"אמרתי לבגין, אתה קברניט של העם – לא של האלטלנה"

יוסק'ה נחמיאס היה ב"אלטלנה" ב־20 ביוני 1948, בעת ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, כשעגנה מול חופי כפר־ויתקין. לאחר שהורדו ממנה 940 העולים, החלו נחמיאס וחבריו לפרוק מהאונייה את הציוד הצבאי הרב שהביאה ארצה. ההסכם עם ממשלת המדינה הזמנית, הוא זוכר, קבע שהנשק יעבור לידי צה"ל, אך 20 אחוזים ממנו יוקצו ליחידות האצ"ל בירושלים.

"עבדנו כתף אל כתף עם אנשי הגנה ופלמ"ח", מספר נחמיאס. "בהדרגה נוכחנו לדעת שאנחנו רק אנשי אצ"ל שם: האחרים נעלמו מהשטח בהתגנבות יחידים, ואנחנו לא הבנו מדוע. מפקדנו, מנחם בגין, עשה לנו מסדר ואמר: 'אחיי היקרים, לא ידוע למה הם עזבו, נמשיך לפרוק את האונייה בכוחות עצמנו'. הוא לא גמר לדבר, ולפתע נפתחה לעברנו אש חזקה מאוד מצד אנשי ההגנה והפלמ"ח. בגין עמד בינינו וזעק: 'לא לענות באש, חורבן בית ראשון ושני היה בגלל שנאת חינם, לא יהיה חורבן בית שלישי. במחיר חיינו לא עונים באש'. ואכן, לא ענינו באש. היו לנו 16 הרוגים ופצועים רבים, מהאש של אנשי קין".

על האונייה שהתה גם אשתו של נחמיאס, יפה ז"ל, לוחמת וחובשת באצ"ל. היא הייתה בחודשי ההריון הראשונים שלה עם בנם בכורם, משה. "יעקב מרידור אמר לי: 'קח את הזקן, עלו לאונייה, צאו ללב ים ותמתינו להוראה'. כשהוא אמר 'הזקן' כוונתו הייתה לבגין, שהיה כבר כבן 35. אך בגין סירב לצאת לדרך ורצה להישאר עם הבחורים. לקחנו אותו, העלינו אותו בכוח לאונייה, ויצאנו ללב ים. שם הוחלט להפליג לתל־אביב.

"הגענו לתל־אביב כשאנו מניפים חולצות כדגלים לבנים, וצועקים ברמקולים חזקים שאנחנו מבקשים משא ומתן ולא רוצים מלחמת אחים. במקום לדבר איתנו, שוב נפתחה עלינו אש חזקה מאוד. הנס הגדול לעם ישראל ולארץ ישראל היה שבגין היה מפקד הארגון, כי אילו החזרנו אש, הייתה פורצת מלחמת אחים ומי יודע אם המדינה הייתה באמת מחזיקה מעמד. לפלמ"ח ולהגנה היו שלושה הרוגים, אבל זה קרה אולי מאש צולבת שלהם, כי אנחנו לא ירינו לעברם".

המתקפה על האלטלנה לא הייתה הפעם הראשונה שבה נחמיאס מצא עצמו תחת אש חיה. עוד בהיותו נער שירת כחייל בצבא הבריטי, והשתתף במערכה נגד גרמניה הנאצית במזרח התיכון, בצפון אפריקה, באיטליה ובסיציליה. באצ"ל לחם תחת השם המחתרתי "מיכאל", ונטל חלק בעשרות פעולות מבצעיות, ובהן הפלישה למחנה סרפנד (צריפין), "ליל המטוסים" ופעולה משולבת לפיצוץ גשרים ומתקנים במטרה לנתק את קשר הרכבות בין ארץ ישראל למצרים. חלק מהפעולות האלה עשה בעודו משרת במקביל גם בצבא הבריטי. ב־1946 הוא נעצר, עמד לדין צבאי ולא היה רחוק מלשלם בחייו על בגידתו, אך הצליח להימלט מכלא עכו בבריחה המפורסמת. בסוף אפריל 1948 השתתף בהתקפת האצ"ל על יפו, ולאחר מכן עמד כאמור על סיפונה של אלטלנה.

בימים אלה פורש נחמיאס (93) מעבודתו ב"מוזיאון האצ"ל בתש"ח" של משרד הביטחון. למעלה משלושים שנה עבד במקום, וסיפר את סיפור חייו לחיילים, תלמידים, סטודנטים, תיירים וכל מי שפקד את המוזיאון שעל חוף ימה של תל־אביב, לא הרחק מהמקום שבו עלתה האלטלנה באש. "מפקדים מתקשרים למוזיאון ושואלים 'יוסק'ה עוד נמצא? אנחנו מביאים את החיילים'. אנשים באים ושואלים אותי אם פחדתי, ואני עונה שאין דבר כזה שלא פוחדים. לפני כל פעולה הבטן קצת מקרקרת, אבל ברגע שנכנסים אליה, צריך לבצע מה שהוטל עליך. חשוב לי שאנשים ידעו שהמדינה לא באה לעולם כי מישהו החליט שתקום מדינה יהודית. היו יהודים שנתנו קורבן גדול, אנשים עלו לגרדום והבריטים תלו אותם, וכל זאת רק כי רצו להקים פה מדינה".

דמע או דם

נחמיאס מתגורר בבית הורים ברמת־חן שברמת־גן. בנו משה, ששירת בסיירת אגוז במלחמת ההתשה ונפצע קשה, כיום כבר בן שבעים. הבן הצעיר, דרור, בן 64. מהם יש לנחמיאס שישה נכדים ושבעה נינים.

את עשרות ימי העצמאות משנת 1987 ועד היום, נחמיאס לא חגג עם משפחתו: תמיד הקפיד ללכת למוזיאון האצ"ל ולהשמיע את סיפורו לציבור. בניגוד לרוב שכניו בבית ההורים, הוא הוסיף כל השנים לצאת מדי יום לעבודתו. גם כעת, משפרש, ימשיך למסור שם את עדותו. בחדרו בבית ההורים תלויות תעודות ההוקרה שקיבל על פועלו, לצד צילומים משפחתיים וגם פורטרט שלו, מאת הצייר והפסל המנוח מנשה קדישמן. נחמיאס, שעבד כדייל באל על, טס עם קדישמן פעמים רבות.

"העוצמה של יוסק'ה היא בכך שהוא מספר את הסיפור של האצ"ל בגובה העיניים", אומר עליו יוסף קיסטר, היסטוריון ממכון ז'בוטינסקי, שהיה מנהל המוזיאון עד שפרש בעצמו לגמלאות. "נחמיאס וחבריו כתבו בדם את ההיסטוריה של האצ"ל, ואני כתבתי עליהם".

קיסטר, שחיבר את הספר "האצ"ל – הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), הוציא כעת ספר המגולל את תולדות חייו של נחמיאס: "לנדר השר בתהום דמי" (הוצאת ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל), כותרת שניתנה לו מתוך שירו של זאב ז'בוטינסקי "הנדר". "בגין, שעמד על גשר הפיקוד, חזר שוב על הוראתו ש'לא לענות באש, אפילו במחיר חיינו'", מתאר נחמיאס בספר. "אבל הירי לעבר האונייה לא פסק אף לרגע אחד. אפילו התעצם… בשלב מסוים קרא לי ואמר: 'יורים עלינו מהבית האדום (הבית שברחוב הירקון 123, כיום משכנו של מלון שרתון, היה מטה מפקדת ההגנה עד ימים ספורים לפני פרשת האלטלנה – מ"פ). יוסק'ה, קח איתך מכשיר קשר ורד לחוף כדי ליצור מגע עם גורם מוסמך להפסקת הירי'. (…) עליתי לחוף ונאלצתי לרוץ ב'זיג־זג' כדי לחמוק מירי הכדורים שנורו לעברי. סמוך לכניסה אל 'הבית האדום' (…) פגשתי את אברהם נחמה, בן דודי, שהיה חבר ה'הגנה'. סיפרתי לו שנשלחתי על ידי מנחם בגין. אמרתי לו: 'אברהם, אנחנו לא רוצים מלחמת אחים. אנא, עשה כל מאמץ אצלכם להפסיק את הירי. על האונייה אנשים'. בעוד אני עושה את דרכי לכיוון אזור בית הקברות המוסלמי, שמעתי מכיוון האונייה פיצוץ עז וראיתי פטריית עשן שחור עולה מבטן האונייה. אש אחזה באוניית הנשק. עזבתי בחול את מכשיר הקשר ורצתי חזרה לאונייה, והכול תחת אש. חרדה תקפה אותי. ידעתי שהשארתי על הסיפון את אשתי, מפקד האצ"ל, צוות האונייה, חברים לרעיון ולנשק".

"יש והברירה היא: דמע או דם", כתב בגין בספרו "המרד" (הוצאת אחיאסף, 1992). "לעיתים, כפי שהורנו המרד במשעבד, הכרח הוא כי הדם יבוא במקום הדמע. ולעיתים, כפי שלימדתנו אלטלנה, הכרח הוא שהדמע יבוא במקום הדם. את זאת חייבים לזכור בייחוד אלה שהפגיזו את אלטלנה ורצחו את עוליה וירו בנמלטים מלהבותיה… ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום. על אף הכול".

ג'ו, טפס על העץ

נחמיאס הוא יליד שכונת נחלת־אחים בירושלים, דור שישי בארץ. אביו דוד היה קבלן, והמשפחה עברה מדירה לדירה בהתאם לפרויקטים שבנה בעיר. בשביל הוריו היו אלה נישואין שניים: הוא היה בנם הבכור מפרק ב', לצד עוד תשעה אחים ואחיות. ב־1939, כשהיה כבן 13, עברה המשפחה לתל־אביב, לאחר שהאב החל לבנות שם, בעיקר בשכונת פלורנטין. אך אביו נקלע לחובות, מכר את העסק שלו והפך לנהג בדואר.

בתל־אביב הצטרף נחמיאס הצעיר לתנועת הנוער בית"ר. "סיפרתי על כך להוריי, והם היו מרוצים, אבל לא ידעו שהצעד הזה יוביל אותי גם להרבה דברים אחרים". באותה שנה פרצה מלחמת העולם השנייה, וגרמניה הנאצית החלה לצבור ניצחונות באירופה. ביוני 1940 הכניעה את צרפת, ולדבר היו השלכות על המזרח התיכון: לבנון וסוריה, שהיו נתונות להשפעה צרפתית, הפכו מבחינת היישוב היהודי בארץ לאיום. "בנוער בית"ר שמענו הרצאות על המצב האזורי, ועל כך שבריטניה נשארה לבד במערכה נגד גרמניה הנאצית", מספר נחמיאס. "הבריטים הוציאו כוחות מהמזרח התיכון להגנת ארצם. בגיל 14 וחצי החלטתי לזייף את תעודת הלידה שלי ולהתגייס. בוקר אחד אמרתי לאחותי ויקי: 'היום אני לא הולך לבית הספר, אני מתגייס לצבא'. היא צחקה ואמרה: 'מי יקבל אותך?'. עניתי: 'זה לא עניינך אם יקבלו אותי או לא, אל תגידי כלום להורים. אם אני לא חוזר בלילה, רק אז תספרי'.

"הגעתי ללשכת הגיוס במחנה סרפנד עם עוד חבר שלי, אלי שטרית, שהיה קטן קומה. אני תמיד נראיתי גדול לגילי. בכניסה שאל אותנו הש"ג לאן אנחנו חושבים שאנחנו הולכים. עניתי לו באנגלית שלמדתי בבית הספר: 'לצבא, אדוני!'. הוא הסתכל עלינו, הצביע לעברי ואמר 'אתה בפנים'. לחבר שלי הוא אמר: 'אתה חוזר לגן הילדים'".

שש שנים וחצי שירת נחמיאס כחייל בצבא הוד מלכותו. שם רכש את השפה האנגלית על בוריה, כולל סלנג וקללות. הוא הוכשר בהנדסה קרבית ולמד להרכיב מוקשים, לפרקם, לטפל בגשרים ולפוצץ מנהרות. כל אלה הכינו אותו היטב למשימות האצ"ל בהמשך דרכו. לאחר פרק ההכשרה סופח ליחידת הנדסה אוסטרלית, שנלחמה באזור סוריה־לבנון נגד יחידות צרפתיות של צבא וישי.

את מבחן האש הראשון שחווה הוא זוכר בפרוטרוט: "ישבנו בשטח בדרום לבנון, ופתחנו קופסאות בולי ביף (בשר משומר – מ"פ). פתאום שמענו זעקות נוראות. הסתערו עלינו סנגלים מצבאות וישי, גבוהים כמו עמודי טלפון. הם רצו לעברנו כשבידיהם רובים מכודנים. קפצנו, ומיד שמנו כידונים על הרובים שלנו. התחלנו לרוץ, והסמל הבריטי צעק לי 'ג'וזף, טפס מיד על העץ'. אמרתי לו 'אבל אני רוצה להילחם', והוא ענה: 'אתה תינוק, אתה צריך לחזור לגן הילדים'. הוא נתן לי שתי סטירות מצלצלות, תפס אותי וזרק אותי למעלה לעץ. אחר כך חיפשתי אותו וגיליתי אותו שוכב, פצוע בבטן מפגיעת ביונט (כידון – מ"פ). חבשתי אותו בתחבושת אישית ופינו אותו לבית החולים הצבאי הבריטי בנצרת. כשהוא חזר לאוסטרליה התכתבנו ונשארנו בקשר".

בהמשך הוצב נחמיאס באסמאעיליה שבמצרים, וביולי 1943 השתתף בפלישה לסיציליה. שם נפצע – הוא חושף צלקות ביד ומאחורי האוזן – כשירד עם חבריו מסירות בחופי האי. מטוסים קנדיים היו אמורים לפגוע במטרות גרמניות באזור, ולרוע המזל, במקום לתקוף את הגרמנים הם תקפו את חיילי הצבא הבריטי. "ירדנו לתוך אש חזקה מאוד מהאיטלקים ומהגרמנים", מספר נחמיאס. "אני רצתי, כששניים־שלושה חיילים בריטים שומרים עליי. הייתי הארצישראלי היחיד שם, והם לא נתנו לי להילחם עם ביונטים, למרות שהתעקשתי שגם אני רוצה להילחם. אולי טוב שלא נתנו לי, כי בזכות זה אני עומד היום על הרגליים. נפגעתי מרסיסים, וכשרצו לפנות אותי אמרתי: 'בשביל זה אני צריך בית חולים? תביאו לי תחבושת וזהו, אני רוצה לחזור ליחידה שלי'. אבל הם ענו לי 'שתוק ועשה מה שיגידו לך'".

נחמיאס פונה באונייה לבית חולים בטריפולי. "בעת ששכבתי שם, קיבלתי מכתב מאמא שלי. פתחתי אותו וגיליתי בפנים עשבים. אמא כתבה לי: 'חלמתי שנפצעת, הלכתי לכותל המערבי והורדתי ממנו עשבים. שים אותם במקום הפציעה ותראה שהכול יעבור'. דחפתי את העשבים כמה שיותר עמוק בין היד לגבס. זה גירד לי ושיגע אותי, אבל תודה לאל, פרט לצלקות קטנות, היד שלי פלדה עד היום".

ל"ג בעומר שכזה

כששב ארצה, המשיך נחמיאס לשרת בצבא הוד מלכותו. כבר כנער בן 14 הוא נחשב לחבר באצ"ל, מתוקף היותו חניך בית"ר, אך בשנת 1943 החל לשרת בארגון עצמו, מתחת לאפם של מפקדיו הבריטים. "קודם כול הייתי חייל עברי, ולא בריטי", מדגיש נחמיאס, "אך כחייל בריטי יכולתי להביא הרבה מידע ממחנות צבא. נהגנו להיכנס למחנות בצהרי היום, כשחבריי מהאצ"ל לבושים במדים בריטיים, ו'להחרים' נשק בזמן שכל החיילים בחדר האוכל. ברוב הפעמים נכנסנו בשקט, יצאנו בשקט, ולא הרגישו שרובנו כלל לא חיילים אמיתיים. כשהרגישו בנו, יצאנו תוך כדי קרב ושילמנו בדם".

פעולותיו הראשונות תחת הנהגתו של בגין כללו "החרמת" חומרי נפץ ממחצבות, והשתתפות בפשיטה על שדה התעופה עקיר (תל־נוף) ב־28 בינואר 1946. אנשי האצ"ל העמיסו שם נשק רב על המשאית בגשם כבד, וכלי הרכב שקע בבוץ. הפושטים נאלצו לברוח בג'יפ, מותירים מאחוריהם את המשאית העמוסה. "למחרת פרסמו הבריטים כי במשאית שנותרה בשטח עם מרבית השלל שנשלל מאיתנו, היו 8 תתי מקלע, 300 רובים, 250 מקלעים, ולמעלה מ־5 מיליון כדורים", מספר נחמיאס בספר. "הלב שלנו היה שותת דם… מאוחר יותר הפנמנו שהתמונה איננה רק שחורה. השלטונות הבריטיים התחילו להבין שאין מקום, ולו השמור ביותר, שלוחמי האצ"ל לא יכולים להיכנס אליו, לבצע משימתם ולהיעלם".

ב־25 בפברואר 1946 השתתף נחמיאס ב"ליל המטוסים", התקפה משולבת של האצ"ל והלח"י על שלושה שדות תעופה בריטיים בו זמנית: בלוד, ליד כפר סירקין ובקסטינה. המטרה הייתה לשבש את פעילות המטוסים שיצאו לאתר אוניות מעפילים בים התיכון, ושימשו גם להעברת עצירי המחתרות לאפריקה. "בחורי אצ"ל ולח"י ישבו שם שנים רבות בגלות. החלטנו לפוצץ את המטוסים האלה כדי להעניש אותם".

ההתקפות בכפר סירקין ובקסטינה יצאו לפועל במועדן, אך בלוד, לשם נשלח נחמיאס, התעכב הכוח התוקף בגלל תנאי שטח ומזג אוויר קשים. אף שגורם ההפתעה אבד, הוחלט להמשיך בפעולה. "הטיפוס על כנפי המטוסים ברחבת החנייה היה קל, היות שנשאנו איתנו סולמות", כותב נחמיאס. "הצלחנו להצמיד את חומר הנפץ. (…) מדורות ענק האירו את שדה התעופה ומסלולי ההמראה והנחיתה. הלוחמים נצלו את המהומה והמבוכה שהשתלטו במקום החשוך, איתרו מקצת המטוסים והניחו עליהם חומרי נפץ.

"…הבריטים שהוצאו בבהלה ממיטותיהם, או מבית הקולנוע שהקרנת הסרט בו נקטעה לפתע, היו מבולבלים ומתוסכלים ולא ידעו מימינם או משמאלם. הבחנו בכך כאשר שמענו קולות בחשכה, 'סטופ!', 'הולד!', וקריאות מצוקה שנשמעו על רקע להבות המטוסים שבערו והאירו את השדה שבעלטה. לא עברו אלא כמה דקות, והם קלטו מה מתרחש סביבם ושטפו את השדה באש תופת. למזלנו, היא לא הייתה ממוקדת". 31 מטוסים עלו באש באותו לילה, ותדמיתה של בריטניה ספגה מכה קשה. "לו רק היה לנו זמן לעמוד ולהסתכל על המטוסים הבוערים, זה היה ל"ג בעומר שכזה", מתגעגע נחמיאס.

ואתם מאיימים בגרדום

הפעולה הגדולה הבאה שבה השתתף נחמיאס הייתה הפלישה לבסיס סרפנד, ב־6 במארס 1946. "היתה לי ידידה ששירתה שם. נהגתי לבוא לבקר אותה תמיד דרך 'שער ראשון'", הוא משחזר. "באחד מהביקורים האלה גיליתי שעל מגרש המסדרים הוקם מחנה אוהלים שלא היה שם בביקורי הקודם. במחנה הבחנתי באוהל אחד שהיה שונה משאר האוהלים. הוא היה גדול ומוקף גדר, אז שיערתי שיש שם נשק.

"הבאתי את הידיעה הזו למחלקת המבצעים של האצ"ל, ועמיחי פאגלין ('גידי'), קצין המבצעים, החליט שהוא יבוא איתי לראות. 'לא שלא מאמינים לך, יוסק'ה', הוא אמר לי, 'אבל אני רוצה לראות את זה'. הוא התחפש לחייל, אני חייל אמיתי, וכך נכנסנו למחנה. הוא ראה את מחסן הנשק, הסתכל סביב ואמר לי: 'שמע, יוסק'ה, זה קל יותר ממה שאתה תיארת'".

אנשי האצ"ל התחפשו ל"כלניות", הצנחנים הבריטים, והעמידו פנים שבאו למחנה כדי להשתחרר מהשירות. הם הגיעו לסרפנד בשעות הצהריים, כשכל החיילים והקצינים היו בחדר האוכל. נחמיאס נהג במשאית. "נכנסנו בצהרי היום לצריפין, השתלטנו על אוהל הנשק ומילאנו משאית מלאה נשק ותחמושת. למזלנו הרב הם הבינו שאנחנו לא חיילים אמיתיים רק שהמשאית כבר יצאה מלאה. לחייל רגיל יש כל הזמן שבעולם להעמיס משאית, אבל אנחנו מיהרנו, וכך כנראה הם הסיקו שאנחנו לא חיילים אמיתיים ופתחו באש חזקה מאוד. יצאנו משם תוך קרב קשה. שני בחורים שלנו, מיכאל אשבל ויוסף שמחון, נפצעו קשה בגב".

את הפצועים היו אנשי האצ"ל מביאים לרחוב ליליינבלום בתל־אביב, לבית החולים ליולדות גלעד, שטיפל בהם בחשאי. גם במרפאתו של פרופ' מכס מרכוס, שהיה ידוע בכינויו "רופא המחתרות", מצאו לוחמי האצ"ל מזור. נחמיאס: "אחרי כל פעולה כזו הבריטים היו עושים פשיטות על בתי החולים לראות אם יש פצועים מקליעים. היה בית חולים אחד שהם אף פעם לא באו לחפש בו: בית החולים ליולדות. אחרי כל פעולה כזו היינו מביאים את החבר'ה שלנו לשם, והם היו יולדים עופרת".

נחמיאס, עם משאית הנשק, הצליח לחמוק לאחר הפלישה בסרפנד, והלוחמים הטמינו את הנשק שאספו בחולות ראשון־לציון. אך הבריטים, שהציבו מחסומים, תפסו את המכונית שהסיעה את אשבל ושמחון לקבלת טיפול רפואי, ומיד קישרו את השניים לאירוע. הם נעצרו, נשפטו וב־13 ביוני 1946 נידונו למוות בתלייה.

בניסיון לשנות את רוע הגזירה, חטפו אנשי האצ"ל ב־17 ביוני 1946 קצינים בריטיים שישמשו קלפי מיקוח. פעולת החטיפה זכתה לתהודה עולמית והייתה מכה נוספת ליוקרה הבריטית. כתוצאה מהחטיפה המתיקו הבריטים את עונשם של השניים, והם נידונו למאסר עולם. אשבל נהרג אחר כך בפריצה לכלא עכו.

מעשה החטיפה שיחק גם לטובתו של נחמיאס. הוא השתתף בפעולה של האצ"ל ב־2 באפריל 1946, כשהיה בכוח שפוצץ גשר ליד אשדוד במטרה לנתק את קשר הרכבות בין ארץ ישראל למצרים. "בערב הפעולה איש לא הרגיש בנו, התקדמנו שם בחושך, הצמדנו את חומר הנפץ בתחתית העמודים שהחזיקו את הגשר, והצלחנו להסתלק משם בלי פגע. כשהיינו במרחק מה מהמקום שמענו את הפיצוצים, הסתכלנו לאחור וראינו את האש והעשן מרחוק. קשה לתאר חדווה כזו".

לאחר שהשלימו את משימתם פתחו הלוחמים בנסיגה לעבר חולות בת־ים. אך רימוני ההלם שהכינו ליתר ביטחון התפרקו בתיקיהם, וחומר הנפץ זלג לצידה לדרך – והם אכלו אוכל שטבול בחומר נפץ. התחושות הרעות עיכבו אותם, ובבוקר הם התגלו בסיור של מטוס בריטי. 31 לוחמי אצ"ל נעצרו, ובהם נחמיאס וחבר אצ"ל נוסף, ירחמיאל רום, שהסתבכו יותר מכולם כשהבריטים מיד גילו שהם משרתים במקביל גם בצבא הבריטי. "בתחילה ניסיתי לטעון שנקלעתי למקום במקרה כחייל בריטי, אבל איש לא האמין לי", הוא נזכר.

לאחר החקירה הראשונית בשטח הועברו כל העצירים למחנה המעצר בלטרון, ומשם לירושלים, לכלא במגרש הרוסים. משפטם נפתח ב־25 ביוני 1946, בבית הדין הצבאי בעיר. נחמיאס: "לא הכרנו בבית הדין של הצבא הבריטי נגדנו ובמשפט שלהם. כשהשופט היה בא לא היינו קמים אלא נשארים לשבת, ובזמן המשפט שרנו שירי בית"ר: 'קמנו, שבנו, אנחנו בריונים' (מתוך: 'שיר הבריונים', מ"פ)".

עדותו של נחמיאס במשפט מופיעה בספר אף היא, בתרגום לעברית. "אין זה אלא מקרה ששלושים אנשים אלה יושבים על ספסל הנאשמים", העיד נחמיאס. "במקומם או לצידם יכלו לשבת מאות או אלפים צעירים אחרים, המוכנים כמוהם, להילחם ולסבול וגם למות עבור ארצם… התגייסתי לצבא שלכם. התגייסתי כדי להילחם בגרמניה הנאצית; התגייסתי כדי לעזור להציל את עמי. לא בנקל עלה לי דבר התגייסותי. צעיר הייתי… בגיל 15 התייצבתי בלשכת הגיוס. ידעתי: לא יקבלו אותי בגלל גילי הרך. לפיכך הריני מודה בכך היום בגלוי – זייפתי את 'ניירותיי' הפרטיים, העליתי את גילי ובלבד שאזכה להתקבל לצבא… ובתור חייל לא בלשכה ישבתי, יצאתי לחזית, השתתפתי במערכת סוריה, במערכת לוב וטוניסיה, במערכת איטליה. פעמיים נפצעתי.

"…עתה, רבותי, הנני נמצא פה בתור נאשם ואתם מאיימים עליי בגרדום או במאסר לשנים ארוכות… עוד אתמול נלחמנו נגד אויב משותף וקצינים כמוכם היו מפקדי… כיצד קרה אפוא שפתאום נמצאנו משני עברי המתרס. הפכנו למעשה לאויבים, ולא בלבד שאין אני מוכן לשמוע בקולכם, כי אם להפך, אני חושב שחובתי… בתור חייל עברי… להמרות את פיכם ולשבור את רצונכם".

נחמיאס: "אמא שלי זכרה לברכה, שישבה במשפט, הייתה אומרת לי: 'יוסף, שתוק ותן לאחרים לדבר'. דיברתי כי רציתי להוכיח לבריטים שאני לא פוחד מהם. אמרתי לה: 'אמא, את מדברת כמו גלותית', ואמא שלי הרי הייתה ישראלית מדורי דורות. אחר כך הצטערתי שדיברתי אליה כך. כשנידונו ל־15 שנות מאסר, אמרתי לשופט: 'ואתה חושב שתהיו פה 15 שנה?' והוא ענה: 'ברור, אנחנו נהיה פה אפילו שישים שנה', אז עניתי: 'בטח תהיו פה שישים שנה – מתחת לאדמה".

בגין בתוך המים

לאחר שישה חודשים בכלא בירושלים, הועברו נחמיאס ושאר לוחמי האצ"ל לכלא עכו. "בכלא הקמנו חוגי לימוד: היה אחד מומחה בחשבון, אז הייתה לו כיתה שבה לימד חשבון; אני יודע ערבית ואנגלית, אז הייתי מדריך בשפות". נחמיאס היה בכלא עכו גם בלילה שבו תלו את עולי הגרדום דב גרונר, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי ויחיאל דרזנר. הארבעה הוצאו להורג ב־16 באפריל 1947, כשבוע לפני הפריצה לכלא עכו. נחמיאס: "לפתע, באמצע הלילה, שמענו שירת 'התקווה', ונוכחנו לדעת שזה בא מכיוון חדר הגרדום. הבנו שהולכים להוציא להורג את הבחורים. קפצנו כולם על הרגליים, כולל אנשי הגנה ולח"י, ושרנו את 'התקווה' יחד עם הנדונים. זו הרגשה נוראית: אתה נמצא כמה צעדים מאיפה שמוציאים להורג את החברים שלך, ולא יכול לעשות דבר".

מרגע שהגיעו לכלא עכו החלו לתכנן כיצד יברחו משם. "החלטנו לחפור מנהרה בחדר הגדול ביותר, שבו ישנו הכי הרבה אסירים, כולל אותי. הבנו שכדאי לחפור לתוך העמודים שהיו בחדר, כי הבריטים היו באים כל שעתיים עם נבוט ודופקים על הרצפה לראות אם אין חלל, אבל דווקא את אזור העמודים הם לא בדקו. חפרנו בכפות, ואת מה שהוצאנו מהחפירה שמנו בכיסים וזרקנו לשירותים, שהיו בהם מי ים. אבל אחרי ההוצאות להורג החלטנו שלא נברח כמו עכברים דרך המנהרה, אלא נפרוץ את הכלא בכוח, כדי שבכל העולם ידברו על פריצת הכלא של המאה".

בכלא הכינו אנשי האצ"ל רימוני הלם מאולתרים מחומר נפץ שהוברח להם פנימה בתוך קופסאות ריבה. "הוחלט שבשעה ארבע, שבה יוצאים לחצר לטיול, תהיה הפריצה. אז לא צריך לפוצץ כמה שערים כדי להגיע לפתח. לא כולם עמדו לברוח כי לאצ"ל לא היו די מקומות מסתור, הוחלט שיברחו רק מי שיכולים להביא תועלת בחוץ. מתחת למדי האסיר לבשנו בגדים אזרחיים. אלה שהודיעו להם שלא יברחו קיבלו הוראה לשחק כדורעף, ולהקים צעקות עד השמיים בשעה ארבע כדי שתשומת הלב של החיילים הבריטים, שהיו למעלה על הגג עם הרובים, תופנה לרעש שלהם. זה הצליח מאוד".

הפריצה לכלא עכו אירעה ב־4 במאי 1947, והחלה בפיצוץ אדיר של שער הסורגים במסדרון הכלא. יחידת הנדסה קרבית של האצ"ל הטמינה מטענים ליד הכלא, ולוחמים שהיו מחופשים לחיילים בריטים סייעו לאסירים להימלט. בפריצה נמלטו 27 אסירי אצ"ל ולח"י, ועוד 180 אסירים ערבים. במהלך הנסיגה מהכלא נהרגו מפקד המבצע דב כהן ("שמשון") ועוד שניים מהכוח התוקף, וכן שישה מהאסירים הנמלטים, ובהם כאמור אשבל.

שלושה מהעצורים שהבריטים תפסו בעת הפריצה לכלא, אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר, נידונו לתלייה. גם במקרה הזה חטף האצ"ל שני סרג'נטים בריטים בניסיון להכריח את הבריטים להמתיק את עונשם של השלושה, אך הם נתלו ב־19 ביולי 1947 – ובתגובה תלו אנשי האצ"ל את שני הסרג'נטים. הפרשה הביאה לקץ מדיניות ההוצאות להורג של בריטניה בארץ ישראל, וגם סימנה את תחילת סופו של המנדט הבריטי בארץ.

נחמיאס הנמלט הגיע לדירת מסתור בתל־אביב. הוא היה מאלה שדיוקנם התנוסס על כרזת מבוקשים שפרסמו הבריטים בתקשורת. בינואר 1948 נישא ליפה. ב־25 באפריל 1948 השתתף נחמיאס בהתקפת האצ"ל על יפו, כחלק מהמערכה על תל־אביב במלחמת העצמאות. לאחר שלושה ימי קרב קשים הצליחו אנשי האצ"ל לכבוש את שכונת מנשייה, במחיר של 41 הרוגים ופצועים רבים. אחד מהפצועים היה אחיו של נחמיאס, שמואל. הצבא הבריטי פתח במתקפת נגד, פחות משבועיים לפני עזיבתו את הארץ, ובעקבות המתקפה בתוספת לחץ ממשלת המנדט על מוסדות היישוב הושג הסכם לנסיגת האצ"ל בתמורה להצבת אנשי הגנה בעמדות שנכבשו.

"זו הייתה התקפה חזיתית צבאית, כבר לא כמחתרת. ביומיים הראשונים נכשלנו, כי לבריטים ולערבים היה כוח אש עצום. בבוקר היינו מתקיפים, אחר כך היינו נסוגים, קוברים את מתינו ומלקקים את פצעינו. רק ביום השלישי הצלחנו להתקדם עד הים, ואז הערבים התחילו לברוח מיפו בבהלה. הם ברחו לכיוון רמלה ולוד, והערבים בכפרים בדרך, שראו אותם בורחים, ברחו גם הם. ההגנה פתחה במבצע 'חמץ', וטיהרה את האזור שמחוץ ליפו. לו לא היו בורחים מיפו, להגנה הייתה עבודה קשה לטהר את הכפרים שבדרך".

כחודשיים לאחר מכן, על סיפונה של אלטלנה הבוערת מול חופי תל־אביב, הוא ניסה לשדל את מפקדו בגין לקפוץ למים. "הוא לא הסכים לקפוץ, ואמר: 'אני הקברניט, אני קופץ אחרון'. אמרתי לו: 'סלח לי, המפקד, אתה קברניט של עם ישראל, לא של האונייה, לאונייה יש קברניט ששמו מונרו פיין, והוא מטפל בכול'. בגין המשיך להתעקש, ואז שניים־שלושה בחורים ואני הלבשנו לו בכוח חגורות הצלה וזרקנו אותו למים. אשתי, שלא ידעה לשחות, קפצה אחריי. בסירת הצלה צבאית חתרנו לחוף תחת אש תופת".

שניים מאחיו של נחמיאס שירתו בפלמ"ח: שלום ומשה. משה נפצע קשה במלחמת העצמאות, ואילו שלום, ששירת בחטיבת הראל, היה מאנשי הפלמ"ח שנקראו לתקוף את אנשי האצ"ל באלטלנה. "שאלתי של מי האונייה הזאת", סיפר שלום לידיעות אחרונות בריאיון ב־23 ביוני 1998, שמצוטט בספר. "'סתם אונייה', ענו לי. 'איזו אונייה?', התעקשתי. בסוף אמרו לי שמדובר באונייה שהאצ"ל מנסה להכניס לארץ. אמרתי שבשום אופן לא אוכל להילחם נגדה. 'אתה מסרב פקודה?' כעסו עליי. אמרתי: 'בהחלט, יש לי אחים באצ"ל, ויכול להיות שהם נמצאים שם. מה אתם רוצים, שאהרוג אותם? שאח יירה על אח?'" על המשפט שנערך לו ולאנשים נוספים שסירבו לצידו סיפר שלום, שנפטר בשנת 2014: "שאלו אותי אם אני מוכן להילחם בעד הארץ ובאויבי המדינה, אמרתי להם שהאצ"ל ולח"י הם לא אויבי המדינה. אחר כך שיחררו אותנו".

מה שפולה לא יודעת

כשנחמיאס נשאל מדוע אנשי הפלמ"ח וההגנה ירו על אנשי האצ"ל ב'אלטלנה' הוא משיב: "בן גוריון 'אהב' אותנו מאוד. בכל הזדמנות הוא רצה לפגוע בנו. פחדו שנהיה אלטרנטיבה לשלטון, שננסה לתפוס את השלטון בכוח, אך לא הייתה לנו כוונה כזו. כשאני מספר את הסיפור הזה במוזיאון האצ"ל, תמיד שואלים אותי: 'איך יורים עליך ואתה לא יורה חזרה?', ואני אומר: 'מולי היו האחים שלי'".

יש הטוענים שהאצ"ל עסק בטרור, מה דעתך על הטענה הזו?
"באצ"ל, מי שהיה מרים ידיים ונכנע לא היו פוגעים בו. אני הענשתי את אחד הבחורים שלי, זרקתי אותו מהאצ"ל, לאחר שהיכה מישהו שנכנע לו. אמנם אחר כך קיבלו אותו בחזרה, אך שאלו אותי ואמרתי: רק אם הוא לא ירביץ עוד לאף אחד. שמרנו על טוהר הנשק. אם מישהו צריך להיענש, זה רק במשפט".

במהלך מלחמת העצמאות שירת נחמיאס גם בחטיבת יפתח של הפלמ"ח. "אמרתי להם שאני פוחד ללכת קדימה כשהם מאחוריי, כי הם יתקעו לי סכין בגב. תמיד הייתי מרגיז אותם עם המימרה הזאת", הוא נזכר.

בשנת 1951 השתחרר מהשירות, וכחבר אצ"ל לשעבר התקשה למצוא עבודה. בסופו של דבר קיבל הצעה מיעקב מרידור, אחד ממפקדי האצ"ל, לעבוד במפעל לשימורי בשר כשר בניהולו באתיופיה. משפחתו של נחמיאס התגוררה באפריקה ארבע שנים וחצי. נחמיאס, שדובר שש שפות, גם הסתובב באפריקה בכמה "שליחויות ביטחוניות" שהוא מסרב עד היום להרחיב עליהן את הדיבור.

כשחזר לארץ החל לעבוד בחברת התעופה הלאומית אל על, כאיש צוות אויר. "כשבאתי לריאיון שם לא אמרתי שהייתי חבר באצ"ל, כי אנשי אצ"ל היו סוג של טאבו. רק אחרי שקיבלתי קביעות התחלתי 'להפציץ' אותם בסיפורים על האצ"ל", הוא נזכר.

כדייל וכמנהל שירות בטיסה הטיס לא אחת את מנהיגי המדינה. דוד בן־גוריון ואשתו פולה ישבו אצלו במטוס כמה פעמים כנוסעים. נחמיאס: "כשהיו מגישים את האוכל, פולה היתה מגיעה למטבח המטוס עם המגש, ומוציאה ממנו את כל מה שאסור לבן־גוריון לאכול. כשהייתה נרדמת, הוא היה בא למטבח ושואל איפה מה שפולה הוציאה".

לא כעסת עליו?
"לו הייתי פוגש את בן־גוריון למחרת מה שעשו לנו ב'אלטלנה', הייתי חונק אותו. אחר כך הכול כבר היה 'פאסה'".

במשך השנים פגש לא אחת במפקדו בגין. "כשהוא נהיה ראש ממשלה באנו אליו ואמרנו: 'המפקד, כעת יש הזדמנות לקדם את האנשים שלנו'. בגין ענה: 'אחיי היקרים, לא החלפנו את מפא"י כדי להיות כמוהם'. הוא הקפיד לקדם אנשים רק לפי יכולות אישיות".

כדייל הוצמד לבגין בטיסותיו לחו"ל, כולל בטיסה לחתימת הסכמי קמפ־דיוויד בשנת 1978. "זו הייתה טיסה של 12 שעות ללא עצירה. בתא מנוחת הצוות סידרנו לו מיטה. איך שהוא עלה למטוס, אמרתי לו: 'המפקד, יש מיטה עבורך'. הוא שאל: 'יוסק'ה, לכל הנוסעים יש מיטות כאלה?'. הסברתי לו שזה רק בשבילו, כדי שיגיע רענן, אך הוא נשאר לשבת. אחרי חמש שעות טיסה אמרתי לו: 'אולי תלך למיטה?'. והוא ענה: 'יוסק'ה, כל החיים אתה דואג לי. אתה חושב שאני שכחתי שאתה ארגנת לזרוק אותי מאלטלנה?'"

כשהגעת ללונדון כדייל, לא נטרת טינה לבריטים?
"זו הייתה מלחמה, פייר פליי: אני נלחמתי בהם, הם נלחמו בי, ובסוף קמה מדינת ישראל. כשבאתי לקחת ויזה לאנגליה, כי בזמנו היה צריך כזו, אמרו לי בקונסוליה: 'אתה מיסטר יוזף בן דיוויד נחמיאס?'. הבריטים תמיד צירפו את השם של אבא שלנו, כמו בערבית. כשהוא אמר את זה, אמרתי לעצמי: 'הוא כבר לא ייתן לי ויזה'. אך הוא אמר: 'ברוך הבא לאנגליה', ונתן לי ויזה על המקום".

כשבגין החזיר את סיני למצרים, רבים מאנשי האצ"ל התאכזבו. אתה ביניהם?
"גם אני לא הבנתי בהתחלה למה מחזירים להם, אבל סיני לא הייתה חלק מארץ ישראל ובזכות הנסיגה נחתם הסכם שלום עם מצרים. יש ראש ממשלה, הוא קובע. לא אצא נגד ממשלת ישראל".

באותו אופן נחמיאס התנגד גם להתנתקות: "חשבתי שאסור לנו להעביר לאויב שום שעל של ארץ ישראל, אך אם המוסדות החליטו – מי אני שאעצור בעדם?"

מה הפתרון לסכסוך הישראלי־ערבי, בעיניך?
"הפתרון הוא שהם ישבו איפה שהם נמצאים, ואנחנו נשב איפה שאנחנו. אנחנו מאז ומעולם הגשנו את היד לשלום, אבל תמיד היה אצלם איזה אפנדי שהחליט היהודים טמאים. אני מכיר את הערבים טוב מאוד ויודע שהם לא רוצים אותנו פה. את הישראלים שמדברים נגד צה"ל צריך לשים בבית סוהר. אם הערבים היו במקומנו, היהודים לא היו יכולים ללכת ברחובות".

כשאתה מספר לנכדים או לנינים את סיפור האצ"ל שלך, איך הם מגיבים?
"אני לא לוקח נכד על הברך ומתחיל לספר לו את הסיפור של האצ"ל, אבל הם יודעים שאני איש אצ"ל ושנלחמתי בבריטים. אני חושב שלעם ישראל יש מזל גדול שהצלחנו להקים את המדינה, אחרת אני לא יודע אם עם ישראל היה קיים. המדינה הצילה את עם ישראל. אני מסתכל מהחלון החוצה לשמים, ומודה לאל כל יום שהגעתי לגיל כזה. אני חופשי, בארץ חופשית, אמנם יש הרבה טענות נגד העם הזה, אבל אנחנו לא מכירים עם אחר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il