנוח, לאגור כוחות להמשך הלימוד. כבר במדרגות הרגשתי שמישהו עוקב אחריי, ותפסתי שזה הוא. אני לא יודע איך ולמה, אבל הבנתי שמשהו לא בסדר. מיהרתי למעלה, וכשראיתי את אחד מחבריי שוכב שם על ספסל, הלכתי לנוח סמוך אליו מתוך מחשבה שכך אהיה בטוח יותר. נשכבתי על אחד מהספסלים והעמדתי פני ישן.

"ואז ולוול בא אליי. המשכתי לעצום עיניים, למרות שידעתי שהוא לא מטומטם: הוא ראה שנכנסתי עכשיו, והוא מבין שאני לא ישן. ואז הוא התחיל לגעת בי ברגליים, ומשם עלה לאזור הפרטי. פתאום הוא אמר לי: זה לא ראוי למקום כזה, בוא נצא החוצה. אני לא יודע למה הלכתי אחריו. נכנסנו לשירותי הנשים, ושם הדברים החמירו, הוא כבר תקף אותי ממש. אחרי שהוא הלך הייתי בבלק־אאוט, רק ידעתי שאני צריך לעזוב את המקום. הלכתי הביתה מבולבל. באותו זמן לא הבנתי עד הסוף מה קרה, כי מעולם לא דיברו איתנו על מין".

במשך תקופה ארוכה לא סיפר ווקס לאף אחד על מה שאירע. בסוף שיתף חבר טוב, "ובתוך כמה ימים כל הישיבה ידעה. התחילו לקרוא לי 'הומו' ועוד כל מיני שמות גנאי. השמועה הגיעה גם למורים, אבל הם לא עשו דבר".

סרבריאנסקי תקף אותו פעמיים נוספות, והפסיק לאחר שווקס אמר לו מפורשות כי אינו מעוניין בכל קשר איתו. זמן לא רב לאחר מכן היה זה דיוויד ציפריס, איש הביטחון בישיבה סנטר, שניצל אותו. "הוא היה אדם חזק מאוד וגבוה, שבנוסף לעבודתו בישיבה גם לימד חוג קראטה במסגרת של הקהילה. היה ידוע שאם יש בעיה של אנטישמיות, הולכים לדיוויד. הוא היה 'הגבר', זה שכילד בן 12 אתה רוצה להיות לצידו, הדמות שאתה שואף להידמות אליה. תמיד הייתי מסתכל עליו, הולך אחריו לכל מקום, מספר לו על דברים שקורים. והוא ניצל זאת, עשה דברים איומים לי ולעוד הרבה אחרים".

במשך שנתיים וחצי פגע בו ציפריס שוב ושוב, לפחות פעם בשבוע. "זה קרה למשל כשנסעתי איתו ברכב לשיעור קראטה, ופעם אחת במקווה, ששכן בתוך מתחם הישיבה. אני זוכר שאמרתי לו שאני חייב לצאת מפה, התיישבתי על הספסל וכמעט התעלפתי. אבל גם אז הוא המשיך לגעת בי". הוא עוצר את שטף דיבורו, ורק אחרי כמה שניות ממשיך: "הייתי הולך למקווה בכל יום, וביום שישי פעמיים. לחשוב שזה קרה שם, במקום קדוש, מקום עם משמעויות גדולות, זה נורא".

מה עובר לך בראש, כילד, כשדבר כזה קורה?
"הייתי קופא בכל פעם מחדש. הבנתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי איך להתמודד עם זה".

לא שיתפת את הוריך?
"לא אמרתי דבר לאף אחד. אחרי שהחבר שסיפרתי לו על התקיפה הראשונה הפיץ את זה לכל בית הספר, החלטתי לשתוק. אבל כשזה נמשך לאורך זמן, אנשים הבינו שמשהו קורה".

תחושות הניכור והבדידות הובילו לכך שבגיל 18 עזב ווקס את הבית, את אוסטרליה, וגם את הדת. "רציתי לברוח מהקהילה, והחלטתי לחזור לישראל ולהתגייס לצבא. מיד כשעליתי למטוס הורדתי את הכיפה, הלכתי לשירותים וגילחתי את השערות שהיו לי. לא ידעתי אפילו שצריך קצף גילוח, אז ירד לי המון דם, אבל לא היה לי אכפת. רק רציתי לעזוב, להשאיר את הכול מאחור. שירתי בגולני כדי לנסות לשכוח הכול, וכדי להוכיח לעצמי שאני גברי. אבל גם כאן, לא באמת יכולתי לעזוב את מה שקרה".

בגיל עשרים הוא לקח חופשה מהצבא ונסע למלבורן, לרגל חתונתה של אחת מאחיותיו. "כשהייתי שם, שמעתי ברדיו האוסטרלי תשדיר של המשטרה שקורא למי שיודע על הטרדות מיניות לבוא ולדווח. זאת הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על זה. הלכתי לאבא שלי ואמרתי: אני רוצה לספר לך מה קרה לי. אמרתי לו את שמות התוקפים, והוא היה בהלם. הוא שאל כמה שאלות, התקשר למשטרה, ויום למחרת גבו ממני עדות".

למרות התעוזה שגילה, תלונותיו לא קיבלו תנופה. התוקף הראשון, ולוול, כבר עבר להתגורר בארה"ב, ולא היו די ראיות על מנת לפתוח בהליך הסגרה. ציפריס, הפוגע השני, הכחיש את כל הטענות. "זו הייתה המילה שלי מול המילה שלו, והחקירה נסגרה", מספר ווקס.

במקביל לתלונה במשטרה החליט ווקס להאיר את עיניהם של ראשי הקהילה באשר למתרחש במוסדותיהם. להפתעתו גילה שהוא לא מחדש להם דבר. "הלכתי לרב הראשי של הישיבה סנטר, הרב יצחק דוד גרונר, ומיד כשהתחלתי לדבר הוא אמר: 'אני יודע, אני מטפל בזה באופן אישי. לא צריך לערב את המשטרה ולהוציא את זה מחוץ לקהילה'. התגובה שלו הרסה אותי. הנה, הלכתי למשטרה, הלכתי לראש הישיבה, וכולם בוחרים להשתיק את הסיפור".

החופשה שהייתה אמורה להימשך חודש, התארכה לחמישה חודשים. "לא הייתי מסוגל לחזור לארץ. אמרתי למפקדים שלי שמשטרת אוסטרליה ביקשה שאשאר כעד באיזה משפט. לא יכולתי אפילו לספר במה מדובר. הרגשתי בושה, אשמה, והשארתי הכול בפנים. כששבתי לארץ נכנסתי לכלא הצבאי בגלל עריקות. זאת הייתה תקופה קשה".

כשסיים את שירותו הצבאי, חזר להתגורר באוסטרליה. מפעם לפעם הוא היה נתקל בציפריס. כך למשל במסיבת בר־המצווה של אחיו הצעיר, שהתקיימה בישיבה. "הוא נשאר בתפקידו כאחראי ביטחון, ושמר בכניסה למתחם. פתאום מצאתי את עצמי תלוי בקבלת רשות ממנו כדי להיכנס לישיבה. ולא רק זה, ההורים שלי גרו מול הישיבה, ובכל פעם שהייתי עובר שם, המבטים שלנו נפגשו והוא היה מחייך אליי. כל הזמן הזה ראיתי עליו שגם הוא יודע את האמת. הרגשתי פגוע, מלא בעצבים".

"אם אני אשתוק, איך אפשר לדרוש מאנשים אחרים שיעזו לדבר? אז הלכתי לתקשורת ופוצצתי את הסיפור. החשיפה שלי עשתה המון רעש, וכך פנו למשטרה עוד כ־15 אנשים שהותקפו"

התנצלות מאוחרת

למרות הפצעים הפתוחים והזיכרונות הקשים שסבבו אותו, בנה ווקס את חייו באוסטרליה. תחילה השלים את בחינות הבגרות, "כי בישיבה למדנו רק חסידות ותורה", ואז למד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה. כשהיה בן 30 עבד בתפקיד ממשלתי, ועמד בראש ארגון גדול נגד אנטישמיות. בינתיים התחתן, הפך לאב, והשתלב בעמדות מפתח בקהילה היהודית באוסטרליה. אבל העיסוק הציבורי גם הציף בו תחושת אחריות גדולה, והרצון לחשוף את הצלקות בער בו.

במשך תקופה מסוימת התחבט ווקס האם לעשות זאת, מחשש שילדיו ישלמו את המחיר. "יש הרי סטיגמה, טאבו, סביב הנושא הזה. פחדתי שיפגעו בהם בבית הספר", הוא אומר. ב־2011, כשכיהן כסגן נשיא הקהילה היהודית באוסטרליה, החליט שהגיע הזמן. "הבנתי שכבכיר בקהילה עליי להוביל מדיניות, במיוחד בנושא הזה. אם אני אשתוק, איך אפשר לדרוש מאנשים אחרים שיעזו לדבר? אז הלכתי לתקשורת ופוצצתי את הסיפור. החשיפה שלי עשתה המון רעש, וכך פנו למשטרה עוד כ־15 אנשים שהותקפו בידי ציפריס. בהסדר הטיעון הוא הודה בפגיעה בתשעה מתוכם, כולל אונס של אחד מהמתלוננים, ונגזר עליו עונש של שמונה שנות מאסר".

התקשורת חיבקה את ווקס, ורבים מהזרם הליברלי בקהילה היהודית מחאו לו כפיים וראו בו גיבור, אך בקרב אנשי חב"ד ושאר החסידויות הוא הפך למוקצה מחמת מיאוס. "אמרו עליי שאני מחפש במה תקשורתית כדי לקדם את עצמי, שאני רודף בצע", הוא מספר. גם שניים מאחיו הצעירים של ווקס סיפרו כי נפגעו מינית בישיבה, אך המשפחה לא זכתה לאהדה, אלא להפך. בהוראת רבני חב"ד, הוחרמו הוריו של ווקס; רבים מבני החסידות סירבו לדבר עמם, והאב לא הורשה להצטרף למניין ולעלות לתורה. "זה היה קשה להם. אבא שלי הוא בעל תשובה שנכנס לחב"ד בגיל 20, ואמא שלי הייתה מאוד מעורבת בקהילה, ועמדה בראש נשות חב"ד באוסטרליה. הם היו בעלי מעמד, הקהילה הייתה שולחת אליהם אנשים לארוחות שבת. אבל ברגע שהם תמכו בי, פתאום אמרו עליהם: זאת משפחה משוגעת. הם לא יכלו ללכת ברחוב בלי שיתקיפו אותם".

בשנת 2015 קיבלה הפרשה תפנית, כשממשלת אוסטרליה הקימה ועדת חקירה ממלכתית וערכה בדיקה מקיפה בישיבה סנטר. "הרב הראשי של אוסטרליה, מאיר שלמה קלוגנט, נמצא אחראי להתנכלויות כלפיי וכלפי משפחתי, ונאלץ להתפטר", מספר ווקס. בין השאר כתב הרב קלוגנט בהודעה לעיתונאי, כי אביו של מני, צפניה ווקס, "הוא מטורף לגמרי, משוגע שמנסה להמית את הקהילה האורתודוקסית. זה הוא שאשם בהזנחה של ילדיו. איפה הוא היה כשכל זה קרה?"

ועדת החקירה גם האשימה את ישיבה סנטר בטיוח מתמשך. מנהלי המוסד, כך קבעה, ידעו על חלק ניכר מהתקיפות המיניות כלפי תלמידים, כולל המקרה של ווקס, אך לא דיווחו לרשויות. "כשזה נחשף, כמעט כל רבני הוועד המנהל של הישיבה סנטר התפטרו. עכשיו כבר הבינו שזה לא רק מני ווקס שממשיך להגיד שרב מסוים התנהג כך וכך, אלא ממשלת אוסטרליה והמשטרה והפרקליטות אומרות זאת, ואפילו הרבנים מודים בעובדות. זה קרה רק אחרי שבמשך ארבע שנים הם ניהלו מסע השמצה נגד משפחתי. למה אני בארץ היום? למה ההורים שלי עזבו את אוסטרליה ועברו לכאן? בגלל ההשמצות האלה. הם לא יכלו לשאת את זה יותר, וגם אני לא. מאוחר יותר רבני הישיבה הטיסו אותי עד לאוסטרליה כדי להתנצל בפניי בפומבי".

מדוע הקהילה מתנגדת כל כך להעברת הטיפול בעברייני מין לידי הרשויות?
"היו הרבה שחשבו שאנחנו מגזימים, ולא מדובר בסדר גודל של עשרות נפגעים. הם לא האמינו. הבעיה העיקרית של החברה החרדית היא עם 'מוסרים': להלשין על יהודי אחר לשלטון הגויים, זאת בעיה הלכתית. אבל לא רק דתיים התנגדו, הרבה בקהילה היהודית טענו שתלונות כאלה מגבירות את האנטישמיות. אפילו נשיא הקהילה היהודית דאז, דני לם, יצא נגדי. כמי שעמד בראש ארגון נגד אנטישמיות, אני מבין בכך דבר או שניים ויכול להגיד בפירוש: לא היהודים גורמים לאנטישמיות. זאת שנאה שמתפרצת בתוך אנשים והם מחפשים על מי להשליך אותה".

מדינת מקלט

בעקבות הפרשה הפך ווקס לכתובת עבור נפגעי תקיפה מינית ולסמל של מאבקם. ב־2012 עזב את עבודתו והקים את ארגון "צדק", שנלחם במקרי פדופיליה. כך התוודע מקרוב למעלליה של מלכה לייפר, מנהלת בית הספר של קהילת "עדת ישראל" במלבורן. קורבנותיה, אחיות ממשפחת ספיר, פנו אליו וסיפרו על ההתעללות המינית שעברו. הקהילה החרדית הקטנה, השמרנית והמסוגרת, שאינה קשורה לחב"ד, הבריחה את לייפר לארץ כבר ב־2008, כשהחלו לצוץ שמועות סביבה. ב־2014, בעקבות בקשת הסגרה מממשלת אוסטרליה, ביקשה הפרקליטות בישראל לעצור את לייפר. לאחר שפרקליטיה טענו כי אינה כשירה נפשית לעמוד לדין, מונה הפסיכיאטר המחוזי של ירושלים, ד"ר יעקב צ'רנס, לתת חוות דעת בנושא. כזכור, לפני כשבועיים פתחה המשטרה בחקירה כנגד סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, בחשד שניסה להשפיע שלא כדין על הקביעה הפסיכיאטרית.

ווקס, שעלה לארץ לפני שלוש שנים, מייצג כאן את בנות ספיר. הוא מגיע לכל שימוע ולכל דיון בבית המשפט, ודוחף לקדם את הליך ההסגרה של לייפר. "כבר מהדיונים הראשונים היא לא הייתה מגיעה", הוא מספר. "הייתי בא לבתי המשפט, ורואה שהיא שוב איננה. מתוך 47 שימועים היא נכחה בפחות מחצי. גם כשהגיעה, היא פשוט הייתה יושבת ומשחקת חולת נפש, כאילו היא לא נמצאת שם.

"ב־2018 קבעו שלושה פסיכיאטרים שהיא כשירה לעמוד לדין. ד"ר צ'רנס היה אמור לחתום על הדו"ח, אבל בכל פעם הוא 'שכח'. רק לאחר שבית המשפט שב וביקש ממנו לחתום, הוא עשה זאת. וגם אחר כך, הוא ביקש מהשופט לבחון את לייפר שוב. ברור שמשהו כאן לא בסדר".

לא רק ליצמן התערב לכאורה לטובת החשודה בעבירות פדופיליה: גם הרב יצחק דוד גרוסמן ממגדל־העמק התייצב לצידה בזמן ההליך המשפטי, ופרש עליה את חסותו. זמן קצר לאחר מכן נאלץ לחזור בו: "הפעלנו לחצים על התורמים למוסדות שלו", מספר ווקס. "עד שאתה לא רץ אחריהם, הם לא יעשו את הדבר הנכון".

המקרה של לייפר אינו הפעם הראשונה שפדופיל או עבריין מין מוצא מקלט בישראל, בחסות חוק השבות. לפי ווקס, ההערכה היא שלפחות 65 כאלה נמלטו לארץ כדי לא לעמוד לדין. "אנחנו מדברים על עבריינים שברחו לפה אחרי שכבר הורשעו בחו"ל, או מיד כשהחלה החקירה. יש אפילו זריזים שמגיעים הנה ברגע שהשמועות מתחילות לצוף, כמו במקרה של לייפר". את השיטה הזו מכיר ווקס גם מפרשת ישיבה סנטר: הרב דוד קרמר, מורה שהואשם בהתעללות מינית בארבעה מתלמידיו ובהם אחיו של ווקס, הוברח לישראל מיד כשהסיפור התפוצץ. "הוא היה המורה הכי פופולרי בארגון. הרבנים קנו לו ולמשפחתו כרטיסי טיסה ושלחו אותם לארץ. הוא הגיע לעמנואל, שם גרה גם לייפר. אחרי כמה שנים הוא עבר לארה"ב, פגע שם בילד נוסף ונעצר. לבסוף הוא הוסגר לאוסטרליה, הורשע וריצה את עונשו".

לפי תקנות משרד הפנים, כל אדם שמבקש לעלות לישראל חייב להציג תעודת יושר מארץ מוצאו, על מנת להוכיח כי אין לו עבר פלילי ושאינו מבוקש שם לחקירה. אלא שהתקנה הזו אינה נאכפת, כדי לא לחסום את עלייתם של מי שהורשעו בעבירות שוליות. החלופה לתעודת היושר היא להגיש טופס בחתימת עורך דין, שבו העולה מצהיר כי אין לו עבר פלילי. בהיעדר מאגר מידע מקיף, אין כל דרך לבדוק את אמיתות ההצהרות הללו. "גם לא חייבים להתאזרח פה מיד", אומר ווקס. "מספיק להגיע כתייר, ללמוד באיזו ישיבה בבני־ברק במשך שנתיים־שלוש, ואז לעשות עלייה רשמית ללא שום טופס הצהרה. אני יודע על ישיבות שהגיעו אליהן חשודים או עברייני מין, ואף אחד לא היה מודע לכך. קשה לנקוב במספרים מדויקים, כי הרבה פדופילים מסתובבים בארץ ואין שום מידע עליהם או דרך לאכוף את התקנות. הבעיה כפולה: גם הסכנה לילדי ישראל – וגם הפגיעה הגדולה בקורבנות, שלא נעשה עמם צדק. המדינה חייבת להתעסק בנושא הזה במלוא הרצינות".

לדברי ווקס, מעדויות שהגיעו אליו עולה כי לייפר פגעה לכאורה גם בבנות סמינר בארץ, לפני כעשרים שנה. ימים אחדים לאחר שיחתנו, מתפרסמים דברים דומים במהדורת החדשות של "כאן". כשאני שואלת האם הקהילה באוסטרליה הייתה מודעת לחשדות האלה, ווקס משיב: "זה עדיין בבירור, אבל אני כן יכול להגיד שאמרו עליה שהיא מנהלת כריזמטית מאוד, שנותנת לילדות הרבה אהבה. היא ידעה שהאחיות האלה הגיעו מבית הרוס לגמרי, וזיהתה שהן צריכות את תשומת הלב שלה. מקרה כזה הוא מצוין בשביל פדופילים".

התקשורת רצה הלאה

במסגרת ארגון "קול ועוז", גיבש ווקס לאחרונה קואליציה של יותר מ־160 רבנים ורבניות מארה"ב שפועלים לביטול ההתיישנות על עבירות מין. "אנחנו משתמשים בכל הכלים שעומדים לרשותנו כדי להעלות למודעות הקהילות היהודיות את נושא הפגיעות המיניות, וכך לשנות את תרבות השיח. צריכים להכיר את הסטטיסטיקות: בישראל, לפי נתוני המועצה לשלום הילד, אחד מכל חמישה ילדים עובר התעללות מינית. באוסטרליה הנתון דומה. בארה"ב – אחד משישה. ברוב המקרים התקיפות מתרחשות בבית. אלה נתונים נוראים".

אתה מדבר על תרבות ההשתקה בחברה החרדית, אבל זה קורה גם במגזרים אחרים.
"נכון, זה קורה בכל מיני מסגרות. כשמדובר בפגיעה בתוך הבית, משתיקים כדי לא לפצל את המשפחה. אני שומע כל הזמן על מקרים כאלו. כשסבא פוגע בנכדו, לדוגמה, מתחיל בלגן: מה, אתה רוצה ללכת למשטרה? לשים את סבא בכלא? הדודים האלה אומרים ככה, והדודות אומרות ככה, ואז לא נעים לדבר. בהחלט צריך להבין שזה קורה בכל מגזר".

יש מאפיינים ספציפיים לפגיעות בתוך החברה החרדית?
"יש מאפיינים שמשותפים לכלל המגזרים – כמו הבושה, תחושת האשמה – אבל יש גם דברים ייחודיים, כמו ההשלכות של העובדה שלא מלמדים את הילדים על מין. בהרבה מקרים, לילד אין מילים להסביר מה בעצם קרה. דבר נוסף, בחברה החרדית לא מקובל ללכת לטיפול פסיכולוגי. לפעמים שולחים אנשים לעובד סוציאלי, כי אין מושג מה הם הכלים הנחוצים, וכך הנפגע לא מקבל עזרה במצבו הרגיש. או שחושבים שאם נחתן מהר את הפוגע, הוא יפסיק להתעניין בבנים. לרוב זאת התנהלות שנובעת פשוט מתוך בורות. הרבה פעמים המנהיגים החרדים מתנהגים בצורה לא הוגנת, אבל לא בגלל תמיכה בפושעים, אלא מתוך מחשבה שזו בעיה שתחלוף. הם לא מבינים שצריך להגיד בקול: לאנשים האלה יש מחלה, בואו נעזור להם לטפל בה. במקום זה, מטאטאים הכול מתחת לשולחן.

"אז כן, זה קורה בכל העולם, השאלה היא איך אנחנו מגיבים והאם אנחנו משתיקים. במיוחד אם החרדים רואים את עצמם כאור לגויים, כמי שיביאו את המשיח. סליחה? אתם? מי יביא אותו, ליצמן?"

היחס של החברה החרדית לפגיעות כאלה משתנה?
"כן, בהחלט יש התפתחות. אפשר לראות היום הרבה יותר מודעות והבנה לנושא: מה עובר על נפגעים, איך צריך לגשת אליהם, איך עובד ראש של תוקף, איך להוקיע את התופעה. פתאום הרבנים מדברים על זה. כמעט לכל קהילה יהודית יש עכשיו מדיניות בנושא, ומלמדים את אנשי החינוך איך להתמודד. זה לא מושלם, יש עוד דרך ארוכה לעשות, אבל השינוי בהחלט משמעותי.

"יש מאפיינים שמשותפים לכלל המגזרים – כמו הבושה, תחושת האשמה – אבל יש גם דברים ייחודיים. בהרבה מקרים, לילד אין מילים להסביר מה בעצם קרה. דבר נוסף, בחברה החרדית לא מקובל ללכת לטיפול פסיכולוגי"

"גם היום, לראשי קהילות ורבנים קשה מאוד להתנצל אחרי שטעו. אין לי רצון להכפיש אותם, אבל אחד הדברים הכי חשובים לנו כנפגעים זה שיהיה צדק, שתהיה לקיחת אחריות. כי עלינו לא לקחו אחריות. וכשבכיר בקהילה קורא לנו 'שקרנים', בין אם באופן ישיר ובין אם באמצעות תמיכה בפוגעים, הוא מוכרח להתנצל. התפקיד שלי הוא לוודא את זה".

באמצעות לחץ מבחוץ?
"אני מפעיל את הלחץ בשלוש דרכים: תקשורתית, משפטית וגם כספית – כלומר לחץ על התורמים למוסדות שבראשם עומדים אותם רבנים. לחץ דרך התקשורת לא מספיק, כי בתוך רגע היא רצה לסקר סיפור אחר. אבל אנחנו, אלה שעובדים בתחום או הנפגעים – אנחנו נשארים עם זה.

"קחי לדוגמה את הסיפור של מוטי אלון. בעיניי הוא לא הבעיה; יש לו מחלה. גם הרב חיים דרוקמן, שתמך בו, הוא לא הבעיה – למרות שזה נורא. הבעיה האמיתית זאת הקהילה עצמה, שלא מצפה מהמנהיגים שלה לקחת אחריות".

הרב דרוקמן היה קול מאוד בודד בתמיכתו ברב אלון.
"אבל הוא אדם שקיבל את פרס ישראל, יש לו השפעה. כשהציבור הציוני־דתי ממשיך לשמר את מעמדו ולשלוח תלמידים למוסדותיו, איזה מסר זה לאנשים שנפגעו? תחשבי מה הנפגעים של הרב אלון מרגישים. התחושה שלהם היא שמשתיקים אותם. הרב דרוקמן לא צריך להיות בהנהגה של הקהילה הדתית־לאומית, נקודה".

כמו להפגיז טרוריסט

ב־2017, במסגרת כתבה ששודרה ב"כאן", הלך ווקס לפגוש פנים אל פנים את זאב סרבריאנסקי, האיש שתקף אותו מינית וברח לארה"ב. בשעת ערב חיכה לו מחוץ לביתו בניו־יורק, מצויד במצלמה נסתרת, כדי לעמת אותו עם השאלות שלא מרפות כבר שלושים שנה, ולעמוד מולו כאדם בוגר ולא כקטין חסר אונים. בכתבה רואים כיצד ולוול מזהה את ווקס מיד: לפתע מבטו הופך למפוחד, והוא מסכים לשוחח אך משדר אי נוחות מהמעמד. כשווקס מבקש ממנו "תכיר במה שעשית לי", משיב סרבריאנסקי כי היה משוכנע שהילד מני מעוניין ב"מערכת היחסים" הזו. "צריך שניים בשביל לעשות משהו", הוא אומר. "הייתי מוקסם ממך לגמרי, ורציתי לעשות מה שחשבתי שאתה רוצה, מה שישמח אותך". בסיום המפגש הטעון, כשווקס מבין שהאיש אינו מכיר בחומרת מעשיו ולכן אינו יכול לעשות תיקון, הוא אומר למצלמה משפט בלתי נשכח: "הוא היה הסיוט שלי עשרות שנים, עכשיו אני הסיוט שלו".

כשאני אומרת לווקס שהמפגש הזה היה חתיכת צעד אמיץ, הוא דוחה את המחמאה. "פשוט הייתי צריך לעשות את זה. ניסיתי לפגוש אותו גם בעבר, במהלך צילומי סרט דוקומנטרי עליי, אבל זה לא הצליח. הפעם הלכתי לדבר איתו כדי להבין מה היו המניעים שלו, ולבדוק אם יכול להיות שהוא ממשיך לפגוע בקטינים. יצאתי משם בתחושה ודאית שכן, שהאיש הזה הוא סכנה אמיתית. למזלי, אף שהוא ניסה להאשים אותי, הוא הודה בחלק ניכר מהדברים. מכיוון שזה מתועד, המשטרה אומרת שיש מספיק ראיות לבקש הסגרה שלו מניו־יורק, ובשבועות הקרובים הפרקליטות צריכה לקבל החלטה בנושא. אגב, בעקבות הסרט הדוקומנטרי, אדם נוסף התלונן נגדו במשטרה".

לווקס חשוב להבהיר שגם בני משפחתו של הנפגע הופכים לקורבנות ממעגל שני, וגם משפחות התוקפים הן צד בסיפור. "בשימוע של דיוויד ציפריס היה לי קשה בגלל זה. בבית המשפט ראיתי את אביו ואמרתי לו: 'אני מצטער על מה שאתה עובר עכשיו'. אני מכיר את ילדיו של דיוויד, גדלתי איתם. לחלק מהדיונים הביאו פסיכולוגים שתיארו מה עובר על הילדים, וזה קרע לי את הלב. קשה לשמוע על ההשפעה השלילית על המשפחה, ולחשוב שאתה גרמת לכך. הייתי צריך להסביר לעצמי שזאת לא אשמתי. שהאחריות על מעשיו היא אך ורק שלו. ממש כמו שכדי להפגיז טרוריסט, לפעמים צריך לפגוע בחפים מפשע. ברגע כזה אני מזכיר לעצמי שהעמדת התוקפים לדין שולחת מסר ומגנה על ילדים אחרים. זה הצעד הנכון, מתוך האופציות הלא אידיאליות".

אני רוצה להמשיך ולשאול עוד ועוד שאלות, אך מפניו של ווקס ניכר כי הוא מותש נפשית. "אני הולך לישון עם זה בלילה וקם עם זה בבוקר", הוא אומר. "יש לי הפרעת דחק פוסט־טראומטית, שגורמת לתשישות וחרדות. יש ימים שאני לא יכול יותר להמשיך. פתאום עולים לי טריגרים, משהו קורה ומציף את הקשיים. מספיק שהפסיכולוג יגיד בלי כוונה מילה בלתי הולמת, וזה יכול להישאר איתי ולהרוס לי את השבוע. לא מזמן זה קרה, והייתי במיטה כמה ימים. יש לי ילדים, ואני דואג להם. כמו שבעבר היה קשה לאנשים לשמוע אותך אומר 'הותקפתי מינית', היום קשה להם לשמוע שיש לך בעיות נפשיות. אבל תחושת השליחות נותנת לי מוטיבציה להמשיך. אני רואה את ההשפעה, את הדברים הטובים שקורים, את ההתקדמות, וזה נותן לי כוח לעוד עשייה".

אתה לא עוצר לפעמים ואומר לעצמך: רגע, אולי אני משלם מחיר גבוה מדי?
"כן, אבל אנשים צריכים לשלם מחיר כדי להביא מהפך. ומה שקורה בעשר השנים האחרונות, זה מהפך שלא ייאמן. עדיין לא הגיע הזמן לנוח, ויש עוד הרבה על מה לעבוד. אני ממשיך לקבל שיחות מנפגעים ונפגעות. יש עדיין רבנים וראשי קהילות שתומכים בפדופילים, אנשים שמסתירים אותם. כן, זה עולה לי במחיר יקר, כולל הנישואין שלי שהתפרקו. גם לא כל האחים שלי תומכים בי. המחיר הוא גם כלכלי – באוסטרליה הייתה לי עבודה טובה, הרווחתי המון כסף וקיבלתי תנאים מעולים, אבל עזבתי את זה. לא כי אני גיבור, פשוט לא יכולתי להישאר אדיש למה שקורה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il