לפני כחודש וחצי, בפעם הראשונה בחייה הבוגרים, לקחה יעל אקשטיין־פרקש חופש אמיתי. למשך שבועיים היא הרשתה לעצמה להתנתק לחלוטין מעבודתה כסגנית נשיא "הקרן לידידות", ולטייל ברחבי אפריקה עם חברתה הטובה ביותר. "החברה שלי תכננה הכול", היא מספרת. "כשנשאלתי בשדה התעופה לאן אני טסה, עניתי רק 'אפריקה'. שאלו אותי לאיזו מדינה, ואפילו לא ידעתי לענות. ידעתי שהפעם אני נוסעת כדי לעשות חיים, להשתחרר, ולומר תודה על כל מה שבנינו במהלך השנים".
בנסיעה הזו היא גם הצליחה סוף־סוף לחזור ולהיות הילדה של אביה, ולא בעלת תפקיד בכיר בארגון שהקים. בכל ימי שהותה בחו"ל הקפיד הרב יחיאל אקשטיין לא להטריד אותה בטלפון בענייני עבודה, רק התעניין בשלומה ורצה לשמוע שהיא נהנית. "במהלך השנים בניתי קיר בין חיי המשפחה לבין העבודה. הוכחתי את עצמי בקרן והרווחתי את המקום שלי בכוחות עצמי. שם היינו שני עובדים, ולא אבא ובת. אבל בזמן הטיול הזה, הוא לא היה בשבילי 'הרב יחיאל אקשטיין מהקרן לידידות', אלא פשוט 'אבא'. ויותר משהוא הביע דאגה בימים האלו, הוא הביע גאווה. שוב ושוב הוא אמר לי כמה הוא גאה ושמח שאני עושה את זה".
כשנחתה בישראל, בלילה שבין 5 ל־6 בפברואר, קיבלה מאביה הודעה: "שמח שחזרת, מתרגש ומצפה לשמוע על המסע שלך". היא כתבה לו שלא ישנה יומיים, ושתדבר איתו בבוקר. בתשע בבוקר למחרת, כשניסתה להתקשר, הוא כבר לא ענה. "אני לא יודעת אם הוא סתם היה באמצע הקפה והעיתון ותכנן לחזור אליי בעוד רגע, או שהטלפון כבר צלצל ליד גופתו", היא אומרת וגרונה נחנק.
אבל בבוקר ההוא, אקשטיין־פרקש לא העלתה על דעתה שלא תזכה עוד לשוחח עם אביה. היא צללה לאי־מיילים שחיכו לה, רבים מהם קשורים לרב יחיאל אקשטיין. "שלחתי אליו אולי שלושים מיילים, חלקם דחופים", היא מספרת. כשראתה שהשעה כבר שלוש בצהריים וטרם הגיעה ממנו תגובה, יצרה קשר עם ראש המטה בקרן לידידות, ושאלה אם אביה הגיע היום למשרד. "היא ענתה לי שהיא דואגת, כי נקבעה לאבא פגישה ב־11 בבוקר, והוא לא הגיע אליה וגם לא התקשר. אני עדיין לא התרגשתי. אבא לא היה אדם רגיל, ומהיכרותי איתו ידעתי שייתכן שהוא חזר לנוח בלי לבטל את הפגישה". המצב השתנה כשבתה של יעל סיפרה לה שלפני שעה שלחה הודעה לסבא בקשר לעבודת שורשים שהיא מכינה, וגם היא לא קיבלה תשובה. "זה כבר כן הדאיג אותי, כי לנכדים הוא תמיד תמיד ענה".
ג'ואל, רעייתו של אקשטיין, הייתה זו שמצאה אותו בבית, בשעות אחר הצהריים. דום לב פתאומי הביא למותו. "אחותי טליה צלצלה אליי מחו"ל", ממשיכה אקשטיין־פרקש. "כששמעתי אותה בוכה הבנתי שזהו, קרה משהו רע. היא חשבה שאני כבר יודעת, וכשהבינה שלא, היא אמרה לי 'אבא מת'. מעולם לא חשבתי שאשמע את המילים האלו בשלב הזה של חייו, בגיל 67 בלבד. הוא אמנם סבל מבעיות לב ולא היה אדם בריא, אבל הוא היה גדול יותר מהכול. אבא לקח תרופות ולא עצר, עבד 15 שעות ביממה וטס בכל שבוע למקום אחר. לא חיינו בדאגה".
באופן מפתיע, אין בה צער על שיחת הטלפון האחרונה שהוחמצה. "ברור לי שאם היינו מדברים, זה היה מהר מאוד מגיע לענייני עבודה. עכשיו נשארתי עם השיחות שלנו מאפריקה, וזה הזיכרון האחרון שיש לי ממנו – אבא שדואג לבת שלו וגאה בה".
השבוע ימלאו 30 לפטירתו של הרב יחיאל אקשטיין – רב שנאלץ להתפלל בלי מניין כי לא רצו אותו בבית הכנסת, ויהודי חם שבנה מפעל חיים על קשר עם נוצרים. בגיל 34 מצאה עצמה בתו מחליפה אותו בראשות הקרן הפילנתרופית היהודית הגדולה בעולם, ארגון שמגייס מאות מיליוני דולרים לטובת פרויקטים שונים בארץ ובחו"ל. מיד לאחר השבעה היא חזרה למשרדי הקרן, שוחחה עם העובדים והבטיחה להמשיך בדרכה־שלה את מפעל חייו של אביה. מכיוון שהרב אקשטיין תכנן לפרוש בגיל 70, בשנתיים האחרונות הוא החל בתהליך חפיפה עם בתו. "אני עושה דברים בדרך שונה מכפי שאבא שלי עשה", היא מודה. "אולי בגלל זה היינו שילוב טוב, שיצר איזון מושלם. הוא אהב ללכת לאירועים, אני אוהבת את העבודה עם הצוות מאחורי הקלעים. הוא לא אהב להיפגש עם תורמים, אני דווקא נהנית מזה מאוד. הוא אהב להיות הדמות, ואני אהבתי לעבוד על איך הוא יכול להיות הדמות. הרבה מהרעיונות שהוא הוביל היו שלי, אבל חשבתי עליהם עבורו. ידעתי שזה מה שנשיא הקרן רוצה, ואני אעשה את זה בשבילו בלי שאלה".
היו גם חילוקי דעות?
"כן. בהרבה מקרים ידעתי לשכנע אותו, ולפעמים לא. כשהוא לא קיבל את דעתי, שחררתי לגמרי. הוא הנשיא, ואחרי שהוא מחליט, העבודה שלי היא לבצע את זה הכי טוב שאפשר".
חששת מהרגע שבו הוא יפנה את הבמה עבורך?
"אבא בנה את הארגון בצורה חכמה. מצד אחד הקרן הייתה מבוססת לגמרי על הדמות שלו, ומצד שני לא הכול עמד עליו. הוא תמיד אמר שאם מחר ידרוס אותו אוטובוס, הארגון יהיה חייב להמשיך ולתפקד. אז אמנם זה לא אוטובוס, אבל זה קרה בצורה מפתיעה ופתאומית".
כשהיהדות הופכת לנשק
הרב יחיאל אקשטיין נולד בשנת 1951 באוטווה שבקנדה. אביו, הרב סיי אקשטיין, נולד בישראל אבל עזב את הארץ לאחר פרעות תרפ"ט. הבן יחיאל הגיע ארצה כדי ללמוד בישיבת ההסדר "כרם ביבנה", ולאחר מכן נסע לארה"ב, ל"ישיבה יוניברסיטי" בניו־יורק, שם הוסמך לרבנות על ידי הרב יוסף דב סולובייצ'יק. בנוסף קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה, בתחום הפילוסופיה של הדתות.
בשנת 1983 ייסד אקשטיין את "הקרן לידידות", או International Fellowship of Christians and Jews, "האחווה הבינלאומית בין יהודים ונוצרים". "גיוס כספים לא היה החלום שלו", מספרת בתו. "החלום היה לחבר את שתי הקהילות – היהודית והנוצרית – מתוך כבוד, פתיחות וחלוקת אחריות, למען העתיד של ישראל. בחמש השנים הראשונות העמותה לא עסקה כלל בכספים. רק כשנפל מסך הברזל והמוני יהודים מברית המועצות רצו לעשות עלייה, נוצרים אוהבי ישראל פנו אל הקרן והציעו לתרום כדי לעזור בהבאתם ארצה".
כיום מבוססת פעילות הקרן בעיקר על תרומות מנוצרים אוונגליסטים, שתומכים בישראל מתוך ראייתה כהתגשמות נבואות התנ“ך. השיטה היא קבלת סכומים קטנים מהמוני תורמים, שמפרישים מעט מהפנסיה שלהם או מוותרים על כוס קפה בסטארבקס כדי לתת ליהודים. במהלך השנים השקיעה הקרן באלפי פרויקטים יהודיים בארץ בעולם, בתחומים כמו רווחה, חירום וביטחון, עלייה וקליטה.
בעוד מיליוני נוצרים ברחבי העולם מביעים אהדה למיזם, ספג הרב אקשטיין ביקורת קשה בתוך דתו־שלו. היו שהאשימו אותו בהשתייכות לתנועות מיסיונריות כמו "יהודים למען ישוע", וטענו כי יצירת תלות ומחויבות של יהודים כלפי נוצרים תשמש בסופו של דבר להמרת דת. מבקרים אחרים טענו כי בפרסומיו המופנים לתורמים מציג אקשטיין תמונה מעוותת של ישראל, כמדינה מסכנה ומוכת עוני. אברהם פוקסמן, נשיא "הליגה נגד השמצה", האשים את הקרן כי היא מוכרת בכך את כבודו של העם היהודי ואת כבודה של מדינת ישראל. אקשטיין בתגובה טען כי גיוס תרומות, מעצם טבעו, מצריך הבלטה של אלה הסובלים ממחסור. "הבושה והחרפה היא שהממשלה לא מספקת צרכים בסיסיים", אמר.
במשך 36 שנה שימש הרב אקשטיין כנשיא הקרן. בנוסף הוא כיהן בחבר הנאמנים של ארגון הג'וינט ושל הסוכנות היהודית לישראל, וכתב שבעה ספרים בנושא היחסים שבין יהודים לנוצרים. בחלוף השנים הפכו הקרן לידידות והעומד בראשה למותג אחד. המשפט "שלום, כאן הרב יחיאל אקשטיין" פתח את התשדירים שהושמעו אינספור פעמים בתחנות הרדיו הישראליות, וכל מי שעבר בנתב"ג יכול היה לראות את דמותו המחויכת של הרב, משקיפה אליו משלטי הפרסומות. זו לא הייתה רק טקטיקה פרסומית, מבהירה בתו; לאורך עשרות שנים, יחיאל אקשטיין חי את הקרן לידידות ולא היה מסוגל להפריד בין הפרטי לציבורי, או בין האדם לתפקיד. וככל שגברה הביקורת כלפיו, כך גבר אצלו הצורך לקבל הכרה ואהדה. "מה שלמדתי ממנו זה שצריך להפריד בין החיים האישיים למשפחה", אומרת בתו, "כי זה אחד הדברים שהוא לא עשה, וזאת הייתה טעות".
אני פוגשת אותה בביתה ביישוב בצפון הארץ, שבו היא מתגוררת מזה תשע שנים. את המיקום המדויק היא מבקשת לא לציין, מטעמי פרטיות. את פני הבאים לבית הצנוע, הצבעוני והחם מקבל שלט ובו מילה אחת – "פרקש". בעבודה היא יעל אקשטיין, על כל המחויבות שכרוכה בשם הזה, אבל כאן היא יעל פרקש, עוד תושבת שיוצאת מהבית בבגדים נוחים ומפזרת את הילדים לגן. רוב שכניה, היא אומרת, לא מכירים את הייחוס שמאחוריה.
היא הצעירה משלוש בנותיהם של הרב יחיאל אקשטיין ורעייתו הראשונה, בוני. האחות הבכורה, תמר (42), מתגוררת בניו־ג'רזי ועובדת ב"אמריקן אקספרס". השנייה, טליה (38), גרה במיאמי ועובדת במחלקת התורמים של "הקרן לידידות". לפני חודשים אחדים היא נישאה לארי הרו – מי ששימש בעבר ראש הסגל בלשכת נתניהו, ולימים הפך לעד מדינה. "אלה הנישואין השניים של טליה", מספרת יעל. "אחרי שבמשך שנים היא הייתה אם חד־הורית, אבא כל כך שמח לראות אותה שוב מתחתנת, ועוד עם בחור מישראל. הוא מאוד אהב את ארי".
היא לא רוצה להגדיר את עצמה על הסקאלה הדתית, אבל בפועל היא מקיימת אורח חיים אורתודוכסי לכל דבר, ומכסה את שיער ראשה. את הילדות שלה, בעיר סקוקי שבשיקגו, היא מתארת כ"אופיינית למשפחה אמריקנית". אמה הייתה הדמות הדומיננטית בחייה: היא זו שגידלה כמעט לבדה את שלוש הבנות, בעוד אביהן נעדר שעות רבות מהבית לצורך עבודתו. "זו הייתה בדיוק התקופה של הקמת העמותה. הוא טס המון, יצא בכל יום בארבע בבוקר כדי ללמוד ולהתפלל, ומשם המשיך למשרד עד הערב. הרבה פעמים הוא חזר אחרי שכבר הלכתי לישון. אמא שלי הייתה הכוכבת שלו, בעיניו היא הייתה חכמה וטובה ממנו. הוא תמיד אמר לנו: 'אני לא יודע להיות אבא, אין לי כלים לזה. אני יודע רק לתת אהבה בלי סוף'".
כילדה, היא לא תמיד ידעה לענות לשאלה "מה אבא שלך עושה". "אבא של חברה אחת היה עורך דין, אחר היה רופא, ורק לי לא היה מושג מה המקצוע של אבא שלי. הייתי עונה שהוא עושה דברים טובים".
היית מודעת גם לביקורת כלפי אביך?
"הקרן לידידות הייתה אז עמותה קטנה ולא משפיעה – לא כמו היום, כשהיא כבר מוכרת בכל העולם. אז לא, לא הרגשתי את הביקורת כלפיה".
כשאחותה הבכורה תמר הגיעה לגיל מצוות, העוינות כלפי המיזם היהודי־נוצרי הוטחה בפרצופה של המשפחה. אביה של כלת השמחה תכנן לסיים את הש"ס באופן חגיגי בבית הכנסת של חב"ד, אבל שם סירבו להעלות אותו לתורה. "הם אמרו לו 'או שאתה עובד עם הגויים, או שאתה חלק מהקהילה שלנו'. זו הייתה עבורו טראומה ענקית". מאז העדיף הרב יחיאל אקשטיין להתפלל ביחידות בחצר ביתו. יעל זוכרת אותו עטוף בטלית, שר עם הציפורים, רוקד, בוכה וצוחק בתפילה שלו. "אבא שלי לא היה נורמלי באף משמעות של המילה", היא מחייכת. "הוא היה רב אורתודוכסי שבקושי הלך לבית הכנסת. כשחזרתי פעם מהתפילה ושאלתי אותו 'אבא, למה אתה היחיד מהקהילה שלא מגיע לבית הכנסת?', הוא ענה 'אני לא מוצא שם את השם'.
"גם המעגל הזה נסגר בשנים האחרונות. לפני שנתיים סבא שלי נפטר, ולאבא לא הייתה ברירה – הוא היה צריך לומר קדיש במניין שלוש פעמים ביום. עכשיו לא רק שקיבלו אותו בבתי הכנסת, אלא גם כיבדו אותו והראו אהבה כלפיו בכל מקום שאליו הגיע, בארץ ובעולם. כך אבא התחיל ללכת יותר ויותר לבית הכנסת, והפך לחלק מהקהילה בשכונת ארנונה. הוא גם החל ללבוש גרטל ולחזור לשורשים החסידיים שלו".
שנים אחדות לפני כן, במסגרת כתיבת הביוגרפיה שלו יחד עם העיתונאי זאב חפץ, חזר אקשטיין לאותו בית כנסת של חב"ד שסירב להעלות אותו לתורה. רב הקהילה לא התנצל, וכשאקשטיין שאל אם היום היה מצרף אותו למניין, ענה הרב "זאת תהיה שאלה". "הקרן לידידות הפכה בינתיים לאחת התורמות הגדולות למוסדות חב"ד בעולם", אומרת אקשטיין־פרקש. "אבא הוא סוג של גיבור בחסידות הזו. יש גם היום מי שמתנגדים לקרן לידידות מסיבות פוליטיות, בלי קשר להלכה. זה דבר שקורה הרבה פעמים במדינת ישראל – השימוש ביהדות כנשק, על חשבון הרוחניות. לצערי, גם הקרן לידידות הפכה להיות כלי במשחק הזה".
לדבריה, רבים מהמתנגדים שינו את יחסם לקרן עם השנים. "קחי לדוגמה את הרב יוסף שלום אלישיב, שהיה ידוע בסירובו לקבלת תרומות מהקרן. היום אנחנו מעניקים תמיכה לרבנים בברית המועצות שהם תלמידים שלו. על הרב עובדיה יוסף פורסם כאילו הוא מתנגד, ולמעשה הוא היה ידיד של אבא שלי. לאבא היה משפט שמלווה אותי: 'אל תשפוט את היהדות לפי היהודים'. חרדים שזורקים אבנים בשבת על מכוניות, למשל, הם לא חרדים. בכל מקום יש אנשים טובים ופחות טובים".
דילמת המעלית
בשנת 2000, כשיעל הייתה בת 17, עלה אביה לארץ בגפו. "היה לו קשה לעזוב את כולם", היא אומרת, "אבל כל החיים הוא ידע שהוא רוצה לחזור לכאן. המשפחה שלו חיה בירושלים שבעה דורות, והוא היה הראשון שלא נולד בעיר הזו".
את אמה היא מתארת כ"אישה אינטליגנטית מאוד, אינטלקטואלית, מבריקה ומחויבת למשפחתה". כשאני שואלת מדוע נפרדו הוריה, היא משיבה: "זה קשור להרבה דברים. אמא מספרת שכאשר אבא היה חוזר מהעבודה, והיא הייתה שואלת אותו 'איך היה היום? מה עשית?', הוא היה עונה בהתלהבות: 'היום הייתי בניו־יורק טיימס'. והיא הייתה אומרת 'אוקיי, היית שם, אבל מה עשית? עם מי דיברת?'. הוא רק רצה שאמא תהיה גאה בו, אבל לא ידע איך לעבור מהאדם החיצוני, הדמות הציבורית, לאדם הפנימי. הוא הקדיש את חייו לבנות את המותג 'הרב אקשטיין מהקרן לידידות'. הוא לא ידע להתנתק מזה, ואני חושבת שזה הפריע לאמא".
גם השאיפה של הרב יחיאל אקשטיין לעלות לארץ הייתה בין הגורמים לגירושין. "אמא ציונית מאוד, אבל היא התנגדה בגללנו, הבנות. היא אמרה לו: 'גידלנו אותן כאן, כל החיים שלהן כאן, ואי אפשר לעזוב אותן'. אבא הבין את זה, אבל לא היה יכול לוותר. לנו היה קשה לומר 'אבא עזב אותנו ונסע לישראל', אבל יש דברים שלא באמת בוחרים.
"אבא תמיד סבל מרגשות אשמה על כך שהוא לא היה איתנו בשנות הילדות. גם בשיחה האחרונה שלנו לפני שנסעתי לאפריקה, הוא אמר 'לא נתתי לכן מספיק'. עניתי לו שאני לא יכולה לדבר בשם אחיותיי, אבל לי הוא נתן את מה שהייתי צריכה – אהבה. הרבה אנשים מתמודדים עם קשיים בנושא הזה: או שההורים לא נותנים מספיק אהבה, או שהם לא יודעים לתת את ההרגשה שזה אמיתי. אבא שלי, עד יומו האחרון, נתן לנו אהבה וגם את הידיעה שהוא גאה בכל מה שאנו עושים. המעגל של רגשות האשמה נסגר בינינו בשנים האחרונות. אמרתי לו את כל מה שהיה לי לומר, והוא אמר לי את שלו. כשמישהו מת באופן פתאומי, אחד הדברים הכי קשים לאנשים סביבו זו התחושה שלא הספיקו להגיד לו כל מה שרצו. אני לא מרגישה ככה".
היא עצמה עלתה לארץ ב־2005 יחד עם בעלה עמיחי, מיד לאחר נישואיהם. "ידענו שזה השלב שקל יותר לעלות בו, לפני שנתחיל את מסע החיים שלנו". בשנותיהם הראשונות בארץ הם התגוררו בשכונת נחלאות הירושלמית, ואקשטיין למדה באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ביהדות וסוציולוגיה. "מאז שהייתי ילדה, בכל יום התפללתי 'ובנה ירושלים במהרה בימינו', והנה עכשיו הרגשתי שיש לי הזדמנות לגור בירושלים, אז איך אני יכולה להתפלל ולא לעשות את זה בפועל? זו הייתה תקופה מדהימה. בכל בוקר כשפתחתי את העיניים, שאלתי את עצמי אם זה חלום או מציאות. הייתי ב'היי'. אבל ברגע שזה ירד לי, התחלתי לראות את הלחץ של האנשים, את בעיות החנייה, את המזכרות שמשאירים הכלבים על המדרכה. הבנתי שאני יכולה לשמר את ההתרגשות אם אעזוב את ירושלים, ואחזור אליה כמבקרת שרק עובדת בעיר. חיפשו מקום פסטורלי ושקט עם חינוך אלטרנטיבי, ולאחר לידת הבן השני עברנו לצפון".
הרב אקשטיין סירב בתחילה לקבל את בתו לעבודה בקרן, והעדיף שתסיים תואר במשפטים. הוא הניח לה רק לשבת במשרדים, לסגור מעטפות ולהדביק בולים. כשיעל החלה ליצור קשר עם התורמים, גילה אביה את כישרונה בגיוס כספים, וקיבל אותה לעבודה של ממש. עם השנים היא התקדמה בקרן, עד שהייתה לסגניתו ולמעשה הדמות החשובה בתוך הארגון. חלוקת העבודה ביניהם הייתה ברורה – הוא הפנים הציבוריות, הנשיא שטס ברחבי העולם לייצג את הקרן; היא מתנהלת בעיקר בין התורמים, וגם מתווכת בין אביה לשאר העובדים.
בשיתוף הפעולה של הקרן עם נוצרים היא אינה רואה כל בעיה, להפך. "התמיכה של האוונגליסטים חשובה למדינת ישראל ולעם היהודי. טראמפ העביר את השגרירות לירושלים בעידודם. אני מאמינה בכל ליבי שהקשר הזה הוא חיוני, כי אנחנו נמצאים בימי הגאולה, ו'ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'".
בסופו של דבר הקרן הפכה לארגון צדקה. את מרגישה שזה תואם את המטרה המקורית של אביך?
"זה היה הכלי הכי אפקטיבי עבור נוצרים להביע את אהבתם לישראל".
ואנחנו הראינו להם אהבה בחזרה, כמו שהוא קיווה?
"זו שאלה טובה. אבא שלי לא ציפה שהקהילה היהודית תחזיר אהבה לנוצרים; הוא ציפה להערכה, כבוד והכרה שהם שותפים שלנו. אני חושבת שאלו דברים שאכן קיימים היום בין הקהילות".
לפעמים כשעמדה לצד אביה, במעלית למשל, היא ראתה אנשים מביטים לעברו ומסתודדים. "הוא ידע שהם מדברים עליו", היא מספרת בחיוך, "וכדי לפתור להם את הדילמה הוא היה אומר בקול 'שלום, כאן הרב יחיאל אקשטיין'".
סיפרו שלא קל לעבוד איתו.
"זה נכון, כל אחד ידע את זה. אבא תמיד הביע את מה שהוא מרגיש. אם חשב שכולם עשו עבודה נוראית, הוא אמר את זה. מצד שני, אבא ידע גם להחמיא לעובד ולגרום לו להרגיש שהוא הכי מוצלח בעולם. כשהוא צעק וכעס, אחר כך הוא היה אומר: 'אני לא רוצה להיות המנהל הזה'. הכעס שלו לא הגיע מאגו, אלא מאכפתיות ומתחושת אחריות. הוא הרגיש אחריות כלפי התורמים שסומכים עליו, וכלפי מקבלי העזרה. הרבה אנשים יכולים לנהל ארגון בלי להתרגז, אבל רק למעטים יש אכפתיות כזו".
לא פעם מצאה את עצמה מתווכת בין נשיא הקרן לעובדיו, מרגיעה כעסים, פותרת אי הבנות. "הייתי יועצת זוגיות", כך היא מגדירה זאת. "לא פעם אבא אמר לי שאני טובה בזה ממנו: 'את לא רק חכמה, את גם נחמדה'. כי הוא היה יכול לקבוע 'אני לא אוהב כאן כלום', אבל לא ידע לפרט מה הבעיה. אחרי שכולם יצאו, הייתי מנתחת איתו מה מפריע לו – האסטרטגיה, סדר העדיפויות. בסופו של דבר הוא תמיד צדק, וכשבאתי עם זה לעובדים, הם הבינו וקיבלו. היו בעיות תקשורת, לא מחלוקות מהותיות".
הגידול החד הסתיים בנפילה
בתקופת החפיפה שערך לה אביה לקראת כניסתה לתפקיד הנשיאה, תיעדה אותם היוצרת הדוקומנטרית מאיה זינשטיין – מי שזכתה בפרס האמי על סרטה "טהורה לעד", שעסק בבית"ר ירושלים. לאחר פטירתו של הרב אקשטיין הגיעה זינשטיין לנחם את המשפחה, ושמעה שם את ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג, אומרת ליעל "יש לך נעלים גדולות למלא". זינשטיין מיד פנתה אל פייירברג ואמרה: "יש לה נעליים משלה, והן מושלמות".
את הראייה הניהולית העצמאית שלה הפגינה אקשטיין־פרקש למשל לפני כחמש שנים, כשאביה החליט לשנות את האסטרטגיה של הקרן ולסייע לא רק לארגונים, אלא גם ישירות לאנשים פרטיים. כך יצאו לדרך מיזמים כמו תוכנית "בכבוד ובידידות" לחלוקת מזון לנזקקים, מוקד טלפוני שנועד לתת מענה בתחומים שונים, ופרויקטים נוספים. "זה היה החלום של אבא", אומרת יעל, "אבל אני התנגדתי למהלך. ידעתי שבעוד כמה שנים אבא יפרוש ואני אשאר להתמודד עם השינויים הגדולים, ואם הם לא יצליחו – הכישלון יירשם על שמי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לחבר הנאמנים שלנו בארצות הברית שאני לא מסכימה עם אבא. אבל משנפלה ההחלטה, ידעתי שאני צריכה לתמוך בה".
למה חששת משינוי הכיוון?
"המשמעות הייתה גידול חד, מארבעים עובדים ל־140. ראיתי מה קרה בארגונים אחרים שגדלו בצורה פתאומית, ופחדתי מבעיות תקציב שלא יאפשרו לנו לשלם משכורות. לא רציתי להגיע למקום הזה. אבא אמר לי 'אני מבין את הדאגה שלך, אבל יש אנשים שאנחנו חייבים לעזור להם, כי אין להם אל מי לפנות'. היה צורך בשטח, וגם בנושא הזה הוא הרגיש מחויבות".
חרף התנגדותה הראשונית, היא התמסרה לפרויקטים החדשים בכל ליבה. בשנה שעברה התאמתו חששותיה, כשהקרן נאלצה לפטר יותר מארבעים עובדים. "כשהוחלט על קיצוץ והליכי פיטורין, הייתה אווירה נוראית במשרד. אבא לא שמח מהצעד הזה, והעובדים מצידם הרגישו שהם בנו עבורו מה שרצה, ועכשיו הוא הורס הכול".
ראית אותו נשבר פעם?
"רק מול קשיים משפחתיים. הוא לא נתן לעצמו להישבר בעבודה. כשמשהו שם לא הלך, הוא הגיב בכעס ולחץ, לא בעצב או בכי. הוא היה חזק, אבל גם רגשי מאוד. זה אחד מהדברים שסיפרתי עליהם בהספד. קשה לסכם 34 שנות חיים משותפות בהספד של חמש דקות, והדבר שהכי חשוב היה לי לומר, זה שתמיד היה לאבא 'לב בשר'. רבי נחמן אומר שיש לנו לב אבן, והעבודה שלנו היא להפוך אותו ללב בשר. אבא שלי הרגיש את הכול, ואולי זה מה שהשפיע על תחלואי הלב שלו".
הוא היה גם אדם שמח?
"לא הייתי מתארת אותו כשמח. הזמן השמח שלו היה כשבילה עם המשפחה, ובשאר הזמן הייתה לו משימה לעשות, ותשוקה לשנות את העולם".
באוטוביוגרפיה שלו אומר אביך בגילוי לב שכל מי שרוצה להיפגש איתו – "בסופו של דבר מדובר בכסף". את חוששת שכך יקרה עכשיו גם לך, ואנשים יחפשו את קרבתך רק מטעמים אינטרסנטיים?
"זאת הדאגה של כולם עבורי. אבא שלי כאמור לא ידע להפריד בין 'הרב יחיאל אקשטיין' לבין יחיאל שאוהב לנגן בגיטרה ולשחק כדורסל. רוב חבריו היו בעלי אינטרסים. הם אולי אהבו אותו והעריכו אותו, אבל היה להם גם אינטרס – אם לא קבלת תרומות, אז אינטרס אחר. היה לו חבר אחד אמיתי, משיקגו. אני יודעת היטב מי החברים שלי, וזו אחת הסיבות שבגללן עזבתי את ירושלים. כאן אני יעל פרקש, ואני מוקפת בחברות טובות וקהילה חמה".
עד עכשיו היא שמרה על מינון נמוך של חשיפה אישית, אבל הדבר עומד להשתנות. גם ההיעדרויות מהבית ילכו ויתרחבו, אל מעבר ל־15 השעות היומיות שהורגלה בהן. בעלה עמיחי כבר קיבל לפני שנים אחדות החלטה לא שגרתית – לתפקד כ"עקר בית". הוא אב במשרה כמעט מלאה, שמקבל את הילדים כשהם חוזרים בצהריים, ונשאר איתם בבית כשהם חולים. "אין לי בארץ משפחה קרובה שתסייע לי, ולא רציתי שמטפלת תגדל את הילדים, אז עמיחי נשאר איתם בשמחה", אומרת אקשטיין־פרקש. "הוא אדם רוחני שאוהב ללמוד, להתבודד, ובכלל חי את החיים מחוץ לקופסה. אבא שלי תמיד אמר לו כמה הוא גאה בו על האבהות והמעורבות שלו. הוא אמר: 'אתה כל מה שרציתי להיות'. בדרך כלל כששואלים אותך מה עושה החתן שלך, לא נעים לספר שהוא בבית, עם הילדים. אבל אבא לא היה מובך מזה, להפך.
"הבילוי עם הנכדים היה גם הזמן היחיד שבו אבא שלי היה הוא עצמו, בטבעיות. הוא היה נכנס לכאן, ארבעת הילדים מיד קפצו עליו, והוא הקדיש לכל אחד מהם תשומת לב. רק איתם ועם ארבעת נכדיו האחרים הוא חזר להיות מי שהוא באמת – איש רגיש שאוהב לנגן בגיטרה שירים של רבי שלמה קרליבך. בשאר הזמן תמיד היו גדרות שבנה מסביבו.
"כשהמנחמים סיפרו לנו על אבא ועל תרומתו הרבה, חשבתי לעצמי שמה שהם אומרים זה נהדר ומדהים, אבל אני לא יושבת שבעה על האיש הזה, אני יושבת שבעה על אבא שלי. לוקח זמן לחבר אותו עם הדמות שהם מדברים עליה. הוא ציפה מעצמו להיות כל הזמן 'הרב אקשטיין', החזק, החכם. והוא לא ידע איך לשחרר את זה. כל חייו הוא חיפש אהבה. אני מקווה שעכשיו הוא מרגיש אותה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
