מבקשי מקלט

"בגיל 16 קיבלתי מישראל תעודת זהות כתומה. כשהגעתי יום אחד למחסום, אנשי שב"כ לקחו אותי לחדר צדדי. הם אמרו שהתעודה שיש לי לא טובה, ושאם אני לא רוצה להיעצר – שאתחיל לשתף פעולה איתם. וזה מה שעשיתי".

אחמד (שם בדוי), במקור מהשומרון, מתגורר היום בתחומי ישראל יחד עם אשתו וילדיו. במשך שנים הוא העביר למפעיליו בשב"כ מידע איכותי מתוככי הרשות הפלסטינית. הדיווחים שלו, הוא מספר, מנעו פיגועים והצילו חיי אדם. אלא שבשנת 1994, מסיבה שאינה ידועה לו, נפסק בפתאומיות הקשר שלו עם מערכת הביטחון הישראלית. שלוש שנים אחר כך הוא נעצר בשכם על ידי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הואשם בבגידה, נכלא ועונה. "הייתי מקבל מכות כל היום", הוא מספר. "תלו אותי מהידיים, תלו אותי מהרגליים. יש לי הוכחות מרופאים בארץ על הפגיעה הפיזית והנפשית שספגתי. עד היום אני מוגבל בתנועה ברגל שמאל ובידיים".

חמש שנים הוחזק בכלא, ואז הגיעה הישועה, בדמות מבצע חומת מגן: חיילי צה"ל שנכנסו לשכם שחררו אותו יחד עם סייענים נוספים. האסירים ממתקני הכליאה של הרש"פ נלקחו לתשאול בשב"כ, שם בדקו מי מהם נמצא בסכנת חיים. אחמד, שנכנס לקטגוריה הזו, קיבל אישור זמני לשהייה בתחומי ישראל, ונאמר לו לחדש את הטופס בכל פעם שיפוג תוקפו, עד שיזכה למעמד קבע. בפועל, 17 שנים אחרי שחרורו מהכלא, זהו האישור היחיד שיש בידו. לילדיו – הן אלה שנולדו בשומרון, והן אלה שנולדו בצידו המערבי של הקו הירוק – אין מסמכי זיהוי כלשהם. הם לא קיימים בשום מערכת. אסור להם לעבוד, אין להם ביטוח בריאות, והם אינם יכולים לקבל רישיון נהיגה, ללמוד באוניברסיטה או לצאת מתחומי ישראל.

"יש לי חלומות רעים, ממש ממש רעים", ממשיך אחמד. "בכל פעם שאני שומע מכונית ברחוב, אני בטוח שעלו עליי ובאים להרוג אותי. אני לא יכול להסתובב ברחוב בלי לפחד, והילדים שלי סובלים ממני. אני כל הזמן מרגיש שיורים לי כדור בראש או בגב. מדינת ישראל צריכה לתת לי מעמד של אזרח כאן, כדי שאוכל להגן על עצמי, כי המדינה עצמה לא מסוגלת לשמור עליי.

"לפני חודש נפלתי ולא קיבלו אותי בבית חולים, כי אין לי ביטוח בריאות. אני עזרתי לכם, מכרתי את החיים שלי, את החינוך של הילדים שלי. אלוהים יודע כמה אנשים הצלתי, ואין אפילו תודה? הילדים שלי היום לא יכולים לצאת מהבית, ואני לא מסוגל להסתכל להם בעיניים. לא מספיק מה שעשתה לי הרשות, גם מדינת ישראל מתעללת בי".

"בכל פעם שאני שומע מכונית ברחוב, אני בטוח שעלו עליי ובאים להרוג אותי. אני לא יכול להסתובב ברחוב בלי לפחד, והילדים שלי סובלים ממני. אני כל הזמן מרגיש שיורים לי כדור בראש או בגב. מדינת ישראל צריכה לתת לי מעמד של אזרח כאן, כדי שאוכל להגן על עצמי, כי היא לא מסוגלת לשמור עליי"

טרמפ על גב התאילנדים

מזה עשרות שנים נעזרים שירותי הביטחון הישראליים בסייענים פלסטינים שמספקים מידע חיוני. המניעים של משתפי הפעולה מגוונים: יש שהתגמול הכספי קורץ להם, אחרים מעוניינים לקבל מעמד של תושבים ישראלים, ויש כאלו שנתפסים בידי השב"כ בעקבות עבירה קלה יחסית ומוצבת בפניהם ברירה: לסייע, או להיאסר. מבחינת הרשות הפלסטינית וארגוני הטרור, המניע לא משנה. מי שבגד בעמו ובמולדתו, ייאסר ויעונה במקרה הטוב; במקרה הרע – יוצא להורג.

במדינת ישראל קיימים היום שני גופים שמטפלים בסייענים שנחשפו. הראשונה היא "המנהלה הביטחונית לסיוע" (המנב"ס), או "מנהלת השיקום". המנגנון הזה, ששייך לשב"כ, הוקם על פי החלטת ממשלה מ־13 בינואר 94' כדי לשקם את הסייענים מתוך הבנה שלא יוכלו להמשיך בחייהם בשטחי הרשות הפלסטינית המוקמת. המנהלת הוסמכה להעניק להם חבילה פיננסית ומעמד בישראל – מתושבות ארעית, דרך תושבות קבע ועד אזרחות – והכול "לפנים משורת הדין". לכניסה למסלול הזה נדרש רף מינימלי של סיוע לישראל, ומי שלא עמד בו, לא זכה לשיקום. לאחר שהתברר כי סייענים רבים אינם עומדים בקריטריונים של המנב"ס, אך חייהם נתונים בסכנה כל עוד הם בשטחי הרש"פ, הוקמה בשנת 2000 "ועדת המאוימים", המשויכת למתאם הפעולות בשטחים (המתפ"ש). למי שהוגדר כ"מאוים", נותנת הוועדה אישור שהייה זמני בתחומי ישראל – ובתום התקופה ניתן לחדש אותו.

למרות קיומם של כל המסלולים האלה, רבים ממשתפי הפעולה נופלים בין הכיסאות, ועלולים לשלם על כך בחייהם. "יש לי תיקים של מאוימים שבעבר אפילו קיבלו נשק צה"לי", מספר עו"ד מיכאל טפלו, שמטפל בבקשות של סייענים. "אלה לא סתם מודיעים קטנים שדיווחו מי זורק זבל בכבישים של רמאללה. אני מדבר על אנשים שבזכותם נצלו חיי יהודים. בדיוק היום ייצגתי אדם שסיפק מידע על העברת כספים לחמאס, ובעקבות זאת כוחות הביטחון עצרו אנשים מסוימים ביו"ש. ובכל זאת, לפי השב"כ זה לא מספיק בשביל שהאיש יוכל להיכנס לשיקום בישראל, והוא אפילו לא קיבל מעמד של 'מאוים', כי לא הוכיח שחייו בסכנה".

איך מישהו יכול להוכיח דבר כזה?
"זאת באמת השאלה. אם יש לך פגיעה פיזית, בדרך כלל זה מספיק. אם חטפת למזלך כדור ברגל, ולא בין העיניים – כנראה תיכנס לרשימת המאוימים. המצב הכי טוב מבחינתי, במירכאות, זה אם אדם נכלא ברש"פ, אבל לפעמים נציגי השב"כ טוענים שאפילו זה לא אינדיקציה לסכנת חיים. למרות שהסייען עבר עינויים בכלא, מבחינתם לאחר שהוא שוחרר, אין לו שום בעיה לחזור לכפר".

אפילו תקופת כליאה לא מוכיחה שיש סכנה לחייו?
"ועדת המאוימים תיקח את הנתון הזה בחשבון, אבל זו לא אינדיקציה חותכת. עובדה, יש לי אנשים שעברו תופת, אבל לפי השב"כ – עכשיו הכול בסדר. אם אחרי השחרור מהכלא האיש ישב בבית כדי להתאושש מהעינויים, והתעכב לפני שפנה לוועדה – בעיניהם זו הוכחה שאין כאן סכנת חיים. אני שואל אותם: ככה הייתם נוהגים אם היה מדובר באח שלכם?! זה אח שלנו, הוא סיכן את החיים שלו בשבילנו, ואסור להפקיר אותו בשדה הקרב. צריך להתייחס אליו בדיוק כמו לחיילים הדרוזים שמשרתים נאמנה את מדינת ישראל. איפה המוסר? איפה הסולידריות? העקרונות האלה עדיין מופיעים בכל בסיס צה"לי, אבל שכחו ליישם אותם במציאות.

"אני יכול לכבד את הטענה שסייען מסוים לא עשה מספיק בשביל לקבל מהמדינה חבילה פיננסית, אבל זה לא אומר שמותר לזרוק אותו לכלבים. עדיין צריך לדאוג למעמד שלו, לאפשר לו לקבל מקלט, ולתת לו לשקם את החיים שלו. חלק מהאנשים האלה מבינים שלא יקבלו שקל, אבל הם רוצים שלפחות יתנו להם לחיות. הגישה הקיימת היום היא מוטעית ופוגעת בביטחון המדינה. המדינה נותנת אישורי שהייה רק לשניים־שלושה אחוזים, וגם את זה מנסים להקטין. אני אומר שכל מי שמאוים על ידי הרש"פ בגלל שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל – ועדת המאוימים צריכה לאפשר לו להיכנס ולחיות בארץ".

גם אם הוא רק נחשד בסייענות, ולא עשה זאת בפועל?
"כן. ישראל היא הריבון הצבאי ביהודה ושומרון, גם בשטחי A. אם אתה השולט, אתה לא יכול לאפשר לבריונים לכלוא ולענות אנשים. יש לך אחריות פה".

גם אלה שמקבלים מעמד של "מאוימים" – כמו אחמד, שסיפורו הובא בתחילת הכתבה – אינם זוכים לחיים נורמליים. הם הופכים לנוכחים־נפקדים בתוך מדינת ישראל, שוהים בה פיזית אך שקופים לחלוטין מבחינת הרשויות. "מי שזכאי לשיקום, יכול בשלב כלשהו להגיש בקשה לאזרחות. מי שרק מאוים, מקבל אישור שהייה בארץ ותו לא. אסור לו לעבוד, אין לו קופת חולים, אין לו שום זכויות בסיסיות. אפילו לעובד תאילנדי שבא לקטוף מלפפונים יש תנאים טובים יותר. הייתי צריך לקחת טרמפ על הגב של העובדים הזרים כדי לסדר לסייענים ביטוח רפואי. בשביל אדם שסיכן את החיים שלו למען המדינה ואיבד כל מה שהיה לו, אני צריך להשתמש בפרוצדורה של עובד זר? זה לא הגיוני, אבל זאת המציאות.

"המסלול הזה גם מוגבל מאוד: הוא לא כולל את כל התרופות, ולא תקף מעל גיל 65. היה לי בחור אחד שקיבל דום לב ונפטר כמו חמור בצד הכביש. הוא לא היה צריך למות מזה, אבל המציאות היא שלסייענים האלה אפילו אין חבילה רפואית בסיסית. יש כאן מאוימים שלא מחזיקים שום מסמכי זיהוי. התעודה הירוקה או הכתומה נלקחה מהם על ידי הרשות הפלסטינית, ותעודה כחולה הם לא קיבלו. הם לא יכולים לצאת לשום שדה תעופה או נמל, ואין להם מקום חוץ מישראל. חייבים לפתור את הבעיה שלהם".

באיזו דרך?
"מערכת נורמלית הייתה מקימה בתוך משרד הפנים מסלול שיודע איזה מעמד להעניק: תושבות זמנית, תושבות קבע וכולי. סעיף 3ג בחוק הכניסה לישראל מאפשר לשר הפנים להעניק עד אזרחות למי שתרם למדינה מבחינה ביטחונית, כלכלית או חברתית. לשר הפנים יש סמכויות נרחבות מאוד תחת הסעיף הזה. אפשר היה להשתמש בו אילו היה לנו שר פנים שאכפת לו מנושא הסייענים, אבל לצערי אני לא מזהה שום אכפתיות בנושא".

לדברי טפלו, אם מדינת ישראל לא תדע לעזור לאנשים שסייעו לה – אחרים לא יבואו בעקבותיהם. למעשה, הוא אומר, זה כבר קורה: קיימת ירידה במספרם של משתפי הפעולה, ואפשר להניח שאיסוף המידע המודיעיני נפגע. כמי שטיפל במאות מקרים לאורך 25 השנים האחרונות, הוא טוען כי בכל משך התקופה הזו סייעה מנהלת השיקום לאלפיים משת"פים בלבד, וכי מספר הפניות אליה הולך ויורד.

"טיפלתי למשל במקרה של סייען שעזר לנו זמן רב. בשלב מסוים הוא הרגיש שהולכים לעצור אותו, ודיווח לשב"כ על החששות. המפעיל שלו אמר לו 'אל תדאג, יהיה בסדר', אבל כלום לא היה בסדר. האיש הזה נעצר, הועמד למשפט, נידון למוות, ואחרי ערעור עונשו הומתק לשבע שנות מאסר. השנים האלה עברו עליו בעינויים איומים. בדיוק מה שאת מתארת לעצמך מסרטים – זה מה שהוא עבר. תולים אותם מהתקרה, תולים אותם הפוך, מכות, מכות חשמל, מכניסים דברים לתוך הגוף שלהם, משתמשים ברופאים כדי להכניס סמים. לא ייאמן שכל זה קורה ברשות הפלסטינית, ומדינת ישראל יודעת את זה ולא עושה כלום. הטענה שלי היא שזה אסור מוסרית. רק על זה היינו צריכים לפרק את הרש"פ!

"אותו סייען מנסה שוב ושוב במשך שבע שנים ליצור קשר עם המפעיל שלו, שפשוט לא עונה. ואז יום אחד הוא מתקשר אליי, כי אני ידוע בחוגים האלה. הבנתי שכל מה שאני יכול לעשות באותו רגע זה לשכנע אותו לא להתאבד, אז התחלתי ללמד אותו תורות של רבי נחמן כדי לעודד אותו. אמרתי לעצמי, ריבונו של עולם, ככה המערכת פועלת?! עורך דין פרטי צריך לדאוג לחיים של סייען, בזמן שהמפעיל שלו מנתק לו בפרצוף? ממש גאווה למדינה, כל הכבוד".

"המפעיל שלו אמר לו 'אל תדאג, יהיה בסדר', אבל כלום לא היה בסדר. האיש הזה נעצר, הועמד למשפט, נידון למוות, ואחרי ערעור עונשו הומתק לשבע שנות מאסר. השנים האלה עברו עליו בעינויים איומים. בדיוק כמו בסרטים. לא ייאמן שכל זה קורה ברשות הפלסטינית, ומדינת ישראל יודעת את זה ולא עושה כלום"

16 קצינים מול פתקית

טפלו (57), יליד ארה"ב וכיום תושב קרני־שומרון, רכש את השכלתו המשפטית באוניברסיטת קולומביה היוקרתית שבניו־יורק, ועבד באחד המשרדים האמריקניים הגדולים העוסקים בדיני מיסוי. לארץ הוא עלה בשנת 1990. כשאני שואלת איך הפך ל"ידוע בחוגי הסייענים", כהגדרתו, הוא משיב: "זה התחיל כשעצרתי בתחנת דלק של אדם המוכר כסייען, ופתאום ניגש אליי פלסטיני וסיפר שהוא סוחר קרקעות והוא זקוק לעזרה כי חייו בסכנה. עזרתי לו פרו־בונו, כי כציוני גאה הרגשתי שאני צריך לשמור על הכבוד של המדינה שלי. די מהר השמועה עשתה לה כנפיים, והסייענים ידעו שיש עורך דין יהודי נחמד שמוכן לעזור להם. הם פשוט הגיעו מכל מקום והציפו את המשרד. בשלב מסוים הבנתי שאי אפשר להמשיך בזה בהתנדבות, כי אני לא אמור להחזיק את קהילת הסייענים. זה לא התפקיד שלי אלא של המערכת, ואני מוצא את עצמי נלחם נגדה. אחד הדברים הכי עצובים הוא כשסייענים מספרים לי שהמפעיל שלהם בשב"כ שלח אותם אליי".

כי הוא עצמו שבוי בתוך המערכת ולא יכול לעזור להם?
"בדיוק. זה קפקאי לגמרי".

הם מן הסתם לא יכולים לשלם לך. איך אתה מתפרנס?
"איכשהו, פה ושם".

טפלו מספר כי כבר בראשית ימי אוסלו הוא יצר קשר עם אנשי המנב"ס, שוחח איתם על גורלם של משתפי הפעולה, והשתתף באופן קבוע בישיבות בנושא. "הייתי שואל אותם: אתם לא רואים מה קורה פה?!", הוא אומר. "בכלל, אחד הדברים ששיגעו אותי באוסלו זה שלא ראינו אף קצין שהניח את הדרגות על השולחן ואמר שהוא לא יכול להגן במצב כזה על ישראל. כולם לא הבינו מה יקרה? לא היה ברור כמה טרור יצא מכל זה? לדעתי הוותיקים במערכת שכחו את החינוך שלהם, את הסיבה להקמת המדינה, את התשובה לשאלה למה אנחנו נמצאים פה. והצעירים, לצערי, לא למדו את זה מעולם".

בתחילה תכנן השב"כ לשכן את הסייענים בערים הגדולות בישראל. טפלו התנגד: הוא סבר שצריך לשייך כל סייען ל"משפחה מאמצת", כדי שלא ילך לאיבוד. "הסייען ומשפחתו יגורו באותו יישוב שבו מתגוררים המאמצים. הוא יוכל להתייעץ ולהיעזר בהם, להתארח אצלם מדי פעם. הכול ייעשה ברוח התנדבותית, חברית, לא פורמלית. כמו משפחות מאמצות של עולים. העם שלנו יעמוד במשימה". השב"כ מצידו טען שלא יימצאו משפחות ישראלית שירצו ליטול חלק בפרויקט כזה. טפלו הבטיח שאם תהיה בקשה מסודרת ממשרד הביטחון, יהיו מי שיירתמו. הוא גם אמר שיפנה בעצמו לרבנים וידאג לקבל את הסכמתם כדי לעודד משפחות דתיות ומסורתיות לאמץ להן סייען.

אבל החשש ברור: הרי לא כל הסייענים עשו את זה מאהבת ישראל. למה שמשפחות יהודיות ירצו להיות איתם בקשר קרוב?
"נכון, לא כל האנשים הם אותו הדבר. יש סייענים שעשו את זה בשביל הכסף או הכבוד או הדאווין. ברור שלא כולם יתאימו לפתרון הזה. קל לקלוט מישהו שמתנהג כמו האם תרזה, אבל כשמדובר באדם בעייתי מבחינה חברתית או ביטחונית, המצב שונה. בשבילו יצטרכו למצוא מסלול אחר".

כבוד הוא אחד המניעים שלהם? הם מקבלים כבוד בגלל שיתוף הפעולה?
"לפני אוסלו הם קיבלו. מי שסייע לישראל היה מוכתר. הם מונו לתפקידים של ראשי ערים או כפרים. מבחינתם אם אני קשור לממשל הצבאי, והאלוף מבקר אצלי בבית, ואוכל אצלי – יש לי כבוד. היום זה כמובן הפוך.

"חלק מהאנשים האלה פעלו מתוך אהבת ישראל. מתוך היכרותם עם הערבים, הם הבינו שהשלטון היהודי טוב יותר בשבילם, ולכן שיתפו פעולה. אני נתקל בסייענים שאומרים לי – 'מיכאל, אני אוהב את היהודים'. אבל גם אם אנחנו הולכים על הסיבה ה'מכוערת' יותר – נניח, אדם שהיה מחבל קטן או סוחר סמים, והשב"כ נתן לו לבחור בין מאסר לשיתוף פעולה – הסיפור לא נגמר שם. הכרתי סייען אחד, לבנוני, שבצעירותו היה חבר בארגון טרור. הוא נתפס, אמרו לו שהוא ישב כל החיים בכלא, אז הוא העדיף לשתף פעולה. עם השנים הוא הפך לסייען בכיר מאוד, ולמד לכבד את היהודים ואת מדינת ישראל, ואת הערך של החיים עצמם. הוא הרגיש מחויבות כלפי המדינה. את האדם הזה, שבינתיים כבר נפטר מדום לב, אפשר היה להגדיר כחוזר בתשובה. הוא השתתף בפעולה של צה"ל בלבנון שבמהלכה הוא היה צריך לחלץ בעצמו כמה חיילים ישראלים מתוך בסיס של חזבאללה. הוא לקח את כל הסיכונים והציל אותם".

מגיעים אליך גם צד"לניקים?
"כן, אני מטפל גם בהם. יש לי עכשיו תיק מאוד מעניין של צד"לניק שהיה הקצין האחראי על סילוק מטעני צד. הוא עשה עבודה מדהימה במשך שנים. יש לו תושבות קבע בישראל, אבל לא הסכימו לתת לו מסלול שיקום שמאפשר בהמשך גם קבלת אזרחות, כי זה מיועד רק למי שהחזיק בתפקיד של מפקד פלוגה ומעלה. הבאתי 16 תצהירים מקצינים בכירים ביותר, שמונה מצה"ל ושמונה מצד"ל, שאמרו שהאיש הזה היה מ"פ. מה שקרה זה שזמן קצר לפני הנסיגה מלבנון הוא הסתכסך עם מישהו, ובתוך הבלגן שהיה בתקופה ההיא, אותו אדם הצמיד ליד השם של הצד"לניק פתקית שלפיה הוא סמ"פ ולא מ"פ. המקרה שלו הגיע לבג"ץ, והשופטים הטיחו בנציגי אגף השיקום: 'מה, הקצינים הבכירים האלה לא יודעים על מה הם מדברים? מה שקובע זו פתקית?'. הולכים להוציא צו נגד המדינה, וזה דבר מהפכני. זו פעם ראשונה שהשופטים נכנסים באגף השיקום ואומרים 'עד כאן'. כשהסברתי לאותו צד"לניק מה קורה, הוא פשוט התחיל לבכות. אמרתי לו: 'עכשיו אתה יכול להרגיש ולהבין שעם ישראל איתך. אל תתייחס לכל מה שהשב"כ עושה לך, תתייחס למה שהשופטים אומרים'".

אתה עושה חלוקה בין "השב"כ" לבין "עם ישראל". זה נשמע מזעזע.
"אני לא אומר שהשב"כ הוא נגד עם ישראל, חס ושלום. אבל לבירוקרטיה יש חיים משל עצמה. יש ראייה כספית, ומסתכלים על בן־אדם כזה כעל נטל. והם פשוט טועים. אני מסביר להם שמעבר לכך שהוא גילה נאמנות למדינה עד רמת סכנת חיים, מדובר באדם בריא, והוא לא נטל, ההפך: הוא יעבוד, ישלם מיסים, וגם ישמש השראה לסובבים אותו. בני מיעוטים יראו אותו ויגידו 'הנה, יש כאן אדם שעזר לישראל, וטוב לו'. בכלל, לדעתי יש בעיה של חינוך לנאמנות. 'נאמן למדינה' הפך לביטוי שלילי, משהו שבושה לדבר עליו. בבתי הספר, גם של היהודים וגם של הערבים, לא מוכנים ללמד על נאמנות כלפי המדינה".

מה קורה עם הצד"לניקים היום?
"היה לי ויכוח קשה עם מבקר המדינה בנושא הזה. המדינה חושבת שהיה כאן שיקום מוצלח ומושלם. יש 'חוק צד"ל', ויש להם תושבות קבע. הבעיה הייתה חבילת השיקום הכספית והפער התרבותי, כי המשפחות שלהם לא דיברו עברית. בסופו של דבר, ארבעים אחוז מאנשי צד"ל עזבו את מדינת ישראל. לדעתי זה כתם על המדינה. אי אפשר לדבר על שיקום מוצלח, אם אלה המספרים".

קנדה היא לא פתרון

סעיד (36), סייען מאחת מערי יו"ש, גילה כמה קצרה הדרך משב"כ לשב"ח. "התחלתי לעבוד בשבילכם מכל הלב", הוא מספר. "עשיתי את זה בשביל שלא יהיו פיגועים. אם יש מחבל שרוצה לעשות פיגוע באוטובוס, לא אכפת לו שיש שם כל מיני אנשים – ערבים, נוצרים ויהודים. הוא שורף הכול. למה להרוג אנשים בכלל?! בגלל זה עבדתי עם השב"כ. מ־2009 העברתי להם מידע שבגללו מחבלים יושבים היום בבית סוהר.

"בשלב מסוים התחילו לחשוד בי, וב־2013 המודיעין של הרשות הפלסטינית עצר אותי. שלושה חודשים החזיקו אותי בחדר בגודל אמבטיה ועינו אותי. שברו לי את רגל שמאל ארבע פעמים. הרופאים אמרו לי שהרגל לא תחזור, אמרו שכל החיים אני אהיה נכה. ברוך השם, עכשיו הרגל בסדר.

"המשפחה שלי שילמה הרבה מאוד כסף מתחת לשולחן בשביל שישחררו אותי, ומיד ברחתי לישראל. בג"ץ הורה לתת לי תעודת שהייה זמנית, אבל לא חידשו לי אותה, והיום אני כאן כמו שוהה בלתי חוקי. השב"כ לא עונה לי, ככה הוא עושה להרבה אנשים. הוא מסיים איתם ואז זורק אותם. אני רוצה שכל מה שאני אומר לך עכשיו יגיע לשב"כ. שיבינו מה זה עושה".

מה היית רוצה לקבל ממדינת ישראל?
"אני לא מבקש כסף, לא רוצה כלום, רק שיתנו לי לחיות כמו בן־אדם. שיתנו לי תושבות. מי צריך לחיות פה בארץ? מי שבא מסודן ומהפיליפינים, או מי שעזר למדינה? מי יותר חשוב? אנחנו לא עושים בלגן, לא אונסים, לא גונבים. ואם אני חוזר לשטחים – יהרגו אותי. יש לי זימונים לבית משפט ברשות. אמא שלי מתקשרת אליי עשר פעמים ביום ואומרת 'חלמתי שמישהו רוצח אותך'.

"יש לי אח קטן שעבד עם השב"כ יותר זמן ממני. אני עבדתי עם קצין אחד, הוא עם שלושה קצינים. ברחנו באותו זמן. אם הוא היה נשאר שם, היו תופסים גם אותו. ההורים שלי גם הם בסכנת חיים. אמא שלי שונאת את כל הערבים. היא אומרת שהיהודים רחמנים, שיש להם לב טוב, ושעדיף להיות בבית הסוהר בישראל מאשר ברשות. לפני חודש המשטרה כאן עצרה אותי לשלושה ימים, כי לא היה לי אישור שהייה. אמא שלי שאלה אותי אם הרביצו לי במעצר. אמרתי לה: ברור שלא, יהודים לא מרביצים במעצר".

מה בעצם הטענה של השב"כ? הם מכחישים שסייעת להם?
"הם אומרים 'נכון, אתה עבדת אצלנו, אבל לא מספיק'. השב"כ עוזר רק לחלק קטן מהסייענים. הרבה אנשים עבדו בשביל ישראל במשך הרבה שנים, ובסוף השב"כ זרק אותם, לא עזר להם בכלום. כשאני התחלתי לעבוד, חשבתי שיעזרו לי. המפעיל שלי אמר לי: 'אל תדאג, אתה כמו הבן שלנו. אנחנו לא נזרוק אותך. אם חס וחלילה יעצרו אותך, אנחנו נשמור עליך'. ואני האמנתי לכל מה שהם אמרו. היום אני יודע שהשב"כ שקרן".

כשאני שואלת את עו"ד טפלו מי לשיטתו זכאי לשיקום בישראל, הוא משיב: "לא לכולם הייתי נותן חבילה פיננסית, אבל צריך לתת מעמד לכל הסייענים. מי שלא יכול לחיות ברש"פ, צריך לעזור לו. כמובן לא אוטומטית, צריך לבחון את זה. אבל היום אנשי השב"כ באים למאוימים שנמצאים בישראל כבר עשר שנים, ומבקשים מהם הוכחות שהם עדיין מאוימים. זה מגוחך. מה הם חושבים? מי בכלל העלה את השאלה הזאת?

"בכל מקרה, עוד לפני שאני מגדיר את הסייען המינימלי, יש לי סייענים מקסימליים שנמצאים במצב עגום. כשהמערכת התחילה את התהליך, היא לא חשבה עד הסוף על ההשלכות. אחמד, שאיתו שוחחת, קיבל עבורו ועובר אשתו אשרת שהייה בישראל, אחרי שחולץ מהכלא בשכם. הם הביאו איתם את הילדים, ומשרד החינוך הסכים להכניס אותם לבתי ספר ממלכתיים יהודיים. הבן הבכור מגיע לכיתה י"א, כל החבר'ה מקבלים צו גיוס, והוא אומר לעצמו 'יאללה, בוא נתגייס!'. ורק אז הוא מגלה את המעמד שלו, כלומר שאין לו מעמד בכלל. שהוא לא קיים. כשהוא פונה לוועדת המאוימים, אומרים לו: נכון, אמא ואבא שלך מאוימים, אבל תוכיח שגם אתה מאוים. והוא כאן מגיל 10, אין לו שום מציאות אחרת".

את זה יגידו לך גם ילדי המסתננים מאפריקה.
"נכון, אבל יש הבדל גדול. כלפי הצעיר הזה יש לנו מחויבות. למה הוא נמצא בישראל? כי אבא שלו סיכן את חייו, ישב בכלא, אין לו ברירה אחרת. מה אתם רוצים, להעביר אותם לקנדה? אין לו דרכון אפילו".

וזה פתרון אפשרי – שיוציאו להם דרכון ושהם יעברו לקנדה?
"משרד הפנים שלנו לא מסכים לתת להם אפילו תעודת מעבר. ישבתי עם הרבה אנשים כגון רבני יש"ע על הנושא הזה, וגם הם דוגלים בקנדה כפתרון מושלם. אבל לי זה לא יושב טוב בבטן, כי יש כאן שאלה מוסרית".

"כשהמערכת התחילה את התהליך, היא לא חשבה עד הסוף על ההשלכות. הם הביאו איתם את הילדים, ומשרד החינוך הסכים להכניס אותם לבתי ספר ממלכתיים יהודיים. הבן הבכור מגיע לכיתה י"א, כל החבר'ה מקבלים צו גיוס, והוא אומר לעצמו 'יאללה, בוא נתגייס!'. ורק אז הוא מגלה את המעמד שלו, כלומר שאין לו מעמד בכלל"

לך זה לא יושב טוב, ולסייענים?
"זאת שאלה מעניינת. עזרתי לכמה סייענים לעבור לקנדה, לנורבגיה, למדינות שיש להן תוכניות לקליטת פליטים. אבל יש כאלה שאומרים: מיכאל, אני לא מכיר את התרבות שלהם, מה עשיתי רע שאני צריך לעבור לשם?"

גם לסייענים שמגיעים הנה קשה למצוא את עצמם. החברה הערבית מוקיעה אותם, והיהודים לא מבדילים בינם לבין פלסטינים אחרים.
"היו שני כפרים של סייענים, אחד בשומרון ואחד בעזה. סוציולוגית זה לא עובד. הייתה בעיה חברתית, לא התגבשה קהילה. מכיוון שהם היו אנשים שנואים, הכפרים היו מוקפים גדרות וחומות, ושררה בהם הרגשה של כלא. לכן אני אומר שצריך שמשפחות ישראליות יאמצו אותן, גם אם זה לא מושלם".

במציאות האיומה שאתה מתאר, מי שנאמן לנו הם ערבים בכפרי יו"ש, ומי שבוגד בהם זה השב"כ.
"זה נובע מחוסר הבנה, מהסתכלות מוטעית. מעולם לא באתי לשב"כ ואמרתי להם 'תתביישו על מה שביקשתם מהסייען'. אני איתם, אני מבין את הצורך. אבל קחו אחריות. יש השלכות למה שהאנשים האלה עשו, ועכשיו צריך לתת להם מקלט ואפשרות לחיות. אנחנו לא מגייסים קמיקזות".

יש הסכמים כתובים בין הסייענים למי שגייס אותם?
טפלו צוחק במרירות. "יש הסכמים, אבל את חושבת שאני או הסייען יכולים לראות אותם? הכול מתועד בתוך המערכת. גם כשסייען מקבל כסף מהמדינה, מחתימים אותו על שובר, מעין קבלה. ובכל זאת, כשהוא מגיע לבית המשפט – המסמך הזה לא קיים. זה מאוד מתסכל, לנסות להוכיח מה שעשית. בשביל זה אתה צריך לתפוס אותם באיזו סתירה וכדומה".

אתה חושב שמתקיימים ויכוחים בנושא הזה בתוך השב"כ? שמפעיל מגיע לממונים עליו ודורש שיקום לסייען שלו?
"אני חושב שכן. בימים אלו אני מקים פורום של אנשים ששירתו בעבר במתפ"ש, ועכשיו כשהם מרגישים חופשיים יותר לדבר, הם מודים שצריך לעשות שינוי. אנחנו עושים מאמצים להכניס לפורום הזה גם אנשי שב"כ בגמלאות".

כשאני שואלת את סעיד מה ימליץ לחבר פלסטיני שמתלבט אם להיענות לפנייה מהשב"כ, הוא מנסה למצוא את הנתיב הבטוח ביותר: "אני אגיד לו שילך על זה, אבל שיקליט את כל השיחות עם המפעיל שלו. כשהם יגידו 'לא עשית מספיק' – צא עם החומר לתקשורת, שכל העולם ידע איך מדינת ישראל מתנהגת אליך. במחשבה שנייה, אני אגיד לו: גם אם השב"כ ישלם לך מיליון שקל – אל תעבוד איתם. הם יזרקו אותך לכלבים. כל הכסף בעולם לא שווה את הפחד שאני עובר עכשיו. יש משהו יותר יקר מהחיים?"

גם אחמד נחרץ: "אני אגיד לחבר כזה שעדיף להיכנס לכלא, כי מהכלא בסוף משתחררים. שכל אחד יחשוב טוב־טוב לפני שהוא עושה את הטעות הזאת. כן, אני מגדיר את זה כטעות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

 

"לא אחת, גורמים המציגים עצמם כסייענים אינם כאלו בפועל"

משירות הביטחון הכללי נמסר לנו בתגובה: "המנהלה הביטחונית לסיוע מטפלת בסייעני כוחות הביטחון שהוכרו כזכאים לכך על ידה, על פי כללים וקריטריונים שנקבעו בעניין, וזאת מכוח החלטות ממשלה, לפנים משורת הדין ומטעמים הומניטריים מובהקים. במסגרת זאת, טופלו סייענים רבים על ידי המנהלה בצורה מקצועית, מכובדת וראויה.

"אין באפשרותנו להתייחס באופן פרטני לשאלה האם אדם מסוים שימש סייען אם לאו. נציין רק כי לא אחת, גורמים המציגים עצמם כמי שסייעו למדינה – אינם כאלו בפועל. השניים המוזכרים בכתבה, אינם עומדים בתבחיני המנהלת לטיפול בסייענים".

מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר: "ועדת מאוימים בוחנת מאות בקשות בשנה של תושבים פלסטינים הטוענים למאוימות, והחלטותיה מתקבלות בכובד ראש בהשתתפות כלל גורמי הביטחון. כל בקשה נבחנת לגופה באופן מקצועי ודקדקני, על פי קריטריונים ונהלים סדורים אשר אושרו על ידי בית המשפט העליון לא פעם.

"נציין כי אין כל שינוי בקריטריונים להגדרת 'מאוימות' והם שקופים לציבור באתר מתפ"ש. בנוסף, בסמכות הוועדה לאשר היתרי שהייה ממושכים למי שאכן מוגדר מאוים, אך אין בסמכות מתפ"ש לקבוע מעמד קבע בישראל, משום שהסמכות הזו מצויה במשרד הפנים.

"נדגיש כי הוועדה משמשת כלי אמין ומקצועי לעשות את האבחנה הראויה בין מי שבאמת נתון לסכנת חיים לבין אלו המנסים לנצל את סמכות הוועדה על מנת לבסס את מעמדם האזרחי או להיטיב את מצבם הכלכלי. ככל שיתקבלו פרטים על מקרים ספציפיים של אלו המוזכרים בכתבה, נוכל לבחון את המקרה לגופו של עניין".