ללא ספק, זה היה מדהים. כשכל הסופדים סיימו להשמיע את דברם, וההלוויה כבר עמדה לצאת לדרך, המת קם לפתע לתחייה. הוא החל לנשום באופן עצמוני, הצבע שב ללחייו, ואיבריו חזרו לתפקד. לא ברור עדיין האם יחזור לכושר שיא או רק ינהל חיים ארוכים ושלווים, אך את תעודת הפטירה אפשר בהחלט לקרוע.
לפני חודשיים וחצי בלבד, נצח במושגים של המערכת הפוליטית הישראלית, נדמה היה שבמפלגת הבית היהודי נותרו רק אפר, אבק וחורבות. נפתלי בנט ואיילת שקד טרקו מאחוריהם את הדלת בקול חבטה כדי להקים את הימין החדש, ולכאורה כל שנותר לעשות במפלגה הנטושה הוא לבקש מהאחרון לכבות את האור. והנה, מאז כבר התהפך הגלגל: שלושה שבועות לפני הבחירות, בסקר אחד מפלגתם של בנט ושקד כבר נושקת לאחוז החסימה, ואילו המפלגה שעזבו דווקא עולה כפורחת. וכאז כן עתה, מנכ"ל הבית היהודי ניר אורבך ממשיך להסתתר מאחור הקלעים, גם אם היום הוא מרשה לעצמו לחייך.
החיוך הזה לא היה על שפתיו במהלך החודש הראשון שאחרי פרישת שני המנהיגים. יועץ התקשורת שלו מספר שבאחד הימים הקשים ההם, אורבך פשוט נשכב על הספה בלשכתו באפיסת כוחות. עוזריו מיהרו לקנות לו המבורגר, כדי שיתאושש פיזית לקראת ישיבת המרכז המתישה שעוד המתינה לו. אורבך התאושש, ולא מעט בזכותו, הבית היהודי התאושש גם הוא. המפלגה הוותיקה ביותר בישראל, שנוסדה עוד ב־1902 תחת הכינוי "המזרחי", התנערה מאפרה כעוף החול וקמה מתוך ההפיכה.
מי שאינו מכיר את אורבך עשוי לטעות בו ולהפחית בערכו. הוא איננו מקלס עצמו כמנהג הפוליטיקאים, ומעדיף להיחבא אל הכלים ולברוח מכל צל מחלוקת. לכן קל גם להחמיץ את גודל התמורה שהצליח לחולל במפלגה – וספק אם הוא עצמו היה מודע לפוטנציאל שנותר בה. בחודשים הללו שימש אורבך כמרגיע המגזרי, כשק אגרוף שסופג כמות בלתי נתפסת של כעסים מכל הצדדים, ובעיקר כמשענת. לאורך כל התקופה הקשה הוא השתדל לשדר לסביבתו הפוליטית שלמרות הכול הבית נותר על עומדו, ושה"משהו החדש שהתחיל", כמאמר סיסמת הבחירות של 2013, לא הלך לשום מקום גם אם מחולליו נטשו את העמדות.
כבר באותו מוצ"ש טראומטי שיגר אורבך לעיתונאים תגובה מאופקת, אפילו אצילית: "מפלגת הבית היהודי מודה לנפתלי בנט ולאיילת שקד על חמש שנים של עשייה גדולה למען עם ישראל. אנו מאמינים שעוד נכונו להם גדולות ונצורות בהובלת מחנה הימין. מפלגת הבית היהודי תיערך כבר בימים הקרובים להמשך דרכה, כשברור לכול שתעמיד רשימה איכותית של אנשי ציבור ראויים ומוכשרים שימשיכו לפעול למען עם ישראל בכנסת ה־21. בני ובנות הציונות הדתית מחויבים לשמירה ולביסוס הבית הפוליטי ומתכוונים אי"ה לאפשר לכל מי שמרגיש חלק מהמהלך הגדול שלנו בכל תחומי החיים במדינה, לבוא ולהצטרף למסע הזה".
הניסוח הרך של הודעת הפרדה מבנט ושקד עורר בקרב לא מעטים את החשד שאורבך איננו אלא שתול של המנהיגות הפורשת, מישהו שנותר בשטח לצד הבית היהודי הגוסס רק כדי לוודא שלא יתאושש מהמכה שהונחתה עליו. תרם לכך גם מכתב של נפתלי בנט, הממוען למנכ"ל המפלגה ומורה לו להיערך לקיום פריימריס. אבל אורבך התעלם מהלחישות הרמות האלה, המשיך למלא את תפקידו, והמציאות התיישרה איתו בהדרגה. אפילו שבת הפעילים שתוכננה עוד קודם לפרישת בנט ושקד, התקיימה כמתוכנן.
ולא שלאורבך חסרו ברירות אחרות. על שולחנו הונחה הצעה מפתה להצטרף לימין החדש ולזכות במקום ריאלי ברשימה לכנסת. לו גם המנכ"ל היה נוטש את הספינה בעקבות יושב הראש, קשה לראות איך הבית היהודי היה מצליח להחלים ולהמשיך הלאה. אבל אורבך החליט שלא להצטרף לבנט ושקד, וכשאני שואל אותו אם הוא כועס עליהם, הוא משיב: "אני חבר שלהם, ואני מפריד בין הרגשות החבריים שלי כלפיהם לבין ההחלטות הפוליטיות. אני קיבלתי את ההכרעה שלי, והם את שלהם. בחודש שבו עברנו את המשבר החריף, וגם אחר כך, בחרתי להסתכל פחות החוצה על מה שאחרים עושים, ויותר על עצמנו. זה בא לידי ביטוי גם בקמפיין שלנו. אנחנו פחות תוקפים את המתחרים ויותר מדברים על החוזקות שלנו ועל הדברים החשובים לנו. בדקנו את זה מחקרית והתברר שזה גם עובד טוב יותר. הציבור שלנו מחפש לראות שמה שהיה – ממשיך לצמוח. הוא גם לא אוהב שהמפלגות רבות ביניהן, ולכן בחרנו לא לבזבז זמן ואנרגיות על אחרים".
לדעתך בנט ושקד טעו כשהחליטו לפרוש?
"את התשובה נדע רק לאחר הבחירות. אם באמת נמנה יחד איתם יותר מנדטים מכפי שהיו לנו קודם לכן, ונגיע אפילו ל־14 או 15, קשה יהיה לקרוא למהלך הזה כישלון. לכן נכון שכל אחד יתמקד במקומות שבהם הוא אמור להתמקד: אנחנו נפנה לציונות הדתית, ואילו הימין החדש יפנה לציונות החילונית שמחפשת ערכים".
לבית היהודי אין מה להציע לציבור החילוני?
"החילונים לא יצביעו לנו, לא במבנה הנוכחי. מה יהיה בעתיד הרחוק יותר? בוא נדבר אחרי הבחירות".
היום כבר מתנצלים
את ניר אורבך אנחנו פוגשים במשרדי הנהלת הבית היהודי, ששוכנים באזור תעשייה בראש־העין. במקום לא ניכרת בימים אלה תכונה מיוחדת של ערב בחירות, אבל ייתכן שגם במקרה הזה מראה העיניים מטעה, ולא מעיד על היקף הקמפיין שמתנהל מכאן. כמה וכמה ספרי סוציולוגיה יצטרכו להיכתב אחרי הבחירות הללו, ופרקים נרחבים מתוכם יוקדשו מן הסתם לבית היהודי ולתהפוכות שעבר.
אורבך, כמעט 49, נולד בקריית־שמואל, שם גם גדל והתחנך. "אני בן הציונות הדתית הקלאסית", הוא מציג את עצמו. אחרי התיכון למד בישיבת כרם ביבנה, שירת בחטיבת גבעתי, רכש השכלה משפטית באוניברסיטת בר־אילן והוסמך כעורך דין. כיום הוא מתגורר בפתח־תקווה, נשוי למרב ואב לארבעה. וזה המקום לשוב ולתקן טעות רווחת: למרות דמיון חיצוני מסוים וקרבה רעיונית, מנכ"ל הבית היהודי איננו קרוב משפחה של אורי אורבך ז"ל.
לפני כעשור זכה ניר אורבך לחשיפה התקשורתית הראשונה שלו, כיו"ר ועד ההורים של בית הספר הממלכתי־דתי "מורשה" בפתח־תקווה – אז ככל הנראה בית הספר הגדול בארץ, עם 1,300 תלמידים. אורבך הוביל מאבק למען חלוקת הנטל של קליטת תלמידים עולי אתיופיה, ודרש לשבץ אותם בכל בתי הספר הדתיים בעיר, כולל הפרטיים, כך שהעול לא יונח כולו על כתפי הממ"דים. גם היום, כשאורבך מתייחס לנושא הזה, הוא מתמקד במהות וממאן להצטמצם להיבט הטכני של הדרישה שהעלה. "זו הייתה הפקרת האומה הישראלית", כך הוא מגדיר את מה שעשו אז בתי הספר הפרטיים.
לפני שהגיע לתפקידו הנוכחי עבד אורבך בארגון "מפעלות הציונית הדתית", ושימש מנכ"ל מפלגת אח"י של אפי איתם. "בשנת 2012 בנט הגיע אליי ואמר לי שאפשר להחיות את הבית היהודי, כפי שנקראה המפד"ל מאז בחירות 2009. אני הייתי נתון בתחושה שהמפלגה הזו כבר במצב גוויעה, אבל השתכנעתי ועמדתי בראש המטה של בנט בפריימריס. אחרי בחירות 2013 נבחרתי למנכ"ל המפלגה".
כשבנט עזב, אורבך היה צריך להחליט במהירות אם ללכת בעקבותיו "הייתה תחושה שבמקרה הטוב מפלגת הבית היהודי הולכת להיאבק על הישרדותה, ובמקרה הפחות טוב…", הוא אינו משלים את המובן מאליו. "החלטתי להישאר. ציפו שאצטרף לבנט ושקד, זה היה הגיוני, אבל אני בשר מבשרה של הציונות הדתית ונשארתי כדי להציל את הבית היהודי. בסופו של דבר ההחלטה הזו שלי התגלתה כקריטית לגורל התנועה.
"ביום ראשון, כמה שעות אחרי הודעת הפרישה, כינסתי את הסיעה בכנסת עם תוכנית עבודה. כדי למנוע לזות שפתיים קיבלתי אז הכרעה שלא אתמודד בעצמי על מקום ברשימה או על תפקיד היו"ר. מטבע הדברים, אילו הבית היהודי היה ממשיך בצורתו הקודמת בלי הזעזועים שהתרחשו, הייתי משובץ במקום סביר (לקראת בחירות 2015 הוצב אורבך במקום ה־12, שנחשב אז על גבול הריאלי – א"ס), אבל כעת הבנתי שעומד להיווצר ריק מנהיגותי, ולכן מישהו צריך להוביל את שיקום המפלגה. פניתי כה וכה וראיתי שאין איש. ההנהגה הלכה, ושאר החברים בסיעה מתכוונים להתמודד על ראשות המפלגה או על מקום ברשימה, ולכן אינם יכולים להוביל את המהלך.
"בדיעבד היו שטענו כאילו נפתלי בישל את הפרישה חצי שנה מראש; אני לפחות ידעתי על כך רק ימים ספורים לפני העזיבה בפועל. מי שמכיר את התנהלות הבית היהודי בשנים האחרונות יודע שהרבה תוכניות שכבר עמדו לצאת לפועל, הוחזרו לבסוף למגירה. ברגע שהבנתי שהפעם זה אכן יקרה, הכנתי את המסמך המפורסם שמורה על הליך בחירת ההנהגה החלופית, ונפתלי חתם עליו. הכול נעשה במטרה שלא ייווצר תוהו ובוהו. קיים סעיף בחוקה שמאפשר ליו"ר המכהן להורות על הקדמת הבחירות לראשות המפלגה, ואני הוספתי במכתב גם את הקמת הוועדה המייעצת, אותה מועצה ציבורית שתבחר את יושב הראש במקום לקיים פריימריס".
מה היו המשימות הדחופות ביותר, רגע אחרי הטראומה?
"לשכנע את הבנקים להמשיך לשתף עמנו פעולה, למרות שחצי סיעה עזבה אותנו; למהר לשכנע את הפעילים להישאר אחרי שהמנהיגות נטשה; וחשוב מכול – ליצור תוכנית להעמדת מנהיג חלופי ורשימה ראויה לכנסת, בתוך פרק זמן קצר במיוחד. אני באמת מעריך את חברי הכנסת שלנו, אבל היה ברור שבמצב שנוצר ובמציאות המורכבת הזו, נצטרך להביא לראשות הרשימה דמות חיצונית בעלת שם, כדי לשדר לציבור שהעסק מוסיף להתקיים".
גם כשאני שואל אם נכונה הטענה שבנט ושקד השאירו את הבית היהודי עם חובות עצומים, אורבך נזהר מלומר עליהם מילה רעה. "למפלגה יש חובות בגובה מיליוני שקלים מזה שנים רבות", הוא מסביר. "יחד עם זאת, אנחנו מצויים בתוכנית עומק של הבראה כלכלית, והחובות קטֵנים מדי חודש. בתוך שלוש שנים המפלגה תגיע לאיזון תקציבי. מעבר לכך, איך אפשר להגיד שאיילת ונפתלי עשו סיבוב על הבית היהודי? בואו נאמר את האמת: אם הם לא היו מגיעים ב־2013, אני לא יודע אם המפלגה הייתה בכלל קיימת היום".
בנקודת השבר שנוצרה עם פרישתם של שני בכירי המפלגה, הפעילים חיפשו בעיקר דמות אב שתעניק תחושת יציבות, ואורבך מילא באהבה את הפונקציה הזו. "הצעד המתבקש והנורמלי היה להמשיך בשגרה, וברוך השם, הצלחנו בזה. הפעילים ברובם הגדול נותרו במפלגה. זה משמעותי מאוד ולא מובן מאליו. הייתה אז תחושה שאבא ואמא עזבו, ומטבע הדברים במצבים כאלה יוצאים לפתע כל מי שהתנגדו למהלכים שלהם לאורך השנים. האם להתחיל לשקוע במחלוקות, או להרים את הראש ולהמשיך? החלטנו להתקדם הלאה. היו גורמים מרכזיים במפלגה שנרתמו לעזור, ואנשים הלכו אחרינו. היום כבר רבים מאלו שעזבו חוזרים אלינו. הם רואים שיש לנו רשימה טובה, ושהבית לא חרב.
"יש גם כאלו שתקפו אותי בשלבים הראשונים, והיום מגיעים להתנצל. לכל מי שמוביל מהלכים קמים מתנגדים, וזה פוגע, אבל צריך להציב מול העיניים את המטרה החשובה ולהתמקד בה. עד עכשיו הייתה סייעתא דשמיא בקבלת ההחלטות, ואני מקווה שהיא תימשך".
דרך ללא מוצא
בסיבוב ההצבעה הראשון על נוהלי הבחירות החדשים בתוך הבית היהודי, אורבך הפסיד. "ניסינו להעביר במרכז החלטה על הקמת מועצה ציבורית שתבחר את היו"ר, וקיבלנו 61 אחוזי תמיכה, כשהתקנון דורש 65 אחוז. ראיתי במרכז חברים שצוהלים על כך, בלי שיבינו שהמפלגה נכנסת לדרך ללא מוצא. באותם רגעים שאלתי את עצמי מה אני עושה במקום הזה בכלל. כשעמדתי שם על הבמה, אחרי שהשקענו את חלבנו ודמנו כדי שניתוח החירום יצליח, התחושה הייתה קשה מאוד. זה היה בליל חמישי. באותה שבת התייעצתי עם אשתי, ואם לא הייתי זוכה ממנה לרוח גבית, לא הייתי מסוגל להתמודד עם זה. היא אמרה שמוכרחים להמשיך. ביום ראשון התקשר הרב דרוקמן ובפיו היה מסר דומה. בסופו של דבר דווקא הכישלון הזה עורר את אנשי מרכז המפלגה לפעול ולהגיש הצעה דומה לשלי, ובהצבעה השנייה הקמת המועצה עברה ברוב עצום".
בהצבעה החוזרת הוחלט כי הפעם לא יתקיימו פריימריס בהשתתפות כלל המתפקדים: ועדה מסדרת תאתר יו"ר לבית היהודי ותביא את מועמדותו לאישור מרכז המפלגה, והמרכז יהיה גם זה שיבחר את חברי הרשימה לכנסת. "זו הייתה הוראת שעה", אומר אורבך. "בעזרת השם כשנצמח, וזה כנראה מה שיקרה עכשיו, נשקול להחזיר את הפריימריס. בסופו של דבר הכלים לבחירת הרשימה, וגם עצם הפוליטיקה, הם רק דרך להשגת המטרה".
מינוי ועדה מסדרת יצר תחושה שבעיני הנהלת התנועה הזו, המתפקדים לא מספיק בוגרים לבחור בעצמם רשימה ראויה.
"ב־2016 אני הלכתי נגד כל הסיעה, איפסתי את ספר הבוחרים ויצרתי מפקד חדש, כלומר עשיתי הכול כדי לקיים פריימריס. מהצד השני, הרבה מאלו שעכשיו קוננו מרה על כך שאין פריימריס, פעלו אז בכל כוחם כדי שבחירות כאלה לא יתקיימו. בפועל, לא היה כסף ולא היה זמן לערוך בחירות מקדימות, פשוט לא הייתה אפשרות כזו. כבר יותר משנה ידעו בסיעה שגם אם יהיו פריימריס, זה ייעשה רק בדרך מקוונת. בגלל כל התוהו ובוהו אחרי פרישתם של נפתלי ואיילת, חששתי לקחת על עצמי מיזם כזה שטרם נוסה ובהחלט היה עלול להיכשל. עת חירום גדולה מזו לא הייתה בבית היהודי, ונדרשנו להתנהל בהתאם.
"אף מתמודד רציני גם לא היה מוכן להעמיד את עצמו בפרק זמן כה קצר לבחירה מול מתפקדים שהוא לא מכיר. באופן טבעי, כל מי שהיה מגיע מבחוץ, היה בעמדת נחיתות מול המועמדים הקיימים במערכת. אפילו במסגרת החדשה, של בחירה על ידי מועצה ציבורית, לא היה פשוט לשכנע אנשים להעלות את מועמדותם. אנשים לא אוהבים להעמיד את עצמם לבחירה, בפרט כשמדובר באדם שחי את חייו הרחק מהפוליטיקה, ויש לו מעמד משמעותי במקומו הנוכחי. לא היה קל אפילו להביא מועמדים לריאיון.
"היינו צריכים לקבל הכרעות מהירות בזמן קצר, ולי הייתה תוכנית סדורה מה עלינו לעשות. מנקודת המבט הנוכחית אפשר לומר שניתוח החירום הצליח, ומכאן שהדרך כנראה הייתה טובה. המועצה הורכבה ממגוון רחב של אנשים, וניהלה דיונים ארוכים על האופי והזהות של הדמות שיש לבחור. כך בסופו של דבר הבאנו את הרב רפי פרץ, מבכירי בניה של הציונות הדתית".
בעיצומם של הימים הסוערים, מספר אורבך, הוא השתתף במפגש שנתי של חבריו לשבט מבני עקיבא. "ביקשו ממני לדבר. כשסיפרתי על המצב במפלגה, אחת החברות הדוסיות שאלה: מי בכלל אמר שחייבים שתתקיים מפלגה ציונית־דתית? אמרתי לה שזה שווה דיון, ושלדעתי עדיין דרוש גוף כזה, אבל בכל אופן את הדיון לא עורכים כאשר הפצוע מוטל לפנינו בשדה הקרב. קודם כול נציל אותו, ואחר כך נדבר".
למחרת הפרישה של בנט, שקד ושולי מועלם התפרסמה תמונה ממפגש של אנשי המפלגה עם הרב חיים דרוקמן, והנשים בלטו בהיעדרן. אתה מסכים עם הביקורת שנשמעה אז?
"בסופו של דבר התמונה הזו עשתה לנו טוב, כי כך קיבלנו שיקוף של הבעיה. כל המשתתפים הבינו בדיעבד שזו לא הייתה תמונה טובה, וגם הבינו מה יש לעשות כדי שהיא לא תחזור על עצמה. אחת התוצאות הייתה ההחלטה שעברה במרכז ולפיה המקום השלישי ישוריין לאשה".
על סאגת שיבוצה של יפעת ארליך, שפרשה מהרשימה כעבור זמן קצר, אומר אורבך: "הפרישה נעשתה בהבנה הדדית, בין השאר משום שארליך התנגדה לריצה בבלוק טכני עם עוצמה יהודית. המועצה הציבורית התכנסה ולאחר דיונים מעמיקים והליך ארוך וקפדני נבחרה עידית סילמן נבחרה לאישה הבכירה במפלגת הבית היהודי, בחירה שהתקבלה בחום על ידי הפעילות והפעילים של המפלגה".
לשמור על הבסיס
לאחר שהורכבה רשימת הבית היהודי, ניתן היה לעבור לשלב הבא – משא ומתן עם האיחוד הלאומי על ריצה משותפת. שורה של פגישות וחצאי־פגישות התקיימו בין הרב פרץ לבצלאל סמוטריץ', ולבסוף הוחלט על שילוב כוחות בשיטת הריץ'־רץ' – אנשי הבית היהודי במקומות האי־זוגיים, נציגי האיחוד הלאומי במקומות הזוגיים.
על המשא ומתן המרתוני עם האיחוד הלאומי, כמעט עד צאת הנשמה של הבוחרים הפוטנציאלים, אומר אורבך שהדיונים נגעו לא רק בטכניקה אלא בעיקר במהות: "קיימות פה שתי מערכות שעובדות בנפרד הרבה שנים. יש דברים שחשובים לנו ומשפיעים על יכולת ההנהגה בקדנציה הבאה. בשמונים אחוזים הייתה חפיפה בין רצונות שתי המפלגות, ובעשרים האחוזים הנותרים נזקקנו לזמן כדי שזה יבשיל. נכון שזו הייתה שעת משבר והציבור חיכה בקוצר רוח להסכמות, אבל לא רצינו לקבל מתוך לחץ החלטות שאחר כך נצטער עליהן. גם לא רצינו להגיע למצב שבו צד אחד מכריע את הצד השני, כי יהיו לכך השלכות על מערכת הבחירות וגם על העבודה בהמשך".
לפעמים נדמה שההפרדה בין שתי הסיעות היא פיקטיבית, ושמדובר ברסיסי מפלגות שאין ביניהן הבדל אמיתי.
אורבך אינו אוהב את השאלה הזו. "ראשית, לא מדובר ברסיסי מפלגות. שנית, אמנם האיחוד הלאומי בהחלט עבר תהליך בארבע השנים האחרונות בניסיון להתמרכז, אבל עדיין רוב ציבור הבוחרים שלו מגיע מאזורי ההתיישבות ופחות ממרכז הארץ – שם דווקא הבית היהודי משמעותי יותר".
אבל ההבדלים האידיאולוגיים ביניכם מזעריים. האם יש צידוק לקיום נפרד של שתי המפלגות?
"ב־2012, כשניסחתי את מסמך 12 העקרונות שנחתם על ידי בנט וכצל'ה (ח"כ יעקב כץ, שעמד אז בראש האיחוד הלאומי – א"ס), עמדתי על כך שבהסכם ייכתב שבתוך 180 יום יתקיים מיזוג מלא של המפלגות. זה לא יצא לפועל מסיבות שונות. קיימים הבדלים, אבל אני מסכים שהם אינם גדולים דיים שלא נוכל לדור בכפיפה אחת ובמפלגה אחת. אני מניח שבקדנציה הזו יהיה קל יותר לבצע את המיזוג המיוחל".
למה בליכוד יכולים לשבת יחדיו צחי הנגבי ואורן חזן, ציפי חוטובלי ואבי דיכטר, ובבית היהודי לא מובן מאליו שסמוטריץ' והרב פרץ יכולים להתגורר זה לצד זה?
"לא מדובר על עניינים אישיים, אלא עקרוניים. האם אני יכול לשבת עם גדעון סער? כן. האם אנחנו, כמפלגת הציונות הדתית, יכולים לשבת עם הליכוד באותה מפלגה? לא. ברגע שמנסים להתוות דרך, קיימים הבדלים. בכל אופן, הוויכוחים ענייניים לגמרי, ואני מעריך שבשלב כזה או אחר נתמזג".
ואולי לו הייתם מכילים יותר, הייתם גדולים יותר? ההכלה היא סוד ההצלחה של הליכוד למשל.
"במערכת הבחירות הזו, בגלל כל מה שעברנו, אנחנו פונים יותר אל הציבור הבסיסי שלנו ופחות לקהלים נוספים. יחד עם זאת, הרב רפי פרץ שנולד וגדל בשכונת קריית־היובל, יודע לדבר לציבור המסורתי בפריפריה. אנחנו מריצים אותו עכשיו בקריית־גת, בבאר־שבע, באופקים, בנהריה, במעלות ועוד ועוד. הרב רפי, עם מה שהוא מייצג, מסוגל לגעת בציבור הזה יותר ממה שהיה בעבר בבית היהודי. אבל כאמור, כרגע אנחנו עסוקים בלוודא שהבסיס נמצא איתנו. עיקר כובד המשקל הוא להחזיר ציבור שיושב על הגדר או שהלך למקומות אחרים".
כשחיפשתם יו"ר למפלגה, עלו שמות כדוגמת יפתח רון־טל, שהיה ממובילי ההתנתקות, או ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, שאינו פוסל הקמת מדינה פלסטינית. מדוע הרעיונות האלה התקבלו בקלות רבה יותר מאשר בלוק טכני עם עוצמה יהודית?
"אענה לך כדיפלומט: בסופו של דבר חיפשנו דמות שתהיה בקונצנזוס כמה שיותר רחב. עובדה שבסופו של דבר נבחר מי שנבחר, ואילו הצעות אחרות לא התקדמו".
אחרי יישור ההדורים עם האיחוד הלאומי, הגיע כאמור האתגר הקשה של חיבור עם עוצמה יהודית. אורבך עצמו התנגד – בעיקר בגלל עכבות נפשיות, כך לדבריו. "אני מאלה שמשוכנעים שגם בריצה משותפת רק עם האיחוד הלאומי, היינו עוברים את אחוז החסימה ויותר מכך. ובכל זאת, ברגע שהיינו צריכים לקבל הכרעה אם לסכן את גורל גוש הימין, את הציונות הדתית ואת ארץ ישראל, קיבלנו את ההחלטה הפוליטית הנכונה. יחד עם עוצמה יהודית, כנראה נשחזר את ההישג שלנו מהבחירות הקודמות. "דיברתי עם איתמר בן־גביר, ואני יודע שגם להם היה קשה מאוד לשכנע את הציבור שלהם בחשיבות האיחוד. הם היו צריכים לעבור תהליך כדי לקבל אותו, וכך גם אנחנו. קיים שוני בבסיס הערכי של שתי המפלגות, והיה אצלנו חשש אמיתי שהדי־אן־איי של הבית היהודי ישתנה בגלל החיבור איתם, כי בסופו של דבר זה ציבור מצביעים אחר. אבל אני חושב שבדיעבד, הבסיס הציוני־דתי של הבית היהודי רק התחזק. אני חסיד של התפיסה האומרת שהציונות הדתית היא עדיין ציבור אחד, ועד כמה שאנחנו מגוונים, לכולנו יש שורש אחד. לכן גם אם כרגע מדובר באיחוד טכני בלבד, ברגע שפותחים שולחן דיונים משותף, אף אחד לא יהיה פסול למהלך עתידי של איחוד.
"אני מרגיש שבשורה התחתונה, הציבור תומך במהלך הזה. כמובן, קיימות קבוצות שחשות שבגלל עוצמה יהודית, הבית היהודי כבר איננו ביתן, אבל בגדול הציבור הרחב מבין שהאיחוד איתם הוא בסדר. קיבלנו גם חבילת הבטחות מראש הממשלה, ויש לנו יסוד סביר להניח שהוא יממש אותן, ולו רק בגלל האינטרסים הפוליטיים. כל הדבר הזה יחד מבטיח את יציבות הבית היהודי ואת המשך המרכזיות שלו בתוך האיחוד".
המערכת זזה ימינה
על המתקפה שנשמעה מצד אישים במגזר נגד הריצה המשותפת עם עוצמה יהודית, אורבך מגיב בתקיפות מעודנת. "מנהיג ציבור צריך להוביל, אבל גם להקשיב לציבור שלו. אני לא מתייחס כרגע לכל הקיצונים מהציונות הדתית, וזה כולל גם את הרב בני לאו והאמירה שלו בגנות הכהניסטים – אמירה שבאמת קשה לי להבין אותה. יחד עם זאת, יש בעיניי חשיבות לאמירה של הרב יעקב מדן, שדרש מבן־גביר להסיר את התמונה של ברוך גולדשטיין שתלויה אצלו בסלון. זה חשוב ברמה הערכית־מוסרית".
ואולי להפך, זה דווקא ממחיש טהרנות וניתוק מתכתיבי המציאות?
"אני לא חושב כך. בשורה התחתונה הרב מדן תומך במפלגה המאוחדת. הנה, בכנס שהתקיים בשבוע שעבר בגוש עציון, הוא אמר שהעדיפות הראשונה להצבעה היא איחוד מפלגות הימין".
וזאת למרות שבן־גביר לא הסיר את התמונה של גולדשטיין.
"בסופו של דבר הרב מדן מייצג ציבור משמעותי ואיננו מנותק. אם היינו מנסים מהתחלה להכריח את הציבור לבלוע משהו שאינו מסוגל לעכל, זה היה מרחיק את הבוחרים מאיתנו. אנחנו היינו צריכים לעבור תהליך, והציבור היה צריך לעבור תהליך".
הציבור הרגיש שאתם לא עושים זאת לכתחילה, אלא רק בדיעבד, בגלל שנתניהו הכריח אתכם.
"לא הכריחו אותנו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מעלה מולנו דרישות. אם היינו חושבים שהדבר הזה מופרך, הוא לא היה קורה".
כמה בוחרים ברחו מכם בגלל האיחוד הטכני עם עוצמה יהודית?
"היו כאלה, אני לא יודע לומר כמה, אבל להערכתי זה לא בלתי הפיך. מי שעזבו אותנו אינם גוש מוצק, ואנחנו עמלים להחזיר אותם. ייתכן אמנם שחלקם הלכו מאיתנו לבלי שוב, אבל גם ב־2015 חלק מהקולות שלנו ברחו לליכוד. בסופו של דבר, אם תעלה ממשלת שמאל בגלל התעקשות שלנו להימצא בבית המדרש רק עם הדומים לנו, זו בעיה. בזה נמדדת מנהיגות – בקבלת הכרעות במקומות מורכבים. להכריע במקומות הפשוטים זו לא חוכמה. בסופו של דבר צריך להניח את סך הערכים שמתנגשים במציאות הפוליטית, ולקבל הכרעה. אפשר אמנם להישאר מפלגה שהאידיאולוגיה שלה מחודדת מאוד וממוקדת מאוד, מפלגת קצה קטנה. אנחנו רוצים יותר מזה".
איך אתה רואה את החלטת בג"ץ לפסול את ד"ר מיכאל בן־ארי, הנציג הבכיר של עוצמה יהודית ברשימת איחוד מפלגות הימין?
"ההחלטה הזו היא תקדים שמסוכן לדמוקרטיה הישראלית, ויש בה פגיעה אנושה בזכות היסוד להיבחר. התזמון של פרסום ההחלטה, בשעת שידור מהדורות החדשות, מעיד על כניעה והתרפסות מול הלחץ ושטיפת המוח שמגיעים מצד אחד של המפה הפוליטית. בגלל זה עופר כסיף ואחמד טיבי בפנים, ואילו ד"ר בן־ארי, יהודי ציוני שבניו משרתים בצה"ל, בחוץ. אנחנו מחויבים לבלום את הפגיעה של שופטי בג"ץ בדמוקרטיה. כמו בקדנציה האחרונה, גם בממשלה הבאה הבית היהודי ימשיך לחזק את בית המשפט באמצעות מינוי שופטים מגוונים, ויחליש את ההתערבות הבוטה בעבודת הכנסת ואת הפגיעה המתמשכת בעקרון היסוד של הפרדת הרשויות. הצלחה של הבית היהודי תימדד בכך שהמפלגה תצליח לאתגר את ראש הממשלה מימין".
באילו תחומים תאתגרו אותו בקדנציה הקרובה?
"בהתיישבות, בחינוך ובמשפט. אם משה כחלון פתאום אומר שבעתיד לא יגונן עוד על מערכת המשפט – מאיפה זה בא, אחרי שבמשך קדנציה שלמה הוא גונן עליה? כי הוא מאותגר על ידי הבית היהודי. אנחנו הימין השורשי ביותר שקיים, וזה מאתגר את כולם. זו גם המפלגה שתעמוד מול המאבק שמתנהל כנגד 'ההדתה' כביכול במערכת החינוך. נתניהו לא יעשה את זה בעצמו. גם העובדה שכמעט אף אחד כבר לא מדבר כיום על מדינה פלסטינית, לא נוצרה ביום אחד. אם הפוליטיקאים מדברים בשפה ימנית יותר, זה הודות לבית היהודי שמשך את המערכת ימינה".
הייתה לכם מחשבה להציע גם לפייגלין להצטרף לאיחוד מפלגות הימין?
"לא היה עם מי לדבר. לא היה טעם אפילו לנסות ללחוץ עליו, כי הוא לא היה מוכן לשמוע".
הילדים שלך יצביעו לאיחוד מפלגות הימין?
"אינני יודע. בתי השלישית, שהיא בעלת מודעות פוליטית גבוהה, ביקשה שאערוך חוג בית לחבר'ה שלה מבני עקיבא, כי הרבה מהם נוטים להצביע לזהות.
"חשוב לי לומר להם שבסופו של דבר יש להם בית, הבית היהודי, והוא יותר מורכב מהמסרים הפשטניים של מפלגות אחרות. זה בית שמלווה אותם מגיל צעיר ועד זקנה, ומייצג סך של ערכים שאי אפשר להמיר בטרנד חולף. כשמדברים כך עם צעירים, בגובה העיניים, הם לגמרי מזדהים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
