בחור צעיר החולה בלוקמיה מגיע לחדר המיון כשהוא סובל מזיהום חמור. בזמן הטיפול בו הוא שואל על תוצאות בדיקת מח העצם שעבר באותו בוקר. האם על הרופא לספר לו כי אובחנה התפשטות של תאים ממאירים בכל הגוף, או שמוטב לדחות את הבשורה הקשה עד למחרת, בתקווה שהחולה ישרוד את הלילה? את הדילמה הלא־פשוטה הזו נוהגת ההמטולוגית פרופ' דינה בן־יהודה להציג בפני סטודנטים לרפואה בבית החולים הדסה עין־כרם, במסגרת הרצאה בנושא אתיקה. הסטודנטים מצידם מתווכחים בלהט כיצד להכריע במקרה כזה: האם לציית לחוק שקובע כי חובת המטפל למסור למטופל את כל המידע הרפואי, או שמא ללכת עם הרגש וההיגיון שאומרים שכעת, כשהחולה נאבק גם בזיהום קשה, בשורה שלילית עלולה להשפיע על כוח הרצון שלו – ואפילו לזרז את מותו. בן־יהודה קוטעת לבסוף את הדיון ופוסקת: "אין שחור־לבן. האתיקה נפלאה, אבל צריך להשתמש בלב ובשכל הישר". ואז היא מזמינה את ליבי גולדשטיין לבמה, לחוות את דעתה. וכשגולדשטיין מספרת את סיפורה, הסטודנטים מגלים שמעבר לתרופות ולמחטים, גם שימוש נכון ברגש הוא כלי טיפולי ממדרגה ראשונה.
לפני שבע שנים, כשהייתה בחודש השישי להריונה, אובחנה גולדשטיין כחולה בסרטן. פרופ' בן־יהודה היא הרופאה שהייתה לצידה בשעות הקשות שאחרי הבשורה. "תיארתי לסטודנטים איך היא התיישבה מולי, החזיקה את ידיי ואמרה לי שיהיה בסדר. שאמנם עליי לעבור עוד כמה בדיקות, אבל אני אלד את התינוקת שברחמי", מספרת לנו גולדשטיין. "באותו שלב אפילו לא היה ברור באיזה סוג גידול מדובר. אבל ברגע שבו היא הושיטה לי יד ואמרה שאני יכולה לסמוך עליה, היא העניקה לי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש – את התקווה. ידעתי שהאישה הטובה הזו, שהסתכלה לי בעיניים ודיברה איתי בלב כואב כאילו הייתי הבת שלה, נשלחה אליי כדי ללוות אותי בדרך הזו".
את התחום העדין של "מה לומר ומה לא לומר לחולה", גולדשטיין מכירה מניסיונה האישי משני עברי המתרס: הן כאחות במחלקת יולדות בהדסה עין־כרם, והן כמי שחוותה בחייה כמה טלטלות רפואיות – דלקת פרקים כרונית שהתגלתה אצל בעלה, קשיי פוריות ואז הסרטן. היום היא מלמדת רופאים, אחיות ובעלי מקצוע נוספים שמעניקים שירות לחולים, איך להתנהל ולדבר באופן המיטבי. מספרת על דברים שרואים משם לא רואים מכאן, ועל החוויה שעובר המטופל. "אני מתארת בין היתר מה עשה לי ה'יהיה בסדר' של פרופ' בן־יהודה. היא לא הבטיחה דברים שהיא לא יכולה לקיים. נכון, אולי זה לא אתי לומר 'יהיה בסדר', אבל לפעמים זה מה שהמטופל רוצה לשמוע. רציתי לדעת שיש לי עוגן להיאחז בו, ושבדרך זו או אחרת, בסוף באמת יהיה בסדר. לא ביקשתי הבטחות, כי רק היושב במרומים יודע בדיוק מה יקרה לי, לך ולכולנו. אבל זה נתן לי את העוצמות לקום למחרת בבוקר, לבוא לבית החולים, לעבור אינספור בדיקות ולבסוף גם טיפולים – כדי להילחם במחלה ולהחלים".
את הסטודנטים שבפניהם היא מרצה, גולדשטיין פוגשת לעיתים גם בבית החולים במסגרת עבודתה כאחות. לדבריה, הם מספרים לה כמה משמעותי היה עבורם השיעור הזה – "הרבה יותר מחומרי הלימוד היבשים", היא אומרת בחיוך. "בכל הרצאה אני רוצה לגעת ולו במטפל אחד שייקח משהו מהסיפורים שלי, מעין צידה לדרך המקצועית. אני מקווה שמתוך החוויות האישיות שלי, הסטודנטים והמטפלים יזכרו חוויה אחת שהם לא יכולים ללמוד מספרי הרפואה. שהם יצאו סבלניים יותר, רגישים יותר, נגישים יותר, ויבטאו את הלב שהביא אותם לעבוד כאנשי צוות רפואי".
ירח דבש בחדר מיון
גולדשטיין (36), אישה צנומה אך מלאת אנרגיות ותחושת שליחות, מתגוררת בשכונת בית וגן בירושלים. אחרי שסיימה את לימודיה באולפנת צביה בעיר, בחרה לעשות שירות לאומי בבית החולים הדסה עין־כרם, שבו עבדה אמה כמיילדת. היא קיוותה להשתלב בתינוקייה או בחדרי הלידה. כשנשאלה באילו מחלקות היא לא מעוניינת לעבוד, ניסתה להתרחק מהאגפים שעוד יפגשו אותה בהמשך. "כתבתי בשאלון שאני לא רוצה לשרת במחלקה האונקולוגית ובכלל עם חולי סרטן. כמו הרבה אנשים, היה לי איזה פחד אפילו מהמילה הזאת, סרטן".
כשהגיעה ליום הראשון של השירות, התברר לה כי הוצבה במחלקה להשתלת מח עצם. "לפני כן לא הכרתי בכלל את העולם הזה. נכנסתי וחשבתי: איך אשרוד כאן? המראות והריחות במחלקה הזו הם לא משהו שאתה מצפה לפגוש בגיל 18. מיד נתקפתי חולשה ועילפון". האחיות שעד לאותו רגע טיפלו בחולים, נאלצו לאושש את בת השירות הצעירה. "למדתי אז על בשרי שבניגוד למשפט הידוע, לרושם ראשוני דווקא יש הזדמנות שנייה. זה פשוט תלוי בנו. קמתי בבוקר למחרת ואמרתי לעצמי שאני פייטרית, ואני אחזור לאותו מקום ואסתדר שם. בסופו של דבר זו הייתה שנה מדהימה שממש בנתה אותי ולימדה אותי המון".
את שנת השירות השנייה עשתה בבית ספר יהודי בלונדון, ולאחר מכן פנתה ללימודי סיעוד. יותר משהיא בחרה במקצוע הזה, הוא בחר בה. "אמא שלי הייתה אחות ומיילדת במשך ארבעים שנה, ותמיד ראיתי אותה הולכת לעבודה וחוזרת מלאה בסיפוק. זה מה שגם אני רציתי. האחים שלי לעומת זאת פנו לעולם העסקים, כמו אבא. הם אמרו לי שאחות לא מרוויחה הרבה, אבל אני ידעתי שהסיפוק הוא רווח גדול יותר מהכסף. לא הייתי יכולה לקום לעבודה אם לא הייתה לי תחושת סיפוק".
את רובי, בעלה, פגשה במלון בשווייץ בחג הפסח. היא הגיעה מישראל עם משפחתה, הוא הגיע מלונדון עם אמו, שהתאלמנה כמה חודשים קודם לכן. אביה של גולדשטיין הזמין את האם ובנה לשבת יחד איתם בסוף הארוחה. "זאת הייתה מנה אחרונה אבל ראשונה מני רבות", היא מספרת. "מישהו מלמעלה סידר הכול. שנה לאחר מכן נישאנו".
אביו של רובי לקה בסרטן הלימפומה, שאובחן רק כשכבר היה בשלבים מתקדמים. "לצערנו, הוא איחר את המועד לקבלת טיפול מציל חיים", מספרת גולדשטיין על חמיה, שאותו לא הכירה. "רובי סיפר לי איך כשאביו נשם את נשימותיו האחרונות, פנו אליהם אנשי צוות בבית החולים באנגליה ושאלו בקור רוח אם יסכימו לתרום את איבריו למדע. הסיפור הזה טלטל אותי. כסטודנטית למדתי על חלון ההזדמנויות למה שנקרא 'קצירת איברים', וידעתי עד כמה ניתן ללמוד מגוף האדם לאחר המוות. אך מה שלא דיברו עליו בבית הספר לסיעוד זה הרגש והניסיון הדרושים כדי לפנות למשפחה בנקודת זמן קשה כזו. פתאום שמעתי את הצד הכואב והמצולק. הבנתי שאין שחור ולבן ברפואה. אין משפטים מנצחים שיתאימו לכל המטופלים ולכל המצבים".
לא למדתם בבית הספר לסיעוד לתת מקום גם לרגש?
"למדנו קורסים רבים של תקשורת, אך הם עסקו בעיקר בהפרדה שצריך לעשות: 'תהיו אמפתיים, תבינו, תרחמו על המטופלים – אך בשום פנים ואופן אל תִפּלו להזדהות'. הדגישו בפנינו שהשחיקה במערכת הבריאות גדולה, ולכן חשוב שנשים על עצמנו שריון מגן. בהמשך למדתי שהוא לא מגן, אלא להפך – גורם לקהות חושים שרק מגבירה את השחיקה. דווקא העבודה דרך הלב פותחת גם את לב המטופלים, והיא שמעניקה אנרגיות להמשך הדרך".
לאחר נישואיהם עברו ליבי ורובי להתגורר בירושלים. כבר באמצע ימי ה"שבע ברכות" קיבלו חייהם תפנית חדה. "בוקר אחד רובי לא הצליח לקום מהמיטה. מצאנו את עצמנו מתרוצצים מרופא לרופא, אבל הם לא ידעו לאבחן מה בדיוק יש לו". ההשערות הראשונות דיברו על לוקמיה, אך בסופו של דבר אובחנה דלקת פרקים ראומטית. גולדשטיין מספרת על ההתנהגות האטומה שבה נתקלו: "היינו המטופלים האחרונים אצל הרופא באותו היום. תוך כדי שהוא אורז את התיק שלו, הוא הודיע לרובי: 'עד גיל 30 כבר תשב בכיסא גלגלים'. אני זוכרת את הצורה הבלתי רגישה שבה הוא דיבר, ואת הפסימיות שזה הפיל עלינו. הרופא גם זרק לעברי משפט שלא אשכח לעולם: 'גברת, כדאי שתעברו לקומת קרקע, ושתכיני לבעלך רמפה או מעלון'. אני עוד לא בת 22. בלי הכנה ובלי טיפת רגישות החלטת לבשר לי שבעלי יהיה נכה? האם כך היית מדבר אל מישהו מקרוביך? זה מה שרציתי לענות לו, אבל הייתי בהלם. לא הצלחתי להוציא מילה. למזלי נפגשנו עם רופא נוסף כדי לקבל חוות דעת שנייה, והוא נתן לנו יותר תקווה".
במקום ליהנות מהחודשים הראשונים שלהם כזוג צעיר, העבירו השניים את זמנם בבתי חולים. "היו לי כמה חברות שהתחתנו באותה תקופה, כולן דיברו על הכיף של השנה הראשונה, ואנחנו היינו כל הזמן מודאגים. זה היה נורא. לחתונות הלכתי לבד, ואם חברים שגרים במרחק עשרים דקות הליכה הזמינו אותנו לבוא בשבת, לא יכולנו להגיע. כל צעד היה מחושב".
החברים לא ידעו שמרחק כזה הוא משימה בלתי אפשרית בשבילכם?
"רובי ניסה לשמור את מצבו בסוד, כדי שלא ירחמו עליו. לאט־לאט הוא הבין שחבל לבזבז על זה כוחות, וששמירת הסוד רק מכבידה עליו. מה גם שביקשו ממנו למשל לדבר עם חולה נוסף באותה מחלה, ולתרום מתוך הניסיון שלו".
כעבור שנתיים נכנסה המחלה לרמיסיה, הפוגה. רק אז יצאו בני הזוג לירח דבש, שני לילות בים המלח – יותר מזה לא הרשו לעצמם, שכן המחלה גבתה מחיר, ולא רק פיזי. כיום רובי ממשיך בטיפול ביולוגי, המבוסס על תרופות שמכוונות אל המנגנון המולקולרי של המחלה, ושומר היטב על בריאותו; הוא שוחה שלוש פעמים בשבוע, לפעמים גם חמש. "הוא בנאדם שיכול לנוע באופן רגיל לחלוטין. אני מרגישה חופשי להריץ אותו לסופר לקניות", צוחקת גולדשטיין. "השוני הוא שיש לו, לנו, הרבה יותר הערכה לכל פעולה שהיא לכאורה ברורה מאליה. כשאנחנו יוצאים לטייל והולכים ברגל, רובי אומר 'איזה דבר מדהים זה', כי הוא זוכר את הימים שבהם לא יכול היה לכפוף ברך או יד. היום, תודה לאל, הוא מקבל טיפול טוב, וכמעט לא סובל מכאבים".
שאלת הקסם
גם כשהמחלה של רובי נסוגה, צרותיהם לא תמו: חמש שנים מאתגרות חלפו מהחתונה ועד להריונה הראשון של ליבי. "חיכינו לו מאוד, אבל זה לקח זמן. אלו היו שנים לא קלות. לכולם מסביב כבר יש כמה ילדים, וכולם מסתכלים עלינו, והמבטים חודרניים וכך גם השאלות. גם הניסיונות האלה, האתגרים והמשברים, הוסיפו לי רגישות כלפי אנשים אחרים".
לבסוף זכתה גולדשטיין ל"הריון מקסים ולידה קלה", כהגדרתה. "יצאתי מחדר הלידה ואמרתי – אני רוצה עוד פעם. זו הייתה חוויה מדהימה. אחרי שבעה חודשים חזרתי לעבודה, אבל הודעתי לבוס שלי: לא אהיה כאן עוד הרבה זמן, אני מתכננת בקרוב חופשת לידה נוספת. האמהות הייתה לי כיף של ממש".
כשבתה הבכורה שני הודיה הייתה בת 14 חודשים, הרתה גולדשטיין בשנית. ושוב, זמן קצר אחרי השמחה, הגיעה בשורה קשה. בשבוע השישי להריון החלה גולדשטיין לחוש שלא בטוב, ובעיקר סבלה מגרד בכל גופה. היא נדדה מרופא לרופא, עברה כל בדיקה אפשרית – אבל דבר לא נמצא. בשבוע ה־24, אחרי מעקב הריון שגרתי בהדסה, הרגישה רע מתמיד. אמה אמרה לה שתתעקש על בדיקות מקיפות. "היא הודיעה: אל תחזרי עד שלא יגלו מה יש לך. ואני, ילדה ממושמעת, אמרתי 'אוקיי'".
שוב עברה את סדרת הבדיקות הסטנדרטיות, והכול נראה תקין. בזמן שחיכתה לשחרור, התחלפו המשמרות של הצוות. גולדשטיין עדכנה במצבה את הרופאה שהגיעה, וסיפרה שלא רוצים לערוך לה צילום בגלל ההריון. "החל דיון מעל הראש שלי, האם לצלם או לא. הרופאה הזו התעקשה. היא לא זלזלה במה שאני אומרת, והקשיבה גם למה שלא אמרתי לה. בהרצאות שלי אני קוראת לזה 'הדברים שהמטופל צועק בלי מילים'".
עם שני כיסויים על הבטן ההריונית, ליבי עברה צילום חזה, ואז המתינה לתוצאות. "הייתי בחרדה – בטח יגידו שיש לי שפעת חזירים או דלקת ריאות, ואצטרך להתאשפז במחלקה הפנימית ולחטוף שם דברים אחרים. ראש של אחות, או של פולנייה". לבסוף לקחה אותה הרופאה לחדר צדדי, ושאלה אם מישהו מבני המשפחה יכול להצטרף אליהן. "רובי שמר באותו זמן על הבת שלנו, אמא שלי הייתה עסוקה, ואבא שהה בחו"ל. אז אמרתי לה: אני בסדר, מה יש לי? זו דלקת ריאות?"
הרופאה עדכנה אותה שבצילום התגלה "ממצא לא קטן", ושרופאה המטולוגית עומדת לשוחח איתה. "עדיין לא קלטתי מה היא אומרת, לא הבנתי שמדובר בסרטן. בהרצאות אני מסבירה לרופאים שכאשר מדברים אל מטופל, צריך לזכור שברגע הבשורה הוא חוזר להיות ילד קטן. גם אם הוא הפרופסור הכי גדול, ייתכן שהוא לא מבין על מה אתם מדברים. לכן כל כך חשוב לעשות את זה בשפה פשוטה ובהירה. במקרה שלי, ההודעה של הרופאה אכן הייתה מקצועית – ואני הרגשתי שזה בטיפול. אני בנאדם פרקטי, הנה, יש לנו תוכנית פעולה.
"מעבר לזה, היא שאלה מה אני רוצה כרגע. זו הייתה שאלת קסם. היא לא הניחה שאני מעוניינת שהיא תספר למשפחה שלי, אלא שאלה. ביקשתי שתתקשר לאמי כדי שתבוא ונספר לה ביחד. לאחר מכן שוחחתי טלפונית עם בעלי, לבד. דקלמתי באוזניו את המשפט שהרופאה אמרה לי, והוספתי עוד שני דברים: אחד – כמו שעברנו הרבה ביחד עד היום, גם כעת אתה תהיה הסלע שלי ואני אהיה הסלע שלך, ואנחנו נעבור את זה. הדבר השני היה שאת המחלה שלי אני לא רוצה לשמור בסוד. אני רוצה לבשר למשפחה ולחברים ולקבל כמה שיותר תמיכה ותפילות כדי לעבור את הדבר הזה, שאני עוד לא ממש יודעת מה הוא".
לאחר השיחה עם בעלה ישבה גולדשטיין לבד בחדר הסגור, והתחילה לעכל את המשמעות של דברי הרופאה. "בכיתי את נשמתי. דמיינתי ברוורס את הרע מכול – את הקבר והמצבה שלי, את הטיפולים הקשים והקרחת. בכיתי מהמחשבה על הבת שלי שתגדל בלי אמא, ועל בעלי שיישאר בלי אשתו. ואז ליטפתי את הבטן ובכיתי ממעמקי נשמתי על העוברית שאולי לא תזכה לראות אור יום.
מבחינתי, אלו היו רגעי חסד: יכולתי להיות עם עצמי ולבכות, בלי להרגיש צורך להיות גיבורה בשביל אחרים. לבכות ולבכות ולשטוף ממני את כל הפחדים שנפלו עליי בבום אחד גדול. בדיעבד, גיליתי את האנושיות של הצוות: הם עמדו מצידה השני של הדלת ובכו יחד איתי, אך כיבדו את הבקשה שלי להיות לבד. לאחר חצי שעה לפחות של בכי, רופאת הנשים נכנסה יחד עם ענת מוסאי, שיילדה אותי בלידה הראשונה. הן חיבקו אותי, החזיקו לי ידיים ואמרו שיהיו איתי בעזרת השם גם בלידה הזו. זה נתן לי אור של תקווה". בהמשך הצטרפה גם פרופ' דינה בן־יהודה, אז מנהלת המחלקה ההמטולוגית, והשמיעה באוזני גולדשטיין את שתי המילים שהפכו כאמור למטבע קסם: יהיה בסדר.
גן החיות התרפי
בדיקות נוספות הראו כי גולדשטיין סובלת מהודג'קין לימפומה, סרטן של מערכת הלימפה. כעת היה על בני הזוג לקבל החלטה קריטית: האם לבחור בטיפול מיוחד של כימותרפיה שלא עוברת בשליה אל העובר, או לסיים את ההריון, מה שיאפשר טיפול מותאם יותר ואגרסיבי יותר. גולדשטיין אומרת כי מבחינתה, לא הייתה בכלל דילמה: "אמא שלי, בעלי ושני הרופאים הסתכלו עליי, הרגשתי את הג'ינג'ית הקטנה כל הזמן בועטת לי בבטן – וידעתי שאין התלבטות. הקב"ה נתן לי סוג של צידה לדרך, גם הרופאים נותנים את הברכה שלהם, ויש לי עוברית שרוצה לחיות ולבעוט".
היא הודיעה לרופאים שתילחם גם על חייה וגם על חיי בתה שטרם נולדה. "זו הייתה אחת ההחלטות המהירות והטובות בחיי. וזה מה שהחזיק אותי בתקופה שלאחר מכן". בחדרי הטיפולים, בטנה התופחת הייתה חריגה. כולם התעניינו מה שלומה ומתי היא צפויה ללדת, "ונוצר שיח של חיים, שיח אופטימי. זו הייתה מתנה".
בתחילת השבוע ה־36 קיבלה גולדשטיין זירוז וילדה תינוקת יפהפייה, שנקראה בשם אשירה תהילה. האושר נמהל בהרבה חששות ותפילות – "שאזכה לגדל את הילדה, שהיא תכיר את אמא שלה". שבוע לאחר הלידה החלה גולדשטיין לקבל טיפול אגרסיבי יותר, שגרם לשערה לנשור באופן מיידי. את התינוקת הקטנה היא לא היניקה ואפילו לא הייתה יכולה להאכיל מבקבוק עקב חולשתה, אבל התעקשה ליצור איתה חיבור. "היה לי משבר מסוים, כי גידלתי אותה באופן מאוד שונה מאשר את בתי הבכורה. לכן התעקשתי לחבק אותה כשאני קמה בלילות".
בהרצאה שהיא מעבירה כאחות במסגרת קורס הכנה ללידה, גולדשטיין מדברת על הבונדינג, היקשרות. כמי שחוותה על בשרה את הקושי של הימנעות מהנקה, היא מסבירה שעדיין ניתן לרקום עם היילוד חיבור משמעותי. "אפשר ליצור בונדינג בחיבוק, ואפילו רק באמצעות מילים. בשלב מסוים, כשלא יכולתי להחזיק בידיים את התינוקת, דיברתי ושרתי לה כדי שתכיר את הקול של אמא. כל ההתנסויות האלו הפכו אותי לאחות טובה יותר ולאדם מכיל יותר. אני מאמינה שהגעתי לאן שהגעתי בזכות הקשיים".
הטיפולים האגרסיביים נמשכו שלושה חודשים, ובסיומם היא נחשבה "נקייה". כעבור חמישה שבועות תקפו אותה כאבים חזקים בבית החזה. "נחשפתי לראשונה לחוסר המודעות, גם של הצוותים וגם של הסביבה, כלפי המחלימים מסרטן. הרגשתי שסימנו עליי וי – 'זהו, את נקייה ואנחנו ממשיכים הלאה'. אבל אני נשארתי עם חרדה, כשכל גרד הכי קטן וכל כאב מעלה בי חשש.
"כשהגעתי למיון בעקבות הכאבים, הרופא שלי בדיוק היה במילואים. הצוות שם ניסה להרגיע אותי – 'לא כל דבר זה סרטן', או 'גידול זה לא כואב'. חשבתי לעצמי 'הם מדברים ברצינות? מה נסגר פה?'. כשהרופא שלי חזר, הוא אמר: 'בואי נקדים לך את הסי־טי. אני סומך עלייך, את זו שמכירה הכי טוב את הגוף שלך".
הבדיקות הראו שהסרטן חזר, וכי אין ברירה אלא לערוך השתלת מח עצם. ההליך נקבע לאסרו חג פסח, וגולדשטיין התאשפזה כמה ימים קודם לכן. "השהות בבית החולים בתקופה הזו לימדה אותי המון. בתור צוות, זו שליחות להיות שם בחגים ובערבי חג. ביומיום מגיעים למחלקות הרבה מתנדבים עם עוגות, מתנות וכלי נגינה; בחול המועד הייתה שם דממה. הייתי מאושפזת גם בשביעי של פסח ובשבת, וזה היה ארוך ומייגע". הדבר היחיד שהרגיע אותה היה דפדוף במגזינים. בשנה שעברה, לרגל "יום השנה" להשתלה שלה, היא פנתה לבתי הוצאה לאור, אספה מהם מגזינים בשלל תחומים, וחילקה בבית החולים.
עשרה חודשים אחרי ההשתלה הסרטן חזר בשלישית, וההתמודדות הפכה מתישה מאי פעם. "זה היה מבחן גדול לאמונה, אבל גם אותו עברתי", אומרת גולדשטיין. במשך שנה קיבלה טיפול ביולוגי, שבתחילה היה מחוץ לסל הבריאות ובהמשך נכנס אליו. מאז כבר ארבע שנים וחצי שהיא שוב מוגדרת נקייה.
גם בתקופות הקשות ביותר היא השתדלה לשמור על שגרה בריאה, לשלוח את הבת הגדולה לגן ולבלות איתה כמה שאפשר. בכל פעם שקיבלה עוד בשורה מרה, ביקשה מבעלה שיצאו כולם יחד לגן החיות, שהפך עבורם למקום מפלט. לאורך השנים האלה היא התוודעה לרופאים ואחיות מכל הסוגים: אלה שידעו בדיוק מה להגיד, וגם אלה שפחות. "הבנתי אותם. אני הרי הייתי בשני הצדדים, כאחות וכחולה, וידעתי שכולנו בני אדם. מהרופא שהופקד על הטיפול בי, ד"ר דוד לביא, למדתי מהי צניעות וענווה שלא פוגעת ולו לרגע בסמכות ובמקצועיות. למדתי ששגיאות רפואיות קורות, אבל חשוב לבקש סליחה מהמטופל ולקחת אחריות. גיליתי שגם אם יש מידע מקצועי שמטופלים יכולים להשיג בקלות דרך דוקטור גוגל, לבית החולים הם באים בשביל האנושיות והמבט המחבק בעיניים. בהרצאות שלי מול צוותים מטפלים ומול הקהל הרחב אני אומרת שהחולים מחפשים זיק"ה – זמן, יחס, קשר והקשבה".
המלחמה שאחרי המלחמה
כשהמחלה כבר הייתה מאחוריה, פתחה גולדשטיין עמוד פייסבוק בשם "מיומנה של מחלימה". לדבריה, עולם הרפואה מתמקד בחולה ובטיפול במחלתו, ופחות בנושא ההחלמה. "המחשבה הרווחת היא שכאשר אדם מסיים את הטיפולים, הוא מתאושש וחוזר לתפקד כרגיל. במציאות, ה'כרגיל' הזה יכול להיות תהום בשביל המחלימים. בשלב שבו חשבתי שזה כבר מאחוריי, כולם רצו שיהיה לי טוב, שאחזור להתנהל כמו קודם. כשאמרתי שקשה לי, ושאני צריכה אנטיביוטיקה כי אין לי מערכת חיסונית, זה היה קשה גם לסביבה".
אמירות כמו "את מדהימה, איך את מתמודדת", גרמו לה להתבייש להודות שהיא חלשה ופוחדת ונטולת כוחות. "נפגשתי בכל שבוע עם פסיכולוג. כשאדם נמצא במצב משבר, לפעמים היציאה מהמשבר היא מלחמה בפני עצמה. אני, שהחלמתי ושוב חליתי, חשתי על בשרי את מכאובי התקופה הלא־מובנת הזו. התחלתי לכתוב את היומן מתוך ההתנסות של החלמה לסירוגין, כשבכל פעם מחדש חשבנו שזה נגמר. באותם ימים הרגשתי שאני לבד. אחרי הטיפול האחרון החלטתי שאני צריכה להעלות את המודעות לתקופה הפחות מתועדת ומדוברת".
היום, כשהיא שוב עובדת כאחות בבית החולים, היא רואה לדבריה את המטופלים בעיניים אחרות. מתוך החוויות שעברה בעצמה, היא לא יכולה שלא לחוש כלפיהם הזדהות עמוקה.
את לא חוששת שאולי את מוותרת על איזושהי מידה הכרחית של ריחוק מקצועי?
"אני יודעת שהחוויות האלה הן שלהם, ויחד עם זאת אני שם איתם. אני משתדלת לחשוב לפני שאני מדברת, ולהגיד את הדבר שיתאים לאותו מטופל או מטופלת באופן ספציפי, וייתן להם את הכוח להמשיך הלאה. אני מנסה להבין את המצוקות שלהם מתוך המקום שלהם, וכך להעצים ולתמוך".
יש בך פחד שהמחלה שלך תחזור?
"אני לא קמה בבוקר וחיה את זה, אבל כן, זה קיים שם. למשל בהתלבטות אם להיכנס למסלול לימודים אינטנסיבי, כי אני מפחדת מהלחץ, שאולי עלול להחזיר את המחלה. יש לי מעין פוסט־טראומה. זה נוכח בחיים, ויש פחד כשהולכים למעקבים, למשל. אני מרגישה שיש לי הרבה על מה לעבוד, ושהכלים הכי טובים שעומדים לרשותי נמצאים בתוכי. אני זו שיכולה לעזור לעצמי. מצד שני, אני לא מתביישת להיעזר בפסיכולוגים ומאמנים, ולא מנסה להישאר עם זה לבד".
לפני כשנה הוציאה גולדשטיין את "מדריך הקסם למצבי משבר" – חוברת ובה משפטים שמומלץ להגיד או להימנע מהם, וגם תרגילים לשמירה על חשיבה אופטימית בתקופות קשות. "רבים מאיתנו סוחבים על הגב איזה תיק של חוויות חיים. כדי לתת משמעות לכל הבלגן הזה שחווינו כמשפחה, אני לוקחת מכל סיפור תובנה לדרך, ואת התובנות הללו אני הופכת לכללי ברזל".
מה השתנה בחייך בעקבות המחלה?
"החיים שלי היום מגוונים ומפתיעים, וכלל לא דומים למה שדמיינתי. אני נהנית מהקצב האיטי שהם מכתיבים לי, מהעכשיו של היומיום. אני אוהבת לשבת לכוס קפה עם חברה, לקרוא ספרים, לשמוע הרצאות וללמוד מכל דבר ומכל אדם. המשפחה היא הדבר החשוב ביותר עבורי. היא הייתה העוגן שלי בזמן המחלה, ובזכותה אני כאן היום. אני מעורבת בפעילויות החברתיות סביב הבנות שלי, ובו בזמן מאפשרת להן לצמוח ולהכיר את העולם בכוחות עצמן. את כל העיסוקים שלי אני משתדלת לסדר סביב הבית והמשפחה, כי זה הכיף שלי בחיים. ואני בוחרת בחיים האלו בכל יום מחדש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
