לא סתם מכונה התמודדות על תפקיד פוליטי "ריצה", אומרת קרולִין גליק. עד שאתה לא בתוך העניין, אתה לא מבין עד כמה זה אינטנסיבי ודורש. בערב גיבוש שערכה לאחרונה מפלגת הימין החדש, בין חוג בית אחד למשנהו, שוחחה גליק עם בן־זוגה של איילת שקד, שניסה להרגיע קצת את חששותיה. הוא אמר לה שאחרי הקמפיין, החיים חוזרים להיות שפויים יותר, לפחות במידה מסוימת. ועם זאת יש לומר שגליק, המוצבת במקום השישי ברשימתם של בנט ושקד, היא לא באמת הטיפוס שחושש מאינטנסיביות. את הגלישה לתוך הפוליטיקה היא רואה כשלב מתבקש בעשייה הציבורית־תקשורתית שלה. זו שסוערת בה ומניעה אותה קדימה מגיל צעיר, זו שמיתגה אותה כקול ימני ייחודי ותקיף.
עד לאחרונה הייתה גליק עיתונאית ופובליציסטית בג'רוזלם פוסט ובאתר האמריקני ברייטברט. אחת המשימות העיתונאיות שפרסמו אותה ברחבי העולם הייתה ההתלוות לכוחות האמריקניים שלחמו בעיראק אי אז ב־2003. "אין באמת תקרת זכוכית לנשים עיתונאיות", אמרה לי גליק בהחלטיות לפני כמה שנים, והוסיפה: "תקרת הזכוכית היחידה היא לעיתונאים ימנים". "ככה אמרתי לך?", היא שואלת השבוע כשאני מזכירה לה את האמירה ההיא. "ובכן, את רואה, זה עדיין נכון. ראינו את זה עם אראל סג"ל בגלי צה"ל, ורואים בימים אלו ממש עם יעקב ברדוגו באותה תחנה. מנסים להשתיק אותו. גם הדיווחים מוטים. בישראל אין כיסוי עיתונאי לדברים חשובים מאוד. לא יכול להיות שלפני שבועיים, לראשונה מאז ספטמבר, נתניהו נפגש עם ולדימיר פוטין, ושמונה הדקות הראשונות של מהדורת החדשות המרכזית באותו ערב מוקדשות לזכייה של סרט ישראלי קצר באוסקר. אני לא אומרת לא לדווח על האוסקר, אבל אתם לא מסבירים לציבור איפה הוא חי. פגישה כזו היא עניין מהותי למציאות הישראלית. ואז אנחנו רואים שהשיח הופך רדוד. זה טירוף".
הרצון לחולל מהפך בשיח מנחה אותה כבר שנים ארוכות. "כל הקריירה שלי מבוססת על ההנחה שמישהו צריך לרוץ קדימה. את קבוצת הסאטירה 'לאטמה' הקמתי אחרי שראיתי את ההשפעה האדירה שהייתה לבלוגרים האמריקנים על הבחירות לנשיאות ב־2004. לולא האינטרנט והבלוגים הימניים, ג'ורג' בוש לא היה מנצח בבחירות ההן. היה להם די כוח לשמר את התמיכה בבוש בקרב המצביעים שלו, בזמן שגופי התקשורת הגדולים פעלו יומם וליל כדי להפיל אותו ולהעלות את יריבו, ג'ון קרי. אף אחד לא צפה את ההשפעה של הרשת, שיצרה שינוי מהותי מאוד בדרך ההתנהלות של הפוליטיקה והתקשורת. ופה בישראל לא היה באותם ימים דבר מקביל. האתרים היו של העיתונים, ולא הייתה באמת משמעות לאינטרנט בשיח הציבורי. אז לאטמה באה, עם הכוח של הסאטירה, כיחידה מובחרת שצובעת את המטרות כדי שאחר כך יגיעו הגייסות ויפוצצו אותן. המטרה הייתה להוריד בדעת הקהל את מפלס הפחד משינוי. אנחנו צריכים יד על ההגה, כדי להזיז אותו ימינה. צריך קול צלול ופרגמטי, לא משיחי ולא הזוי, שיודע איך ליישם דברים".
"את מרבית השירות הצבאי ביליתי בשיחות עם אש"ף. אני זוכרת שהייתי באה לפגישות, וכל הזמן מרגישה שאני סוחבת גופות של ישראלים על הגב שלי.. גם אחדות הדעים סביבי הייתה מטרידה. היו לי חברים לדרך, אבל כחברה קבועה במשלחת הייתי בודדה בהשקפתי, וזה היה מאוד סוחט"
מי צריך דמוקרטיה
גליק בת 50, אם לשני בנים, בני 7 ו־9. היא נולדה בשיקגו, בגיל 12 ביקרה לראשונה במדינת ישראל, ונפשה דבקה בה. "מאז, החלום שלי היה להיות ישראלית", היא מספרת. כעבור תשע שנים, שבועיים אחרי שסיימה את הלימודים לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה, עלתה על מטוס אל על עם כרטיס לכיוון אחד. נחושה לממש את החלום הציוני עד תום היא ניגשה כאן ללשכת הגיוס, ובתוך חודשיים כבר לבשה מדים. חמש שנים וחצי שירתה בצה"ל, והשתחררה בדרגת סרן. "את מרבית השירות ביליתי בשיחות עם אש"ף, במסגרת תפקידי כמרכזת המשא ומתן האזרחי בתקופת הסכמי אוסלו. אני זוכרת שהייתי באה לפגישות, וכל הזמן מרגישה שאני סוחבת גופות של ישראלים על הגב שלי, ושהכובד הזה הולך ומתעצם. זה היה מאוד לא קל עבור אישה צעירה. גם אחדות הדעים סביבי הייתה מטרידה. היו לי חברים לדרך, אבל כחברה קבועה במשלחת הייתי בודדה בהשקפתי, וזה היה מאוד סוחט. במיוחד בהתחשב בעובדה שגם הייתי אז חיילת בודדה, בלי משפחה בארץ".
אחידות הדעים הצה"לית, שנדדה בינתיים מהצבא לפוליטיקה, עדיין מטרידה אותה מאוד. בבוקר הריאיון מבשרת כותרת באחד העיתונים כי הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, קיצר את חופשת השחרור שלו – אולי כדי שיוכל להיכנס בהקדם לפוליטיקה. "זה מדהים. מתי בדיוק הפכנו למדינה פשיסטית שמאמינה שגנרלים מחזיקים אצלם את כל התשובות?", קוצפת גליק. "שלושה ראשי מטה כללי יושבים עכשיו באותה מפלגה. אני רואה בזה בעיה קשה. בעיניי, לא באמת חשוב מתי יהיה לנו במדינה רמטכ"ל מרוקאי, או דתי, או אישה או הומו; מה שבאמת חשוב הוא שיהיו במטה הכללי אנשים שונים בדעותיהם, שמביאים שלל גישות ביטחוניות לגבי הדרך הנכונה להגן על מדינת ישראל. כי רק כשמתקיים שיח פורה כזה, אתה יודע שיובאו בפני הממשלה מגוון אפשרויות רלוונטיות, וכך השרים והקבינט יוכלו לקבל החלטות בצורה המושכלת והנכונה ביותר.
"זה אחד הדברים שהכי מפחידים אותי ברשימת כחול לבן. כשבני גנץ סוף־סוף נשא את נאומו הראשון, זה היה נאום אנטי־דמוקרטי במהותו. כשהוא אומר 'בממשלה שלנו לא יהיו התקפות פרועות נגד הרמטכ"ל', מה בעצם הוא אומר? שלא נבקש הסברים, ניתן לאנשי הצבא לנווט ולהוביל, כי הם אלה שמבינים בביטחון ואסור להציג להם שאלות קשות. אם ככה, בשביל מה בכלל צריך ממשלה? אותו דבר לגבי מערכת המשפט. הרי היועץ המשפטי לממשלה והשופטים יודעים הכי טוב, יותר מהמחוקקים. אז מי צריך דמוקרטיה? בואו נבטל את הכנסת".
היכולת להציג שאלות בסיסיות הולכת והופכת לעניין "לא ממלכתי", קובלת גליק. "בתקופת צוק איתן הייתי בוושינגטון. הגעתי לשם כדי לקדם את הספר שלי (ששמו בעברית 'סיפוח עכשיו' – הכ"ח), ומצאתי את עצמי במלחמה. עבדתי קשה בסנאט להסיר את הסגר על נתב"ג", היא מספרת, ומתכוונת לאיסור שהטיל אז הממשל בוושינגטון על טיסות של חברות תעופה אמריקניות לישראל, איסור שבוטל לאחר 36 שעות. "חברים משפטנים עזרו לי לנסח למה זו החלטה בלתי חוקית שיוצרת אפליה קשה נגד ישראל. נתתי את הדברים לסנאטור טד קרוז, שהוא גיבור, חבר שלנו באמת. קרוז עלה לנאום בסנאט ואמר שיעצור את כל המינויים בממשל עד שיסירו את הסגר הזה.
"בזמן שהייתי שם בוושינגטון, וניסיתי לעשות את חלקי, קראתי את קיתונות הביקורת שנכתבו בארץ נגד נפתלי בנט. לא הייתי מחוברת אליו אז פוליטית, אבל פשוט לא הבנתי למה יוצאים נגדו. בנט הביא בזמנו משב רוח רענן לקבינט. הבנאדם בא ואומר – יש מתחת לאדמה שלושים מנהרות, כמו זו שדרכה נחטף גלעד שליט. החטיפה ההיא הייתה פיגוע אסטרטגי, כי אלף מחבלים שוחררו כדי להחזיר את החייל הביתה. ב־2014 היינו עלולים להיתקל במציאות של אימהות וילדים שנלקחים לעזה כבני ערובה, בזמן מלחמה. מה היה קורה אז למדינת ישראל? זה לא איום אסטרטגי? אבל בא הרמטכ"ל בני גנץ לקבינט, ואומר שהמנהרות הן לא עניין משמעותי. איך גנץ ומשה יעלון יכולים היום לחבור יחד ולהישיר מבט אל הציבור הישראלי, אחרי שהתנגדו לפעולה נגד המנהרות? הם מתהדרים ב־117 שנות ניסיון צבאי, שכנראה לא למדו בהן שום דבר".
וזה לא כל מה שמרגיז אותה במפלגת כחול לבן: "העובדה שהם לא אומרים דבר במצע שלהם על מדינה פלסטינית, ועוד טוענים שאצלם לא תהיה התנתקות נוספת – זו לא סתם הסתרה, זו גנבת דעת. הם משקרים במצח נחושה. זה אמנם לא חסר תקדים, גם רבין ושרון עשו אותו הדבר, אבל נמאס כבר. כל ראשי המפלגה הזו תומכים במדינה פלסטינית, חוץ מבוגי, שנמצא שם מסיבות אופורטוניסטיות לחלוטין. איך אפשר לקחת את הדברים שלהם ברצינות? והם עוד טוענים שהם מדברים בשם הממלכתיות, ולא מקטבים את החברה הישראלית? זה טירוף, בסופו של דבר המשמעות היא טיהור אתני של יהודים.
"כחול לבן מדברים במצע שלהם על חיזוק גושי ההתיישבות. צריך לומר חד־משמעית: 'גושי התיישבות' זה שקר. זריית חול בעיני הציבור. כשמשתמשים במושג הזה, מדברים בעצם על הפיכת גוש עציון הפורח לגטו, למובלעת במדינה עוינת. אותו הדבר לגבי אריאל ומעלה־אדומים. מה פתאום גוש? אנחנו חלק ממדינת ישראל. צריך רק להסתובב פה חמש דקות כדי להבין את זה.
"אז כל הסיפור שלהם ש'אנחנו בעד הגושים' – די, אתם לא בעד כלום. אתם בעד ויתור על גבולות בני הגנה. אתם מוכנים לפרום לחלוטין את החברה הישראלית. מה, לא הייתם פה ב־2005? אתם רוצים לעשות את זה שוב, והפעם פי עשרה?"
"בנט בא ואמר – יש מתחת לאדמה שלושים מנהרות, כמו זו שדרכה נחטף גלעד שליט. החטיפה ההיא הייתה פיגוע אסטרטגי, כי אלף מחבלים שוחררו כדי להחזיר את החייל הביתה. אבל בא הרמטכ"ל בני גנץ לקבינט, ואמר שהמנהרות הן לא עניין משמעותי. איך גנץ ומשה יעלון יכולים היום לחבור יחד ולהישיר מבט אל הציבור הישראלי, אחרי שהתנגדו לפעולה נגד המנהרות?"
עסקה מכוח האינרציה
השיחה הפוליטית הגועשת הזו, המלאה סימני שאלה רטוריים מודאגים, מתנהלת ביקב הציורי של גוש עציון, מול הכרמים שמחכים בעונה הקרה הנוכחית ללבלוב אביבי מתחדש. ביתה הנוכחי של קרולין נמצא מרחק קצר מאוד מכאן, באפרת.
את חוששת מ"עסקת המאה", תוכנית השלום האמריקנית שתוצג בקרוב?
"אם היא אכן כוללת חלוקה של ירושלים, של הארץ, זה דבר שלא יכול לקרות".
איך את מסבירה את גיבושה של תוכנית כזו בממשל? את מכירה אישית חלק מהאמריקנים הנוגעים בדבר, והם מצהירים על מחויבותם לביטחונה של ישראל. הם לא מבינים את הסתירה המוחלטת?
"יכול להיות שבמידה מסוימת זה כוח האינרציה. מנסים לקחת את מה שהיה אצל קלינטון ובוש ואובמה ולשפר אותו, במקום להבין שהבסיס של התוכניות לא רלוונטי. אני יודעת שרבים מאנשי הממשל קראו את הספר שלי, שפירק לחתיכות קטנות את התפיסה שעומדת בשורש רעיון שתי המדינות. ג'ון בולטון, שמכהן היום כיועץ לביטחון לאומי, וגם סגן הנשיא מייק פנס, כתבו המלצות שמופיעות על גב הספר. ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, שמנהלים את השיחות המדיניות סביב עסקת המאה, מכירים גם הם את הספר. אז זה לא שהם לא יודעים את האמת.
"גם בקרב מצביעי טראמפ אין דרישה לנסיגות ישראליות. לכן אני חושבת שיש בממשל תחושה של 'אנחנו נצליח היכן שכולם נכשלו'. הנשיא טראמפ הרי אמר בתחילת הכהונה שלו, שכיוון שהוא יודע לעשות עסקים טוב מכולם, הוא יכול לסגור גם את העסקה הזו. אבל כפי שאנחנו רואים בנושא צפון־קוריאה, אי אפשר להשוות כל דבר לעסקי נדל"ן, מורכבים ככל שיהיו. אני חושבת שחיוני לסגור את הגולל על הסיפור הזה של שתי המדינות כמה שיותר מהר. צריך לזכור שבמקביל, בישראל עצמה יש המון אנשים שבוחשים למען חלוקת הארץ".
ישראל צריכה "לסמוך" על התשובה השלילית של הפלסטינים, או לבוא ולומר בגלוי שהיא לא מעוניינת?
"לא בדיוק משנה איך, אבל כמה שיותר מהר לקבור את הדבר הזה, ולהחיל את הריבונות על שטח סי. כשאתה מנסה לשמור את הראש מעל המים כי מולך עומד אובמה, הטקטיקה של הסתמכות על ה'לא' הפלסטיני היא בסדר. כשאתה מנסה להרגיע את המציאות חצי שנה אחרי רצח רבין שקרע את העם, זה בסדר. אבל עכשיו, כל יום שחולף עם הממשל האמריקני הנוכחי הוא יום שלא יחזור. צריך להזדרז. אנחנו לא יודעים מה יקרה בבחירות 2020. אף אחד לא יכול לערוב שיהיו לנו אחריהן עוד ארבע שנים רפובליקניות.
"למה בעצם נכנסתי לפוליטיקה אחרי כל השנים בתקשורת? כי אני רואה את המצב בארצות הברית, והוא מדאיג. אני רואה את הקיטוב, את הניכור, את השנאה היוקדת לטראמפ בקרב הדמוקרטים. ניוט גינגריץ' (יו"ר בית הנבחרים לשעבר, איש המפלגה הרפובליקנית – הכ"ח) אמר לפני שבוע ששנאה כזו כלפי נשיא מכהן בקרב אנשים מהמפלגה השנייה, לא הייתה מאז לינקולן ערב מלחמת האזרחים בארה"ב. רואים גם את העלייה של גורמים אנטישמיים בתוך המפלגה הדמוקרטית, שצועדת בצעדי ענק לעבר המצב של הלייבור הבריטי תחת ג'רמי קורבין.
"כבר חמש שנים אני חושבת אם להיכנס לפוליטיקה או לא. אמרתי לעצמי שאם תהיה הצעה שתאפשר לי לקדם את מה שחשוב לי, אצטרף. ואז פנו אליי בנט ושקד. ישבתי בבית עם בן זוגי, עם חברים קרובים, עם אמא שלי ואפילו עם הילדים, למרות שהם קטנים, והגעתי למסקנה שלמרות הקושי, צריך לעשות משהו כי השעון דופק. יש סיכוי לא מבוטל שנמצא את עצמנו בעוד שנתיים עם נשיא דמוקרט שלא זוכר את יוסף".
החלת ריבונות היא בעינייך עניין מעשי כבר בפרק הזמן הזה?
"בהחלט. כתושבת אפרת, אני רואה כמה זה לא נורמלי שקמ"ט חינוך של הצבא צריך לאשר תוספת כיתות בבית הספר. איפה נשמע כדבר הזה? שלא לדבר על כך שאין לנו זכויות קניין נורמליות. כל הערבים באזור חיים מאז 96' תחת ממשל עצמי, ואנחנו היחידים שחיים תחת ממשל צבאי. חייבים להפסיק עם השטות הזו".
אגב, היית מצטרפת לבנט ושקד גם בתוך המסגרת של הבית היהודי?
"אני מאמינה בהם, וכמי שמקיימת אורח חיים דתי, לא הייתה לי בעיה מהבחינה הזו להצטרף לבית היהודי. אבל אני חושבת שהפרישה של בנט ושקד הצילה את גוש הימין. בלעדיה, הגוש היה עומד על 57 מנדטים בערך, ועכשיו הוא עומד על 62־63. בחודשים האחרונים לפני הקמת 'הימין החדש' ראינו גם שבנט ושקד לא יכולים במסגרת הקודמת לממש תפיסות שונות, כי הרב חיים דרוקמן מקיים שיחות שכנוע כדי שהם לא יעזבו את הממשלה. אז עם כל ההערכה לרב דרוקמן, שעשה דברים גדולים, מהלך הפרישה שלהם הוא מובן. מפלגת הימין החדש באה ואומרת שאנחנו מנסים לאפשר כאן שיח אמיתי בין דתיים וחילונים.
"האמת היא שאף תווית לא יושבת עליי בצורה טובה, כי גם בתקופות שבהן אורח החיים שלי לא כלל קיום מצוות, מעולם לא הרגשתי חילונית. כי אני יהודייה. מאמינה באלוקים. עליתי לארץ בגלל שאני יהודייה. אני לא לגמרי מבינה את המשמעות של השאלה הישראלית, 'את דתייה או חילונית'. עכשיו, כשאני שומרת מצוות ומגדלת את הילדים שלי בחינוך דתי, ברור לי יותר מה אני עושה, ואני מבינה למה אני עושה את זה, אבל לא מרגישה שהיה תהליך של שינוי בחיי. אני פשוט מממשת עכשיו צדדים אחרים של הזהות היהודית שלי, מכיוון שאני אמא וחיה בקהילה שאני מאוד אוהבת".
אין יהודים פשוטים
ביום שישי שעבר, ראש חודש אדר ב', סער ברחבת הכותל מאבק בין מתפללים חרדים, וגם חרד"לים, לבין נשות הכותל. למרות הרקע האישי שלה, גליק בהחלט לא ממהרת לתפוס את הצד ה"אמריקני" לכאורה, של תמיכה בנשות הכותל. "בשני הקצוות יש גורמים שרוצים לפרום את המכנה המשותף כדי לזכות בנקודות פופולריות בקרב הקבוצות שלהם", היא אומרת. "ההסדר שהגיעו אליו בקשת רובינסון עבד. אחר כך באו בעוד דרישות. אז מה שאפשר לתת בלי להרעיד את אמות הסיפים, צריך לתת. אבל מעבר לכך, חשוב להסתכל על הכוונות – גם של היהודים האמריקנים, הקונסרבטיבים והרפורמים, וגם של מי שבא מנגד – ולהבין מה באמת המטרה. האם רוצים לקיים כאן מדינה של כל היהודים, או שרוצים לאלץ את מדינת היהודים לפעול לפי הערכים הספציפיים של אנשים מסוימים, שבאים על חשבון מישהו אחר. יש מי שמלבים את הסכסוך, מתוך רצון לפלג.
"יש סירוב של הרפורמים והקונסרבטיבים לקבל את היש ולראות את חצי הכוס המלאה, בהתחשב בעובדה שהם לא גרים פה. אני חושבת שיהדות ארה"ב עוברת עכשיו משבר זהות וקושי להתמודד עם תופעות שנוצרו אצלה לאורך זמן".
היא עצמה גדלה בבית קונסרבטיבי, אך היום מגדירה את עצמה אורתודוקסית. החיץ שהלך וגבה בשנים האחרונות בין זרמי היהדות, לא היה שם לדבריה בילדותה. ומבחינתה, כלל לא ברור שאשמת התהליך מוטלת דווקא על כתפי האורתודוקסיה. "בבית הקונסרבטיבי שגדלתי בו היינו יהודים פשוטים. לא היה בית כנסת אורתודוקסי בשכונה, ולא הכרנו אף אורתודוקס חוץ ממנהל בית הספר היהודי. לא הייתה התרסה. היום התחושה הזו, שאנחנו יהודים פשוטים, כבר לא קיימת. הכול תוויות.
"הפניית הגב של יהודים לציונות היא פונקציה של התבוללות. לנו בישראל יש נטייה לנכס לעצמנו תהליכים שאינם קשורים אלינו: אם הפלסטינים נוקטים אינדוקטרינציה אנטי־ציונית נאצית במשך דורות, אנחנו מאשימים את עצמנו, אף שאנחנו לא אחראים על תוכני הלימוד בבתי הספר שלהם. אותו הדבר כשאנחנו מסתכלים על מה שקורה בקרב יהודי ארה"ב – שזה שונה, אגב, ממה שקורה אצל שאר יהודי התפוצות. יש היום הרבה יהודים אמריקנים שתומכים באילהאן עומאר (חברת קונגרס מוסלמית שהשמיעה באחרונה התבטאויות הנושאות ניחוח אנטישמי כבד – הכ"ח). בקרב חוגים יהודיים יש התנגדות הולכת וגוברת לציונות, אבל זה בראש ובראשונה סיפור שלהם. מדובר בתופעה פנים־יהודית אמריקנית. לא אנחנו אלו שגורמים להם להתבדל".
ובכל זאת, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לא לאבד אותם?
"אני חושבת שהדרך הכי טובה לדבר עם יהודי ארה"ב היא זו שהייתה מקובלת כשאני גדלתי באמריקה: לספר את הסיפור של מדינת ישראל בתוך תולדות העם היהודי. לומר שהמדינה הזו היא הדבר הכי מופלא שקרה לעם שלנו מאז ממלכת דוד. שההיסטוריה של העם היהודי, וגם העתיד שלו, נכתבים פה. לא בשיקגו ולא בסן־פרנסיסקו.
"לא היה עם שקם לתחייה כמונו. אנשים שוכחים איך היינו כמו עלים נידפים ברוח במשך אלפיים שנה. ותראו איפה אנחנו עכשיו, אחרי שבעים שנות מדינה. זה באמת בלתי נתפס. כוח הרצון של העם הזה, אין לו אח ורע בתולדות המין האנושי. זה מקור השראה ציוני גאה, שכולו אמת. אבל אף אחד לא מדבר כך עם יהודי ארה"ב כבר הרבה זמן, וחבל.
"השיח על כן או לא רפורמים, כן או לא נשות הכותל, הוא סיפור משני. זו לא התחמקות מהעניין, זו פשוט האמת. בואו נדבר ציונות אמיתית. זה יביא את היהודים לפה, כי אי אפשר לא להימשך לסיפור הזה".
מנדלבליט נדחף בכוח לפוליטיקה
בעת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, עבדה גליק בלשכתו כעוזרת ליועץ המדיני. התפקיד שמילאה אז חזר לפני חודשים אחדים לשיח הציבורי בנסיבות לא צפויות: בנאום בטקס הרשמי לזכר יצחק רבין האשימה נכדתו נעה רוטמן את נתניהו ש"דוברת שלו" שיתפה פוסט מכפיש שמאשים את ראש הממשלה המנוח בבגידה. בסופו של דבר התברר שהיא מתכוונת לגליק, שכבר שני עשורים אינה עובדת בלשכתו של נתניהו. כשאני שואלת את גליק על האירוע הזה, היא מפנה אותי לפוסט שכתבה בפייסבוק בעקבות דבריה של רוטמן. בין השאר היא מתארת שם אירוע שקרה ביום שישי אחד, בסוף אוגוסט 1995. "ראשי המשלחת של ישראל הגיעו מהשיחות עם אש"ף לדיון גורלי בחדר הדיונים של רבין. הם בדיוק סיימו בטאבה את המשא ומתן על הסכם הביניים, מה שכונה לאחר מכן הסכם אוסלו ב'. תכלית הדיון הייתה להציג את ההסכמות האחרונות – במיוחד בכל הקשור לחברון – לרבין לאישור.
"האלופים והפקידים הבכירים כבר ישבו בתוך חדר הדיונים של ראש הממשלה וחיכו שרבין ייכנס. העוזרים שלהם, קצינים צעירים מדרגת סרן עד אלוף־משנה, ישבו על ספות מחוץ לחדר. כאשר רבין עבר לידם בדרך לדיון, בליווי המזכיר הצבאי שלו דני יתום, כל הקצינים קמו ועמדו דום, חוץ מקצינה צעירה אחת. היא נשארה רדומה על הספה. דני יתום ביקש מהאחרים שיעירו אותה. הם השיבו שהם ניסו, אבל לא הצליחו. רבין הסתכל על הקצינה הצעירה הישנה ושאל מי זאת. הקצינים האחרים סיפרו לו. הוא חייך, וברכות אמר להם להניח לה: 'היא עבדה קשה. מותר לה לישון'". הקצינה הרדומה ההיא הייתה כמובן גליק עצמה.
"רבין לא היה אידיאולוג של שלום", הוסיפה גליק בפוסט ההוא. "הוא גם לא יזם את תהליך אוסלו. הוא אולץ לקבל אותו כפועל יוצא מהחתרנות של שמעון פרס ויוסי ביילין, שניהלו את המגעים עם אש"ף מאחורי גבו. לאחר שקיבל את המסגרת, רבין פעל ביחד עם אנשיו להפוך לימון ללימונדה ולהשתמש במסגרת הבעייתית של אוסלו כאמצעי להבטיח ולבצר את ביטחונה של ישראל לאורך זמן. (…) לאחר רציחתו של רבין, אפלה גדולה נפלה על החברה הישראלית, בייחוד בכל הקשור לשיח כאן. כל מי שהתנגד לאוסלו הוקע כשותף לרצח. אני מצאתי את עצמי במקום ייחודי. בתוך המערכת, הייתי בטוחה יותר וחופשייה יותר להביע עמדה מאשר כל אנשי הימין בחוץ.
"אז לנוכח הרקע שלי, והחוויות שאני חוויתי, כן, הופתעתי מאוד כאשר הפכתי לשעיר לעזאזל ביום רצח רבין. אבל כאשר התחלתי לחשוב על זה, הבנתי שהגיוני מאוד שזה קורה. הרי לאחר רציחתו, השמאל כמחנה אידיאולוגי סגר שורות וגם מוחות. אידיאולוגיית השלום של שלום עכשיו, שרבין בז לה, הפכה לאידיאולוגיית המחנה כולו. מדי שנה, הקולות הנשמעים ביום השנה לרצח הם קולות שרבין עצמו בחר לא להקשיב להם בחייו. אלא הקולות שעשו דמוניזציה למתנגדי אוסלו גם לפני מותו".
נחזור לראש הממשלה הנוכחי: את חושבת שההתנהלות המשפטית בתיקי נתניהו נגועה בהטיה פוליטית?
"אני חוששת שכן. כמו שעו"ד אלן דרשוביץ כתב בשנתיים האחרונות, קשה להבין את התיאוריה המשפטית שעומדת בשורש כל החקירות האלה. זה כמו למצוא יחסי שוחד בכך שפוליטיקאי מדבר עם עיתונאי. יש כאן הפללה פוליטית, אין בסיס משפטי כללי".
גם אביחי מנדלבליט נסחף לדעתך בזרם הפוליטי?
"אני לא יודעת מה מניע אותו. איילת ונפתלי אומרים שהוא אדם ישר ומכבדים אותו, אבל בשבועות האחרונים הוא עשה שני דברים שאני לא מבינה. ראשית, פרסום כתב החשדות בתזמון שהיה נמהר בעיניי. לא ברור לי למה זה היה כל כך דחוף, כשברור שהנושא הזה יהפוך לאישיו של מערכת הבחירות. הרי כולנו ידענו על החקירות, כולנו הכרנו את הגישות שקיימות בפרקליטות. הכול היה ידוע, אז מה הצורך לפרסם?
"דבר שני שאני לא מבינה: חוות הדעת שלו בעד פסילת מיכאל בן־ארי ונגד פסילת בל"ד. אתה מכניס את עצמך בכוח לתוך המערכת הפוליטית, ואחר כך נשמעת זעקה על 'חוסר ממלכתיות' של המבקרים אותך. איפה בדיוק הממלכתיות פה? אני לא נכנסת למניעים של נתניהו או של מנדלבליט, אני שופטת אנשים לפי הפעולות שלהם. ובמבחן הזה, הדרג המשפטי הכניס את עצמו פעמיים לתוך המעשה הפוליטי, וממשיך להתנהג כאילו זה א־פוליטי".
מה את חושבת על העמדות שמביעים בן־ארי וחבריו מ"עוצמה יהודית"?
"אני לא הולכת להצביע עבורם, הם לא באים מאותו שורש אידיאולוגי שלי. אבל השבוע ישבתי בפאנל לצד סתיו שפיר, שתקפה אותי קשות על כך שאנחנו לא מגנים אותם. אמרתי לה שלא באמת אכפת לה, היא רק מנסה לגרוף קופונים, ואני לא משתתפת בחגיגה הזו. יש כאן צביעות. בניגוד לשמאל, שמתכנן לגרש יהודים, בן־ארי לא מנסה לגרש ערבים".
תהייה פוליטית שלא תקבל מענה היא אם היה אפשר לכונן ברגע האחרון איחוד כלשהו של הימין החדש עם הליכוד, בתגובה למפץ שיצר את כחול לבן. מכיוון שבנט ושקד הזדרזו לרשום את מפלגתם בוועדת הבחירות עוד לפני האיחוד של גנץ ולפיד, התרחיש הזה הפך לתיאורטי בלבד. "אנחנו מאמינים שנתניהו יזכה בכהונה נוספת כראש ממשלה", אומרת גליק. "אני אישית חושבת שהוא המדינאי הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם. התפיסה המדינית שלו נכונה ומהפכנית. אבל אופי הממשלה לא נקבע רק לפי מי שניצב בראשה. העיקר הוא השותפים הקואליציוניים".
לחברי רשימת הימין החדש יש השפעה על המסרים שלה, או שרק ההנהגה הדו־ראשית מכתיבה אותם?
"יש לנו ישיבות שבועיות, ובעיקרון שקד ובנט מנהלים ומובילים את הקמפיין, אבל אני עושה את הדברים שלי. אף אחד לא אומר לי את זה לא לעשות ואת זה כן".
בנט ושקד דיברו על מצביעי גנץ כקהל היעד שלהם, אבל כרגע מי שמאיים לסחוף מנדטים חיוניים מהימין החדש היא דווקא "זהות" של משה פייגלין.
"יש צעירים שרואים את העולם בצורה בינארית, וכאן בא אליהם אדם שלכאורה יש לו עמדות מוחלטות ונכונות על כל דבר. הבעיה היא שאין לו שום יכולת ליישם אותן בעולם האמיתי. כשפייגלין היה בכנסת, הוא עשה אפס. הוא אומר דברים שנעימים לאוזן, אבל פוליטיקה היא לא פנטזיה. הכול עניין של יכולת לעבוד עם אנשים, גם אלו שלא רואים איתך עין בעין בכל דבר".
מה התפקיד שאת שואפת אליו בפוליטיקה?
"המומחיות שלי היא בתחום המדיני וההסברתי, אז זה צריך להיות משהו בכיוון הזה. יש לי גם יחסים טובים עם הממשל האמריקני. האמת היא שזה מצחיק, כי תמיד רציתי להיות ישראלית, וכשהגעתי לכאן כולם אמרו עליי שאני אמריקנית. אני מודה שהייתי קצת מאוכזבת. הרי עליתי לארץ, למדתי עברית, שירתי בצבא, ועדיין קוראים לי ככה. אבל חבר טוב אמר לי פעם – את גם וגם, ולכן את יכולה לתרגם ישראליוּת לאמריקניוּת, ולהפך. זה סידר לי את הראש. אני גם וגם, וזה בסדר. אני רוצה לקחת את היכולת הזו, וליישם את מה שאני מאמינה בו כדי לסייע למדינת ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
