לאכול את הלב

יום ראשון בתוכנית:
מה אני צריכה את זה? יודעת מה מותר ומה אסור. אני באמת צריכה מישהו שיגיד לי מה לאכול? אבל מה, נחמד הסרטון היומי שמגיע במייל. יאללה שיהיה, רזים לא נצא מפה. אבל אולי נחכים קצת על הדרך.

יום 12, יום ראשון לאתגר:
אמצע חול המועד סוכות. מי מפסיק לאכול מתוקים ובצקים באמצע חג? שבת וחג שני עוד לפנינו. אבל איך אפשר לאכול מכל השטויות האלה אחרי 11 יום של שטיפת מוח על כל הנזקים שהם גורמים? רק תחזירו לי את הזירו שלי!

יום 19:
דיכאון דיכאון דיכאון. הגוף במצב טוב, הנפש קורסת. כל היום עסוקה באוכל. בודקת מתכונים כמו כלה צעירה שבחיים שלה לא בישלה. הכול זר וחדש וצבעוני ומקסים. מי היה מאמין שלגמבה יש טעם? לא ירדתי גרם. טוב, כמעט. שניים־שלושה קילו לא נחשב. זה של החגים. מה קורה עם הזירו שלי?

(יומן מסע אישי של כותבת שורות אלה, התוכנית "ממאבק לשחרור")

איך הייתם מגיבים לו היו מנסים למכור לכם כדור אחד שהוא התרופה המתאימה ביותר לכל דבר והיפוכו? כדור שהוא המענה המדויק כשאתם עייפים וכשאתם לא מצליחים להירדם; כשאתם רעבים וכשאתם מתפוצצים מעודף אכילה; כשאתם מבואסים וכשבא לכם לחגוג? ובכן, האדם הסביר היה מגחך ולא מוכן לתת שקל מכיסו למוכר השרלטן. אלא שאם תשאלו את האחים גיל ושותפם יגאל רווה, הם יגידו לכם שזה בדיוק מה שאתם עושים מדי יום ביומו, בדרך כלל, לפחות כמה פעמים.

לכדור הקסם השרלטני הזה קוראים סוכר ופחמימות. רעבים? תנו לנו איזה בורקס או פרוסת עוגה. מפוצצים מארוחה מוגזמת? יאללה, קינוח! חוגגים יומולדת? נשב על מגש פיצה עם החבר'ה. מבואסת שהחבר לא מתקשר? נרד לבד על מכל גלידה. מתקשים להירדם? בואו נבדוק מה יש למקרר להציע. נרדמים באמצע העבודה? נקפוץ עם כמה מטבעות למכונת הממתקים. "איך ייתכן שאותו חומר בדיוק יכול להועיל לדברים כל כך סותרים?", שואל עומר גיל, "השכל הישר מבין שזה לא ייתכן. מה מביא אותנו בכל זאת לחזור לפחמימות ולמתוקים?". את התשובה מצאו האחים גיל דווקא בנפתולי הנפש של יגאל רווה.

"מדובר בהתמכרות", קובע רווה. "אתה מסיים ארוחה ומרגיש מפוצץ, ובכל זאת מכניס עוד גרעינים ועוד פירות ועוד עוגייה ועוד אחת. אתה יודע שאחר כך תרגיש רע עם עצמך, שתהיה לך נפיחות בבטן ותחושה לא נעימה, ואתה בכל זאת ממשיך. ככה זה כשאתה מכור.

"היום כולם יודעים להגיד שיש להם אכילה רגשית, אבל אם יש אכילה רגשית זה אומר שיש רעב רגשי. אם האוכל מנחם, זה אומר שאני באבל. בוא נפסיק לברוח לאוכל ונטפל באבל, נברר ממה התחושה נובעת ומה הפתרון האמיתי שלה. אם אני רעב מתוך נוסטלגיה, בואו נפתח אלבום תמונות או נרים טלפון לחבר ותיק. מה שאנחנו מבקשים לעשות זה לנתק את האוכל מהרגש, להפסיק לראות בו פתרון לכל בעיה".

 

ביס קטן באמצע הצום

רווה, מלך הדימויים והמשלים, מדמה את ההתמכרות למי שיש לו גומייה חזקה שקשורה לגב שלו, בשעה שהוא מנסה להגיע מנקודה אחת לאחרת. אתה יכול להתקדם יפה, אולי אפילו להגיע לנקודת היעד, אבל כל עוד לא ניתקת את הגומייה היא תחזיר אותך בבת אחת לנקודת המוצא. במילים אחרות, דרושה גמילה מהתלות בסוכר ובפחמימות. "מה שאנחנו מנסים להשיג בתוכנית שלנו הוא לא רק שנצליח להימנע ממה שמזיק לנו לתקופה מסוימת, אלא גם להתמיד בכך", הוא מסביר. "אנחנו מבקשים לנתק את גומיית התלות הזו שמחוברת לרובנו לגב".

בתוך כך, עלתה לרווה מחשבה נוספת: אם בכל העולם ידוע ש־96 אחוז מהדיאטות מועילות לזמן קצר בלבד, ובסופם המרזה חוזר למשקלו המקורי ואף מעבר לכך, זה אומר שהבעיה היא לא שאלת משקל אלא שאלה של התמדה. "אמרתי לעצמי: אם מדובר בעניין נפשי, למה זה בידיים של דיאטנים? זה צריך להיות בידיים של מומחה להתנהגות. מצאתי את עצמי יושב וכותב את מה שהפך להיות הספר שלי, 'ממאבק לשחרור'. עם התובנות שנכתבו בו הגעתי לפגישה עם האחים גיל".

עד לפגישה המדוברת הספיק כל אחד מהצדדים לצעוד קילומטרז' לא מבוטל בנתיב משל עצמו. בעוד רווה (52) עסק באימון מנהלים של ארגונים גדולים וניהל בית ספר להכשרת מאמנים, עומר ואביב גיל הלכו וצללו יותר ויותר לתוך עולם התזונה הטבעית. האחים גיל הם תאומים זהים בני 36 שגדלו בבית שוחר בריאות. "היינו ילדי כאפות שמביאים לטיולים פירות יבשים כשכולם מעמיסים חטיפים", מחייך אביב, "אצלנו בבית זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. לאמא שלנו יש טראומה מאמא שלה, שלא משנה מה הכינה, היא קודם כול שמה בקבוק שמן בסיר. מצד שני, אבא שלה דיבר כל הזמן על טבעונות ועל מזון מבוסס ירק. אמא שלנו נקרעה בין שניהם. היא החליטה שלמשפחה שלה היא תבשל אוכל בריא ולא יהיו ממתקים בבית. זה לא היה אסור, אבל בבית לא היו קולה ולא ויטמינצ'יק.

רוצים ארטיק? קחו כסף, רדו לאכול למטה. זה היה נטול כפייה לחלוטין. ובלי שהיא התכוונה בכלל, נושא התזונה הפך לתחביב שלנו".
מגיל צעיר התאומים קראו ספרי תזונה מספריית הסבא שלא הכירו, והתפריט שלהם נבנה בהתאם לכך. את המשמעות הבינו רק בצבא. "זו הייתה הפעם הראשונה שעומר ואני נפרדנו", מסביר אביב. "עד אז עשינו את כל המסלול יחד – אפילו מקורס טיס עפנו בדיוק באותו שלב – אבל אז אני הלכתי לשייטת ועומר הלך לסיירת. בכל פעם שסיימנו מסלול קשה, המפקד ציין כל אחד מאיתנו כיחיד במחלקה שלא חלה ולא נפצע. אני בשייטת, בקור, עומר באימוני סיירת. שנינו לא ראינו מרפאה צבאית מבפנים. קלטנו שאנחנו חריגים בנוף, ודיברנו על זה בבית בשבת. ואז אמא שלנו אמרה: 'טוב, מגיל צעיר אתם אוכלים בריא'. שם ירד לנו האסימון. הבנו שהדבר הזה עובד".

בצד התחביב התזונתי שהלך ונחקר, הלך כל אחד מהתאומים לכיוון משלו: אביב עבד באינטל ועומר עסק בחינוך. במקביל הם ניסו דרכי תזונה שונות, ובכללן טבעונות, נטילת ויטמינים ותוספי תזונה, מה שיצר אצלם בלבול גדול. באותה תקופה אביב הכיר את לירון, לימים אשתו, שמנהלת בית ספר לשיווק באינטרנט ומסייעת לאנשים להפוך את התחביב שלהם לעסק. "לירון אמרה לנו: אתם אוהבים את נושא התזונה כל כך, לכו תלמדו את זה כמו שצריך ותרימו עסק", מספר אביב.

הם יצאו להתמקצע בתחום: שנתיים במכללת "אילמה" של הרב יובל אשרוב, ושנה נוספת במכללה של ד"ר גיל יוסף שחר, "רפואה תזונתית על פי גישת הרמב"ם". במקביל הם החלו להעלות ליוטיוב סרטונים פופולריים שבהם שיתפו את הידע שצברו ובנו לעצמם שם. אחרי סבב הרצאות קצר פתחו השניים את תוכנית ההרזיה האינטרנטית "בריאות ומשקל מנצחים בשישים יום", כדי להגיע לחשיפה רבה יותר. הם זכו לפופולריות יפה, ואפילו לריאיון משותף בעיתון זה, כשהם עושים מאמץ להנגיש את הידע שצברו באופן ידידותי לשומע. הם מרדו בתפיסת ספירת הקלוריות המקובלת בעולם הדיאטות, והפנו אצבע מאשימה לסוכר ולשומנים שאינם מן הטבע ומן החי – ועדיין, גם להם לא היה מענה למטוטלת הדיאטות, שמביאות לתוצאות רצויות אך אלו נעלמות עם הזמן.

ואז הגיע יגאל. "לא סבלתי מעודף משקל", מספר רווה, "אבל אשתי ניסתה כל מיני דברים, כמו שבוע של שתיית מיצים בלבד, ותמיד הצטרפתי אליה. בין השאר היא הגיעה לאיזו תוכנית ניקוי רעלים שהיו חברים בה 150 איש. ביקשתי שתתמצת לי את עיקרי התוכנית לשורה אחת כדי שאוכל להשתתף גם, והיא תיארה את ההנחיה המרכזית, להימנע במשך חודש מ'ארבעת הלבנים' – סוכר, קמח, אורז ותפוח אדמה. במהלך התוכנית הבנתי שמדובר בשלוש דקות של התמודדות עם החלק התזונתי, ושלושים יום של התמודדות נפשית".

נחוש לצלוח את האתגר, ויתר רווה על כל האיסורים ויצא לדרך. התופעות הפיזיולוגיות שליוו אותו במהלך אותו חודש הצליחו להפתיע אותו. "סבלתי מכאבים במפרקים, סחרחורת, וזרמים חשמליים ברגליים", הוא מתאר. "באתי בגישה אורתודוקסית, בלי חיפופים. כמו שלא תעלה בדעתך להגיד ביום כיפור: 'טוב אני לוקח רק ביס קטן וממשיך בצום', כך גם כאן.

"לעומת זאת, שמתי לב שכל השאר נותנים לגיטימציה לחפפנות ומצויים בציפייה קבועה שייגמר חודש הניקוי ונחזור למתוקים. אמרתי כבר אז: כל ה־150 יחזרו למקום שבו התחילו. אז למה כל הסבל הזה עכשיו? אני הרי סובל מתופעות ניקוי קשות כל כך, ואני לא מוכן לעבור את זה פעם נוספת.

"קראתי מאמר של דיאטנית שעסק בניקוי רעלים, שם היא מסבירה שככל שאתה סובל יותר זה מלמד שהגוף שלך רעיל יותר ונדרש לניקוי. הבנתי שאני למעשה עובר גמילה קשה מרעלים. התחלתי לכתוב יומן ובו תיארתי מה עובר עליי, ושמתי לב שבעצם אני משתמש בכלים שלאחרים אין; כלים של מורה להתנהגויות, כלים שלא קשורים דווקא לתזונה. בשבוע השני הקושי הפיזי דעך והתחיל הקושי הרגשי – געגועים לאוכל החביב עליי, נוסטלגיה למטעמים של אמא או של הילדות, וכמובן הפיתוי למה שהפרסומות מקדמות".

על מדף בביתו של רווה חיכה לו במהלך החודש אוסף הריבות הגדול שלו – 14 ריבות שונות מכל העולם, ובהן ריבות מפירות שלא קיימים בארץ. "הסתכלתי על זה יום אחד והבנתי שמצד אחד, בתוך תוכי אני מחכה שהחודש ייגמר ואוכל לחזור לריבות שלי – ומצד שני הם הנזק שאני נמנע ממנו כעת", הוא מספר. "חשבתי לעצמי: איך ייתכן שאותו מוצר הוא גם הפרס וגם האויב? באותו רגע קמתי וזרקתי את כל הריבות לפח".

רווה פרש מעבודתו בלי לדעת לאן פניו, והחל להקדיש שמונה שעות ביום לכתיבת הספר "ממאבק לשחרור". "בעיית ההתמדה בתזונה נכונה לא נוגעת לחוסר בכוח רצון אצל האיש שפתח בדיאטה", מסביר רווה, "אלא בכך שהוא לא מבין שהוא מצוי בהתמכרות. הוא צריך לעבור שלבי גמילה פיזית ובעיקר רגשית כדי לקיים אורח חיים בריא קבוע. רק במצב כזה, כשהמאכלים המזיקים לא מדברים אליו יותר, יוכל האדם להחשיב עצמו למשוחרר באמת".

טעם החיים

יום 34:
התעוררתי ביקיצה טבעית עם חיוך ענק על הפנים. בחמש בבוקר. הציפורים ואני. מה עושים בשעה הזו? יאללה, שיהיה ספורט. אני אשכרה מזיזה את הרגליים. בחמש בבוקר.

יום 42:
המטבח חזר להיות הממלכה שלי. מי צריך מתכונים מי? מלכת בית התזונה הטבעי שולטת בעניינים, זוזו לי מהדרך. רק מה, נקודת השובע מוסרת ד"ש מסיציליה. איפה אני ואיפה איזון בכמויות. מה זירו עכשיו? נראה לכם?

יום 65:
כבר חודשיים בלי מסטיק, בלי פיצה, בלי זירו, בלי נפיחות בבטן ובלי שינה טרופה. יש מצב שאכלתי רק פעם אחת היום? נהייתי מאלה שפתאום שוכחות לאכול? איכס!

מושג השחרור הפך לדומיננטי בתפיסה של רווה כבר כששימש מנחה מנהלים. "כדי להביא מנהל לתפקוד טוב אני קודם כול צריך לשחרר אותו מתפיסות מוטעות קודמות שלו", מסביר רווה. "אם יש לו תפיסה שבוס טוב הוא בוס שצועק על כולם – אולי משום שכך התנהג הבוס הראשון שלו – אני צריך לשחרר אותו מזה לפני שאני נותן לו כלים חדשים לניהול נכון. כך גם בתזונה: אחרי שתשתחרר מהמיתוסים שקשורים באוכל ומהרגלים ותפיסות קודמות, תוכל באמת לבחור מה נכון לך לאכול, מתוך מקום משוחרר ורגוע ולא מתוך מאבק".

עם התובנות הללו פנה רווה לחברות דיאטה שונות, ואפילו זכה להתלהבות רבה מצד מנהלים, אבל גם למגבלה שלא היה מוכן להשלים איתה: שהמילה "שחרור" לא תוזכר במהלך התוכנית. "השחרור, כאמור, הוא הדבר המרכזי בתפיסה שלי", מסביר רווה, "והנה מנהלת של חברת דיאטות גדולה וידועה אומרת לי שהמילה הזו לא באה בחשבון, כי מדובר בהתמודדות לכל החיים. חשבתי שהיא תיתן הסבר תזונתי להתמודדות הזו, אבל התברר שמדובר במודל עסקי. היא אמרה לי גלויות שרק כך היא יכולה לשמור את הלקוחות שלה איתה לכל החיים. במילים אחרות, חברות דיאטה בונות על ההשמנה מחדש של הלקוחות, כדי שהם יחזרו אליהן. בדיוק מה שהלקוחות כל כך מתוסכלים ממנו, ורגילים להאשים בו את עצמם. זה המודל העסקי שם".

מאוכזב מהגילוי המטלטל, פנה רווה לאחים גיל, שהוא נתקל בהם בפרסומים בפייסבוק שוב ושוב. החיבור הפך לשותפות ולחברות שבנה מחדש את כל הצדדים. "עד לפני שנתיים היו לנו שתי תוכניות עיקריות: תזונה בשישים יום ותוכנית פעילות גופנית בשיתוף פעולה עם מאמני כושר", אומר אביב. "עם יגאל בנינו תוכנית שלישית שמתעסקת באכילה רגשית: יגאל יתרכז בצד הרגשי ואנחנו נוסיף טיפים תזונתיים. מהר מאוד הבנו שאנחנו מפספסים את המטרה. אי אפשר להסביר את הצד הרגשי בלי להסביר מה כן בריא וטוב לאכול. ואי אפשר לתת תוכנית תזונה שמתעלמת מהצד הרגשי. כך בעצם התחברו התוכניות זו לזו". או, אם תרצו, האחים גיל מלמדים את הלקוחות להקשיב לגוף, ויגאל מלמד אותם להקשיב לנפש.

גם התאומים גיל נהנו על בשרם מהגילויים החדשים. "יגאל הסביר לנו מה ההצדקות שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להמשיך לאכול לא בריא, והרגשתי שהוא מדבר עליי", אומר אביב. "אני הרי מתעסק בזה שנים, אבל נופל בעצמי באטרף למתוקים – ואז מרגיש גם אשם וגם צבוע".

"שואלים אותי תמיד איך אתה יכול ללמד תזונה נכונה אם אף פעם לא היית שמן, אבל זה לא אומר שלא הייתי במאבק", מוסיף עומר. "הידע הרב שצברנו מחזיק לשבועיים, אבל בסוף תמיד מגיעים להידרדרות ולבולמוס מטורף. אתה מוצא את עצמך באמצע הלילה בולס שלוש גלידות ושוקולדים, ומסתיר את זה ומתבייש מעצמך. אני, שמלמד את כולם איך לא להזיק לגוף עם סוכרים, מוצא את עצמי באמצע הלילה מחפש פתרונות ל'קרייבינג'. לאביב ולי יש יכולת מאוד טובה ללמד פיזיולוגיה בצורה פשוטה וטובה, ויגאל מביא את ההשלמה שחיפשנו עבור הלקוחות שלנו וגם עבורנו".

בשנה וחצי האחרונות עברה התוכנית שינויים ושדרוגים, בהתאם לרמת הידע והניסיון שצברו השלושה, ובתוך כך גם קמו קבוצת המשך וקורס מנטורים פרונטלי. בתוך כך הצטרפתי לתוכנית גם אני וניסיתי אותה על בשרי המתמלא והולך.

אז עברנו את ימי הגמילה, מה עכשיו?
"עכשיו מחזירים את המזון לאט־לאט, בכל פעם משהו אחר, ובודקים איך הגוף מגיב לזה", מסביר עומר. "יש לסוכר שישים שמות שונים שמתחבאים בכל מיני תחליפים ואפילו במוצרים שמסומנים כ'ללא סוכר'. רק שהם מתפרקים בגוף בדיוק כמו סוכר ולפעמים אפילו גרוע מכך.

"הגמילה חשובה כי היא מנקה את הטעמים בפה, ופתאום אנחנו מגלים עולם שלם של טעמים שההתמכרות לסוכר סגרה בפנינו. פתאום הגמבה והגזר מתבררים כמתוקים. פתאום להמון מאכלים יש טעם של ממש, דומיננטי ומוצלח. מעבר לזה, פתאום אפשר לשמור על ערנות ואנרגטיות לאורך כל היום, בלי נפילת מתח בצהריים, בלי נפיחות בבטן. כשאני מחזיר מאכלים לתפריט, אני מיד מרגיש אם הגוף מתנגד להם או מקבל את זה בטוב. אני לומד להקשיב לגוף, ומה שלא טוב לו, אני לא מכניס אליו. עודף משקל מגיע מאכילת יתר – אפילו אם המאכל עצמו טבעי ומעולה, כך שאנחנו צריכים להיות קשובים לגוף גם בעניין הכמויות".

בצד הגמילה מסוכרים ושאר מזיקים, מבקשת התוכנית לגמול גם מהרגלי אכילה לא מוצלחים. ללמוד את נקודת השובע במהלך הסעודה עצמה, להסתפק בשתיים־שלוש ארוחות ביום, ולהתרגל לחיים שאינם כוללים לעיסה מתמדת, אפילו לא של מסטיק. המאבק, מסבירים רווה והאחים, הוא מול כוח היצרנים, שיעשו הכול כדי שנחזור למאכלים שלהם. הוא ימתיק אותם ויסמן אותם באופן מבלבל, כדי שנאמין שהם בריאותיים. לצידם נתמודד, בין השאר, עם הכוח החברתי ("מה כבר יקרה? קחי פרוסה קטנה"), ועם כוח הפרסום ("טעם החיים"). מנגד, נבנה לעצמנו אינספור הצדקות: רק הפעם, רק ביס קטן ממה שלגמרי לא מועיל לגוף שלנו, כי בא לי, כי טעים לי, כי זו הזדמנות חד־פעמית, כי אני בנפילת אנרגיה, כי חייבים לחגוג, כי מותר להתאבל, וכמובן – מה טעם החיים בלי משהו מתוק?

כאן נכנס לתמונה רווה עם כלים להתמודדות. אחד מהם הוא חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה של התוכנית. ותתפלאו, מתכונים ותמונות של מאכלים בריאים ויפים לעין הם לא הסיפור הדומיננטי שם. "המטרה של המועדון היא בעיקר השיתוף", מסביר אביב, "היו לנו דיונים על מתכונים ותמונות של מאכלים, שבהחלט מצויים שם אבל באמת בשוליים. המטרה היא שמי שנמצא במשבר או חווה תופעות שהוא לא יודע להסביר, יקבל תמיכה מאיתנו ומהחברים במועדון. אנחנו מאמינים שזה מה שמוביל לשינוי – כשאתה רואה שהמצוקה שלך היא אוניברסלית, שכולם נמצאים באותו המקום, אתה יכול לקום יותר בקלות".

"ככל שהאדם תלוי יותר במקור חיצוני שיגיד לו מה לאכול וכמה, הוא מזמין לעצמו נפילות", מסביר עומר. "כי ברגע שלא יהיה מי שינחה אותו, מפלצת ההתמכרות תגיד לו – יאללה, תשתחרר. הוא ימצא הצדקה לאכול אוכל שלא נכון לו, וגם לא ידע להקשיב לגוף שלו.

"יותר מזה, אני לא מכיר את הגוף שלו. אם אמרתי לו לאכול כמות קטנה מדי או גדולה מדי, גרמתי לו נזק. זה חוסר אחריות. אני עצמי לא אוכל היום כמו אתמול כי הטמפרטורה השתנתה או כי אני במצב גופני אחר. אגב, לי עלים ירוקים עושים לא טוב. איך מישהו אחר יכול לקבוע בשבילי מה נכון עבורי? ילדים עושים את זה מצוין. אם אתה מגיש לילד משהו שלא טוב לו, גם אם תתחנן הוא לא יאכל את מה שנתת. הוא יבחר דבר אחר".

"מה שחשוב בתהליך השינוי הוא עם מי אתה מנהל מערכת יחסים", אומר רווה. "האם אתה בכלא של האוכל, ביחסים של אסיר וסוהר עם קצת סיבובים בחצר, או שאתה בדיאלוג עם הדחף. מביט מהצד על הסיטואציה ולומד לנתח אותה וללמוד ממנה, ואז אתה משוחרר. כשבא לך מתוק, אתה שואל את עצמך למה בעצם בא לי עכשיו משהו שבשכל אני יודע שאתחרט עליו ושיגרום לי לשינה פחות איכותית ובטן נפוחה והשמנה? בזה אתה צריך לטפל".

 

אכול כפי יכולתך

לצד המחקרים הרבים שאתם מביאים בתוכנית, יש מחקרים שמוכיחים שהגוף תמיד ישאף לחזור למשקל הכי גבוה שהיה בו. שהשינוי הוא זמני.
"נעשו הרבה מחקרים בנושא", מסביר עומר. "המשקל הישן הוא אכן המצב הבטוח והמוכר לגוף, ואם אדם יוריד הרבה מאוד במשקל, הגוף ירצה להעלות את התרמוסטט למשקל הגבוה יותר, מה שנקרא: Fat set point. לכל אחד מאיתנו יש נקודה של אחוזי שומן שהגוף שומר עליה בקנאות. הגוף התאזן לנקודה הזאת ולכן הוא יעשה הכול כדי לשמור על אחוז השומן הזה. אפשר לפרוץ את הנקודה הזאת, אבל צריך סבלנות.

"הגוף שלנו עדיין לא התרגל לעידן השפע, אז הוא משוכנע שצריך לאכול כמה שיותר ומהר ועכשיו, כי מי יודע מתי תהיה שוב בצורת או מחסור אחר. אפשר לשנות את הנקודה הזו בגוף, לשכנע את הגוף באמצעות שמירה על אורח חיים בריא לאורך זמן. לא להרשות לעצמי לטרוף המון ולמחרת לצום מרוב כעס על עצמי, אלא לשמור בעקביות על שגרה שלווה של תזונה נכונה. במצב כזה הגוף מבין שאין צורך במחסני חירום מוגזמים. כשאתה בשלווה, תרד במשקל. כשיש סטרס – תעלה".

מילדות מסבירים לנו שארוחת הבוקר היא הכי חשובה ביום. אצלכם ההוראה הזו נעדרת. למה?
"מערכת העיכול מתחילה לנוע כשאנחנו קמים בבוקר בתהליך התעוררות איטי", מסביר עומר. "ארוחת בוקר היא דבר חשוב, וצריך לאכול כשרעבים. תאכל כשאתה רעב. אם זה בבוקר, תקרא לזה ארוחת בוקר".

תמונת הנושא של קבוצת הפייסבוק "ממאבק לשחרור – המועדון" נושאת את מה שמכנים שם "גרף השינוי". הגרף הזה נלמד באופן מפורט במהלך התוכנית, והוא אינו מתייחס לשינוי במשקל אלא למצב הנפש. ייאוש הוא חלק בלתי נפרד, הכרחי אפילו, בדרך לשחרור. "אדם משוחרר – אחרי כל השלבים בגרף השינוי – לא רק מבין שכלית מה נכון לו, אלא גם רגשית", מסביר רווה. "הוא מבין שזה קשור לא רק לאוכל, אלא לכל תחום שבא לכסות על הרגש – קניות, עישון וכדומה. כל הדברים האלה הם פלסטר על משהו עמוק יותר. יש גירוי, והוא גורם אוטומטית לחפש פתרון קל. תפקידנו לזהות את הגירוי, ולא להגיב לו אוטומטית. כך אנחנו בונים הרגלים חדשים. אנחנו מתחילים באיזה היי ואחר כך נוחתים עמוק, אבל בלי לעבור בנקודת הייאוש לא נצליח לקום לדרך חדשה באמת. אין איך לדלג על זה".

בתוכניות דיאטה אחרות יש שקילה שבועית שהיא חלק מהטקס, אבל אתם ממליצים לא להישקל. מדוע?
"יש לי חזון שלא יהיה יותר ביקוש למשקל והמכשיר הזה יצא מהעולם", עונה עומר. "המשקל לא אומר שום דבר על מצב הבריאות שלך. אנשים מתחילים פעילות גופנית ועולים במשקל ומתבאסים. המספרים על המשקל הם לא הכול. להפך. הרי ברור שיש הבדל בין מסת שריר לעודפי שומן. אנשים מגיעים למצב שהם נראים נהדר ומרגישים מעולה, אבל רק המספר על המשקל קובע את מצב הרוח שלהם. שקילה קבועה הופכת אותם לתלותיים לגמרי, כל 500 גרם גומרים אותם. והרי אדם מאוזן יעלה וירד 3־2 קילו כל הזמן, בגלל ויסות נוזלים. אז למה זה טוב? זה דווקא מביא לתוצאה הפוכה, כי האכזבה פותחת פתח להישבר ולאכול שטויות".

"מי שרוצה תוכנית דיאטה רגילה, יש בשפע ברשת, ובחינם", אומר אביב. "העניין פה הוא שינוי תפיסה".
"מי ששואל אותנו: מה, לעולם לא נטעם יותר משהו מתוק או פחמימתי? אני עונה: תאכל מה שאתה רוצה. אבל תבוא מבחירה", משלים רווה. "תבוא ממקום שלא נמצא בהתמודדות, ממש כמו שאתה שותה כוס יין מדי פעם. אלכוהוליסט בגמילה לא מבין איך אתה לא חייב לגמור את הבקבוק. אתה יודע שזה פשוט כוסית לחיים וזהו. בכלל לא בא לך יותר".

יום 78, מלון באילת:
אוכלת רק מה שטוב, חוץ מקצת ממה שלא טוב. לילה ראשון של שינה גרועה (אחרי חודשיים וחצי), או מה שפעם קראתי פשוט שינה. בחיים לא עושה על עצמי יותר ניסויים. גם לא במלון. תנו לי בשר כמה שפחות מתובל ומלא סלט קצוץ. תעיפו מפה את הרעל הזה. קינוח מפנק, עלק.

יום 85:
לא תודה, לא רוצה תוספת. שבעתי. גם לא קינוח. כאמור, שבעתי. כן, גם אני הופתעתי לגלות שיש קשר בין שבעתי לקינוח. לא, לא שומרת. פשוט שבעתי. זירו? תזכירי לי מה זה?

יום 90:
"את נראית אחלה, ירדת מקסים. אבל איך את מתפנקת? מה הטעם אם הכול אסור?". זוזו לי מהדרך. סלט קצוץ עם קישואים ופטריות מוקפצים. *זה* פינוק. שינה קלילה ואנרגיה קבועה לאורך כל היום, *זה* פינוק. תראו איך הגוף שלי מבסוט מהאנרגיה הטובה שאני מכניסה לו. כן, על הדרך גם ירדתי במשקל. ככה זה כשמקשיבים לגוף. למי קראת דיאטה?

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il