רוני סומק
מקום 120 ברשימת כחול לבן
*"אני בוגר הז'אנר הקולנועי שנקרא מערבונים. בכל מערבון מגיעים האקדוחנים לבית המרזח, לסלון, ויושב שם פסנתרן ומנגן. אני מצדיע לפסנתרן הזה, שמוציא את הפסנתר שלו אל מחוץ לאולם הקונצרטים, למקום שמריח מאבק שרפה".
מה עושה משורר ואיש רוח ברשימה לכנסת? אם תשאלו את רוני סומק, מספר 120 ברשימת כחול לבן (אחרי פעמיים באותו מקום במפלגת "יש עתיד"), הוא יענה לכם בסיפור על פסנתרנים במערבונים, ואתם תתרשמו שהוא נע רצוא ושוב בין הסתפקות בהשפעתו כמשורר, ובין הצורך להיות גם "שם", במקום שבו מתקבלות ההחלטות. מקום 120 הוא, אולי, מקום טוב בשביל אדם כזה.
"כדי להיות פוליטיקאי צריך שתי רגליים על הקרקע, ואני שומר לי את זכות הריחוף", מסביר סומק בן ה־67. "את הדברים שאני רוצה להגיד, אני כותב בשירים שלי. את 'קו העוני', שיר הנושא של הסדרה 'מעברות' בכאן 11, כתבתי על חוויה אישית, אבל אחרי שהשופט אדמונד לוי קרא אותו ב־2004 בדיון על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הוא הפך משיר פרטי לאזרחי".
מצד שני, כאמור, סומק רואה צורך במעורבות פוליטית מעשית יותר. "בעבר הצבעתי לפנתרים השחורים, לכיכר הלחם, מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. הרגשתי שאני בוחר במפלגה שאני מסכים לכל העקרונות שלה, אך ההשפעה שלי כאזרח על המדינה היא אפס. כשיאיר לפיד הקים את יש עתיד, הרגשתי שזו מפלגה שאני יכול להסתכל לה בעיניים ולהסכים עם רוב הדברים שהיא מציעה".
רוני סומק מדבר "יאיר־לפידית" שוטפת. "אני מאמין שגם אם אשב בבית ואכתוב את השירים הכי אינטימיים, אם פתחתי חלון ונשבה בו רוח ישראלית, יהיה בשירים האלה משהו ישראלי, משהו פוליטי. אבל זה לא שאני הולך לכתוב 'שירים מטעם' שיהיו טובים למצע של מפלגה. אני כותב טקסטים שיסבירו מה האזרח רוני מרגיש. אני עושה את זה בשורות קצרות וממוקדות, ויש לי הרבה שירים שנוגעים לכך שקו העוני נוגע בראשם של 800 אלף ילדים. אם הייתי מוסיף שורה פיוטית אחת למצע, היא הייתה: 'כל שקל שחוסכים היום מתקציב החינוך, יהפוך לעשרה שקלים בתקציב בתי הסוהר'".
הצטערת כשלפיד ויתר על הבכורה לטובת פוליטיקאי מנוסה פחות?
"אני שמח מאוד שלפיד, איש שאני אוהב ומאמין בו, הוכיח שאין לו אגו מלגו, והוכיח שהאגו של אהבת המדינה חזק מהאגו הפרטי שלו. אני יודע שאני נשמע כמדליק משואות, אבל אני מכיר אותו ומבין כמה קשה להיות שבע שנים בפוליטיקה, ואז להגיד שיש דונם חשוב יותר מהסנטימטר הפרטי שלי".
לפיד התייעץ איתך לפני שהכריע?
"הייתי במטה של יש עתיד כשבאתי לחתום על השיבוץ במקום ה־120, והתחושה הייתה שאני בהופעת רוקנרול. רציתי לשאול אותו מה קורה, וידעתי שהוא יענה לי, אבל הרגשתי שהוא רוצה לחשוב לבד. אני יודע להיות סייסמוגרף של תחושות: הרגשתי שהוא חושב באותו רגע לא על מה שקורה בטריטוריה שלו, אלא על מה שקורה במדינה, ועל זה מגיעות לו מחיאות כפיים".
מה אתה יודע על בני גנץ?
"אני מכיר כמו שכולם מכירים. הוא עובר את האל"ף־בי"ת הראשון אחרי תקופת השתיקה. אבל אני יודע שלפיד לא יושיט יד אם הוא לא מאמין ביד שמושטת לעברו. זו גם אינטואיציה וגם תחושה שיהיה פה משהו מעניין".
לא מטריד אותך המיש־מש הרעיוני? מה עושה משה יעלון ברשימה שהיא מרכז־שמאל?
"קודם כול, מדובר באנשים טובים. בוגי בא לערב קריאה שלי לפני חצי שנה. הדבר העיקרי בעיניי הוא יושר, וברגע האמת, כשצריך לקבל החלטות, אני מאמין שהמצפן יראה את הכיוון הנכון. הדוגמה שלי היא מה שקרה למנהיג גדול כמו מנחם בגין, שחתם על הסכם שלום עם מצרים שהיה מנוגד למצע הפוליטי שלו. ברגעי האמת תהיה להם היכולת להרים את הדגלים לראש התורן".
הספינה של כחול לבן, על תרניה, צריכה לפי סומק לנוע לעבר הסכם שלום בנוסחת שתי מדינות לשני עמים, והוא מצר על כך שהמטרה הזאת לא מוזכרת במצע. "אני בטוח שזה יתוקן ברגע האמת. בכל מקרה, אני מעדיף להיות במפלגה שאני מסכים עם תשעים אחוז מהדעות שלה, ויש לה מאה אחוז אפשרות להשפיע".
נראה שלפיד מציב מכשול קשה בפני הקמת ממשלה בראשות כחול לבן, כי הוא מוחרם על ידי החרדים.
"אני חושב שלא מבינים אותו. הוא לא לוחם בחרדים. אני מסורתי, יש לי כבוד רב לדת, ואני חושב שהרבה אנשים עזבו את הדת וחזרו לאלוהים. יאיר מציע לחרדים: בואו תשתלבו בפרויקט הזה שנקרא מדינת ישראל. לא שמעתי מיאיר מילה נגד הערכים של היהדות, אבל שמעתי ממנו מילים נגד ממסד דתי שבעיניי מוריד את החרדים מהאוטוסטרדה הישראלית לדרכי עפר שלא מובילות לכלום.
"הייתי פעם בתפילה עם הרב עובדיה יוסף, ושאלתי אותו למה צועדים לאחור בסוף תפילת עמידה, כשאומרים 'עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן'. הרב ענה לי במשפט יפה מאוד: 'כשאדם עושה שלום הוא לא יכול לדבוק בעקרונותיו, הוא חייב להתפשר, ולכן צועד שלושה צעדים לאחור'. אני מעריץ אותו, והייתי רוצה שהאנשים שמאמינים בו יאמינו גם באמירה הזו שלו".
בתשובה לשאלה על הבדיחה הלא מוצלחת של לפיד בדבר "נשים לא ממושמעות", סומק מזכיר את חשיבות ההומור: "צ'רלי צ'פלין אמר שיום שלא צחקת בו, הוא לא יום. אני גם מורה לקולנוע, ואחד הגיבורים שלי הוא צ'רלי צ'פלין, ואני מציע להחזיר את הצחוק לסדר היום הלאומי".
בתור חבר במילייה האמנים, הוא מותח ביקורת על התנהלותה של שרת התרבות מירי רגב. אני שואלת לדעתו על המהפכה בחלוקת תקציבי התרבות לפריפריה, מהלך שרגב הובילה, והוא עונה: "העלבת את המילה מהפכה. אני מתגעגע ללימור לבנת, שהביאה את להקת בת־שבע לדימונה. אני מתגעגע לשולמית אלוני, שהייתה כמעט בכל יום באירועי תרבות. מירי רגב אמרה פעם שהיא לא קראה צ'כוב. אילו קראה אותו, היא הייתה נתקלת במשפט האומר שאם במערכה הראשונה תלוי אקדח, אז בשלישית יורים בו. הבעיה היא ששרת התרבות יורה כבר במערכה הראשונה, וגם לכוונות טובות שלה יש ריח של אבק שרפה. אני חושב שחלק גדול מהדברים שהיא חלמה עליהם היו מתגשמים אם הווליום היה יורד מעט".
אם לחזור למפלגה שלך – מי שלושת האנשים שהיית מצרף לרשימת כחול לבן?
"בנבחרת החלומות שלי נמצאים גם זוהיר בהלול, בני בגין ואורלי לוי־אבקסיס. אי אפשר שתהיה אהבה טוטאלית לרשימה, אבל לפחות הפעם אני מרגיש שאני בצד של ה'ווינרים'. לא אגיד כלום על מפלגות אחרות, כי אני מאמין בפתגם הסיני שאומר שעדיף להדליק נר מאשר לקונן על החושך".
