הקול קול ישראל

אחרי המבוכה שגרמה לו מדינת ישראל במבצע אנטבה, החליט נשיא אוגנדה, גנרל אידי אמין, לנסות לתפוס שבויים ישראלים כדי לרפא את גאוותו הפגועה. מטוסים שעברו בשמי ארצו הצטוו לנחות, ואנשי ביטחון מקומיים היו עוברים בין הנוסעים ומחפשים ישראלים. ב־20 בדצמבר 1977, עמד אידי אמין לקבל סוף־סוף את מבוקשו: טיסת "קניה איירווייס" מזמביה לקניה, שאולצה לנחות באוגנדה, נשאה ישראלי אחד. היה זה כתב קול ישראל צבי לי־דָר, שעשה את דרכו ארצה ממשימה עיתונאית באפריקה.

"כשהמטוס נחת, ראיתי לפתע שלט: 'שדה התעופה הבינלאומי של אנטבה'", נזכר לי־דר. "הוא היה מואר ומנוקב בכדורים. איש מצוות המטוס לא אמר שאנחנו עומדים לנחות שם, ואני לא האמנתי למראה עיניי". אנשי הצוות שאליהם פנה במצוקתו, השיבו את פניו ריקם. "היה חושך, וחשבתי שבזמן שמורידים את כולנו, אני אברח ואחכה לצד המסלול עד שישובו הנוסעים. אך את הירידה מהמטוס ליוו שני טורי צנחנים אוגנדים, חמושים ברובי עוזי שקיבלו מישראל".

כך מצא עצמו לי־דר פוסע אל ביקורת ממושכת במתחם הטרמינל – אותו טרמינל שבו הוחזקו 18 חודשים קודם לכן מאות חטופים ישראלים ויהודים־צרפתים. חיילי משמר חמושים סבבו בין נוסעי "קניה איירווייס", וטיפוסים בעלי חזות ערבית בחנו כל אחד מהם, משרבטים סימונים ברשימותיהם. "עלינו לקומה השנייה של הטרמינל. ניסיתי להימלט דרך חלון השירותים, אבל הוא היה מסורג. שקלתי להשמיד את הדרכון ולהגיד שאיבדתי אותו, אבל בבגדיי ובחזותי שידרתי ישראליות. הצנחנים האוגנדים הסתובבו בכל מקום, וידעתי שלא אצליח לחמוק".

מכיוון שלי־דר (72) יושב מולי בביתו הפסטורלי במושב אשתאול, לוגם קפה וטועם אוזני המן, ברור שהסיפור הסתיים בכי טוב. נשאיר בינתיים את הכתב הישראלי בשדה התעופה באנטבה, ממולל בידיים מזיעות את דרכונו המפליל, ונשוב אליו בהמשך. במהלך הקריירה שלו נרדף לי־דר לא רק בידי חיילים אוגנדים: הוא גם מצא את עצמו בחקירת קג"ב, כי ביקש מסמכים לכתבה ולא סיפק הסבר משכנע; המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית, השטאזי, עקבה אחריו כשהיה שליח קול ישראל בעיר בון, בירת גרמניה המערבית; ואפילו ראש הממשלה גולדה מאיר רצתה להשליכו לכלא בגלל עבודתו העיתונאית.

במהלך הקריירה שלו היה לי־דר כתב לענייני רווחה, כתב פרלמנטרי, כתב לענייני אפריקה, עורך ומגיש בקול ישראל, דובר רשות השידור, ומפיק וכתב בטלוויזיה הישראלית. תובנות ועלילות המבוססות על עבודתו, בעיקר מימי השיא של הרדיו בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, הוא כינס ברומאן הביכורים שלו "קדר המילים", הרואה אור בימים אלה בהוצאת כרמל וכספר דיגיטלי. "המילים הן מלאכים, שליחים, הן יוצאות למשימות", כותב לי־דר בספרו. "…רק לעיתים נדירות מילים הורגות ממש. אבל מילים פוגעות הן חלק משִגרת יומנו כעיתונאים. קל מאוד להרוס איתן, ואת פגיעתן הרעה כמעט בלתי אפשרי לתקן".

 

ההמלצה הפכה לאזהרה

לי־דר, במקור "דִילֶר", נולד בירושלים לזוג ניצולי שואה מהעיירה סאנוק שבגליציה המערבית. "הייתה לי אחות שנספתה בשואה", הוא מספר. "לפני שאמא שלי נשלחה למחנה עבודה, היא מסרה את אחותי לגויים, ושילמה להם כדי שישמרו עליה. אחרי שהצליחה לברוח מהמחנה, אמא חזרה אל המשפחה הזו, אבל הם אמרו לה: 'הבת שלך כל הזמן בכתה ודיברה יידיש, אז מסרנו אותה לגרמנים'".

בשנות חייו הראשונות גדל לי־דר ברחוב צפניה בירושלים, בקצה שכונת כרם־אברהם. "בקיץ 1948, בזמן אחת ההפוגות מן ההרעשות הכבדות של הלגיון הירדני, הושיבו אותי ההורים בתוך לול תינוקות במרפסת. פתאום נשמע צרור יריות וקול נפץ. ההורים שלי רצו למרפסת בבהלה ומצאו אותי מגואל בדם. אחד הכדורים, או רסיס של פגז, פגע ישירות בחתול הקטן שהיה בזרועותיי. הוא מת והציל את חיי".

אמו של לי־דר עבדה כמנקה ב"חוות הלימוד", מוסד לנערות בירושלים. היא משכה את תשומת ליבה של המנהלת, רחל ינאית בן־צבי, וזו מינתה אותה למורה לאנגלית. "אחרי מה שקרה עם אחותי, אמא שלי לא רצתה ללדת ילדים נוספים, אבל רחל ינאית שכנעה אותה לבנות משפחה. בזכותה נולדתי, והיא הייתה הסנדקית שלי. לימים, כשבעלה יצחק בן־צבי כבר היה נשיא, שניהם הוזמנו לבר־המצווה שלי, אבל הודיעו שלא יבואו: מאז שבנם הצעיר עלי נהרג במלחמת העצמאות, הם לא הלכו לאירועים. במקום זאת הזמינו אותנו לביקור בבית הנשיא. ישבנו שם, ומלצריות עם שביסים כמו בווינה הביאו לנו רקיקים ותה".

בהיותו בתיכון ערך לי־דר את עיתון בית הספר, וזכה לראיין את דוד בן־גוריון. בצבא שירת בנח"ל המוצנח ולחם בקרבות ששת הימים. לאחר המלחמה זכה לשחרור מוקדם לצורך לימודים באוניברסיטה העברית, ואף החל לערוך את כתב־העת הסטודנטיאלי הבועט "פי האתון". אולם אז החליט צה"ל להאריך את השירות הסדיר של החיילים בחצי שנה, הארכה שחלה גם על לי־דר. כעת הוא לא חזר לנח"ל: בעקבות עבודתו המוצלחת בפי האתון, פנה אליו מפקד גל"צ דאז יצחק לבני, והציע לו לשרת את ששת החודשים הנוספים ככתב בתחנה הצבאית, ולהמשיך עוד שנה אחר כך בתנאי קבע.

בגל"צ שימש לי־דר כתב פרלמנטרי, ובתוך כך עבר קורס כתבים דווקא בתחנה המתחרה, קול ישראל. ידיעה ששידר בדצמבר 1972 הפכה לכדור אש שהיה עלול להבעיר את המזרח התיכון. "יום אחד הגיע לידיי מסמך של שר המשטרה שלמה הִלֵל, שהיה השר הממונה על יהודה ושומרון ועל נושא הערבים והפלסטינים. במסמך הציע הלל לראש הממשלה, גולדה מאיר, לשקול להזהיר את ירדן לבל תאפשר לפלסטינים ולאנשי פת"ח להסתנן לישראל". לאזהרה כזאת הייתה משמעות של איום, שמי יודע לאן יתגלגל. לי־דר ניסח את הידיעה במעורפל, העביר אותה בצנזורה ושידר אותה ביומן של יום שישי בשעה חמש, רגע לפני כניסת השבת, כשאיש כמעט לא מאזין לרדיו. "אחד המעטים שכן האזינו היה ידידי אריה מקל, הכתב המדיני של קול ישראל. הוא טלפן אליי ושאל מה הסיפור. למחרת בעשר בבוקר, יומן החדשות של קול ישראל – שכל מי שלא חבש כיפה האזין לו – נפתח באלו המילים: 'ישראל מזהירה את ירדן'. המסמך היה רק המלצה פנימית, אך ברדיו דווח על אזהרה מפורשת.

"עד מהרה גולדה קיבלה טלפון מנשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון: 'השתגעת?'. גולדה לא ידעה על מה הוא מדבר, אז ניקסון אמר: 'הרדיו שלך שידר את זה'. היא מיד ביקשה שישאלו את מקל מהיכן זה. מקל אמר, 'מה אתם רוצים? צבי לי־דר שידר את זה לפניי בגל"צ'. ואז ראש הממשלה שאלה את השאלה המיתולוגית, שמאז ותיקי גל"צ נוהגים לחזור עליה בחיקוי של גולדה: 'מי זה צבי לי־דר?'"

ראש הממשלה ביקשה ממפקד גל"צ להורות לכתב להסגיר את מקורותיו. זה היה גיהנום, אומר לי־דר: יום אחר יום הוא זומן לחקירות ביטחון שדה, והצטווה לגלות את מקור הידיעה לאלתר או שיושלך למחבוש. הוא מצידו סירב, בנימוקים של חופש העיתונות וחיסיון מקורות. במקביל ניסה גם השב"כ לבדוק אם לי־דר נצפה באחד ממשרדי הממשלה. "גולדה חשבה ששלמה הלל הוא המדליף. היא דאגה שיקשו עליו מאוד בתשאולים וחקירות, עד כדי כך שיום אחד התקשר אליי יועצו הקרוב, וביקש שאעזור לו להוריד את ראש הממשלה מעל גבו של השר. באתי לחקירה שלי ואמרתי שהמקור שלי הוא לא הלל וגם לא שר אחר. הודעתי שאני מוכן למסור את שמו בתנאי שלא יבולע לו, אך לא הקשיבו לדבריי".

מחשש שאכן ימצא את עצמו בכלא, לי־דר נערך להיאבק במפקדיו, בסיועו של אהוד אולמרט – אז כתב העיתון "במחנה", ועוד קודם לכן המזכיר הפרלמנטרי של סיעת המרכז החופשי בכנסת, בראשותו של שמואל תמיר. "התכוננו לכך שברגע שאני נעצר, תהיה שאילתא בכנסת בנושא. גם הכנו את העיתונאי זאב שיף שיפרסם בעיתון הארץ ידיעה שמדווחת שכתב גל"צ נעצר". בסופו של דבר הגיע לי־דר להסכמה עם קצין החינוך הראשי שאול גבעולי: המקור ולי־דר יתייצבו אצל גבעולי בביתו בתל־אביב, ואיש משניהם לא ייפגע. כך תמה הפרשה.

בהמשך עבד לי־דר במטה ההסברה של הליכוד לקראת הבחירות לכנסת השמינית, שנדחו בחודשיים בגלל מלחמת יום הכיפורים. לי־דר היה אחראי על כתיבת התסריטים לשידורי התעמולה. לשאלה מה הוא חושב על התעמולה של הליכוד בבחירות 2019, ובפרט על הסרטון שבו שולבה תמונה מקברות הרוגי שיירת הל"ה, הוא משיב: "זה נורא ואיום. התעמולה כיום, בוודאי זו של הליכוד, היא מניפולציה אדירה על דעת הקהל. וזה אפילו בדברים הגלויים; אני לא יודע מה קורה עם ה'פייק ניוז' וכגון אלה. בימים ההם הכול היה נקי".

לשיטתו של נתניהו, אנשי התקשורת חוטאים למשימתם באופן הסיקור של החשדות נגדו. מה אתה חושב על כך?
"אני לא מסקר את הנושא, כך שאני לא יודע מה מתוך הפרטים שנחשפו הם אכן מבוססים. מי שעבר גיהנום בתקופה הזו הוא היועץ המשפטי לממשלה, שסובל משני הצדדים ועדיין צריך בתוך כל זה לעמוד, לפסוק ולקבוע. לדעתי, הוא הקורבן בסיפור, ולא נתניהו".

 

מה שמלמדים בפלמ"ח

עוד לפני הבחירות ההן התחוללה כאמור מלחמת יום הכיפורים, שתפסה את לי־דר גם בין עבודות וגם בין תפקידים במילואים. "יועדתי ליחידת הנדסה של חטיבת הצנחנים 80, אך לא הוצבתי שם עדיין. טלפנתי לגל"צ, הצעתי להם לחייל אותי כדי שאצא לסקר את המלחמה, והם הסכימו. בדיעבד היה לי מזל גדול, כי היחידה בצנחנים חטפה מכה קשה במלחמה. רבים נהרגו ונפצעו".

לי־דר חויל ויצא לסקר את הקרבות. באחד הימים, הוא מספר, הצטרף ליחידת שריון בנסיעה לכיוון התעלה. "זה היה יום צח עם שמיים בהירים, ופתאום עברה מעלינו רביעיית מטוסים שלנו. הם ירדו לגיחת תקיפה, ואז ראינו למולם חוטי כסף קטנים, וכל הארבעה התפוצצו גבוה־גבוה באוויר. זה היה מוות שקט: מפאת הגובה לא שמענו פיצוץ אבל ראינו איך המטוסים פשוט הפכו לבועות, כשהטייסים בתוכם. הנהג שלי התמוטט ונסע הביתה. עליתי על ג'יפ והגעתי אחרי יומיים לנקודת הכינוס, ושם היה הלילה שבו פחדתי הכי הרבה, כי הופגזנו ובכל דקה יכולת 'ללכת'. הקלטתי את עצמי, והקול שלי רעד בהקלטה. לא נתתי את זה לשידור, זה נשמע נורא".

למחרת פגש לי־דר את המשורר חיים גורי, שהיה אז קצין חינוך לוחם בעוצבת שריון בסיני. "היו לו ג'יפ ונהג, והוא הציע לי להצטרף אליו. התחלנו לנסוע על ציר שכנראה היה ציר 'עכביש'. זה היה בלילה שהתחילה בו צליחת התעלה עם גשר הגלילים. כל הציר היה סתום במאות כלי רכב שנסעו לאט־לאט. פתאום התחילו ליפול פגזים. גורי פנה לקצין המלווה שהיה איתנו, ואמר לו: 'תן לנהג פקודה כדי שנרד מהציר. אותי לימדו בפלמ"ח: ציר מופגז עוזבים'. הקצין אמר 'כולם פה, מה אתה רוצה?', וגורי התעקש ואמר שוב ושוב: 'ציר מופגז עוזבים, כך לימדו בפלמ"ח'. הקצין חשש שהשוליים עלולים להיות ממוקשים, אבל גורי לא ויתר. עזבנו את הציר, ואחרי שנסענו חמישים מטר, הרכב שמילא את המקום שלנו חטף פגיעה ישירה וכל יושביו נהרגו.

"מאז, בכל פעם שנפגשתי עם גורי, הוא היה אומר: 'אתה זוכר שאתה חייב לי את החיים שלך'. כשהוא נפטר עברתי ליד הארון שלו, ניגשתי לאלמנתו ואמרתי לה: 'אני רוצה להגיד לך שאני חייב את החיים שלי לגורי'. כשאמרתי לה מי אני, היא מיד זיהתה את הסיפור".

אחרי המלחמה החלה הקריירה של לי־דר בקול ישראל ובטלוויזיה. ב־1977 הוא סיקר אירוע בדרום־אפריקה מוכת האפרטהייד; ואז בלוסקה, בירת זמביה, ניסה לשווא לאמת טיפ עיתונאי שקיבל, ולפיו נשיא זמביה קנת קאונדה מעוניין בחידוש הקשרים עם ישראל. לאחר מכן המריא לקניה, ומצא את עצמו כאמור נוחת באנטבה, סובב בטרמינל כשבכל רגע עלולה זהותו להיחשף. "לא רחוק ממני עמד נוסע בריטי. לקחתי אותו לצד, ואמרתי לו שאני חושש שיעצרו אותי. על כרטיס הטיסה שלי רשמתי את שמי המלא, את תפקידי ככתב קול ישראל, ואת מספר הטלפון של שגרירות ישראל בניירובי, בירת קניה. הוא שם את הנייר בכיס והתרחק ממני כמו מאש, ובצדק".

ביקורת הדרכונים שנערכה לנוסעי המטוס הייתה מדוקדקת. "על כל דרכון עברו כמה בודקים, וזה לקח זמן רב. הבחנתי שבגלל העומס הם לא זוכרים מי נתן להם דרכון ומי לא: כך למשל הם קראו בטעות בחזרה לאדם שכבר נבדק. אז חיכיתי לרגע ששני אנשים קיבלו את הדרכונים שלהם ביחד, הנפתי את הדרכון שלי כאילו גם אני כבר נבדקתי, וירדתי איתם לאט־לאט במדרגות. למזלי הדרכון היה עטוף בכיסוי ניטרלי, וכך לא ראו שמדובר במסמכים ישראליים".

הלב דפק חזק באותם רגעים?
"לא, הייתי ממוקד מטרה. אפילו לא חשבתי במונחים עיתונאיים, רק אמרתי לעצמי שיהיה לי סיפור לספר לחבר'ה. אחרי ששבנו למטוס, הדיילת אמרה לי: 'אתה רואה, שום דבר לא קרה'. כבר לא יכולתי להתאפק, וצעקתי עליה. אחרי ההמראה מישהו חטף התקף לב. קראתי לדיילת, שכבר הבינה שאני ברברי, ואמרתי לה שתלך ותגיד לטייס שאם הוא מתכוון לחזור לאנטבה, אני מפיל במו ידיי את המטוס. היא חזרה ואמרה ששירותי הבריאות באנטבה לא טובים, ושניירובי מרוחקת לא יותר מרבע שעת טיסה. נחתנו בניירובי, ושם חיכו לנו המון עיתונאים".

המזל היה גדול שבעתיים, כי לפני המסע הציע לי־דר לעמיתו העיתונאי דניאל בלוך, לימים עורך העיתון "דבר", להתלוות אליו לזמביה ולחלוק איתו את הסיפור הגדול שביקש לבדוק שם. אמו של העיתונאי הייתה דורה בלוך, אחת הישראלים שנחטפו לאנטבה ב־1976. בעקבות פציעה היא פונתה לבית החולים בבירה קמפלה, ולאחר שכוחות צה"ל חילצו את כל הנוסעים, תפסו אותה חייליו של אמין והוציאו אותה להורג. אחיו של בלוך, אילן הרטוב, היה גם הוא בין החטופים, ואף שימש כמתורגמן של אידי אמין מול הנוסעים הישראלים. בעת הנחיתה הכפויה של לי־דר באוגנדה, היו בני משפחתה של דורה בלוך בעיצומו של מאבק להשבת גופתה, מה שיצא לפועל רק בשנת 1979. "דני אמר שגופי המודיעין של ישראל לא מרשים לו לטוס לשום מדינה באפריקה, כי הפרצוף שלו מוכר בעולם. לו היה יחד איתי באנטבה, היו מזהים אותו בוודאות, ותרגיל ההתחמקות היה בלתי אפשרי".

 

אקסודוס של אתיופיה

מאז 1970 לי־דר נשוי לאסתי, פסיכואנליטיקאית במקצועה. הוא אב לשניים – הבן מוֹרי (44) והבת איריס (39) – וסב לארבע נכדות. אחד מגיבורי ספרו החדש הוא כתב ישראלי שבשנת 1979 מקבל מידע על קבוצה ראשונה של עולים שעושה את דרכה מאתיופיה לארץ. המקור שמספר לו על כך מזהיר אותו שאסור בשום אופן לפרסם את הדבר, כי גם אויבינו מאזינים לשידורי קול ישראל, והם עלולים לארוב לעולים ולהורגם. אף שהספר אינו אוטוביוגרפי, לי־דר מודה שהסיטואציה הזו לקוחה מחייו שלו. "כשהמקור אמר לי בשום אופן לא לשדר זאת, מובן שעשיתי כדבריו. שבוע לאחר מכן הגיע אליי עמית וסיפר לי את אותו הסיפור. הזהרתי אותו, אבל הוא אמר שהדיווח מתגלגל כבר, ושאם הוא לא יפרסם – מישהו אחר יפרסם. והוא אכן שידר. זה היה אירוע מכונן מבחינתי", אומר לי־דר, ומסביר כי הבין שאינו "סקופר" אמיתי: "תמיד אביא בחשבון שיקולים נוספים. הכוונה לא רק לסכנת חיים שהפרסום יכול לגרום, אלא גם למשל אם מישהו יגיד לי שסיפור מסוים עלול להרוס לו את המשפחה. זה מה שכיוון את עבודתי העיתונאית: תמיד לחשוב על האדם שמאחורי הסיפור ועל כוחה של מילה".

יש בכלל מקום לצנזורה ולשמירה על סודות ביטחוניים בעידן הדיגיטלי?
"הצנזורה חיונית, כי לפעמים אנשים לא במודע – וגם במודע, שזה עוד יותר גרוע – גורמים נזק אדיר. עבודת המודיעין היא תשבץ. כשאתה חושף פרט קטן, אתה לא יודע מה אתה משלים עבור האויב. אי אפשר להשאיר בידי כל בלוגר את ההחלטה מה לפרסם ומה לא".

האם ידוע לך מה עלה בגורלה של קבוצת העולים ההיא?
"המקור כעס עליי ולא רצה להגיד לי. שנים ניסיתי לברר, כי חששתי שהם נהרגו, וזה הציק לי בצורה בלתי רגילה. רק לפני כמה חודשים הגעתי לאיש המוסד דני לימור, והוא סיפר לי שישב בסודאן במצוותו של מנחם בגין, שפקד על המוסד להביא ארצה את יהודי אתיופיה. לדברי דני, בקבוצה הזו היו חמישה אנשים, והם הגיעו בשלום. פרדה אקלום היה אחד מהם".

אקלום, שנפטר לפני עשר שנים, היה איש חינוך יהודי־אתיופי שגויס לשורות המוסד, וסייע בהברחת העולים ארצה. "מבחינתי פרדה הוא גיבור כמו יוסף טרומפלדור, רק שעל טרומפלדור כולם שמעו, ועל פרדה – מעטים", אומר לי־דר, שבשנים האחרונות פעיל בעמותת "הנני" שמבקשת להשיב את העוצמה לקהילה האתיופית. הציבור הישראלי, הוא סבור, לא מכיר את הסיפור של הקהילה. "המסע שלהם לארץ ישראל הוא הירואי. אלפים מתו בדרך, אך כלל לא קיבלו את המקום הראוי להם באתוס הציוני. כיום אנחנו בדיוק ארבעים שנה אחרי המסע של הקבוצה הראשונה, ואני סבור שראוי לציין באופן ממלכתי אירוע כזה, שהיה חזק ומכונן לא פחות מהפלגת האקסודוס".

אף שהוריו ניצולי שואה, לא היסס לי־דר לעבור עם משפחתו לעיר בון, בירת גרמניה המערבית, במסגרת תפקידו. "הייתי שם מ־1979 עד 1982, כשליח קול ישראל באירופה. מבחינתי, המשימה שלי הייתה להיאבק בנאציזם ובניאו־נאציזם. במסגרת כתבת טלוויזיה מצאתי את עצמי למשל בכנס של ותיקי אחת הדיוויזיות של הוואפן אס־אס. זה היה ממש לא נעים, ומובן שלא הזדהיתי כישראלי. סיקרתי גם משפטים של נאצים, ואיימו על חיי". מאותם ימים זכורה גם ידיעה ששידר על אודות התבטאות פרו־פלסטינית של קנצלר גרמניה המערבית, הלמוט שמידט. בעקבות הפרסום הזה החריף עוד יותר הסכסוך בין שמידט לראש ממשלת ישראל מנחם בגין.

בראש השנה 1979, מספר לי־דר, הוא פגש את ראש הקהילה היהודית של גרמניה המזרחית, שהגיע להתפלל בבית הכנסת בבון. הלה סיפר לו על חיים יהודיים תוססים שמתקיימים דווקא מצידה הקומוניסטי של חומת ברלין, כולל מקהלה שמבצעת שירי ליטורגיקה יהודית. לי־דר רצה ליצור כתבת טלוויזיה בנושא, אך המזרח־גרמנים ביקשו סכום עתק של 7,000 מארק כדמי טיפול, וברשות השידור הוחלט לוותר על הכתבה.

שנה לאחר מכן התקיים בגרמניה המזרחית כנס בינלאומי של האיגוד הבין־פרלמנטרי (IPU), בהשתתפות חברי כנסת מישראל, והפעם לי־דר התבקש לצאת לשם ולסקר את האירוע. נאמר לו שבגלל הניסיון הקודם, כל הפרטים שלו כבר נמצאים בידי שגרירות גרמניה המזרחית בבון, והוא רק צריך לבוא ולקבל את הוויזה. "כשנכנסתי למחלקת הוויזות בשגרירות וניגשתי לדלפק, האיש שהיה שם אמר לי 'בוקר טוב, מר לי־דר', וזאת עוד לפני שאמרתי את שמי, וגם בלי שתיאמתי מראש את בואי לשם. לרגע קפאתי, ומיד הבנתי. הוא בינתיים תיקן את עצמו ושאל 'מה שמך, אדוני?', אבל לי כבר היה ברור שעקבו אחריי מאז פנייתי לסקר את הקהילה היהודית אצלם, ושיש לי תיק בשטאזי. גרמניה המזרחית הרי שיתפה פעולה עם אש"ף ועם ארגון הטרור ספטמבר השחור, וישראל מבחינתה הייתה אויב. גם לפני הכנס עשו לנו תדריך, והזהירו אותנו שינסו לעקוב אחרינו או להוציא מאיתנו מידע".

איך נראתה גרמניה המזרחית באותם ימים, עשור לפני נפילת המשטר הקומוניסטי?
"קבלת הפנים של הכנס נערכה ב'ארמון האומות' שלהם, שמבחוץ היה בניין מוזנח אבל בפנים היה הפאר הכי גדול שראיתי אי פעם במסיבת קוקטייל. שולחנות עם הררי קוויאר ורוד, משקאות משובחים, שוקולדים ומרציפנים. בזמן הכנס, כדי להראות שלא חסר כלום במדינה, הם גדשו במתנות את חלונות הראווה, והעיר כולה הייתה מוארת. הגעתי לשם גם אחר כך, ואז בלילות היה חשוך כל כך שהיה פחד מוות ללכת ברחוב".

את הכתבה שהביאה לו "הכי הרבה תגובות בכל הקריירה" צילם לי־דר בכפר הקטן שוֹפְּפְלוֹך שבדרומה של גרמניה המערבית. הדיאלקט המדובר בכפר הזה הוא "לכודיש" (Lachoudisch), מעין שפה המשלבת מילים בעברית וביידיש. את הסיפור הביא לו הנספח החקלאי של ישראל בגרמניה, מאיר לוי, שנסע עם נכדיו לטייל באזור ונוכח לדעת שבעלת הבית בצימר שלו מבינה מה הילדים מבקשים בעברית. לי־דר מראה לי מילון כיס שנתן לו לוי: כומר שכיהן במקום תיעד מאות מילים שדומות לעברית. המילה "לכודיש" עצמה היא גלגול של המונח "לשון הקודש".

הדיאלקט נוצר כשהיהודים במקום דיברו ביניהם בעברית בעת המסחר, כדי שהגויים לא יבינו. הם אמרו למשל שהם "הולכים אל הקוצב", הוא הקצב, או מתכוונים לקנות "יוד־ביס ביצים־לי", 12 ביצים. עם הזמן קלטו תושבי המקום הגרמנים את המילים, והחלו להשתמש בהן בעצמם. "בעקבות שידור הכתבה ב'יומן השבוע' פנו אליי אנשים רבים, ובהם בלשנים, שרצו פרטים על המקום", מספר לי־דר. "מאוחר יותר פורסמה בעמוד הראשון במהדורת יום ראשון של הניו־יורק טיימס כתבה על ה'לכודיש', עם קרדיט לטלוויזיה הישראלית ועם שמי".

 

שידור הוא לא כלי לאומי

לאחר ששב לארץ מבון, מילא לי־דר תפקידי הגשה ועריכה בקול ישראל. בין השנים 1985 ל־1988 הוא היה ראש השליחים של "המחלקה לענייני הנוער והחלוץ" של ההסתדרות הציונית במערב ארה"ב, ואחר כך חזר לעבוד ברשות השידור. מבחן אומץ נוסף בקריירה שלו הגיע בלילה שבין 17 ל־18 בינואר 1991 – הלילה שבו הותקפה ישראל לראשונה  בטילים מעיראק. יום קודם לכן החלה מלחמת המפרץ, וגלי צה"ל וקול ישראל עברו למתכונת של שידורים משותפים. כעת הגיעו לי־דר ומיכה פרידמן למשמרת לילה באולפני קול ישראל בשרונה, סמוך לקריה, כדי להחליף את רזי ברקאי ורפי רשף. "החלה מהדורת החדשות של שתיים בלילה", נזכר לי־דר. "פתאום המהדורה נקטעה וקול עלה עליה: 'נחש צפע'. מיכה ואני הסתכלנו זה על זה. לא היה לנו מושג במה מדובר, כי לא קיבלנו תדריך. בשבילי זה היה השידור הראשון באולפן המשותף. מיכה אמר משהו בסגנון 'שמעתם, ננסה לברר מה זה', וגם אני הוספתי איזה קשקוש".

לי־דר מתאר את מה שהתרחש מאחורי הקלעים, בזמן שכל המדינה שמעה את האזעקה, ונצמדה למקלטי הרדיו כדי לקבל מידע והוראות. "הערנו את קצין הג"א, הערנו את דובר צה"ל נחמן שי, הוא לא ידע בכלל מה קורה ואמר ברדיו: 'שתו מים'. כך נולדה האמירה שמזוהה איתו. הכתבת הצבאית כרמלה מנשה כל הזמן הזינה אותנו במידע, ואנחנו דיווחנו". השידור הכאוטי המיתולוגי הזה זמין עד היום להאזנה ברשת. "חלק מן הרעמים ששמעתם הם רעמים על באמת, וזה טוב", אומרים שם לי־דר ופרידמן. "ההודעה שמסרנו לפני דקות אחדות על התקפת טילים על ישראל אומרת שמן הסתם ייתכן שיש כל מיני חומרים בלתי רצויים, והגשם מנקה את האוויר".

בשלב כלשהו, מספר לי־דר, דיווחה להם כרמלה מנשה על טיל כימי שנפל בתל־אביב, ליד הסינרמה. "מיכה הסתכל עליי ואמר: 'צבילי, שכחתי את מסכת המגן בבית'. אמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, אנחנו מקור המידע היחיד של אזרחי ישראל, האולפן לא ממוגן ולא אטום, אם אנחנו נחנקים – לא יהיה מי שידווח להם מה קורה. למיכה אמרתי: 'בוא נראה איך נשמע שידור דרך מסכת גז', וחבשתי את המסכה שלי. דיברתי קצת וזה נשמע נורא, אז הורדתי אותה ואמרתי 'על החיים ועל המוות, מה שיהיה יהיה'. המשכנו את השידור כרגיל. דאגתי למשפחה שלי, כי אמרו שנפלו טילים לא רחוק מהבית שלי בירושלים – מה שלא היה נכון, כמו גם הידיעה על הטיל הכימי. אני חושב שמיכה היה הגיבור של הערב הזה, כי למרות שהיה יכול להשיג מסכה, הוא המשיך לשדר בלי לחשוב על עצמו".

בהמשך שנות התשעים, במקביל לתפקידו כדובר רשות השידור, הגיש לי־דר את תוכנית הרדיו הפופולרית היומית שלו "שש אחרי החדשות", שהגה איש הרדיו שלום קיטל. התוכנית נפתחה במונולוג מושחז של לי־דר, המשיכה בריאיון קצר עם האישיות המרכזית שהעסיקה את החדשות באותו יום, ולאחר מכן עלו על הקו מאזינים ששאלו את המרואיין שאלות, בתיווכו של לי־דר. העמדה הזו דרשה ממנו להקפיד בכל רגע על האיזון העדין שבין הבעת דעה לציון עובדה. "כעיתונאי, איש מעולם לא ידע מה דעותיי ולאן אני שייך. הייתי הגון. גם סביב תקופת העבודה שלי במטה הבחירות של הליכוד, לא גיליתי העדפה לאנשי המפלגה בעבודתי בכנסת, ולא פגעתי באנשים שאינם ליכוד".

היום, הוא אומר, לא תמיד נשמרים כללי השידור האינפורמטיבי והאובייקטיבי. כשאני מזכירה את התבטאותה של אושרת קוטלר בתום כתבה על חיילים החשודים בהתעללות במחבל בעת מעצרו – "שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם" – אומר לי־דר שהוא לא פוסל את זכותה של המגישה להביע דעה, אך "הצורה שבה זה נאמר והסמיכות לשידור הכתבה – בכך אולי היה מקום להקפיד על הפרדה. בימים שאני שידרתי היה אינטגריטי, הייתה הפרדה ברורה, ומי שהביע את דעתו בשידור – ננזף". אגב, לפחות פעם אחת הוא חטא באי הפרדה כזאת: במעריב מ־12 באוקטובר 1990 דווח שלי־דר נאלץ להתנצל על שעשה שימוש במילה "טבח", בתיאור מהומות בהר הבית שבמהלכן נהרגו 17 פלסטינים.

האם הופעל עליכם לחץ מהשלטון לשדר או לא לשדר תכנים כאלה ואחרים?
"לכל אורך הדרך היו לחצים, אבל לא שירתנו את השלטון. במשך רוב תקופת כהונתו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור, שרת התקשורת הייתה שולמית אלוני, שמינתה אותו, אז היה לנו חופש מוחלט. בתקופה שלאחר מכן, בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, מנכ"ל משרדו היה אביגדור ליברמן, והוא היה מאוד דומיננטי. איימו לפגוע לנו בתקציבים, אך נאבקנו נגד זה. השידור הוא ציבורי ושייך לציבור, לא לממשלה. שידור הוא לא כלי להשגת מטרות לאומיות".

מה לדעתך הביא להתמוטטות רשות השידור?
"הייתה מחלה ממארת שכרסמה בה. היה עודף בכוח אדם, ועבדו על פי תקנים ונהלים ישנים, שהתייתרו עם התפתחות הטכנולוגיה. היה מגוחך לראות למשל איך צוות של ערוץ 2 החדש יוצא לשטח, ומולו צוות של ערוץ 1 שגדול פי שלושה".

קירשנבאום, שנפטר בשנת 2015, היה בעיני לי־דר "איש מדהים ומצחיק, שהיה כיף לעבוד איתו. היו לו שגיאות ניהוליות, אבל כאדם הוא היה כישרון אדיר – ביצירתיות, ביצירת אווירה, בכריזמה, בסמכותיות".

ובכל זאת, מה חסר לו כמנהל?
"הוויכוח הכי גדול בינינו היה על העברת מהדורת מבט מתשע לשמונה בערב. אמרתי לו שחייבים להתמודד ראש בראש מול חדשות ערוץ 2, ולא לשדר שעה אחריהם. מוטי אמר שחדשות זה דבר קדוש, וצריך להישאר באותה שעה. לאט־לאט המהדורה שלנו הפסידה צופים, גם בגלל השעה וגם כי לערוץ השני היה יותר כסף".

מחלוקת אחרת התעוררה ביניהם כששני הערוצים התמודדו על רכישת הקלטת היחידה המתעדת את רצח רבין. לבסוף זכה בה ערוץ 2, שהסכים לשלם מיליון שקלים לצלם רוני קמפלר. "קירשנבאום אמר שהוא לא יכול לבזבז כספי ציבור בסכום כזה. אני דווקא חשבתי שהיינו צריכים לרכוש את הקלטת. כשראיתי את זה משודר בערוץ 2, כאב הלב – כמובן על הרצח, וגם כי זו הייתה מכה של ממש עבורנו כערוץ".

 

לובי חד־פעמי

כתבה ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1994, בבימויו של ירין קימור ובהפקתו של צבי לי־דר, חשפה את סיפורו של עובד רשות השידור ויקטור גרייבסקי – מי שהצליח להוציא מברית המועצות את תוכן הנאום הסודי של ניקיטה חרושצ'וב בוועידת המפלגה הקומוניסטית. בנאום שנשא בפברואר 1956, כחלק משינוי הממשל בארצו, מנה חרושצ'וב והוקיע את הפשעים הרצחניים של סטאלין. כל הנוכחים נדרשו שלא להדליף את הדברים, ובכל זאת הטקסט הגיע לידיו של גרייבסקי, שהתגורר אז בוורשה. חברתו, שהייתה המזכירה של בכיר קומוניסטי פולני, העבירה לו מסמך ובו תוכן הנאום, וגרייבסקי מסר אותו לשירותי הביון הישראליים. ראש הממשלה דוד בן־גוריון נתן את המסמך לסי־איי־איי – והאמריקנים דאגו שפשעיו של סטאלין ייוודעו לעולם כולו.

גרייבסקי שימש סוכן כפול: הוא הופעל בארץ על ידי הרוסים, אך השב"כ היה מודע לכך וסיפק לו את ה"ידיעות" שהעביר למפעיליו הסובייטים, במטרה לשטות בהם. לצורך הכתבה, שעסקה רק בחשיפת הנאום ולא בהפעלתו הכפולה של גרייבסקי – הפרשה הזו עדיין הייתה אז חשאית – נסע צוות רשות השידור למוסקבה, לראיין דמויות מפתח. לי־דר ניסה להשיג שם מסמכים שיתארו את ניסיונותיהם של הסובייטים לאתר את מדליף הנאום. "נכנסתי עם מתורגמנית לבניין הקג"ב", הוא מספר. "כל מוסקבה נראתה באותם ימים כמו סמרטוט אחד גדול, ורק הבניין הזה נצץ. הכניסו אותנו לחדר ענק וחשוף שבמרכזו שולחן מהגוני, והגיעו ארבעה אנשים. מהרגע הזה ואילך עברתי חקירה: הם רצו לדעת למה אני רוצה את החומר, ואחרי כשעה, כשלא הסברתי להם את כל הפרטים, אמרו לי שלא אקבל אותו. כשיצאנו מהבניין, המתורגמנית שלי התחילה לרעוד ולבכות. הם אמרו לה כל מיני דברים במהלך החקירה, והיא לא רצתה להגיד לי בדיוק מה. אחר כך נודע לי שאחד מהארבעה היה מפקד הריגול הנגדי של הקג"ב".

בסוף שנות התשעים עבר לי־דר לעבוד בהנהלת הקרן הקיימת, ובשנת 2003 נטל חופשה ללא תשלום כדי להתמודד על משרת מנהל רשות השידור. עד היום הוא סבור שרק משיקולים פוליטיים הפסיד את התפקיד הזה ליוני בן־מנחם, שהיה אז הכתב המדיני של קול ישראל ונחשב מקורב לראש הממשלה אריאל שרון. "זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שעשיתי 'לובי': הלכתי אחד־אחד אל חברי ועדת המכרזים, והבטחתי לכל אחד מהם יחס הוגן אם וכאשר אבחר. בבוקר המכרז היה לי רוב על הנייר, במבחנים זכיתי בציונים גבוהים מאוד, ובכל זאת הפסדתי. זה היה מפח נפש אדיר. במשך שנים חלמתי להיות מנהל קול ישראל, והיו לי תוכניות נפלאות בשביל התחנה".

פרט לפעילותו הענפה למען בני העדה האתיופית, כותב כיום לי־דר על ישראל עבור ירחון אירופי, וגם מרצה על קורות חייו המרתקים בפני מגוון קהלים. בהרצאות האלה הוא תמיד מציג דף קטן וירוק: כרטיס הטיסה מאותו לילה מסויט בנמל התעופה באנטבה. כשיצאו מאוגנדה החזיר לו הנוסע הבריטי את הכרטיס הזה, ומאז לי־דר שומר אותו כקמע.

קולו הרדיופוני של לי־דר לא התעמעם, והוא עדיין מדבר בהטעמה הלשונית ה"קול־ישראלית" הנכונה. "לא נוח לי להגיד את זה, אבל לא המשכתי שם משום שמנהל הרדיו שבא אחר כך לא היה מעוניין בי", הוא אומר. "אני מת לשדר, וניסיתי כמה וכמה פעמים לקבל תוכניות. אני לא יודע למה זה לא עלה יפה. עד היום אני מתגעגע מאוד למיקרופון".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il