לקראת סיום הריאיון נכנס הביתה שגב, בנה הצעיר של יערה ישורון. אחרי סבב החיבוקים והנשיקות המקובל עם אמא, אני מחליט לראיין גם אותו בקצרה. שגב, אני שואל, אתה שמח שקיצרו את החופשות מבית הספר? "לא שמח", הוא עונה. אתה יודע שאמא שלך קצת אחראית לזה? "כן". אתה כועס עליה? "כן". אמו, שבשלב הזה עוד חושבת שמדובר במשובת ילדות, צוחקת. "הם לא באמת כועסים, כבר לא ממש אכפת לו", היא אומרת לי. אבל שגב מתעקש: "אני כן כועס על אמא". ישורון האם מבינה שנקלעה למארב, שלא לומר ירי בתוך הנגמ"ש, ונאלצת לשנות גרסה: "הילדים שלי נולדו לתוך זה, הם חסרי ברירה. ושגב, ארוחת צהריים תקבל רק מחר".
אז שגב כנראה לא באמת כועס על אמא, וגם אם כן, זה בטח יעבור לו עד אחרי ארוחת הצהריים. אבל הסיפור הקטן הזה מתמצת עשר שנים של מאבק עיקש וסיזיפי שהובילה יערה ישורון, בדרישה להתאים את ימי החופשות של התלמידים לאלו של ההורים. המאבק הזה הניב בשבוע שעבר את פירותיו הבשלים עם הודעת שר החינוך נפתלי בנט על ביטול עשרה ימי חופש בכל שנה, באמצעות פרויקט "בתי הספר של החגים". במהלך חמישה ימים מתוך חופשת הפסח וחמישה ימים מחופשת החנוכה תתקיים פעילות מסובסדת בגנים ובכיתות א' עד ג'. התוכנית הזו, שתצא לדרך כבר לקראת פסח הקרוב, מצטרפת ל"בתי הספר של החופש הגדול" שפועלים זה כמה שנים בשלושת השבועות הראשונים של חודש יולי.
מה שנראה היום כמעט מובן מאליו, כלל לא עמד על הפרק בפסח תשס"ח, לפני כמעט עשר שנים. ישורון, אז אם לילדה בת ארבע ותינוק בן שנה, עמדה לראשונה מול העוול שלתיקונו תקדיש את השנים הבאות. "עדן, הגדולה שלי, נכנסה לגן עירייה. אני עבדתי כשכירה בחברת אינטרנט, במשרה רגילה של תשע שעות עבודה ביום ו־12 ימי חופשה בשנה. נעזוב את זה שלא הצלחתי להבין למה לפני החג יש כל כך הרבה ימי חופש; עברו כמעט שלושה שבועות, החג סוף־סוף נגמר, אנחנו כבר על הקצה, בעבודה יהרגו אותי אם לא אבוא – ואז נזכרים שיש עוד יום חופשה. אסרו־חג.
"לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות. אתה יודע למה יש חופש באסרו־חג? את זה סיפר לי מאוחר יותר יו"ר ארגון המורים, רן ארז: מורים שהגיעו מאירופה היו רגילים לא לעבוד ביום טוב שני של גלויות. בארץ אמנם לא קיים יום כזה, אבל המורים אמרו – 'בעצם, למה שלא נעשה עוד יום חופש?'. בעיניי זה פשוט לא הגיוני. נגמר החג, מה אתם רוצים מחיינו?
"התיישבתי מתוסכלת וכועסת מול המחשב, ופתחתי עמוד באתר 'עצומה'. זה מה שהיה אז, הרשתות החברתיות היו ממש בחיתוליהן. לעצומה הזו קראתי 'יאוחדו ימי החופשה של הילדים וההורים לאלתר'. שיגרתי לרשימת התפוצה המפוארת שלי, שכללה אז עשרים איש, והמשכתי לעבוד. אלא שבתוך כמה ימים העצומה הזו הגיעה לרשימת 'העצומות החמות' באתר. התחילו להתקשר אליי מכלי תקשורת שונים ולשאול 'מי אתם? מה בדיוק אתם רוצים?', ועוד כל מיני שאלות שלא באמת היה לי מושג מה לענות עליהן. לשמחתי פנו אליי גם הורים שרצו לסייע, וכך הקמנו קבוצה מגובשת ששרדה פחות או יותר בשלמותה עד היום, ובלעדיה כמובן כל זה לא היה קורה".
מלבד ישורון כללה החבורה את מלאכי בעדני, מיכל שליו־רייכר, דנה נחום, עמית טרייסטר, רותי שרון, אפרת שטיינברגר ו־ג', איש צבא שמעדיף להישאר בעילום שם. "הורים עובדים לשינוי" היה השם שניתן לקבוצה. "לקח לנו זמן להתבשל ולהציע משהו קונקרטי", מספרת ישורון. "ניסינו ליצור קשר עם ארגוני הורים, אבל למרבה ההפתעה התברר שאין באמת כאלה. 'ארגון ההורים הארצי' הייתה אז עמותה בפירוק שלא תפקדה. עשינו כנס הקמה בפתח־תקווה, שאליו הגיעו לא מעט הורים. הבנו שיש ביקוש לעבודה שלנו, ושאנחנו לא לבד. לאט־לאט התחברנו גם לכתבי חינוך, והצקנו להם סביב כל חופשה מיותרת".
אני משער שכבר אז התחילה הביקורת עליכם – שאתם חבורת הורים מפונקים שלא מסוגלים לבלות עם הילדים שלהם.
"היה מאוד קל להציג אותנו ככאלה. לכן מראש הבהרנו שאנחנו לא מחפשים בייביסיטר לילדים, אלא משהו הרבה יותר עמוק מזה. כשהמערכות לא מסונכרנות, אמהות רבות לא יוצאות לעבודה. התוצאה היא שאוכלוסיות שלמות מודרות ממעגלי התעסוקה, ומי שהולך לאיבוד הם ילדים משכבות סוציו־אקונומיות נמוכות. ידענו שאם נבוא בדרישה לקצר את החופש, לא נתרומם, ובצדק. לכן דיברנו על משק אחד ומערכות שצריכות לעבוד יחד. עד אז, בראייה של מקבלי ההחלטות, היו 'ילדים' והיו 'עובדים', לא היו 'משפחות'. אז יופי שילדים נמצאים במערכת חמש שעות בכל יום, 220 יום בשנה, אבל מה קורה מעבר לזה? איך אתה דואג שילדים בני חמש לא יישארו לבד בבית? כל הזמן הדגשנו שאנחנו צריכים ורוצים להיות עם הילדים שלנו כמה שיותר, ולכן חשבנו והצענו פתרונות שמובילים לכך".
חיוכים וקדחת
בתוך חודשים ספורים הציגו חברי "הורים עובדים לשינוי" את שלוש הרגליים שעליהן צריך לעמוד הפתרון: קיצור חופשות הילדים, תוספת ימי חופשה לעובדים, ויצירת מערכת א־פורמלית שתיתן מסגרות משלימות כאשר המערכת הפורמלית לא עובדת. השלב המתבקש כעת היה רתימת פוליטיקאים לעניין. בשלבים הראשונים הצליחו ישורון וחבריה לגייס ח"כים זעיר־פה זעיר־שם: מיכאל מלכיאור, שהיה יו"ר ועדת החינוך, קיים בכנסת דיון בהשתתפות נציגי הארגון, וגם ח"כ כרמל שאמה־הכהן ניסה לסייע באמצעות חקיקה פרטית.
השינוי המשמעותי הראשון הגיע ב־2010, כאשר שר החינוך דאז גדעון סער הקים ועדה בראשות מנכ"ל משרד האוצר לשעבר שמואל סלבין, והטיל עליה לבחון את סוגיית החופשים. "סלבין נתן אחלה המלצות", אומרת ישורון. "בעקבותיהן סער הוריד חמישה ימים מסוף החופש הגדול ושיבץ אותם במהלך השנה – לחופשת ל"ג בעומר נוסף עוד יום, שלושה ימים בין יום כיפור לסוכות הפכו לחופש, ועוד יום אחד התווסף בתחילת חופשת הפסח. זה היה רגע מכונן, כי לפתע התברר שלוח החופשות לא קדוש. שאפשר להזיז אותו ולשנות, ורוב העולם לא יתמוטט. השבוע האחרון של החופש הגדול הוא מעמסה אדירה על רוב ההורים, והקדמת הפתיחה של שנת הלימודים הייתה הצלחה גדולה מבחינתנו. הקשיבו לנו. שמעו אותנו".
במשך שלוש שנים, מ־2011 עד 2014, התוכנית של השר סער התקיימה כמתוכנן. ואז, בלחץ ארגוני המורים וכשבמשרד החינוך כבר מכהן השר שי פירון, המצב חזר לקדמותו. "עברנו בעשור הזה ארבעה שרי חינוך, וזה מטורף", אומרת ישורון. "התחלופה הזו מדגימה את משבר המשילות ואת הקושי לבצע שינויים מרחיקי לכת, בטח כשבצד השני עומדים ארגוני המורים, שהם הגופים הכי חזקים במדינה. בהנפת שאלטר ובלי למצמץ הם משביתים את בתי הספר ומשפיעים על מאות אלפי משפחות. גם היום הם מאיימים כל חמש דקות בנימוקים לא הגיוניים".
הארגונים הללו ראו בכם אויב?
"או־הו, בוודאי. וזה למרות שישבנו איתם והסברנו להם שאנחנו בעד המורים".
הם בטח חשבו שמדובר בטקטיקה בלבד.
"אולי, אבל אצלנו זו הייתה אמת. אסטרגיית־העל שלי כאמא היא שהמורה יהיה האדם הכי שמח, אוהב, מאושר ומדלג ביקום. הרי כל בוקר אני שולחת אליו את הדבר הכי יקר לי. המורים נמצאים עם הילדים שלי כל היום, ברור שאני רוצה שהם יהיו מתוגמלים. לכן אני מבדילה בין המורים לארגוני המורים. לאורך כל הדרך היו מורים ומנהלים שאמרו לנו 'אנחנו אתכם'. חלקם חששו לפתוח את הפה, שזה דבר מדהים בפני עצמו. אמרנו לארגונים, 'בואו נעשה את זה יחד. נשבית יחד את המערכת בגלל כיתות בלי מזגן, למשל. האינטרס שלנו משותף'. בפגישות קיבלנו חיוכים, בפועל קדחת".
בעקבות האכזבה מביטול התוכנית יצאו ישורון וחבריה במתווה משלהם. "הבנו שהמשאבים מוגבלים, ואמרנו – בואו נראה איך אפשר ליצור פתרון ולסדר את ימי החופשה בצורה אחרת. בחגים ובחופש הגדול אנחנו עובדים; מצד שני, בימי שישי אנחנו בחופש והילדים לומדים. למה בעצם? הצענו שמהגן ועד כיתה י"ב לא יתקיימו לימודים בימי שישי, והימים הללו יעברו למקומות אחרים בלוח השנה, כמו חלק מחופשות חנוכה ופסח, וגם סוף החופש הגדול. אין סיבה שהחופש לא יסתיים ב־20 באוגוסט, כך ששנת הלימודים תמיד תיפתח מספיק זמן לפני ראש השנה. זו גם הייתה ההוכחה לכך שאנחנו רוצים להיות עם הילדים שלנו כמה שיותר. מבאס אותי שאנחנו בחופש ביום שישי, ולא יכולים לקחת את הילדים לטיול בצפון או לים. למה שזה לא יסתנכרן?"
התוכנית של "הורים עובדים לשינוי" עוררה רעש תקשורתי, וטיפסה עד לשכתו של פירון. "הייתי בדיוק בגינה עם התאומים וחמישה אחוזים בסוללה", משחזרת ישורון. "פתאום קיבלתי טלפון: 'שלום, מדברת מוריה מלשכת שר החינוך, הוא רוצה לדבר איתך'. רצתי הביתה להטעין את הסלולרי. שי פירון אמר לי: 'אני הולך לצאת עם תוכנית, ורוצה שתשתתפי במסיבת העיתונאים'. כמעט בכיתי".
ואכן, לאחר כמה שבועות הכריז פירון על "בתי הספר של החופש הגדול". "זה היה מבחינתנו הישג מטורף", אומרת ישורון. "אני יושבת במסיבת עיתונאים, לידי יושבים שרי האוצר, החינוך והרווחה, וכולם מדברים בדיוק כמו שאנחנו בארגון דיברנו בכל השנים האחרונות – על הסנכרון והצורך להתאים את ימי החופשה. אין משהו יותר מפעים מזה".
אם כי גם במקרה הזה לא נתנו לכם את כל מה שביקשתם.
"אף פעם זה לא עד הסוף, אבל כל צעד כזה נתן לנו עוד אוויר".
צהרון? לא חשבנו על זה
יערה ישורון, 36, גדלה בכוכב־יאיר. לאחר נישואיה לניצן, מנהל צוות פיתוח בשוק ההון, התגוררו בני הזוג במשך תקופות קצרות יחסית בעלי, באורנית וברמת־גן. לפני חמש שנים קבעו את משכנם במזכרת־בתיה. מעבר לעבודתה בארגון, שנעשית בהתנדבות מלאה, ישורון משמשת כמנהלת פורום המדרשות התורניות לבנות. היום היא אם לארבעה: עדן בת ה־14 וחצי, אופק בן ה־11, והתאומים נגה ושגב, בני שמונה וחצי.
"כל מה שאני יודעת לגבי היכולת לשנות, למדתי מעדן שלי", אומרת ישורון. "כשהייתה בת שנה וחצי, התברר לנו שהיא לקוית שמיעה. הייתי בהלם, ונכנסתי לדיכאון ממושך. יצאתי ממנו רק כשהגעתי לתובנה אחת ששינתה את חיי – זה מה שיש, ועם זה ננצח. לא אוכל לשנות את העובדה שהיא לקוית שמיעה, אבל את כל מה שמסביב אפשר לשנות.
"עד שהיא נכנסה לגן עירייה, עדן ביקרה ב'גן מיחא', מסגרת חינוכית שיקומית ללקויי שמיעה. התוכנית שם הייתה פעמיים בשבוע, משמונה בבוקר עד 12 בצהריים. מבחינת עבודה, אלה היו יומיים אבודים, כי אתה צריך להישאר עם הילד. הרי לא תשים אותו בגן, תיסע לעבודה לשעתיים ותחזור כדי לקחת אותו הביתה. ישבתי שם עם עוד הורים ממורמרים ומתוסכלים, עד שבשלב מסוים הלכתי למנהלת ושאלתי למה בעצם אין לילדים שלנו צהרון. בקומה מתחת לגן התקיים צהרון של גן אחר, ולא הבנתי למה ילדינו לא יכולים להשתלב בו. המנהלת אמרה משפט אחד – 'לא חשבנו על זה'. שנה לאחר מכן באמת פתחו את הצהרון לילדי גן מיחא, והם ירדו אליו ב־12 ונשארו עד ארבע. למדתי אז שיש דברים שצריך לומר אותם גם כשהם נראים ברורים מאליהם. אף אחד פשוט לא דיבר על זה קודם".
החסם הכי גדול שמונע מאזרח מהשורה לפעול לשינוי הוא מירוץ החיים ההישרדותי, שלא מאפשר להרים את הראש מעבר לכאן ועכשיו. איך גייסתם את הכוחות לפעול למען מטרה אחת במשך כעשור?
"עבדנו על זה בעיקר בלילות. כשהיו לנו פגישות באמצע היום, פשוט הודעתי למקום העבודה שאני יוצאת, וזה היה על חשבוני. מאוד האמנו בזה. אני לא יודעת אם היינו מחזיקים מעמד אילו אמרו לנו כבר אז שזה ייקח עשר שנים, אבל בהחלט היו נקודות באמצע שחיזקו אותנו. מיותר לציין שלא קיבלנו שקל משום גורם, והכול היה על חשבוננו. כל אחד בקבוצה היה אחראי על משהו אחר, וזה היה לנו חשוב מספיק, אז לא הפסקנו".
איך זה שאף אחד לפניכם לא פעל בנושא החופשים? הרי זה מציק להורים מאז קום המדינה.
"הדור שלנו נמצא במצב שלא היה בדורות קודמים. קודם כול, בעבר אנשים עבדו פחות. מאז שוק העבודה הקצין, והתפתחה כאן תרבות של עבדות ולא של עבודה. שנית, יוקר המחיה ויוקר הדיור עלו מאוד. אנחנו לא יכולים לגור ליד ההורים שלנו, משפחות כבר לא גרות בחמולות, וסבא וסבתא הרבה פחות נגישים. מה גם שהם עצמם עדיין חזק בשוק העבודה. היום בני שישים עובדים כמו חמורים, ואין להם זמן לגבות אותנו בכל מה שקשור לילדים, גם אם ירצו. במסיבת יום הולדת שש לארגון, אמי אמרה לי בצחוק – 'אם רק הייתי עוזרת לך קצת יותר עם הילדים, כל זה לא היה קורה?'
"תוסיף את העובדה שהילדים היום הרבה פחות עצמאיים. אני בכיתה א' הלכתי לבד כל יום לבית הספר, צעידה רגלית של עשרים דקות. היום זה לא יקרה. הם גם לא יכולים לשחק ברחוב כמו פעם, כי הכבישים התרחבו ויש הרבה יותר מכוניות. המציאות כולה השתנתה, חוץ ממספר ימי החופש שלנו ושל הילדים. כל זה יחד הניע אותנו לפעולה".
עוד בתקופתה של הממשלה הקודמת הצטרפה ישורון לפורום הנשים של הבית היהודי, ובשלב מסוים הפכה למנהלת שלו. היא נחשבת מקורבת ליו"ר המפלגה נפתלי בנט, ובסוף 2014 אף מונתה לסגנית מנהל קמפיין הבחירות של הבית היהודי. אך טבעי היה שעם מינויו של בנט לשר החינוך, ישורון תקבל את כל מבוקשה בנושא החופשים, או לפחות תיהנה מדלת פתוחה. אלא שהפגישה הראשונה של בנט עם "הורים עובדים לשינוי" התרחשה רק שנתיים אחר כך, במאי 2017.
העניין הזה דורש הסבר.
ישורון שוקלת את מילותיה. "טבעי שאדם שעוסק בנושא חברתי מסוים, ולפתע מישהו שהוא מכיר היטב מתמנה לעמדת השפעה בכירה בנושא – נוצרת אצלו איזושהי ציפייה שדברים יסתדרו בדיוק כפי שהוא רוצה, ובאופן מיידי. אבל מהר מאוד הבנתי שעם כל הכבוד לי, מערכת פוליטית היא רבת שיקולים, וכוללת אינספור פרמטרים שהשר הממונה צריך לקחת בחשבון בכל זמן נתון. העובדה שלקח כשנתיים עד שהצלחנו להשיג את מבוקשנו בשביל הורים בכל המדינה ומכל המגזרים, מוכיחה שצריך לתת למערכות, בטח מערכות שלטוניות, לעבוד בקצב שלהן. השר בנט עשה כאן מהלך חשוב מאוד, ומבחינתי פחות משנה כמה זמן לקח עד שהוא בוצע".
גם בנט לא הלך מבחינתכם עד הסוף. עדיין יתקיימו לימודים בימי שישי.
"לא באמת חשוב לי איך מגיעים לסנכרון המערכות. אנחנו הצבענו על הבעיה, ויש הרבה דרכים לפתור אותה. בגלל בעיית המשילות שהזכרתי קודם, שר חינוך לא יכול לצאת נגד ארגוני המורים. את זה יוכל לעשות רק אדם שלא אכפת לו מפוליטיקה, וזה כמובן לא יקרה בשיטת הממשל שלנו. לכן, בהתחשב בכך שהשר הוא אדם נבחר – השינוי הוא אדיר. אני תמיד מצפה ליותר, ועם זאת אני חושבת שהגענו להישג מדהים. הוא נראה טלאי על טלאי, אבל במבט של עשר שנים אחורה, ערמת הטלאים הזו מרכיבה משהו גדול: יש בתי ספר של החופש הגדול שצריך לדעתנו להרחיב, יש עכשיו עוד עשרה ימים במהלך השנה, וגם תוספת של יומיים חופשה לעובדים כתוצאה מחוק שהעבירה רחל עזריה. אני לא אומרת שאין עוד לאן ללכת, אבל וואלה – עשינו משהו".
מכות קטנות לאגו
לפני כחצי שנה השיקה חברת החדשות של ערוץ 2 פרויקט בשם "מתווה חדשות 2 לקיצור החופשות". הכתבת לענייני חינוך יעל אודם הציגה את ההצעה לשינוי מבנה החופשות, ועקבה אחרי הנושא בסדרת כתבות. כשהשר בנט פרסם לאחרונה את תוכניתו, מיהרו בחדשות 2 לייחס לעצמם את ההצלחה. אני שואל את ישורון – שאף התראיינה לאודם במסגרת הפרויקט – אם היא וחבריה אינם כועסים על מה שניתן לראות כמחטף קרדיט, אחרי עבודה מאומצת של עשר שנים.
"מצד אחד, מדהים לראות שהאג'נדה שאתה מוביל במשך שנים ארוכות, פתאום פותחת מהדורות ועומדת במרכז השיח. האם יש קווץ' בלב על כך שאין קרדיט? ברור שיש. אבל אנחנו לא באנו בשביל הקרדיט. לקבל הכרה זו מתנה גדולה, אבל מתנה יותר גדולה היא לראות את הדבר עצמו קורה. ואם זו הדרך – אז אפשר לשאת כמה מכות קטנות לאגו. ברור שזה מתסכל, אבל זה המחיר. חשובה לי ההכרה לא כדי שיגידו 'איזה מדהימים אתם', אלא כדי שאנשים ידעו שלגוף אזרחי יש אפשרות לשנות. שיבינו שכל אחד יכול לעשות את זה מהבית".
חברי "הורים עובדים לשינוי" בוחנים בימים אלה את האפשרות של סגירת העמותה, לאחר שזו לתחושתם הגשימה את ייעודה. "החלום שלנו היה לסגור ביום ההולדת העשירי", מספרת ישורון. "יש עוד לאן ללכת ואני מקווה שההתקדמות לא תיפסק, אבל אם מישהו חושב שאני הולכת לחפור על אסרו־חג הקרוב, אז לא. אני את שלי עשיתי. גילינו את הכוח של ההורים לעשות שינוי, את הכוח של החברה האזרחית, ובכך השגנו את המטרה שלנו".
השגתם את המטרה, אבל הילדים שלכם כבר גדולים ולא ממש זקוקים לתוכניות שאימץ משרד החינוך. קצת כמו משה רבנו שלא זכה להיכנס לארץ.
"נכון שזה כמעט ולא עוזר לי בבית, אבל הטבענו חותם. בכלל, בשנים האחרונות העניין היה פחות ופחות קשור אלינו אישית, ולכן גם העברנו חלק מהפעילות לידי שותפים לדרך. רחל עזריה ואיילת נחמיאס־ורבין סייעו לנו להמשיך למרות שהתעייפנו. יצרנו שיתוף פעולה נהדר עם 'פורום ועדי ההורים היישוביים', שבשנה האחרונה הפך לגוף הייצוגי של ההורים במערכת החינוך. ככל שבנינו יותר קואליציות, כך החלק שלנו ירד – אבל המשימה המשיכה להתבצע, וזה הרי מה שחשוב".
כל זה לא אומר שישורון נסוגה מהזירה הציבורית. כמי שנבחרה "ממש במקרה" למועצת מזכרת־בתיה, היא מפנה את כוחותיה לזירה חדשה – שילוב נשים במועצות של הרשויות המקומיות (חפשו בפייסבוק "נבחרת") . "שיעור הנשים במועצות האלה הוא רק 13 אחוז בממוצע. אני רוצה שהנתון הזה יוכפל בבחירות המוניציפליות הקרובות, שיתקיימו באוקטובר 2018. ראיתי את המשמעות של נוכחות נשים בקבלת החלטות, ואני יודעת שהעבודה שדרושה לצורך השינוי היא קודם כול אצל הנשים. אנחנו נמצאות במישור הציבורי, אבל בשלב מסוים מתמקדות בוועדות חסד וגמ"ח יולדות. אני אומרת לנשים – בואו נסיט את העבודה הציבורית שלכן לפה".
את חיידק המאבק לקידום האישה היא קיבלה לדבריה במסגרת הפעילות ב"הורים עובדים לשינוי". "בפורומים שבהם הופענו, בדרך כלל הייתי האישה היחידה. זה היה נחמד שסוף־סוף שומעים אותי כאמא, אבל מהר מאוד הבנתי שלהשמיע קול זה לא מספיק. את ה'בום' קיבלתי בוועדת החופשות שהקים השר פירון. זה היה שיעור מדהים באיך עובדות מערכות ציבוריות בישראל. הייתי נציגת ההורים היחידה בשולחן. הצגתי את הדברים, כולם הנהנו במרץ והסכימו, אבל בשלב ההצבעה הייתי היחידה שהרימה יד. הבנתי שבסוף השאלה היא כמה ידיים יש לך בשולחן, וזה תלוי בחיבורים ובקואליציות שאתה עושה לפני. הדברים האלה קורים רק באמצעות הפוליטיקה, ואנחנו חייבות להיות שם. בכל המקומות של קבלת החלטות צריך שיהיו נשים. לא יכול להיות שבראש כל הארגונים הגדולים יעמדו רק גברים. זה נכון גם כשמדובר במקצועות עם רוב נשי: ראשי ארגוני השירות הלאומי הם גברים. ראשי ארגוני המורים – גברים. ככל שהמקומות יותר פוליטיים ויש בהם מאבקי כוחות, בראש הפירמידה תמצא גברים. את זה אני רוצה לשנות".
הדמון של המחאה
ישורון רוצה לשנות עוד משהו: יחסה של החברה הדתית למחאות חברתיות. "מחאת יוקר המחיה ב־2011 נתנה לנו דחיפה מאוד גדולה. פתאום הורים דרשו שינוי, וזה היה מרענן. התחברנו ל'מחאת העגלות', עבדנו יחד – והדתיים לא הגיעו. כל הזמן הייתי רק עם חילונים ושמאלנים סביבי. כאב לי וכתבתי על כך שאנחנו כציבור לא נמצאים שם. הרי יוקר המחיה כואב לנו יותר מלאחרים. אנחנו מתחתנים בגיל יותר צעיר, יכולת ההשתכרות שלנו הרבה יותר נמוכה, ואנחנו מביאים יותר ילדים".
הציבור הדתי קלט בחושיו שמדובר במחאת שמאל שמטרתה להפיל את ממשלת הימין, מה שהתברר כנכון.
"מה זאת אומרת 'התברר כנכון'? המחאה הזו החליפה חמישים חברי כנסת, זה שינוי מטורף, ומה קרה פוליטית מבחינת ימין־שמאל? לא הרבה. יש איזה דמון שמאלני שמאיים עלינו, ומבחינתי זה לא מקובל. אם יש פה עוולה חברתית שכואבת לי ואני זועקת כלפיה, בכלל לא משנה לי ימין או שמאל".
לא הפריע לך שהשמאל הוביל את המחאה ההיא?
"לא. אני שומעת את זה הרבה שנים, ודי עם זה. הרי כל אחד עושה שימוש במה שטוב לו, והאג'נדה שלו לא צריכה לעניין אותי. אם מישהו לוקח את המחאה לזווית כזו או אחרת, המאבק שלי הופך ללא צודק? אי אפשר לפעול ככה, או לחשוש כל הזמן מ'מה יגידו'. כציבור אנחנו צריכים להיות מעורבים בכל מקום. לא יכול להיות שנשאיר את המאבקים החברתיים רק למגזרים אחרים".
אנשי חינוך דתיים נרתמו למאבק החופשות ביתר קלות כשראו אישה דתייה בראשו?
"לא. דווקא מאנשים דתיים שמענו תמיד את הטיעון המוזר – 'אם לא ילמדו ביום שישי, מתי תהיה קבלת שבת?'. כאילו אם נעשה קבלת שבת בימי חמישי, זה לא יחזיק מעמד. וכמובן, הטענה החוזרת – 'את יודעת מה הילדים יעשו בחמישי בלילה אם למחרת לא יהיו לימודים? הם יתגוללו שיכורים ברחובות!'. וואלה, ומה קורה להם בשלושת השבועות של חופש בפסח, או בחנוכה כשההורים לא בבית? אז הם סבבה, ורק בימי חמישי הם קטסטרופה?"
את לא חוששת ששר חינוך אחר יחזיר אחורה את הגלגל, וכל ההישגים שלכם יימחקו?
"יהיה קשה מאוד לבטל את מה שכבר הושג. אמנם בפוליטיקה אף פעם אי אפשר לדעת, אבל אני לא מאמינה שזה יקרה. הרכבת יצאה מהתחנה".
יש לך תוכניות להיכנס לפוליטיקה הארצית?
"אני רואה היום איך אפשר לשנות מבחוץ, וכמה כוח יש לדבר הזה. כשאתה בפנים, הרבה פעמים אתה עסוק בלדבר ולייחצן את עצמך במקום לעשות".
זו הייתה תשובה של פוליטיקאית. נשאל זאת כך: האם נראה אותך רצה בפריימריס של הבית היהודי בבחירות הקרובות לכנסת?
"לא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
