המקום שהעתיקות הולכות אליו, כדי להיקבר – או לזכות בחיים חדשים

מוזיאון ישראל, יום ראשון שלאחר חנוכה. את הגלריות והמסדרונות שעד לפני יומיים היו עמוסים במבקרים ישראלים, חלקם הגדול ילדים, ממלאים עכשיו תיירים מכל העולם. איטלקית מתערבבת בהונגרית, גרמנית נשזרת באנגלית. בין האגף המרכזי לאגף הנוער אני מוצאת את בניין המשרדים של המוזיאון. מסתבר שתמיד עמד שם באפרוריותו, אך למרות ביקוריי כאן בעבר, רק עכשיו אני מגלה את המבנה הזה לראשונה. מאחורי כל התערוכות והאוספים המרשימים עומדת בסופו של דבר שורה של משרדים. את האחרון שבהם, עמוק בסבך המסדרון, מאייש דודי מבורך, אוצר בכיר לארכיאולוגיה של שלוש תקופות – ההלניסטית, הרומית והביזנטית. כבר 34 שנה שהוא פה, "כמעט מוצג מוזיאוני בעצמי", כפי שהוא מעיד בחיוך.

לכל אורך התקופה הזו הוא מבצע את עבודתו מאחורי הקלעים. מחפירות בשטח, דרך איתור ממצאים ארכיאולוגיים מרתקים, ועד להעמדת המוצגים. מבורך הוא האיש שאחראי בין היתר לתערוכות המרשימות "הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה" ו"הדריאנוס: שובו של הקיסר", וכמובן גם לתערוכות הקבע בנושא ארכיאולוגיה המוצגות במוזיאון. כעת הוא מוצא את עצמו ניצב לראשונה באור הזרקורים. זה קורה בסרט "המוזיאון", קולאז' תיעודי שחודר אל קרביו של אחד ממוסדות התרבות החשובים בארץ – מוזיאון ישראל.

הסרט, פרי יצירתו של הבמאי המוערך רן טל ("ילדי השמש", "גן עדן"), לוקח את הצופה אל הגלריות ואל המחסנים, אל המעבדות ואל שולחן הדיונים, וגם אל דמויות בכירות יותר ופחות, שכולן מושכות בחוטי המוזיאון: המנהל האמריקני, השומר שהוא גם חזן, משגיח הכשרות, המדריך הפלסטיני והמבקרת העיוורת, וכן, גם האוצר דודי מבורך. כולם יחד יוצרים פסיפס מרגש ומגוון של צוות המוזיאון ושל החברה הישראלית כולה.

עוד לפני שנתחיל בריאיון, מבורך מוביל אותי למגרש המשחקים הפרטי שלו, מחסן שמכיל אוצרות של ממש. פריטי אבן מקברו של הורדוס בהרודיון, פסיפסים מבתי כנסת בגליל, העותק הקדום ביותר של התלמוד הירושלמי בכתובת טיח, נרות שמן, גלוסקמאות אבן מירושלים וקמעות ברונזה. כולם מקוטלגים בסדר מופתי, וכשהוא מדבר עליהם, עיניו נוצצות. הברק מתעמעם רק כשמבורך נאלץ לטפל בענייני בירוקרטיה וכספים, שהם חלק בלתי נפרד מעבודתו של האוצר.

 

אילו היית צריך לבחור חפץ אחד לקחת איתך לאי בודד, במה היית בוחר?

"לא הייתי לוקח איתי מוצג לשום מקום, בטח לא לאי בודד. אם את שואלת אילו מוצגים מרגשים אותי במיוחד – אלה המוצגים שמציעים מבט אנושי, פרטי, לתוך חיים של אנשים, ברגעים משמעותיים בחייהם. למשל קמעות ולחשים, או ברכות.

"באולם הרומי שלנו יש קבוצת ממצאים ממערת האגרות שבמדבר יהודה – אחת ממערות המפלט שבהן הסתתרו אחרוני המורדים של בר כוכבא, ובהן מצאו את מותם. בין השאר מוצגים שם מפתחות של בתים. אפילו ברגעי הייאוש הגדולים ביותר, כשלא נותר סיכוי מול הצבא הרומי, המורדים לקחו איתם למסתור את חפציהם היקרים ונעלו את ביתם. התקווה לשוב הביתה מנצחת את המציאות. את זה מרגש לראות".

המורים שזורקים אותך למים

הוא נולד לפני 58 שנה בירושלים, בשכונת קריית־שמואל, "שתי גבעות מכאן". אביו ברוך, פרופסור להיסטוריה, עלה מבולגריה. אמו, מיה מבורך מויאל, היא בת למשפחה מרוקאית שהתגוררה במשך דורות ביפו. סבו מצד אמו היה דוד מויאל – חוקר המקרא, מראשוני ילידי הארץ שהוסמכו לעריכת דין, ציר באספת הנבחרים הראשונה של יהודי ארץ ישראל וחבר בוועד הלאומי.

כשהיה בן 13 ביקר דודי מבורך בסיני, ונשבה בקסם המקום. "התמכרתי לסיני. יש למקום הזה כוח מדהים, כמעט דתי, ואת זה אני אומר בתור איש לא דתי לחלוטין". הוא שירת בנח"ל ואחרי השירות הצבאי הפך את האהבה לסיני לעבודה, כשהדריך במקום טיולים מיוחדים לישראלים ותיירים, תחת שרביטה של חוקרת המקרא אורה ליפשיץ. לאחר הסכם השלום ומסירת חצי האי למצרים, עברו להדריך טיולים במדבר יהודה ובנגב. שם פגש מבורך את פרופ' אמנון בן־תור, מבכירי הארכיאולוגים בישראל, שהוביל אותו לשביל עיסוקו הנוכחי.

מבורך כבר היה רשום ללימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, אך שבוע לפני תחילת הלימודים שינה את תוכניותיו ועבר לארכיאולוגיה. בשנתו השנייה כסטודנט נתקל במודעה: למוזיאון ישראל דרוש עוזר לאוצֵר תערוכה על בתי כנסת עתיקים. "עניינה אותי הרבה יותר התקופה הפרה־היסטורית, אבל זו העבודה שהציעו", הוא מספר.

וזה בטח יותר טוב מאשר למלצר.

"גם מלצרתי הרבה", נזכר מבורך בחיוך. "אבל מאז, מסוף 1984, אני כאן".

איך לומדים להיות אוצר?

"זה כמו ללמוד להיות סנדלר: אתה חייב בהתחלה לעבוד בתור שוליה. יעל ישראלי ואורי אבידע, האוצרים שקיבלו אותי לעבודה, היו מורים נפלאים שגם זרקו אותי ישר למים, וזה היה כיף עצום. יש כל מיני סוגי עבודה בארכיאולוגיה, ופה קיבלתי הזדמנות לראות חומרים חדשים כל הזמן, לעבוד עם עיצוב, שחזור ושימור, וגם לקרוא, לכתוב וליצור סרטים שילוו תערוכות. כל הדיסציפלינות ביחד. התאהבתי בעבודה. זה הלהיב אותי יותר מאשר להיות פרה־היסטוריון בחפירות".

אף שנוח לו לעבוד במשרדים הסגורים והממוזגים, מבורך מחובר מאוד גם לעבודה בשטח. בתקופות מסוימות נהג להתחיל את היום באתרים ארכיאולוגיים, ומשם להמשיך ליום עבודה מלא במשרד. החלק האהוב עליו ביותר בעבודתו הוא לקבל חומר שמתגלה בחפירות ולהכין אותו לתצוגה תוך שימור ושחזור, כדי שניתן יהיה לשבץ אותו בתערוכה.

"יש הרבה חפירות בארץ ואינסוף תגליות. לא תמיד אני יכול לתכנן מראש שבוע עבודה, או אפילו יום. אתה לא יודע איזה אוצר יתגלה מחר. בכל פריט שמגיע לפתחי, השלב הראשון הוא לראות מה הפוטנציאל שבו. לפעמים מתגלים דברים מדהימים, כמו למשל פסיפס בית הכנסת בציפורי, שחפרו זאב וייס ואהוד נצר. זו תגלית מרהיבה, שמיד כששמענו עליה יצאנו לשטח. ב־1996 הפסיפס הוצג פה ובעולם, ואחר כך הוחזר לציפורי, כשאנחנו מפקחים על כל התהליך".

צמד של שנואים

אחד הפרויקטים המרשימים שמבורך חתום עליהם הוא כאמור תערוכת הורדוס, שבשנת 2013 הוצגה במוזיאון ומשכה אליה מאות אלפי מבקרים. מבורך, ששימש בה כאוצר (יחד עם ד"ר סילביה רוזנברג), מספר כי על הפרויקט הזה עבדו יותר משמונים איש במשך חמש שנים. "זו הייתה תערוכה יוצאת דופן במספרים שלה. המוצגים היו גדולים, השטח שהוקצה לה היה נרחב, ובסופו של דבר זכינו גם לזרם מבקרים גדול מאוד".

הפרויקט השאפתני החל לקרום עור וגידים בשנת 2007, אז גילה הארכיאולוג פרופ' אהוד נצר קבר בהרודיון, שלפי השערתו היה קברו של הורדוס. עם הזמן התגלו במקום ממצאים נוספים שחיזקו את הזיהוי הזה. "פרויקט הורדוס" היה מפעלו הגדול של נצר, שלמעשה הקדיש את מרבית חייו המקצועיים לאותו שליט אכזר של ארץ יהודה. ב־2010, כששהה בהרודיון יחד עם קבוצת ארכיאולוגים ומשמרים מהמוזיאון, נצר מעד, נפצע באורח קשה, וכעבור שלושה ימים נפטר. התערוכה "הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה" הוקדשה לזכרו.

"אהוד היה מורה שלי", אומר מבורך, שנכח בהרודיון באותו יום גורלי. "כל השנים הייתי איתו בקשר, ובשלוש השנים האחרונות לחייו – מגילוי קברו של הורדוס ועד לתאונה הטרגית – זה הפך לקשר אינטנסיבי וחברי. הוא למעשה היה זה שיזם את התערוכה על הורדוס והוביל אותה. יצאנו איתו ועם הצוות שלו לשטח, וסימַנו את האלמנטים שנביא למוזיאון. הוא מת סמוך לקבר שחיפש כל חייו. הרגשנו שהתערוכה היא גם הצוואה שלו".

שנתיים אחרי תערוכת הורדוס נפתחה התערוכה "הדריאנוס: שובו של הקיסר", שבה הוצגו לראשונה במקום אחד כל שלושת פסלי הברונזה של הדריאנוס – מישראל, מהלובר בפריז ומהמוזיאון הבריטי. השנה יוצגו השלושה גם בלובר. "זאת הייתה במובן מסוים תערוכה הפוכה לחלוטין מהורדוס, צנועה הרבה יותר", אומר מבורך. "אם מסתכלים על שתי הדמויות, אפשר לראות שיש דמיון – שני השליטים נחרתו בזיכרון היהודי כאנשים שנואים. הורדוס, למרות היותו יהודי, מתואר כרשע מרושע. הדריאנוס היה זה שדיכא את מרד בר כוכבא. אבל אם את דמותו של הורדוס ניסינו לתאר בעזרת אבנים וחרס, בהדריאנוס זה היה בעזרת שלושה פסלים; אם הורדוס זכה לתערוכת ענק, שהתאימה לאופיו, הדריאנוס קיבל תערוכה מינימליסטית. העבודה שלנו היא לספר סיפור באמצעות חפצים תלת־ממדיים, ולפעמים נסיבות הסיפור הן מורכבות. להורדוס ולהדריאנוס יש צדדים שנויים במחלוקת, זה ריקוד עדין, והשאלה שהעסיקה אותנו היא איך נספר עליהם וגם איך נעניין את הציבור במשהו שלא עומד בראש מעייניו. זו התמודדות מעניינת ומאתגרת".

מה נחשב הצלחה מבחינתך?

"בתוך מסגרת המוזיאון, הצלחה היא כשאתה מצליח לספר סיפור טוב, מעניין ורלוונטי באמצעים של הדיסציפלינה שבה אתה עובד, ולא משנה אם מדובר באמנות או בארכיאולוגיה. הגשה בצורה סיפורית לא חייבת להיות צ'יזבט, היא יכולה גם להיות שרטוט דמות היסטורית או רגע של הקהילה. אם יש לזה גם נגיעה לצופים, חיבור למשהו בחיים שלהם, זה עובד טוב יותר. החוכמה היא לעשות זאת בלי לגלוש לקלישאות או להיות פופוליסטים. יש אמצעים מודרניים שמשמשים אותנו – סרטים ואנימציות, הפעלות בטלפון או בתלת־ממד – אבל החומר עצמו צריך להיות מעניין".

 

איך הופכים חפירות ארכיאולוגיות למיצג אטרקטיבי?

"הארכיאולוגיה לוקחת חומר שהוא באמת לא תמיד אטרקטיבי, ולכן אנחנו צריכים להעביר אותו דרך מעבדות השימור שלנו, ולעשות הכול כדי להגיע לכך שאדם מסתכל על החפץ ומבין את המשמעות שלו. לפעמים זה דורש התערבות ושחזור".

איפה עובר הגבול של המשחזר?

"האוצרים צריכים לבחור את החומר, ולהחליט בכל פעם מחדש עם צוות המעבדה לאיזו רמה של שחזור ושימור הם רוצים להגיע. זה סוג של מגרש משחקים. הכלל שתמיד עומד לנגד עינינו הוא שיש לשמור ולשמר את המקור תוך כמה שפחות התערבויות".

כשמתגלה ממצא מעניין בשטח, איך מחליטים מי יקבל אותו?

"כל חומר חדש שצץ, מייצר אטרקציה בקרב קהילת הארכיאולוגים. היום הכול גם מגיע לעיתונות תוך שניות, ואז השאלה היא באמת מה עושים. צריך לזכור שכל ממצא שמתגלה בחפירות, בלי קשר לזהות החופרים, שייך למדינת ישראל. המשלחת שטיפלה בו מעבירה אותו לרשות העתיקות, שמנהלת את אוצרות המדינה, ואנחנו מגישים לרשות בקשה לקבל את החומרים. במרבית המקרים נוטים לאשר לנו את החומר המיוחד מהשורה הראשונה, אבל הרבה פעמים אנחנו גם מקבלים תשובה שלילית. למשל, הם יכולים להחליט שחומר מחיפה צריך להיות מוצג במוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה. זה מאכזב, אבל מובן. בסופו של דבר, רשות העתיקות מכירה בעובדה שמוזיאון ישראל הוא חלון הראווה של הארכיאולוגיה בארץ. זה כמובן לא מונע ממקומות אחרים לקיים תערוכות ארכיאולוגיה נפלאות. אנחנו לא השחקן היחיד".

בין שתי במות

מבין האולמות הנמצאים תחת אחריותו בתצוגת הקבע, האולם הביזנטי, או "ארץ הקודש" בשמו הרשמי, אהוב על מבורך במיוחד. "המקום הזה מציג את שלוש הדתות המונותאיסטיות כאן במרחב שלנו – יהדות, נצרות ואסלאם – דרך הביטויים החומריים שלהן בתחילת דרכן, על הצדדים הדומים והשונים. בנינו שני שחזורים גדולים, זה לצד זה, של במת כנסייה (שמורכבת מממצאים מ־17 כנסיות שונות) ובמת בית הכנסת בסוסיא. במבט ראשון הן ממש דומות, אבל כשמתחילים להבחין בפרטים, רואים את ההבדלים המשמעותיים בסמלים ובתפקוד. מרכז הפולחן בכנסייה הוא המזבח, מעל לשרידים המקודשים, ובבית הכנסת זהו ספר התורה שבארון הקודש. הנצרות הצעירה והיהדות המתחדשת לאחר חורבן הבית פיתחו זו לצד זו שפות אדריכליות סמליות ואמנותיות – מצד אחד דומות ומצד שני מקפידות להיות מאוד שונות. ואז נולד האסלאם ומצטרף אליהן, וגם הוא דומה ושונה.

"לצד השחזורים יש ממצאים רבים המייצגים את הסמלים, את הריטואלים, את עולי הרגל ואת מרכזיותה של הארץ בשביל כל הדתות האלה. זו הזדמנות עבור המבקרים לקרוא סיפור משמעותי ומרתק על קטע דרמטי בתולדות האנושות שמתרחש כאן ממש".

הקהל שפוקד את המוזיאון הוא מגוון – יהודים, מוסלמים, נוצרים. יש התלבטות לגבי הפריטים שאתם מחליטים להציג, כדי לא לפגוע ברגשות של ציבור מסוים?

"יש רגישות אחת: אנחנו לא שמים עצמות אדם באולמות, כדי לא למנוע מכוהנים להיכנס. מעבר לכך אנחנו לא ממיינים את התוכן בהתאם לציבור, אלא מציגים את מה שראוי להציג. בתערוכות הקבע אנחנו בהחלט מנסים לספר באופן סדור את ההיסטוריה וההתפתחות של התרבות החומרית, ובתוך התקופות להציג את הדברים החשובים יותר, במידה שהמוצגים מאפשרים זאת. למשל פרשת החשמונאים היא סיפור שקשה לספר אותו. מאותה תקופה יש לנו בעיקר מטבעות שמתחברים ישירות לדמויות. זה ממצא קשה ולא זוהר. בתערוכות המתחלפות אנחנו כן משתדלים להאיר נושאים משתנים ומגוונים. גם שם נעשה שימוש במוצגים כדי לספר סיפור רחב על דת ופולחן, על דמויות היסטוריות. הכלים בסופו של דבר הם אותם כלים, זה רק העולם סביבנו שמשתנה בקצב מהיר".

פאן, לא מכאן

כמו בניית תערוכה מורכבת, גם העבודה על הסרט "המוזיאון" ארכה כמה שנים. הבימאי רן טל בילה במוזיאון ישראל שעות על גבי שעות, בניסיון ללכוד את הדמויות המעניינות ביותר, ולשרטט באמצעותן את הסיפור שמאחורי הקלעים של המקום. בנוסף לחוויה האסתטית המרנינה שהתקבלה, הסרט עוסק בשאלה במה מתבטאת "הישראליות" של המוזיאון. במקביל לסרט ובלי קשר אליו, הצלמת עילית אזולאי הוציאה ממצלמת הסטילס שלה סדרת תמונות שעוסקות בשכבות הנסתרות של המוזיאון, וכעת הן מוצגות בתערוכה במקום.

העובדים, כך נראה, קיבלו ברצון ואפילו באהבה את המצלמות. "אחורי הקלעים של המוזיאון מרתקים כמעט כמו הבמה עצמה, שהיא האולמות והגלריות", אומר מבורך. "אנחנו העובדים מודעים לזה, ולכן כשבאה ההצעה מצידו של הבימאי, הבנו בהחלט מה הוא מחפש וסמכנו עליו. רן, כדרכו בעבודות הקודמות שלו, פשוט שהה איתנו כאן ימים ארוכים. הוא למד להכיר את צוות המוזיאון, ולאט־לאט השתדל שפחות ישימו לב אליו. בסוף באמת כבר לא שמנו לב כשהוא תיעד אותנו. רן ליווה את כל הגיבורים שלו עד לניואנסים הכי קטנים. סביב הדריאנוס, למשל, הוא היה לצידנו מהגשת הקונספט של התערוכה ועד לשינויים האחרונים. הוא נכח שם כשהחפצים התחילו להגיע מחו"ל עם האוצרים הזרים, וליווה אותנו בתהליך הבנייה של התצוגה. הוא נכנס לתוך עומק התהליכים של התערוכות, מה שלא נעשה קודם, ותוך כדי זה למד את הצוות.

"בסופו של דבר הסרט מאפשר לקהל מבט נדיר לזווית שקיימת גם בהמון מוסדות תרבות אחרים – תיאטרון, אופרה, תזמורת. אם היו מציבים מצלמה בכל אחד מהמקומות הללו, היה מתקבל מבט מעניין לא פחות על המורכבות של העשייה בתהליכים ארוכים. פרויקטים כאלה תמיד מלווים בהרבה דילמות, קשיים, יחסי אנוש מורכבים ועולם שלם של קשרים".

כשמבורך מוביל אותי בסבך המסדרונות בדרך למחסן הפלאים שלו, אנחנו פוגשים את אחד מאנשי הכספים של המוזיאון. האוצר מנצל את ההזדמנות כדי לברר איתו כמה עניינים. אמנות או נמות, אבל בסופו של דבר צריך תקציב כדי לממן את התצוגות המרשימות. "לדוגמה, אנחנו עובדים עכשיו על תערוכה שתיקרא 'מפאן לפיטר פן', ורוצים להביא דברים מעניינים מהעולם, כמו פסל של פאן מכרתים. זה עולה הרבה כסף. אפילו התערוכות הפשוטות כרוכות בגיוס משאבים. מדינת ישראל לא נותנת את התקציבים הדרושים לרמה שאנחנו רוצים להציג כאן. למעשה, רק 17 אחוזים מהתקציב שלנו מגיעים מהמדינה, והשאר מהכנסות ומתרומות. יש לנו רשת עצומה של ידידים בעולם, שמאפשרים לנו להמשיך ולעשות את מה שאנחנו עושים". אגב, באחת האפיזודות המשעשעות בסרט נראה ג'יימס סניידר, המנכ"ל המיתולוגי של המוזיאון, מחכה לתורמים באירוע חנוכת המוזיאון המחודש, כשעל פניו ניכר הלחץ לקראת הפגישה עם בעלי ההון.

"מוזיאונים מקבילים במדינות מתוקנות זוכים למימון מלא", ממשיך מבורך. "היחס של מדינת ישראל לתרבות הוא די מביש, ולכן אני מוצא את עצמי מתרוצץ לפעמים בין תורמים, מראה להם פרזנטציות ומשכנע אותם בחשיבות התרומה לתערוכה זו או אחרת. כבר תקופה שאנחנו מנהלים מאבק כדי להגיע לכך שאחוז אחד מתקציב המדינה יוקדש לתרבות – וזה אמור לכלול את כל הקשת התרבותית. למרות הרצון לעסוק רק באמנות ובמוצגים, נושא התקציב הוא עדיין משמעותי ביותר, ואנחנו מנסים לעשות את המקסימום בתוך המסגרת התקציבית שנקבעה לנו".

סמי עופר הציע ל"מוזיאון תל־אביב לאמנות" תרומה בהיקף של 20 מיליון דולר, בתנאי שהמוזיאון ייקרא על שמו. בעקבות הביקורת הציבורית, זה לא קרה. יש סיכוי שדבר כזה היה מאושר כאן?

"לא היינו משנים את שמו של המוזיאון בעד תרומה. בכלל, החיבור לתורמים הוא מורכב מאוד, ויש להם דעה ורצון משלהם".

ספינה מורכבת

מתברר שגם מאחורי חלוקת התקציבים בתוך המוזיאון עצמו מסתתרים לא מעט מתח ופוליטיקה. "במקום שמעסיק 300 עובדים, מרביתם יצירתיים, לא יכול להיות לא מעניין. כולם אנשים תוססים וכולם רוצים הזדמנות לבטא את המחשבות שלהם. יש כאן מעל חמישים אוצרים, שלכל אחד מהם רעיונות לכל האגפים – נוער, ארכיאולוגיה, יודאיקה, אמנות".

איך מחליטים איזו תערוכה להציג?

"כל תערוכה נבחנת קודם כול בתוך האגף שלה, וצריכה בסופו של דבר לקבל את אישורו של האוצר הראשי. פורום האוצרים מתכנס עם ההנהלה, האוצר מעלה את הרעיון שלו, ואז ההצעה מתקבלת או שלא. תמיד יש מתח סביב הסיפור הזה. אתה יכול לבוא עם רעיון שבעיניך הוא מקסים, וזה נופל. כך קורה לא מעט פעמים".

למבורך עצמו יש כרגע בקנה כמה רעיונות. למשל, להרים תערוכה שתעסוק במפתחות, מנעולים ודלתות, והשאלה המרכזית שלה תהיה מתי בעצם אנשים התחילו לנעול את הבית. תערוכה אחרת שהוא חולם ליצור תוקדש לבתי כנסת עתיקים, אולי כהמשך למודעה שהביאה אותו למקום הזה. "אני מרגיש בר־מזל, ואני אוהב את העבודה שאני עושה. אני נהנה לעבוד עם חומרים מרתקים ועם אנשים מעניינים".

כשאתה צופה בסרט, אתה לומד על האנשים האלה משהו שלא ידעת קודם?

"אחרי 34 שנים כאן, אני מכיר את העובדים מכל קשת המקצועות. אני פחות חשוף למבקרים. כשצפיתי בסרט ניסיתי לראות אותו כמו מישהו שבא מבחוץ. זה קשה, כי אני לא ממש אובייקטיבי, אבל זו הזדמנות לעשות זום־אאוט, להבין שאתה חלק מספינה גדולה ומורכבת של עבודת צוות, ולהסתכל על התוצאה המרשימה בסוף – מוסד שעומד מעל חמישים שנה בלב התרבות הישראלית".