"חלאס", אומר לי העיתונאי האמריקני ברט סטיבנס בישראלית צחה, כשאנחנו יושבים מחוץ לסניף סטארבקס בוושינגטון הבירה, באחד מימי ועידת השדולה הפרו־ישראלית איפא"ק. "כמה זמן ביבי יכול להמשיך להיות ראש ממשלה?", הוא יורה. "הרבה ישראלים אומרים את המילה הזו בדיוק. בדמוקרטיה חייבים שהשלטון יתחלף מדי כמה שנים, והגיע הזמן".
סטיבנס תומך במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, ונחשב לניאו־שמרן ופרו־ישראלי. לפני חודש הקדיש את טור הפרשנות השבועי שלו ב"ניו־יורק טיימס" למתקפה חריפה נגד ראש ממשלת ישראל: "זה זמנו של נתניהו לעזוב", טען בכותרת, ובמאמר עצמו השווה בין ראש הממשלה לבין הנשיא ריצ'רד ניקסון, שהתפטר מתפקידו בעקבות פרשת ווטרגייט. "ערמומי", "פגום" ו"רעיל" – אלו רק כמה מהכינויים שהדביק סטיבנס לנתניהו.
לא תמיד הוא התבטא כך. בזמן המאבק נגד הסכם הגרעין האיראני, למשל, היה סטיבנס בין העיתונאים האמריקנים המעטים שצידדו בישראל, ולא בעמדתו של הנשיא ברק אובמה. "לפני שנה טענתי שביבי הוא ראש ממשלה טוב מכפי שאנשים מוכנים להודות", הוא מזכיר מאמר אחר, שבו מנה את הישגיו של נתניהו. "תראה, הוא בנאדם מורכב, בלשון המעטה. אני אומר: תודה לך, נתניהו, על שישראל חזקה כיום משהייתה לפני שנכנסת לתפקידך, אבל היא מדינה דמוקרטית, וחילופי שלטון מקדמים את הדמוקרטיה. בתי הקברות מלאים באנשים שלא היה להם תחליף. לדעתי, הכנסת אנרגיה חדשה לפוליטיקה הישראלית וקידום הדור הבא, יביאו למדינה שלכם הרבה מאוד כוח".
בבית הקפה שבו קבענו להיפגש הושמעה מוזיקה חזקה והקהל היה רועש, אז סטיבנס הציע לשמחתי שנשב בחוץ. "ארחם עליך, אני יודע מה זה לתמלל ריאיון ארוך", הוא אמר. בחוץ אני מגלה שבשבילו, כתושב ניו־יורק, מזג האוויר של וושינגטון בסוף מארס לא נחשב קר כלל; בשבילי, ישראלי ששכח להביא מעיל, קר די והותר. אנחנו יושבים בכיכר הסמוכה, שסביבה עצים נשירים ומזרקות מים קטנות. סטיבנס אוכל עוגת בראוניס ליד הקפה, ומדבר לאט, בוחן כל מילה. לרגע לא יוצא משלוותו. אנחנו מדברים אנגלית, אבל מדי פעם הוא זורק מילים בעברית: בשנים 2002־2004 היה סטיבנס העורך הראשי של העיתון הישראלי ג'רוזלם פוסט, וגר בירושלים. מהשנים ההן הוא מכיר לעומק את המילה חלאס, את ישראל, וגם את הישראלים.
אין ימין, אין שמאל
הוא נולד לפני 45 שנה בניו־יורק, להורים יהודים חילונים. סבו מצד אביו שינה את שם המשפחה מארליך לסטיבנס. אביו עבד במקסיקו־סיטי, ובמהלך שנות מגוריהם שם למד הבן ספרדית. יש לו תואר ראשון בפילוסופיה פוליטית מאוניברסיטת שיקגו, ותואר שני בפוליטיקה השוואתית מבית הספר לכלכלה בלונדון. כיום הוא נשוי לקורינה דה־פונסקה וולהיים, מבקרת המוזיקה של הניו־יורק טיימס, והם מתגוררים עם שלושת ילדיהם במנהטן.
מקום עבודתו הנוכחי הוא כאמור הניו־יורק טיימס (וגם רשת הטלוויזיה אן־בי־סי), אבל במשך שנים היה חבר בצוות המערכת של המתחרה העירוני, הוול־סטריט ג'ורנל, הנוטה לימין. סטיבנס כתב שם טור שעסק במדיניות חוץ, והיה סגן עורך עמוד הדעות והממונה על עמודי הדעות של מהדורת העיתון באירופה ובאסיה. בשנת 2013 זכה בפרס פוליצר על פרשנויותיו, ועמדותיו מאתגרות את השיח השמאלני והימני – בארה"ב הם מכונים "השיח הליברלי" ו"השיח השמרני" – בנושאים רבים, ממדיניות חוץ ועד שינויי האקלים.
ובאפריל 2017 נשכר על ידי הניו־יורק טיימס כדי להשמיע לקוראי העיתון קולות אחרים, שמרניים יותר, בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ שהיממה את המערכת. "סטיבנס יביא לעיתון נקודת מבט חדשה", כתבו אז מנהלי הניו־יורק טיימס במכתב לעובדים.
לא רק בנוגע לישראל מציג סטיבנס קול מעט שונה מזה של מקהלת עיתונאי השמאל האמריקני. בסוף השבוע שקדם לוועידת איפא"ק השלים רוברט מולר, תובע מיוחד לחקירת ההתערבות הרוסית בבחירות לנשיאות ארה"ב, את דו"ח החקירה שלו. לפי התובע הכללי של הממשל הפדרלי, הדו"ח קבע שלא נמצאו ראיות לקנוניה בין קמפיין טראמפ לממשל הרוסי. רוב העיתונות האמריקנית עשתה ככל יכולתה לשמר את הנרטיב ההפוך, שאותו טיפחה במשך שנתיים, אבל לא סטיבנס.
"אם טראמפ ייבחר מחדש, ייזכר היום הזה כיום שבו נסלל המשך דרכו בבית הלבן", מסביר לי סטיבנס. "זה כמו שחיסול אוסמה בן־לאדן היה היום שבו ברק אובמה זכה בקדנציה השנייה שלו. הסיבה לכך פשוטה: הנרטיב של התקשורת, שאויביו של טראמפ האמינו בו, לא רק התמוטט אלא התפרק. תמיד טענתי שצריך לתת למולר לקיים חקירה וחייבים לקבל את תוצאותיה, לטובתו של טראמפ או לרעתו. ביקרתי את השמרנים שתקפו את מולר, כי חשבתי שלעולם לא נקבל דו"ח חקירה מעמיק מזה שהוא צפוי להפיק. עכשיו השמרנים אסירי תודה על שלא הצליחו לגרום לפיטוריו.
"אני שמח שהחקירה נערכה, כי היו חומרים מטרידים: כמה וכמה בכירים בקמפיין טראמפ היו בקשר עם גורמים ברוסיה, והרשויות היו חייבות לבדוק זאת. מסקנתי היא שהמערכת עבדה. מה שמשעשע אותי הוא שעכשיו הליברלים, תומכיו הגדולים של מולר, התחילו להפנות אליו גב, והשמרנים – שהיו מבקריו – תומכים בו".
אף שהוא רפובליקני, ולמרות קולו היוצא דופן בין רוב חבריו בעיתונות האמריקנית, סטיבנס אינו חבר בקהל התומכים של נתניהו. "הצחיק אותי לשמוע שקרולין גליק – שגויסה על ידי לג'רוזלם פוסט כשהייתי העורך הראשי – מגדירה אותי כשמאל קיצוני", הוא אומר. גליק, מועמדת לכנסת ברשימת "הימין החדש", שיתפה בעמוד הפייסבוק שלה מאמר שכתב סטיבנס אחרי הפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג, ובו הטיל חלק מהאשמה על טראמפ. "הייתה לי הרגשה שברט סטיבנס יפנה את גבו לישראל וליהודים כדי לרצות את אדוניו החדשים בשמאל", כתבה אז גליק.
"כולם יודעים שאני התומך הגדול ביותר של ישראל ושל הציונות", מבהיר סטיבנס. "אני נוקט עמדה ניצית בנושאי ביטחון באופן עקבי, מאז ששימשתי כעורך הג'רוזלם פוסט. ובכל זאת אני חוזר ואומר שנתניהו בשלטון זמן רב מדי, ויש כלפיו האשמות קשות בשחיתות. אתה חייב להיות בעל תפיסה פוליטית קיצונית מאוד, כדי להאמין שיש רק אפשרות אחת בבחירות בישראל. איך אפשר להגיד שאדם כמו בני גנץ, שמתגאה בכך שהשאיר בעזה הריסות, הוא שמאלני? בהשוואה למי, לאהוד ברק, שהיה בקמפ־דיוויד? בהשוואה לאהוד אולמרט, שב־2008 הציע למחמוד עבאס להקים מדינה? זה אבסורד. הרי נתניהו לא מנהל כאן קמפיין נגד שלמה בן־עמי או נגד מרצ, אלא נגד רמטכ"ל לשעבר של צה"ל. לא משנה מה תחשוב עליו, לטעון שהוא יפקיר את ביטחון ישראל, זה מצחיק.
"בשדה הפוליטיקה האמריקנית, אני השתניתי הרבה פחות מהמפלגה הרפובליקנית. אני עדיין חושב שזה רעיון לא טוב לשאת ולתת עם דיקטטורה כמו קוריאה הצפונית, ושאסור לארה"ב לצמצם את מספר חייליה בסוריה. אני מאמין בסחר חופשי, במיוחד עם מדינות ידידות באסיה. תמכתי במינוי השופט השמרן ברט קוואנו לבית המשפט העליון. מי שאומר שאני שמאלן כנראה נמצא עמוק בימין הקיצוני. בעיניי, מדכא שהמפלגה הרפובליקנית רואה אדם כמוני, שתומך בקפיטליזם ובישראל, כלא מספיק שמרן. זה אומר שהיא מקטינה את האוהל שלה במקום להרחיב אותו, כפי שצריכים לעשות בפוליטיקה טובה".
לא להיפרד, לא להישאר
לא הרחק מאיתנו מתכנסת ועידת איפא"ק – 18 אלף אמריקנים, בעיקר יהודים, שהתקבצו מרחבי ארה"ב כדי להביע תמיכה בישראל. כמה שבועות לפני כן הצטרפה השדולה לביקורת על מהלך הצירוף של "עוצמה יהודית" לאיחוד מפלגות הימין. סטיבנס מסכים עם הגינוי: "מה שביבי עשה בסיפור הזה היה מביש. נקודה. זו אחת הסיבות לטור שכתבתי עליו. היה הרבה יותר חכם מצידו להימנע מזה. כל ראש ממשלה ישראלי הוא דמות מובילה בעם היהודי – ואני בכוונה לא אומר 'מנהיג העולם היהודי' – אבל את ההחלטה הזו נתניהו קיבל רק בשביל האינטרס האישי שלו, לא בשביל האינטרס של העם היהודי".
נשים את המקרה הספציפי הזה בצד; האם נתניהו אשם בריחוק שנוצר בין ישראל לשמאל האמריקני?
"שני הצדדים כאן אשמים. זה לא קשור לנתניהו כראש ממשלה, אלא לאבולוציה הפוליטית של השמאל. אני חושב שהגירושין בין ישראל לשמאל האמריקני הם יותר באשמת זה האחרון, שנותן תירוצים לאנטישמים כמו אילהן עומאר", הוא מתייחס לחברת בית הנבחרים המוסלמית הראשונה, נציגת מינסוטה, שהתבטאויותיה האנטישמיות הסעירו בחודשים האחרונים את המערכת הפוליטית בארה"ב. "בשמאל האמריקני לא מכירים בכך שישראל מנסה לעשות שלום מאז שנת 1993, אם לא לפני, ואילו הצד הפלסטיני דוחה כל הצעה ומקדם טרור. השמאל לא מבין שלכל ראש ממשלה ישראלי יש אחריות על ביטחון תושבי המדינה, ושאף ראש ממשלה לא יקבל פעולות כמו 'צעדת השיבה', במירכאות. היסטורית, צריך לדבר על הכישלון של השמאל בהבנת הדמוקרטיה הליברלית הישראלית, שנמצאת במצור, ושאויביה הקיצוניים והחמושים מבקשים את השמדתה ולא מוכנים לכל פשרה.
"כל זה לא אומר שנתניהו אינו אשם. ישראל יכולה להיות חכמה יותר בהתמודדותה עם המצב הזה, שבו היא לא יכולה לאפשר לעצמה להיפרד מהפלסטינים אבל גם לא יכולה לחיות עמם יחד. ההתנהגות הדמגוגית של ביבי כלפי הערבים הישראלים בעייתית מאוד גם היא, וכך גם הקשר שלו עם ראש ממשלת הונגריה, איש הימין ויקטור אורבן. חוק הלאום לא עוזר לכל מה שציינתי, ולא השיג כלום, אם כי לדעתי הגזימו בביקורת כלפיו".
במישור הדיפלומטי ישראל פורחת, ונמצאת בקשרים מצוינים עם מעצמות ומדינות אסטרטגיות. זה ללא ספק בזכות נתניהו.
"נכון, בהרבה תחומים ישראל שגשגה תחת הנהגתו. הכלכלה צומחת, ומדהים לראות ראש ממשלה ישראלי מבקר במדינות כמו צ'אד, עומאן, הודו ועוד, וזאת כאשר צפו שישראל תהיה מבודדת יותר בעקבות מדיניותו. גם בביטחון הוא מקבל ציונים גבוהים. אבל גם ניקסון היה נשיא טוב וחכם, ובכל זאת היה חייב להתפטר".
חוץ מנתניהו, מי בימין הישראלי יכול להיות ראש ממשלה?
"זו שאלה קשה", סטיבנס עוצר לחשוב. "אני חבר של יובל שטייניץ. אני לא יודע אם הוא חומר לראשות ממשלה, אבל אני אוהב אותו. אני גם לא בטוח שזה מקומי, כיהודי־אמריקני, להיות נחרץ בנושא הזה. רק אגיד שישראל היא מדינה שמפיקה הרבה מאוד מנהיגים – הצבא הוא שגורם לכך, אך גם גודלה של המדינה, והתנאים שהיא נמצאת בהם".
נפתלי בנט?
"לא".
איילת שקד?
"ממש לא".
ובליכוד יש מנהיגים אחרים?
"לא. זו בעיה, כי ביבי הוא 'מר ליכוד' כל כך הרבה זמן, שהוא חנק את כל האחרים. בשלב מסוים דיברו על משה יעלון כאופציה ליורש, אבל ביבי רוצה להיות מלך ישראל לנצח. זה מה שמרחיק ממנו אנשים. גם כחלון היה במקום הזה, וכיום הוא עומד בראש מפלגה אחרת".
מתקדמים לאחור
סטיבנס כאמור אינו אוהד של טראמפ, בלשון המעטה, אבל מצא את הדרך לשבח את הנשיא על מהלכיו למען ישראל – "בניו־יורק טיימס", הוא אומר, ומדגיש שוב: "בניו־יורק טיימס. שזה לא הקהל הכי תומך בו. שיבחתי אותו כשהעביר את השגרירות לירושלים וכשנסוג מההסכם עם איראן, ואהלל אותו בטור נוסף בקרוב, בעניין ההכרה בגולן כשטח ישראלי. העניין הוא שרוב המעשים האלה סמליים. אם ניקח את ההכרה בגולן, זה לא משנה הרבה בשטח. גם העברת השגרירות היא דבר נפלא, אבל היא לא הופכת עולמות".
לתפיסתו, מדיניות החוץ של טראמפ בעייתית מאוד לעולם כולו, ובטווח הארוך תפגע גם בישראל. "הסיסמה שלו, 'אמריקה פירסט', לא טובה לאינטרס שלכם", הוא אומר. בהקשר זה הוא מזכיר את דוקטרינת טרומן – התמיכה האמריקנית ב"עמים חופשיים הנאבקים בניסיונות שעבוד בידי מיעוטים חמושים או כתוצאה מלחץ חיצוני". בהתאם למדיניות הזו הכירה ארה"ב במדינה היהודית שקמה בארץ ישראל. "זה העולם שישראל מכירה: מציאות שבה ארה"ב היא לא רק המעצמה הגדולה ביותר, אלא גם מעורבת במה שקורה במדינות אחרות. טראמפ החליט שהוא לא מיישם את המדיניות הזאת, אז לארה"ב היום לא אכפת ממדינות כמו מונטנגרו או אסטוניה, שחברות בנאט"ו. היא גם מוכנה לבטל את המחויבות הביטחונית שלה לקוריאה הדרומית. ישראל היא היוצא מהכלל, אבל מה יקרה כשהממשל הדמוקרטי הבא יאמר: אני מסכים עם טראמפ, לא צריך להיות השוטר של העולם, וגם לא השוטר בין ישראל לפלסטינים?"
אתה חושש שלמפלגה הדמוקרטית יקרה מה שקרה ללייבור הבריטית, שהמנהיג שלה ג'רמי קורבין חשוד באנטישמיות ומתעב את ישראל?
"בהחלט, האנרגיה הפרוגרסיבית שסוחפת את מפלגת הלייבור מגיעה לארה"ב. זה יקרה אם במפלגה הדמוקרטית לא יהיו זהירים מספיק. כתבתי מאמר שמזהיר מכך, 'המתקפה הפרוגרסיבית על ישראל'. בעיניי יש סכנת קורביניזציה של המפלגה הדמוקרטית, וזה יכול לקרות מהר מכפי שחושבים. יותר ויותר אני חושש שהמרכיבים שתרמו לעלייה של קורבין נוכחים בשמאל האמריקני".
אילו מרכיבים?
"יש חזרה לסוציאליזם כמשהו מקובל ומיינסטרימי, וסוציאליזם תמיד מגיע עם אנטי־ציונות ואנטישמיות. שנית, דעת הקהל של השמאל עוינת את ישראל לא רק בהיבט של מדיניות ההתנחלויות: יש הנחה שישראל הוקמה לא בצדק, ומתנהלת לא בצדק מאז הקמתה. שלישית, יש היררכיה של קורבנוּת: הרעיון הוא שתקיפה של יהודים לא נחשבת, אלא אם כן זה מגיע מהימין הקיצוני, כמו שקרה בפיגוע בפיטסבורג. רק אז יגדירו זאת כאנטישמיות.
"רביעית, כישלון המפלגה הדמוקרטית לגנות את עומאר ופוליטיקאים דומים לה – גורם לכך שהתופעה תצמח. המפלגה לא מוכנה להכיר באנטישמיות החדשה, ובכך שאנטי־ישראליות היא אנטישמיות לכל דבר. בעיניי, המפלגה הדמוקרטית לא יכולה לזכות בבחירות לנשיאות אם היא לא מכירה בכך. הלייבור בבריטניה פגעה בעצמה, ולא תוכל להצליח בבחירות הבאות כפי שהייתה מצליחה אילו לא הייתה מושרשת בה אנטישמיות".
דתות בלי מדינה
ואיפה נמצאת הקהילה היהודית־אמריקנית בשאלת היחס לישראל? סטיבנס מבקש שלא נחבר באופן אוטומטי בין "הליברלים", שרוב יהודי ארה"ב מזדהים איתם, ובין "הפרוגרסיבים". יש הבדל בין שתי הקבוצות, הוא אומר. "אם אתה רוצה מיסים גבוהים יותר, תמיכה ממשלתית בעניים וגישה חופשית יותר לחינוך – אתה 'ליברל'. פרוגרסיביות היא אמונה בכך שאין גבולות, ושאמריקה היא סוכן כל הרוע שיש בעולם. יחד עם התפיסה הזו מגיעה גם שנאת ישראל".
אם הרוב ליברלים ולא פרוגרסיבים, איך אתה מסביר למשל את הגינוי מצד התנועה הרפורמית להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים?
"אני חושב שהתנועה הרפורמית לא מייצגת את רוב חבריה. אנחנו שומעים רבנים רפורמים רדיקליים שאוהבים להיות נודניקים, לצאת בהצהרות, אבל הם לא מייצגים את המיינסטרים של יהדות ארה"ב".
בקהילה היהודית פועלים גם ארגונים כמו IfNotNow, שמותחים ביקורת על "הכיבוש" ויוצאים נגד ישראל ללא הרף.
"הם עושים רעש, אי אפשר לקרוא להם תופעה".
הארגון הזה עושה דמוניזציה אפילו ל"תגלית", פרויקט שהיה עד כה בקונצנזוס. יכול להיות שהדור הצעיר רואה את הדברים אחרת מהוריו?
"רוב יהודי ארה"ב שונאים את מי שמפוצצים את סיורי תגלית" – הוא מתייחס לסרטונים המראים צעירים יהודים שמגיעים לקבוצות תגלית רק כדי לעזוב באופן רועש ומצולם, במחאה על היחס לפלסטינים. "אני, למשל, הייתי ילד בזמן מלחמת לבנון: ישראל הוצגה כתוקפת, היה הטבח בסברה ושתילה, ראינו את אריאל שרון – זה מה שהדור שלי נחשף אליו. אז אני מסכים שיש מקום לדאגה, אבל הפרספקטיבה ההיסטורית מראה שהדור הצעיר תמיד רדיקלי יותר משהוא עצמו יהיה 15 או 20 שנה אחר כך".
ילדיו, בני 9 עד 15, לומדים בחינוך פרטי שאינו יהודי. "בחגים ובימים הנוראים אני מתפלל בחב"ד, אבל אני לא דתי", הוא מרגיש צורך להבהיר. "כשאני רוצה משהו שקשור לדת אני נמשך לתנועת חב"ד, כנראה כי יש לי חברים שהם רבנים שם, וזהו זה. אני לא לגמרי אתאיסט, אבל לא רחוק מזה. אני מרגיש יהודי באופן עמוק; צם ביום כיפור ומציין את החגים, גם בשביל המשפחה אבל גם כי זה חשוב לי בצורה לא ברורה".
באיפא"ק יש היום יותר מעורבות של יהודים אורתודוקסים מאשר בעבר. מה דעתך על זה?
"אני חושב שזה נפלא, אבל זה גם משקף טרנד דמוגרפי ביהדות ארה"ב: הזרם האורתודוקסי גדל, כי יש שם יותר ילדים, ולעומת זאת חילונים ורפורמים מתחתנים יותר ויותר מחוץ לעולם היהודי, או שמסתפקים בלהגדיר את עצמם כ'יהודים תרבותיים'. בעוד שני דורות, לדעתי, גם חלק מצאצאי האורתודוקסים יהיו חילונים, אם כי חסר טעם בעיניי לנסות להעריך מה יקרה מבחינה דמוגרפית.
"אני מאמין ברעיון של חום כלפי כל יהודי. אם אני פוגש יהודי – אני שמח. למה? אני לא יודע, אולי כי הוא יבין טוב יותר את הבדיחות שלי. לא אכפת לי אם הוא חרדי, או אם הוא לארי דיוויד עם ההומור הגרוע שלו. אני מרגיש מחובר ליהדות שלי. בהרצאות שלי אני תמיד מנסה לא להיות 'היהודי שלא אוהב יהודים אחרים'. אני גם שמח שיש לי חברים יהודים שהם דתיים יותר ממני. אני אפילו אסיר תודה על כך. אני מרגיש שאני סוג של כוכב לכת, והחברים האלה מעניקים לי את כוח המשיכה שמאפשר לי להסתובב סביב הכוכב שנקרא יהדות. אני אוהב את המרחק מהכוכב, אבל כוח המשיכה הזה מאפשר לי להיות מי שאני".
אני שואל לעמדתו בעניין מדיניות ישראל בכותל, ועל הרחבה המרוחקת שהוקצתה שם לזרמים הלא־אורתודוקסיים – שהם גם הזרמים הגדולים ביהדות ארה"ב. "בעיניי יהדות התפוצות צריכה לקבל משהו על עשרות מיליארדי הדולרים שתרמה לישראל לאורך השנים", אומר סטיבנס. "מה הבעיה לתת להם אזור תפילה אחד קטן? כשאני מסתובב בירושלים אני רואה בכל מוסד לוחות שחרותים עליהם שמות תורמים כמו צ'רלס ברונפמן ומייקל שטיינהרדט. אלה לא ישראלים. בעיניי ראוי לתת חלק בכותל לאותו אחוז ניכר של יהודים לא־אורתודוקסים. זו פשרה טובה".
רגע – בגלל הכסף, או כי אנחנו עם אחד?
"כי אנחנו עם אחד, אבל גם כי התפוצות עשו המון בשביל ישראל. ישראלים מצפים בצדק לתמיכה הזו, ולכן אני לא חושב שמוגזם לבקש שתעשו גם משהו בשבילנו. הכותל הוא מקום קדוש לכל היהודים, והוא מעבר לעניין פוליטי". כמובן, זה לא רק הכותל: "יש להכיר בגיור רפורמי ובנישואין רפורמיים. אני חושב שצריך להתייחס אלינו כאל בני דודים, ולעיתים גם לתת משהו בחזרה".
קוסטה־ריקה במזרח התיכון
אף שסטיבנס אינו רוצה בהמשך כהונתו של נתניהו, זה לא אומר שהוא תומך ללא סייג ביריביו העיקריים בבחירות הללו, ראשי מפלגת כחול לבן. "אני לא חושב שלהיות גנרל נותן לך את ההכשרה הנכונה כדי להיות פוליטיקאי טוב. זה פשוט עולם אחר. מפקד רגיל לכך שהוא נותן פקודה וממלאים אותה, אבל מי שחושב שזה מתאים גם לפוליטיקה, טועה. השירות הצבאי אמנם מעניק יכולות, אבל הן לא מתאימות בהכרח לעולם הפוליטי. שמע, אהוד ברק היה החייל המעוטר ביותר בצה"ל, אבל ראש ממשלה נוראי. מצד שני, בני גנץ עשה רושם טוב עד כה. הוא כבר מחוץ לצבא מספיק זמן. את עניין הפריצה האיראנית לטלפון שלו שים בצד, זו לא אשמתו".
בסופו של דבר, אחת השאלות המרכזיות בעיני הבוחרים היא ההתנחלויות – האם הן מונעות הסכם שלום, או שהן הכרחיות לשמירה על ביטחון ישראל.
"אם ההתנחלויות היו בעיה, עזה הייתה המקום הכי שלו בעולם", סטיבנס מחייך. "הלוואי שהן היו הבעיה, כי אז היו מפנים אותן והיה שלום. אבל אנחנו רואים בעשורים האחרונים שהן לא לב העניין. ישראל לא נלחמת כיום על גבולות 1967 אלא על גבולות 1948, על הקמת המדינה. יותר מדי פלסטינים לא מכירים בריבונות ישראלית כלשהי או בהצדקה למדינה יהודית. מבחינתם המלחמה היא לא על רמאללה, אלא על תל־אביב. כל עוד זה לא ישתנה, הקונפליקט יימשך.
"אני לא חושב שהגבעה הצרפתית או הרובע היהודי בירושלים הם התנחלויות, אף שמה שמכונה 'החוק הבינלאומי' כן מגדיר אותם ככאלה. גם גוש עציון לא צריך להיות בריבונות פלסטינית. החלום שלי הוא שתי מדינות, שאחת מהן היא מדינה פלסטינית שתחיה בשלום עם כל שכנותיה – מצרים, ירדן וישראל. זה יכול לקחת עשר שנים או מאה, אבל הכדור כרגע במגרש של הפלסטינים. הם חייבים לשנות את הפוליטיקה שלהם ואת הדעה שלהם על ישראל. הפלסטינים צריכים להיות דומים לקוסטה־ריקה: מדינה קטנה שמעניקה הזדמנויות לאזרחיה, לא מנוהלת בידי קיצונים, ושמחה בחלקה. עד שזה יקרה, אין לישראל מה לעשות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
