גשם הזלעפות שירד על ירושלים לפני כחמש שנים והפך לשיטפון, כמעט חיסל את אוסף מגזרות הנייר המרהיב של בתי הכנסת הפולניים שהוכחדו בשואה, פרי עמלו של האמן דוד פישר. "המים חדרו לסטודיו שהמגזרות אוחסנו בו וכמעט הרסו אותן", נזכר פישר. "כשראיתי את הנזק, הכאב היה גדול, וגרם להרבה עוגמת נפש. לשמחתי הצלחתי לשקם את רוב הפריטים שנפגעו, ואף יצרתי מאז עוד כמה".
כשפישר מציג לי את אוסף מגזרות הנייר בסטודיו הקטן שלו, אני מתקשה שלא להתפעל. עבודות היד מהפנטות ביופיין, והחיבור בין האמנות לאימת השואה מרשים ומעורר סקרנות. מפעל ההנצחה יוצא הדופן שלו החל לגמרי במקרה: אלמלא פצח במחקר אובססיבי, הסיפור המשפחתי הקשה שעמד מאחוריו היה גווע ונעלם, ומגזרות הנייר לא היו באות לעולם.
פישר התחיל לעסוק בחיתוכי נייר כשהיה סטודנט לגרפיקה, אבל התחביב נדחק עם הזמן לטובת עבודתו כמעצב גרפי, והמגזרות נזנחו. "לפני 15 שנה בערך, כשחגגנו לבן הבכור בר־מצווה, רציתי ליצור לאירוע הזמנה מיוחדת וחשבתי: למה בעצם לא לחזור לאהבתי הישנה? יצרתי מגזרת נייר בעלת מוטיבים יהודיים קלאסיים, הכנתי ממנה עותקים בחיתוך לייזר, ושלחתי למוזמנים. התגובות היו נהדרות, וכל מי שקיבל את ההזמנה אמר לי ששמר אותה. הבנתי שהאמנות הזאת עושה משהו לאנשים ושיש לה ערך חזק. זה דחף אותי לשוב ולעסוק בה, אבל לא לפרנסה, אלא בעיקר כתחביב".
באותה תקופה בערך התחילו ילדיו לברר את קורות המשפחה במסגרת עבודות שורשים בבתי הספר, וכך הוא הבין כמה מעט הוא יודע על הוריו. "אני הצעיר מחמישה אחים ואחיות במשפחה שלי, ולא ידעתי לספר לילדיי יותר מדי על הוריי. ידעתי שאבי הגיע ארצה בשנת 1935, כילד צעיר, ושאמי מרים עלתה מרומניה עם הקמת המדינה, אחרי שעברה משהו במלחמת העולם השנייה – אבל לא היה לי מושג מה בדיוק עברה. לא גדלנו בצל השואה בשום צורה, כי לא דיברו על זה בבית".
לא ידעת אפילו שאמך ניצולת שואה?
"לא. ידעתי רק שהיא הגיעה ארצה בעליית הנוער כמעפילה מאירופה, ושהתה תקופה מסוימת בקפריסין. הבנתי שיש מאחוריה איזה סיפור, אבל לא ידעתי כמה הוא גדול ומזעזע. בערך בתקופה שילדיי שאלו אותי על משפחתי, התחילה אצלי איזו אובססיה לשואה. לא יודע להסביר למה. כילד הייתה לי רתיעה מטורפת מהנושא, ופתאום הרגשתי צורך עז לבדוק אותו מכל הכיוונים".
בחיפושיו אחר מידע, התחיל לקרוא ספרים על השואה. "קראתי שני כרכים עבים ומצמררים של הספר 'תולדות השואה – רומניה', שכתב החוקר ז'אן אנצ'ל, ופשוט לא האמנתי שכל הזוועות שם מתחברות למה שאמא שלי חוותה. רק כשסיימתי את הקריאה הבנתי שבעצם אני בן של ניצולת שואה. עד אז זה לא היה ברור לי, כי מבחינתי ומבחינת רבים אחרים השואה קרתה בפולין, לא ברומניה. זה מטורף מה שהיה שם.
"שואת יהודי רומניה הייתה אכזרית, ומי שביצע אותה בשביל הגרמנים היו האוקראינים והרומנים. הגרמנים האיסטניסים התלוננו בפני הרומנים שהם מגזימים, כי זה לא נקי ומביא מחלות, וכך לא מטפלים במוות של יהודים. עד היום כשאני קורא את זה אני מתחיל לרעוד".
כבר לא מתביישים בנאצים
כשעברו הוריו להתגורר בקרבת ביתו, הרבה פישר לשוחח עם אמו מרים על קורותיה ולנסות להבין את סיפורה לעומק. סעודות השבת המשותפות היו כר נוח לכך. "התחלתי לאסוף קטעי זיכרונות ומידע מאמא שלי, וראיתי שיש לה סיפור ילדות מדהים שהיא פשוט מחקה לגמרי מהתודעה עם הגעתה ארצה. היא גידלה אותנו בצורה רגילה, ללא שום סיפורי זוועה. מעולם לא סיפרה לנו על מה שקרה להורים שלה או לדודים".
מרים נולדה בסולקה, כפר קטן ברומניה. בילדותה עברה המשפחה לצ'רנוביץ שבאזור בוקבינה. "למשך כשנה וחצי סגרו את היהודים בגטו צ'רנוביץ, בתנאים קשים אבל נסבלים. בחורף 1941 ריכזו את כל יהודי רומניה מאזור בוקובינה וגירשו אותם לטרנסניסטריה. 200־400 אלף יהודים היו שם, ורובם נרצחו באחת הזוועות הגדולות של השואה. טרנסניסטריה היא אזור אוקראיני, על גבול רומניה, תחום בין שני נהרות. היטלר העניק אותו כמתנה ליון אנטונסקו, השליט הרומני, כאות הערכה על שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים. אנטונסקו מצידו הקצה את השטח לריכוז כל יהודי רומניה, ושם אפשר את מותם בכל צורה.
"לפני כן, רבים מיהודי אוקראינה נרצחו שם בטבח נוראי בבורות הריגה. זה היה אזור ענק שחולק לגטאות: לגטו המרכזי קראו מוגילב, ובניסי נסים המשפחה הגרעינית של אמי הצליחה לשרוד שם, אבל רבים מבני המשפחה המורחבת מצאו את מותם, בעיקר מרעב וממחלת הטיפוס שהשתוללה שם".
כשחקר ביד ושם גילה את שמותיהם של 11 קרובי משפחה שנספו שם. "הראיתי לאמי את השמות, והיא ידעה לספר בדיוק מי כל אחד ומה קרה לו. היו שם סבא שלה, אחים של אביה ואחים של אמה ובני דודים. לאחר מכן כתבתי את כל הדברים שמצאתי, ושלחתי לאחים שלי. הם היו מזועזעים, כי פשוט לא ידעו על כך דבר".
איך אמא שלך נפתחה לספר על קורותיה אחרי שנים של שתיקה?
"ממש חלבתי ממנה סיפורים, תוך כדי טיולים או ארוחות שבת. ניסיתי לרענן את הזיכרון שלה בכל מיני טכניקות, כי היא פשוט מחקה ממנו את כל הילדות. שאלתי אותה: אמא, מה אכלתם? מה לבשתם? איך הלכתם לשירותים? מאוד עניין אותי איך היא גידלה אותנו כמשפחה, כאילו לא אירע דבר. שאלתי: איך לא סיפרת לנו אף פעם על מה שעברת? הרי לא באת מהירח. יש לך היסטוריה, לאן היא נעלמה?"
העיסוק בשואת יהודי רומניה הפך לאובססיה של ממש. "זה היה פסיכי לגמרי. קראתי ודיברתי בלי סוף על הנושא, וצפיתי בסרטי שואה קשים ומזוויעים. זה חרפן את הילדים שלי, הם אמרו, 'מה אתה עושה, אבא? חאלס, כבר לא יכולים לשמוע אותך מדבר על השואה'. במשך חמש שנים זה היה ממש עיסוק חולני. היום אני כבר הרבה יותר רגוע בקטע הזה".
ואיך התחיל החיבור בין השואה למגזרות הנייר?
"כשהעיסוק בנושא הפך ליותר מדי, חשבתי עם אשתי למה לא לחבר את זה לאמנות גזירת הנייר שחזרתי לעסוק בה, ולנסות ליצור פרויקט הנצחה. אבל שני הדברים לא התחברו לי בשום צורה. חשבתי על כך ללא הרף, ואז נזכרתי במגזרת הנייר הראשונה שעשיתי, ופתאום הייתה לי תחושה שעליתי על משהו.
"זו הייתה מגזרת מאוד מפורטת ועדינה, עם הפסוק 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', שמבוססת על תמונת בית הכנסת המרכזי בלונדון. היצירה הזו עוררה אותי לחפש בתי כנסת חרבים מאירופה ולהנציח אותם באותה צורה, בהתחלה בפולין ואחר כך באוקראינה, ברומניה ובגרמניה.
"כשנכנסתי לפרויקט לא ידעתי לאיפה זה הולך. חיפשתי באינטרנט בתי כנסת ופתאום נחשפתי לעשרות ואולי למאות תצלומים של מבנים שנראים כמו פגודה. לא הבנתי מה זה בהתחלה, אספתי את התמונות והתחלתי לחקור. אפשר לומר שהמרתי את האובססיה לספרי שואה באובססיה לבתי כנסת ממזרח אירופה". פישר מראה לי פוסטר שבו ריכז תצלומים של עשרות בתי כנסת מעץ, רובם מפולין. "כל אלו הוחרבו במכוון", הוא אומר. "לנאצים היו 'בריגדות אש' שהתפקיד שלהן היה לפזר ג'ריקנים של נפט מסביב לבתי הכנסת ולשרוף אותם, לפעמים על היהודים שישבו בתוכם".
לכן התמקדת לבסוף במבני עץ? כי הם לא שרדו?
"הכלל שלי היה להנציח בתי כנסת שכבר אי אפשר לראות כשמגיעים לפולין. גם בתי אבן רבים נחרבו במלחמה, אבל מהמאה ה־15 היו כנראה למעלה מאלף מבני עץ, ובגלל שהוא מתבלה ולא מחזיק מעמד, במהלך השנים המבנים קרסו או נשרפו, לעיתים בצורה טבעית ולעיתים בזדון. עץ נחשב אז לחומר גלם זול, ובבעלותם של יהודים רבים הייתה מנסרת עץ, והם סיפקו לקהילות את חומרי הגלם לבנייתם. עד השואה שרדו קרוב למאה בתי כנסת כאלה, אבל במלחמה הם נכחדו לחלוטין. רוב התמונות שיש לנו הם מהמבנים החיצוניים של אלו ששרדו, ופה ושם יש גם תמונות פנים של בתי הכנסת, שקשה מאוד להשיג".
מה ההסבר לכך שהמראה שלהם מזכיר פגודה?
"אחד ההסברים ששמעתי הוא שהפולנים לא הסכימו שבתי הכנסת יהיו גבוהים, אבל מכיוון שלפי ההלכה בית הכנסת צריך להיות במקום הכי גבוה בעיר, היהודים בנו גגות דמויי פגודה, שנתנו אפקט של גובה. אגב, כשהדפסתי פוסטר עם בתי כנסת באזור גאולה בירושלים, בבית הדפוס היה יהודי חרדי שהסתכל על התמונות ואמר לי, 'תגיד, אלו מבנים מהמזרח הרחוק?'. עניתי לו: לא, שם ה'זיידה' שלך התפלל, זה מפולין".
את תמונות בתי הכנסת האירופיים מצא פישר במגוון מקומות ודרכים. "כשעדיין לא ידעתי למה אני נכנס, הגיע לידיי ספר שידידה טובה קנתה לי בחנות יד שנייה בארה"ב – 'בתי כנסת מעץ' שיצא לאור בשנת 1959, שכתבו מריה וקז'ימיר פיחוטקה, זוג אדריכלים פולנים שחקרו לעומק את בתי הכנסת האלו. יש בו תצלומים רבים של בתי כנסת מעץ, וכשקראתי אותו נעשה לי קצת סדר בראש. חברים וקרובי משפחה יודעים שאני מחפש תמונות, כי אני מרבה לדבר על הנושא, ובכל פעם שהם נתקלים במשהו שקשור הם מיידעים אותי.
"ספר אחר שמצאתי בו חומרים מעניינים הוא של ש. אנ־סקי, שלמה זיינביל רפופורט, מחבר המחזה 'הדיבוק'. הוא היה אנתרופולוג יהודי שזיהה את הצורך בתיעוד בתי הכנסת. הוא עבר בקהילות יהודיות באוקראינה ובפולין, צילם את חבריהן וכתב עליהן. בספר שלו מצאתי צילומים מלפני למעלה ממאה שנה".
מקור אחר הוא צילומים שצילמו חיילים נאצים במהלך המלחמה. "שמעתי שבעיירה לובצ'וב היה בית כנסת יפה, וחיפשתי תמונות פנים שלו. בשיטוטיי אחר חומרים באינטרנט זיהיתי תמונות של בית כנסת עליהן כתוב בגרמנית 'לפני ואחרי'. בתמונה אחת רואים את בית הכנסת כשהוא שלם, ובאחרת כשהוא הרוס. מי שצילם את התמונות היה הנאצי שהחריב את המקום בפיצוץ. חוץ מהתצלומים האלו, לא מצאתי תמונות אחרות של פנים בית הכנסת. בהתבסס על התצלומים האלה, שבהם אפשר להבחין בציורי קיר של ירושלים, קבר רחל ומערת המכפלה, החלטתי ליצור מגזרת של חזית ארון הקודש של קהילת לובצ'וב".
כשהמשיך בחיפושים גילה פישר שהתמונות הללו הן רק חלק מתעשיית צילומים ענפה של חיילים נאצים. "נכנסתי לאי־ביי גרמניה, כתבתי 'תמונות שואה', וקיבלתי הרבה מאוד תוצאות; אלבומים שלמים שנאצים צילמו בזמן אמת בתוך הגטאות. התברר שהנכדים של הנאצים מוכרים ב־10־15 דולר תצלומים מארכיונים פרטיים שהוחבאו במשך שנים, כי זו הייתה בושה להיות נאצי. היום הם גאים בסבים הפושעים שלהם, מפרקים אלבומים שלמים ומוכרים את התמונות. מה שנקרא, הרצחת וגם ירשת".
לאחר איסוף התמונות החל פישר ליצור מגזרות נייר המתעדות את המראה החיצוני של בתי הכנסת, תוך שהוא משלב בהן גם את מראה ארונות הקודש והבימות. "באחד המקרים, לאחר שסיימתי מגזרת המבוססת על ארון קודש מפואר של בית כנסת בעיירה הפולנית גומבין, חברה קרובה השיגה לי תמונה הרבה יותר מפורטת מתמונת המקור, והחלטתי ליצור את המגזרת מההתחלה".
שחזור טרום ליל הבדולח
פישר לא הסתפק בתמונות מבתי הכנסת החרבים בפולין, אלא נבר גם בסיפורי הקהילות שהתפללו בהם. "לפני יותר מעשר שנים הרצאתי בפעם הראשונה על המגזרות באירוע משפחתי, ואנשים התלהבו ואמרו: מה שאתה מספר לנו לא יכול להישאר אצלך בסטודיו. אתה חייב לצאת עם ההרצאה הזו החוצה. אז החלטתי ליצור תערוכה ניידת של המגזרות והתחלתי להרצות עליה ברחבי הארץ. המפגש עם אנשים גרם לי לחקור יותר לעומק גם על הקהילות".
אילו תגובות אתה מקבל בהרצאות?
"פעם דיברתי על בית הכנסת של קהילת בכהופן, שהייתה בדרום גרמניה על גבול פולין. בית הכנסת היה מעוטר בציורי קיר עתיקים ובתפילות מיוחדות, אך נשרף בליל הבדולח בידי אחד ממורי בית הספר המקומי. אגב, יש שמועות שאחרי שהמורה התפכח והבין את מעשהו, הוא נכנס לדיכאון עמוק ובהמשך אושפז במוסד לחולי נפש. לאחר ההרצאה ניגשה אליי קשישה עם דמעות בעיניים, הסתכלה על תמונת בית הכנסת שהצגתי ואמרה: 'זכיתי כילדה להתפלל שם. אתה חייב להמשיך לתת את ההרצאות האלה'. אמרתי לעצמי, מי יודע עוד כמה זמן יהיו בתוכנו אנשים שחיו במקומות האלה.
"במקרה אחר התקשר אליי יהודי מבוגר, יוסף צור, ושאל אם יצרתי במקרה מגזרת נייר על בית הכנסת של העיירה ליפסק הפולנית. אמרתי שלא, אבל אני מוכן לחפש מידע על המקום ואולי ליצור לו מגזרת. סבא שלו, ישראל צוקר, היה ראש הקהילה, והוא זוכר שבבית הוריו הייתה תלויה תמונה של בית הכנסת הזה. שאלתי אותו איך הוא הגיע אליי, והוא סיפר שראה אותי ביוטיוב מדפדף בספר, ושם זיהה את בית הכנסת של סבא שלו. מה שמדהים זה שהוא צלצל אליי ממש ביארצייט של סבו, בג' בתשרי.
"לא הכרתי את המקרה המזעזע של הקהילה הזו. מתברר שביום נורא אחד ריכזו הגרמנים את כל יהודי העיירה בכיכר העיר, רצחו בדם קר 12 מנכבדי הקהילה – ובהם גם את סבו של צור – ולאחר מכן שרפו את בית הכנסת, שהסתתרו בו 60 יהודים. הסיפור הזה צמרר אותי. הייתי אחוז בעתה. ובאמת לא מצאתי תמונה של בית הכנסת חוץ מזו שמופיעה באותו ספר. לא תמיד יש לי זמן להתעסק בתחביב הזה, אבל סיפורים כאלה נותנים לי את הדלק להמשיך הלאה".
פישר נעזר בשיטות מגוונות כדי להשיג את החומרים הוויזואליים לפרויקט ההנצחה. "יש איזה גוי ליטאי שקונה באופן אובססיבי באי־ביי כל מה שקשור לבתי כנסת. ברשותו תצלומים יפים של בתי כנסת מבפנים, בין השאר של קהילת זבלודוב. כשביקשתי ממנו לראות את התמונות, הוא סירב ושלח לי תמונות של שריפת בתי כנסת בידי הנאצים. למזלי הוא העלה ליוטיוב למשך כחודש סרטון ובו תמונות של בית הכנסת הזה, שמראות פרטי פרטים. עברתי על הסרטון, עשיתי צילומי מסך, ובעזרתם בניתי קולאז' של בית הכנסת מבפנים, וכך הצלחתי ליצור מגזרת שלמה ומפורטת המנציחה אותו.
"הסיפור הזה לא נגמר שם. בערב ראש השנה לפני כמה שנים התקשר אליי יהודי קשיש, בן יותר מ־80, שנודע לו שחקרתי את בית הכנסת של זבלודוב. הוא סיפר שנולד שם, וביקש ממני לשלוח לו בדוא"ל את התמונות שיש לי. שלחתי לו. מיד אחרי החג הוא התקשר אליי בהתרגשות רבה ואמר: 'שלחת לי תמונה של אמא ואבא שלי'. הוא זיהה את הוריו יושבים באחת התמונות במרכז קבוצת צעירים מההכשרה של 'קבוצת יבנאל' בעיירה, ונורא התרגש".
בטכניקת שחזור דומה, מתוך צילומי וידאו, השתמש פישר גם במקרה אחר. "כשהכנתי מגזרת לבית הכנסת של קהילת גומבין, נתקלתי בסרטון מארכיון שפילברג שצולם שם ב־1937. הסרט מציג את יהודי העיירה הפשוטים, את בעלי המלאכה ואת הילדים המשחקים ברחוב, ולקראת סופו נחשף המבנה המרשים של בית הכנסת. המצלמה סורקת אותו ומתמקדת בפרטים. לכדתי בצילומי מסך קטעים־קטעים של המבנה, ולאט לאט הצלחתי להרכיב על המחשב תמונה יפה שלו. את התוצאה שלחתי לארגון יוצאי קהילת גומבין, והיא עוררה אצלם התרגשות רבה. פתאום הם ראו זווית נוספת של בית הכנסת שהכירו מקרוב".
מן המזרח לבחורי הישיבה
פישר, 52, נשוי לנעמי ואב לארבעה, מתגורר עם משפחתו בירושלים. הוא נולד בבירה לאבא שעסק בחינוך והוראה ולאמא ששימשה כאחות. בצעירותו למד בישיבה התיכונית אור עציון, ואת שירותו הצבאי עשה בצנחנים. לאחר מכן למד עיצוב גרפי ועסק במקצוע בכמה מקומות, וב־1993 פתח עסק משלו. בשנים האחרונות הוא מתפרנס גם מעיצוב מגזרות נייר יהודיות המעטרות פסוקים, כתובּות, "ברכת הבית" וכדומה, אבל את פרויקט ההנצחה שלו הוא מסרב למכור. "אולי זה מחסום שיש לי – למכור דברים שקשורים בשואה. בסופו של דבר המטרה כאן היא לא כספית, אלא מעין תרפיה אישית לנפש".
מקורה של אמנות מגזרות נייר הוא מן המזרח הרחוק, ככל הנראה. "זו אמנות עממית בת אלפי שנים, שבדרך מוזרה, כשהגיעה לאירופה, דווקא יהודים התלבשו עליה. לא ברור למה. עסקו בה בעיקר בחורי ישיבות, אולי כי זו אמנות מאוד פשוטה וזולה: אין הוצאות, רק נייר וסכין חד, ששימש אותם גם לגלף את הקולמוס ששימש לכתיבה".
מרבית מגזרות הנייר מאותן שנים הושמדו בשואה, מספר פישר. הן שימשו בעיקר כקישוטים לחגים. "לחג השבועות הכינו מגזרות שנקראו 'רויזעלך', מין רוזטות שקישטו בהן את חלונות הבתים, ולסוכות היו עושים קישוטי מגזרות לסוכה ולבית הכנסת. אף שבשואה האמנות היהודית הזו כמעט נעלמה מהעולם, בעשרות השנים האחרונות יש לה תחייה מחודשת. אמנים רבים עוסקים בה, בארץ ובחו"ל".
שלבי היצירה מצריכים דיוק רב. "בשלב הראשון אני מצייר בעיפרון את הדגם על נייר נטול חומצה, כדי שלא יצהיב עם השנים. אחר כך אני מניח את הציור הפוך על משטח מיוחד, ומתחיל לחתוך בעזרת סכין. בתחילת הדרך השתמשתי בסכין מנתחים, וכיום אני משתמש בסכין מיוחדת שאפשר להחליף בקלות את הלהבים שלה. ליצירת מגזרת נייר אחת, אני לפעמים משתמש בעשרות להבים".
לא קשה לך להיפרד מהעבודות האלה, שהשקעת בהם הרבה מאמץ, זמן ואנרגיה?
"אני לא נפרד מהעבודות המקוריות, אלא אם כן מישהו מחליט לשלם המון כסף על עבודת היד המקורית, שיש לה ערך אמנותי ואספני גבוה. לרוב אני מכין העתקים במכונת לייזר, ומוכר אותם ממוסגרים, בעיקר לחו"ל. האמריקנים משתגעים על זה. את המגזרות של פרויקט בתי הכנסת אני לא מוכר כמעט, אני יוצר אותן בעיקר בשביל הנפש והתרפיה".
מה הלאה? יש בתי כנסת נוספים שאתה חוקר?
"עכשיו אני עובד על בית כנסת של קהילת אוסטרוג. ידידה מהאוניברסיטה העברית מצאה תצלום של ארון הקודש היפהפה, ושמתי לב שבגב התמונה כתוב: 'הארכיון בוורשה'. יצרתי קשר עם הארכיון ושאלתי אם הם מכירים את התמונה ויכולים לשלוח לי אותה באיכות טובה – אבל התברר שהיא לא ברישומים. כך שלקח לי כמה חודשים כדי לצייר את הדגם של ארון הקודש ואני משער שייקחו עוד כמה חודשים לחתוך את המגזרת. אני לא עובד על זה ברצף, אלא שעה פה שעה שם.
לאן אתה מתכוון להמשיך עם המיזם?
"מכיוון שהפרויקט הזה הפך גם להרצאה, אני מקווה להמשיך אותו תמיד. אבל בשלב הזה קבעתי לעצמי יעד של 18 בתי כנסת מטופלים עד הסוף – כלומר, השגת תמונות של בית הכנסת, יצירת מגזרת נייר גדולה שלו, וגם חקירת סיפורי הקהילה. בח"י היצירות האלה אני מתכוון לומר למבקשי רעתנו שעם ישראל חי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
