אחת לכמה זמן מקפיד דונלד טראמפ לשים ללעג את הקונצנזוס המדעי הרווח על אודות כדור הארץ המתחמם. אם תשאלו אותו, מדובר בקונספירציה חובקת עולם. באחד הימים האחרונים של חודש ינואר 2019, יום מקפיא והרה אסון באזור המערב התיכון בארה"ב, צייץ הנשיא האמריקני בחשבון הטוויטר שלו כי "השילוב של הטמפרטורות עם רוח חזקה מגיע למינוס שישים מעלות. הכי קר שנרשם אי פעם. בימים הקרובים צפוי אפילו להיות קר עוד יותר… מה לעזאזל קורה עם ההתחממות הגלובלית?", התבדח וחתם בקריאה – "בבקשה חזרי מהר, אנחנו צריכים אותך!"
מאז משך ידו מהסכם האקלים, הספיק טראמפ לייצר שלל אמירות פרובוקטיביות בעניין ולהתייחס בביטול לאזהרות הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי האקלים, כך שלמקרא הציוץ הזה אף גבה לא הורמה. רק דבר אחד פספס כבוד הנשיא: מודל ההתחממות הגלובלית כולל בתוכו מרכיב קריטי של ריבוי אירועי קיצון. אלה עשויים להתממש בדמות שיטפונות, בצורות, גלי חום וגלי קור, וגם הוריקנים – כמו הוריקן מייקל, שרק לפני כמה חודשים דהר במהירות של 195 קמ"ש לכיוון החוף הצפון־מערבי של פלורידה.
בין אם אתם נמנים עם אלו שמפנים אצבע כלפי האדם ומאשימים אותו בתהליכי שינוי האקלים, ובין אם אתם מוצאים בתהליכים הללו חלק ממחזוריות טבעית של כדור הארץ, על דבר אחד אין חולק: השפעת אירועי קיצון עלולה להיות הרסנית. בזמן שארה"ב נאבקה בגל הקור של ינואר האחרון, אוסטרליה נאבקה בגל חום קיצוני: בעלי חיים היו הקורבנות הראשיים, וכבישים ברחבי היבשת הדרומית נמסו בלהט הטמפרטורות. דוגמה מצערת אחרת היא הוריקן מריה, שב־2017 פקד את פורטו־ריקו וגבה את חייהם של אלפי בני אדם. אלא שגם באירועים דרמטיים פחות, כך הראה אותו פאנל בינלאומי בדו"ח האחרון שלו, מתגלעים נזקים בכמה וכמה מישורים. המאזן האקולוגי, למשל. הסביבה הטבעית שמקיפה אותנו מיטלטלת ומתערבלת בעקבות שינויי האקלים, וכך מתחת לאפנו נעלמים מינים, המגוון הביולוגי הולך ומצטמק, ובעלי חיים נדחקים לקצה גבול יכולת ההישרדות שלהם. מחקר שפורסם בשנה שעברה בכתב־העת Science הראה למשל שתהליך ההתחממות מאיץ הכחדת דבורים מסוג אוסמיה.
ואיפה ישראל בכל הסיפור הזה? דו"ח מחקר מסועף ומורכב שיצא בשנת 2016 מאגף האקלים של השירות המטאורולוגי הישראלי, בחן מגמות באירועי מזג אוויר קיצוניים בארץ החל משנת 1920. אם לסכם את השורה התחתונה, נמצא גידול מובהק בשכיחות גלי חום – מסקנה שאליה יגיע כל מי שמהלך בתל־אביב באוגוסט. דו"ח נוסף שיצא לפני כשנה חיזק עוד את הממצאים: "קיימת מגמת התחממות מובהקת בכל רחבי הארץ במשך שנים", נקבע בו.
על מה שכל זה גורם לטבע הארצישראלי – על ענפיו, חרקיו ויונקיו – לא התעכב אף מחקר רחב־היקף. עד שבשבוע שעבר התבשרנו כי בשעה טובה אושרה תוכנית לאומית להיערכות לשינוי האקלים. התוכנית, שנטוותה תחת שרביטו של המשרד להגנת הסביבה בשילוב חוקרים מדיסציפלינות שונות, מציגה המלצות לחיזוק שיתופי פעולה בינלאומיים בנושא, צעדים מתוכננים להגנה על בריאות האדם, וגם תוכנית לחיסכון באנרגיה ולהתמודדות עם המחסור הגובר במים. בתוך אלה חבויות המלצות לכינון מחקר רציני שיתייחס לראשונה גם למערכת האקולוגית המקומית, שאיכשהו בתוך הכאוס הפוליטי נדחקת תמיד לצד, נטולת הילה ויחסי ציבור. ניסיון לדמות מה יקרה למערכת הטבע במצב של שינויים משמעותיים בכמויות הגשם יצא לדרך בעבר – בניצוחו של פרופ' מרסלו שטרנברג, שהשתתף בבניית התוכנית הלאומית החדשה – אבל הפרויקט הופסק כעבור כמה שנים בשל היעדר מימון. והנה, עם פרוץ חורף תשע"ט, יומיים לפני הגשם הראשון, הסתיימה מלאכת הבנייה המפרכת של תחנת מחקר חדשה וייחודית. מערך הניסוי המרשים הזה יספק, לראשונה בישראל ובמזרח התיכון כולו, הדגמה מוחשית של חיי הטבע כפי שייראו בעקבות התהליכים האקלימיים המתרגשים עלינו.
בבוקר שישי אני חוברת לשטרנברג, ראש המעבדה לאקולוגיה של צמחים בבית הספר למדעי הצמח ואבטחת מזון באוניברסיטת תל־אביב. הגשם עשה למעננו הפסקה, הקור לעומתו החליט להישאר. פנֵינו למושב מטע בהרי יהודה, ואנחנו נוסעים בנתיבה של דרך רומית עתיקה ויפהפייה, כשרקפות, חרדלים, קידה שעירה ושאר צמחי חורש ים־תיכוני מקיפים אותנו. הרכב מיטלטל בדרך עפר עד שהוא נעצר ליד שלט גדול וחדש, ששטרנברג וצוותו הציבו במו ידיהם לא מזמן – "תחנה למחקר השפעת שינויי אקלים על הצומח והקרקע". כעבור זמן קצר מצטרף אלינו עופר כהן, חוקר ומנהל המעבדה בָּאוניברסיטה. מהר מאוד אלמד שהשניים עושים הכול כדי לעבוד מחוץ למעבדה המרוחקת – "אני חוקר אקספרימנטלי", מסביר שטרנברג. "היום אנשים מרוכזים במעבדה שלהם מסביב לשעון. אני מאמין שאת הצומח צריך לחקור בשטח, מחוץ לכותלי האוניברסיטה".
שני החוקרים, יחד עם עמיתיהם ממוסדות אקדמיים אחרים, עדיין לא משיבי רוח, אבל בהחלט מורידי גשם. עשר הסככות החדשות שנבנו בעמל רב ופזורות בתוך נוף הררי ירוק ושובה לב, הן הגדולות מסוגן בעולם. תחת כל אחת מהן – וכך גם באחיותיהן הבלויות ששרדו מימי המחקר הקודם – מומטר גשם בתדירות ובכמות שקובעים החוקרים, בעוד חלקות הביקורת חשופות לגשם טבעי במועדו. המטרת הגשם הותאמה לתרחישים עתידיים ששרטטו אנשי אקלים, כדי לבחון איך תגיב הסביבה לשינויים שעוד נכונו לה. "אנחנו חוקרים את המערכת הטבעית כולה: קרקע, צמחים, חרקים, חיידקים, פטריות, ובקיצור – כל מה שלא זז יותר מדי. ציפורים, דבורים ומכרסמים הם כרגע מחוץ לתחום", מסביר עופר כהן.
את הצמחייה העבותה שלרגלינו לא נטעו אנשי קק"ל; היא כולה על טהרת צמחיית הבר הטבעית, "בתה ים־תיכונית" בעגה מקצועית. כאן נוכל גם בעין בלתי מזוינת לצפות במגוון הארצישראלי העשיר. "אקולוג אירופי ימצא באחו שלו עושר של שלושה או ארבעה מיני צמחים בממוצע למטר רבוע. אצלנו יכולים להימצא במטר רבוע אחד בודד גם 34 מיני צמחים עשבוניים. זה מטורף", משוויץ מנהל המעבדה במושאי מחקרו. עיני החוקרים נשואות למינים החד־שנתיים, שכל מחזור חייהם נפרש על פני שנה אחת. "מן הסתם יותר קל לנו לעקוב אחרי שינויים שמתרחשים בצמחים כאלה, מלעקוב אחר מה שקורה בשיח אלת המסטיק", אומר שטרנברג. "אותו אני אצטרך לבחון במשך ארבעים שנה, וקשה לי להאמין שיהיה לזה מימון".
הוויכוח העולמי הוכרע
נחזור רגע לתחילת שנות האלפיים. שטרנברג התמקם אז באוניברסיטת בר־אילן, אחרי פוסט־דוקטורט באימפריאל קולג' באנגליה, שהתמקד בנושא של שינוי אקלים ומניפולציות גשם. "שטח המחקר שלי באנגליה היה בשמורת טבע יפה ליד אוקספורד, והייתה תחנת מחקר מקבילה בשפילד. ההבדלים האקלימיים והאקולוגיים ביניהן לא היו משמעותיים. כשחזרתי לארץ חשבתי לעצמי שכאן יש תשתית מעולה כדי לבחון שינוי אקלים לאורך 'מפלי גשם' (רצועות שטח שבהן כמות דומה של משקעים – י"א), ובכל זאת אין שום מחקר בנושא. את כל המידע שיש לנו אנחנו שואבים ממה שנעשה בחו"ל, וזה אבסורד. אי אפשר לקחת מחקרים אירופיים ולהלביש אותם על הטבע שלנו".
בשנת 2001 יצא לדרך ניסוי ראשון וחלוצי, במסגרת שיתוף פעולה גרמני־ישראלי־פלסטיני־ירדני, כששטרנברג עומד בראש הצוות הישראלי. ארבע תחנות מחקר הוקמו אז, כולן באותו גובה מעל פני הים, כדי "לנקות" את המרכיב הזה מהמשוואה. הראשונה הוצבה ליד מושב עין־יעקב, באזור שכמות הגשם הממוצעת בו עומדת על 800 מ"מ בשנה; השנייה הייתה למעשה התחנה במטע, שבאתרה אנחנו עומדים כרגע, עם כמות משקעים שנתית של 540 מ"מ; שלישית בסמיכות לקיבוץ להב בצפון הנגב, שם יורדים 300 מ"מ בשנה; ואחרונה בחלוקים, מול מדרשת שדה־בוקר, עם משקעים של פחות ממאה מ"מ בשנה ממוצעת.
בתחנות הקיצוניות – עין־יעקב וחלוקים – לא נעשו כל מניפולציות של גשם. באחרות התערבו החוקרים בכמויות המים הניתנות לצמחייה, מתוך רצון לבחון שני תרחישים אפשריים. "פניתי לחוקרים שונים מתחום המטאורולוגיה ושאלתי איך הם רואים את השלכות שינויי האקלים בעתיד", משחזר שטרנברג. "באותה תקופה היה ויכוח מדעי בקנה מידה עולמי: האם השינויים יביאו לעלייה בכמות הגשמים – כי אם האוקיינוסים מתחממים, העננים מתעבים ויש יותר גשם, כפי שרואים היום באירופה; או שנהיה עדים דווקא להפחתה בכמויות והתקדמות לבצורת. אנחנו בחנו שני תרחישים אפשריים באזורנו – האחד הוא עלייה של שליש בכמות המשקעים, והשני הוא ירידה באותו שיעור".
איך זה עבד? בסככות שבחנו השפעה של תוספת גשמים, נחסם הגשם הטבעי וכונן משטר השקיה המדמה את תנאי האקלים החדשים. בסככות שדימו מצב של הפחתה בגשם, "הוסע" שליש ממי הגשמים החוצה במרזבי פלסטיק. במשך תשע שנים החוקרים עקבו אחר חלקות הניסוי. תוצאות המחקר, שפורסמו בכתב־העת Nature Communications, היו בחלקן מפתיעות מאוד. התברר כי בסככות שהתמקדו בתרחיש של בצורת, הצמחייה לא התרגשה: היא המשיכה להתקיים ולגדול, והמגוון נשאר כשהיה. הטבע גילה אדישות למניפולציה הזו, או לפחות כך חשבו.
עם תום הפרויקט המשיך שטרנברג לתחזק את התחנה ממענקים אחרים, עד שלא מצא עוד מקורות כספיים. הוא המשיך לעקוב אחר תרחיש של הפחתת גשמים, אבל הפסיק בצער "להוריד גשם" בחלקות שאמורות לדמות עודף משקעים. "יש חשיבות עצומה לניטור ארוך טווח, וכל שנה חשובה יותר מקודמתה. הצטברות הנתונים לאורך שנים היא קריטית במחקר בכלל ובמחקר הזה בפרט. אחת הבעיות המרכזיות היום היא שאין לנו נתונים", מסביר שטרנברג.
בינתיים התפתחו המודלים האקלימיים, וכיום גורסים החוקרים כי המזרח התיכון המהביל מתקדם בצעדי ענק לקראת בצורת, עם עלייה בתדירות של אירועי קיצון. גם אם כמות הגשם הממוצעת לא תשתנה, אפיזודות הגשם המסיביות יוצרות שידוד מערכות. "אתמול הגעתי הביתה, והבית שלי, שיושב בראש הר, פשוט היה בתוך שלולית", מספר עופר כהן. "בתוך ארבע שעות ירדו 100 מילימטר. זו דוגמה לאירוע קיצון. אירועים כאלה לא התרחשו לפני עשרים שנה בתדירות כזו, והשאלה היא מה יקרה פה בעוד מאה שנה: האם הגשם ימשיך לרדת בפיזור שאנחנו מכירים היום, או יהפוך לפולסים משוגעים כאלה שמטריפים את המערכת".
הצמחים לא טרחו לקרוא
אנחנו חוצים את גדר התיל שהוקמה כאן לא מזמן, אחרי שמישהו החליט להעמיס את הגדר הקודמת ולקחת לביתו. כאילו לא די בקשיי המימון, מפעם לפעם עוברים בשטח בעלי חיים, מטיילים, רועים ועוברי אורח, שאומרים לעצמם – למה לא לפתוח למשל את הקופסה המוזרה הזאת שמונחת בשטח, לבדוק את תוכנה ואז לזרוק אותו על הרצפה. "כשעבדתי באנגליה הנחנו ציוד יקר בשטח בצד השביל, ואף אחד לא נגע בכלום", מספר שטרנברג. "פה יש לנו גנבות בלי סוף. אנשים נכנסים לשטח מתוך סקרנות ישראלית טיפוסית, מוציאים סנסור שעולה 3,000 שקל, ושוברים אותו בשביל לראות מה יש בפנים".
הפרויקט הנוכחי יצא לדרך לפני כשנה, וקיבל תמיכה לשלוש שנים ממשרד המדע והטכנולוגיה. החוקרים מקווים שהוא יימשך לא פחות מ־15 שנה, מה שיאפשר לבחון את המערכת לאורך זמן. במהלך מה שהם קוראים "שנת האפס" – תקופת ההכנה למיזם השאפתני הזה – הם סימנו חלקות, לקחו מידות, בדקו חומרים בצומח ובקרקע, בחנו איך נראה השטח בלי ש"ישחקו" איתו, והכינו אותו לבניית המערך המורכב שהצליח להבריח קבלן או שניים. אז הוקמו הסככות החדשות בחמישה בלוקים שונים, כשבכל בלוק קומבינציה זהה של ארבעה מצבי אקלים שבאים לביטוי בארבע חלקות שונות – ובסך הכול 20 חלקות ניסוי.
בחלקה החשופה, שמסומנת על הקרקע בעזרת חוטי סימון, החוקרים לא נוגעים אלא נותנים לטבע ולעננים לעשות את שלהם. בחלקה השנייה מוצבת הסככה הישנה, 250 מ"ר שטחה. אין לה כל מקבילה בעולם, לא בגודל וגם לא בוותק, כמי שסוגרת 17 שנה בניסוי. בראשה של סככת הענק ממשיכים פסי המרזבים הבלויים לפנות שליש מכמות הגשמים בהתאם לתרחיש הבצורת הישן. בתדירות הגשם אף אחד לא נוגע. בדיוק באמצעות סככה כזו הגיעו שטרנברג ושותפיו בזמנו לתוצאה המפתיעה – גם בניכוי שליש מהגשם, האוכלוסייה הירוקה המשיכה לצמוח כהרגלה. "הרגשתי אז כאילו הצמחים לא קראו את הצעת המחקר שלי", אומר שטרנברג. "לפני תחילת הניסוי חשבתי לתומי שתהיה פחות ביומסה, שייראה שינוי בגודל הצמחייה או במגוון, אבל לאורך עשור לא קרה שום דבר כזה. לכאורה מעולה. היום אני יודע שגם השונות הטבעית בכמויות הגשמים היא בטווח הזה של כשלושים אחוזים, והצמחייה התרגלה לכך שבשנים מסוימות יורד שליש פחות מהממוצע. כלומר, המערכת הטבעית כאן התפתחה תחת אי־הוודאות הזאת מלכתחילה, ומוכנה לקראתה".
נשוב למחקר הנוכחי. שתי הסככות החדשות והאחרונות בבלוק זה מחופות מעלה בניילון עמיד ויקר, המונע כליל כניסה של גשם. כל אחת מהן מכסה שטח מרשים של 100 מ"ר – בזמן שבמחקרים בחו"ל משתמשים בסככות של 25 מטרים רבועים או הרבה פחות. לא פלא שלסתה של הפרופסורית הסינית, שביקרה כאן לא מזמן, נשמטה; בסין עובדים עם סככות של ארבעה מטרים רבועים בלבד.
צינורות שחורים גדולים מפנים בשתי הסככות הללו את המים ומאפשרים לדמות מצב של בצורת קיצונית, בהתאם לתחזיות קיימות. 180 מ"מ שנתִיים – שליש מכמות הגשם הממוצעת באזור – מומטרים על הצמחייה דרך צינורות דקיקים. קופסת פיקוד קטנה שנמצאת בתחתית הסככות מפקחת על ההמטרה באמצעות מפחית לחץ, שעון לחץ וקוצב שדואג לכמות הנכונה. שתי הסככות הזהות לכאורה, נבדלות זו מזו בצורת פיזור ה"גשם". באחת מהן מקבלים הצמחים את מנת המים השנתית בשלוש השקיות, כל אחת מהן בת 60 מ"מ מים – בום של גשם כמו באירוע קיצון. בשנייה יורד הגשם בתשע השקיות, 20 מ"מ כל אחת. כבר עכשיו רואים בשטח את התוצאות הראשוניות: בסככת הצמחייה שהושקתה תשע פעמים יש כיסוי יפה של רקפות, עיריות, סירה קוצנית ושאר צומח עשבוני אופייני לאזור. בשכנתה, שקיבלה כמות זהה של מים אבל בשלוש מנות בלבד, מתגלה כמעט הר טרשים קירח. חשיבות פיזור הגשם ניכרת אם כן כבר בתום העונה.
אחרי שרמסתי בטעות כמה צמחים עשבוניים בחלקת הביקורת ושבתי אל השביל שנסלל על ידי הסטודנטים ולשירותם, אני מבקשת להציג לצמד החוקרים שאלה מעצבנת: אומר לעצמו עכשיו הקורא, למה זה בעצם מעניין אותי כל הניסויים האלה? אז תהיה פחות סירה קוצנית, פחות מקור החסידה, ביג דיל.
שטרנברג: "תראי, זו התחנה היחידה בין יוון לבין סין שעושה מניפולציות של גשם. רוב המחקרים שבודקים תרחישים עתידיים והשפעתם על מערכות טבע נמצאים באירופה, בארה"ב, בדרום־אפריקה, ויש כמה נקודות בסין ובאוסטרליה. כל האזור שלנו הוא כתם לבן אחד גדול. כפי שהסברתי, אי אפשר להשליך מאירופה עלינו. התנאים אחרים, הסביבה שונה. אנחנו למעשה נקודה אחת בתוך ים של חוסר ידע. אז קודם כול יש כאן חשיבות ברמה הלאומית, ומהתוצאות אפשר יהיה להסיק לגבי אזור גדול מאוד שאין עליו נתונים. הניסוי הזה מאפשר לנו להביא את העתיד אלינו, כלומר – בעזרתו אנחנו יכולים להבין בתוך פרק זמן קצר יחסית תהליכים שמתרחשים במשך עשרות שנים. ושוב אני אומר, ההשפעה המצטברת היא קריטית. אי אפשר להעביר את התחנה למקום אחר, אנחנו צריכים לעבוד כאן במטע במשך שנים ארוכות כדי להבין את המערכת הטבעית ולהתכונן לקראת העתיד".
עופר כהן: "מרסלו מדבר על מדע טהור. מדענים רוצים להבין איך העולם עובד, ואנחנו כאקולוגים דואגים קודם כול לנושא האיזון האקולוגי. אבל לצורך העניין גם הקורא שלך הוא חלק מהמאזן, והוא ייהנה בסוף מהפירות. אנחנו אמנם לא מתעסקים ספציפית במין הבודד הזה שנקרא אדם, אבל ההשפעה של שינויי האקלים קריטית לחקלאות, למגורים, לייעור, לשטחי מרעה. אנחנו תקענו נעץ קטן בתוך הכתם הלבן שמרסלו תיאר, ובאמצעותו נוכל לראות את התמונה הכללית".
הקבלנים שמעו וברחו
בזמן שאנחנו פוסעים במשעולים שבין החלקות, השניים חושפים אותי למחקר הענף והאינטר־דיסציפלינרי שמתקיים בשטח. במרכז החלקה, למשל, אני מבחינה ברשת מתכת המקיפה מעגל קטן. באמצעותה, כך מתברר, בוחנים את הביומסה התת־אדמתית. כדי לצלם אותה רמסתי קצת את הביומסה העל־אדמתית, אבל מה לא עושים למען תמונה. "אחרי העונה אנחנו חופרים ומוציאים את הקופסה שהטמנו כאן, ובודקים כמה שורשים גדלו בה. כך אנחנו יכולים לכמת את ייצור השורשים, ולנתון הזה יש חשיבות גדולה למַחזור הנוטריינטים (חומרי הזנה כמו חנקן, זרחן ואחרים – י"א) בתוך הקרקע".
בריבוע בגודל מטר על מטר שמסומן במקום אחר, מתקיים מעקב אחר המינים שגדלים בו כדי לקבל מידע על המגוון. בעיגול נוסף בוחנים את נשימת הקרקע – "החיידקים, הפטריות והתולעים נושמים ופולטים פחמן דו־חמצני. אנחנו באים עם מכשיר מיוחד שבודק כמה גז כזה יוצא מהקרקע, וכך רואים הבדלים בין העונות ולומדים על המחזור שלו בטבע", אומר שטרנברג.
דגלונים קטנים וצבעוניים מסמנים היכן נחפרו בורות לצורך בחינת הרכב החרקים. את היבט החישה למרחוק, שנועד לבחון שינויים מרחביים, בוחנים פרופ' ארנון יקותיאלי וד"ר טימאה איגנט מאוניברסיטת בן־גוריון; את החרקים חוקר ד"ר אלי גרונר ממרכז המחקר ערבה; בחקר הקרקע מתמקד ד"ר אלי צעדי ממכון וולקני; ואת היבטי השפעת הסחף חוקרים פרופ׳ משה שחק וד"ר שיילי דור־חיים מאוניברסיטת בן־גוריון. את עבודת השדה מובילות שתי תלמידות המחקר ענבל הירש ונופר דוד. בקיצור, יש כאן קרקע פורייה (תרתי) למחקר.
אנחנו ממשיכים לנוע במזג האוויר הסגרירי, ומגיעים לאחד ממדי הגשם שנעוצים בקרקע. זהו עמוד ברזל שבבסיסו כלואה מבחנה גדולה שאוצרת מי גשם. בשטח קיימת גם תחנה מטאורולוגית עם מד גשם אוטומטי ששידרה מדי יום את הנתונים לאתר האינטרנט של המחקר, אבל כרגע היא לא פועלת, מטעמי תקציב. פאנל סולארי שהיה בתחנה החזיק מעמד בדיוק שבועיים לפני שנגנב. "תביני, אני הבאתי לכאן חבית בטון וחיברתי מעליה כספת כדי שלא יגנבו לי את הכלים והציוד שבפנים", שטרנברג מספר. "בכל זאת הגיעו אנשים והוציאו את כל מה שניתן להוציא, כבלים וסנסורים. את הכספת לא הצליחו לפתוח, אבל דחפו את החבית למטה. הייתי צריך להרים אותה בחזרה, והדבר הזה שוקל טונות. חיברנו אליה טרקטורון, ובמקום שהחבית תתרומם – הוא התרומם וכמעט התהפך. בסוף הבאתי סטודנטים מקורס שלימדתי באוניברסיטה ואמרתי להם: אם אתם מצליחים להרים את החבית, אני נותן פקטור. היינו 25 איש, ובעזרת חבלים משכנו והעלינו אותה בחזרה לכאן".
הוא ניגש לנקודת ציון מסוימת, ומוציא מפתח צינורות מתוך "סליק". חברו בינתיים מהמר על מאה מ"מ. אחרי ששחררו את הכיסוי, השניים שולפים את המבחנה שאגרה גשם מ־48 השעות האחרונות. היא מלאה במים, וההימור מצדיק את עצמו – מעל למאה מילימטרים, חמישית מהכמות השנתית. "אירוע קיצון, כבר אמרנו?", אומר שטרנברג.
הקור הגובר משתק. אני מציעה לחכות קצת – בכל זאת, העולם מתחמם – בסוף אנחנו עוצרים לנוח תחת אלון מכובד, עם תרמוס של תה מרווה משולשת ודיבורים על התורמוס. במחקר משותף שלהם בוחנים השניים את האפשרות להשתמש בזרעי תורמוס כמקור חלבון. משם הם ממשיכים לסיפורי אלף לילה ולילה על הקמת התחנה שהתמשכה הרבה מעל למצופה, ומחירה גלש מהתקצוב.
"תראי, אף אחד לא הקים מערך כזה בישראל", אומר עופר כהן. "פנינו באוגוסט האחרון לקבוצה של קבלנים ונתנו להם סכמה בסיסית – אנחנו רוצים לחסום את הגשם, אנחנו רוצים שתוציאו אותו מחוץ לסככה, ואנחנו רוצים שתבנו מערכת של השקיה מלאכותית שתיצור פיזור אחיד. ציינו כמובן שכל המתקן הזה צריך לעמוד בתנאי הטבע, עם הרוחות והגשמים והארוזיה והסחף. כל קבלן נתן רעיון משלו – אחד הציע גגות שטוחים, שני הציע ניילון קבוע ל־15 שנה, והיו כאלה שבאו וברחו. מה שבטוח, רובם דרשו מחיר שהוא מעבר לתקצוב שמרסלו קבע בהצעת המחקר. בסוף מצאנו את אבי טלמן מגני־טל, שייצר את הקשתות במפעל שלו והקים אותן בשטח יחד עם בנו אופיר".
הקמת הסככות ארכה חודשיים וחצי. ובינתיים, תקלה רצינית: צוות מקצועי שהגיע לשטח קבע שלא ניתן להכניס אליו כלי עבודה מכניים בלי לפגוע בו אנושות. "בא מהנדס ואמר לנו – 'רגע, לסככה יש קירות פתוחים? אם כך צריך ליצור חיזוקים'. מה זה אומר חיזוקים? 'צריך לקדוח מטר באדמה, צריך כבלים לעיגון בצדדים'. אז חיפשנו קבלני בורות. הגיע אחד מהצפון, ראה את השטח, אמר 'סליחה, זו עבודה קשה' ונעלם. הגיע קבלן מהדרום ואמר 'לא תודה'. בסוף הבאנו את עבדי, שעובד באוניברסיטה, ויחד עם הצוות שלו הוא חפר פה עם מקדחים ידניים וקומפרסור בורות בעומק 80 ס"מ באמצע הסלעים. תחשבי מה המשמעות, כשצריך שמונה עמודים לסככה בכל עשר הסככות החדשות. בינתיים הפועלים כל הזמן דרכו על החלקות, ומרסלו ואני היינו צריכים לרדוף אחריהם שלא יחרבו".
"אחר כך הגיע צוות ההקמה ופיזר את הברזלים", ממשיך שטרנברג. "על השביל עמדה משאית עם משאבה ענקית שהזרימה בטון לבורות. כל חוליה של הצינור שוקלת 20 קילו, שני פועלים מחזיקים חתיכת צינור כזאת באורך חמישה מטרים, והמרחק אל הבור היה לפעמים חמישים מטר. הקבלן טען, ובצדק, שכוח העבודה גדול פי שלושה ממה שחשב – אחד מחזיק את הסולם, שני מחזיק את הצינור, שלישי מכוון ורביעי מהדק את הברגים. חמישה חודשים וחצי זה לקח, והעבודה הסתיימה בדיוק יומיים לפני הגשם הראשון".
תה המרווה המשולשת שחימם היטב את שלושתנו חימם קצת גם את האווירה. "ישנו פרויקט אירופי בשם AnaEE שמציע תמיכה בהקמת תשתיות מחקר בנושא שינוי האקלים", מספר שטרנברג. "עכשיו, האירופים יודעים שאנחנו החזית היובשנית בתהליך הזה, כך שיש להם אינטרס לחבור אלינו למרות חרמות אקדמיים. הם מבינים את החשיבות המדעית וצמאים לשיתוף פעולה. הפרויקט דורש ממדינת ישראל לשים סכום לא מאוד גבוה, ואז אזרחי המדינה יכולים להגיש הצעות מחקר לכל הקרנות שהפרויקט עובד איתן, ולקבל פי חמישה ממה שהמדינה השקיעה. אם חוקר תפוחי אדמה רוצה לדעת מה יקרה להם בעוד 20 שנה, הוא יכול להגיש הצעה, ולקבל יותר כסף מהסכום שהמדינה השקיעה בהצטרפות לפרויקט.
"המשרד להגנת הסביבה לא מניף את הדגל הזה. על אף שהייתה הצהרה ממשלתית ברורה שצריך לפעול בנושא, לא הוקצה לכך כסף. עדיין לא החמצנו את האופציה, ואני ממשיך לקדם את המהלך כנציג מטעם ממשלת ישראל. אבל הנושא של ניסויי אקלים לא נמצא כרגע על סדר היום הממשלתי שלנו. אנשים צריכים להבין שזה לא נוגע רק להגנת הסביבה, אלא לכל התחומים שמשרדי הממשלה מופקדים עליהם – התשתיות, הבריאות, החקלאות, המדע, התיירות. כל האזרחים מושפעים כתוצאה משינוי האקלים, וחוסר הידע שלנו משווע. בסוף נחמיץ את הרכבת".
אחרי למעלה משעתיים בבתה של מטע, אנחנו שבים למכונית ולנוף המיוער היפהפה שהתמלא בינתיים בטיפות מים מנצנצות. שטרנברג מספר על חלומו להפוך את תחנת המחקר למרכז לחקר שינוי האקלים. כזה שירכז מגוון ניסויים, יאגד חוקרים, יבחן תרחישים שונים וישתווה למרכזים דומים שפועלים כרגע באירופה. בעמק האלה הוא לפתע נזכר בשמורת השיטה המלבינה שנמצאת כאן בצידי הדרך, ואנחנו נכנסים אליה ושוקעים בבוץ. אכן אירוע קיצון. שעה וחצי של סחיבת עצים, הנחת קרשים וניסיונות שווא לסובב את הגלגלים ולהיחלץ, מסתיימות בעזרת עובר אורח חביב, חמוש בטנדר וכבל. בזמן ההמתנה למחלץ האדיב, כשחריצי הצמיגים אטומים בבוץ, והאגזוז רושף עשן ומערער את מחזור הפחמן החד־חמצני בטבע, שטרנברג לא מוותר: "בואי, אני אספר לך בינתיים משהו מעניין על השיטה המלבינה כאן בעמק".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
