הנזיפה שספגה דורית שביט משר החוץ הארגנטינאי הקטור טימרמן הייתה בלתי נעימה בעליל. זה קרה בעקבות מזכר ההבנות שנחתם בין ארגנטינה ואיראן בינואר 2013, ולפיו תוקם "ועדת אמת" למציאת האשמים בפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס־איירס. 85 בני אדם נספו כשמכונית תופת התפוצצה במקום, ביולי 94'. האירוע הקשה הזה הצטרף לפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה שנתיים קודם לכן, שבו נרצחו 29 בני אדם ונפצעו מאות. האשמים בפיצוץ בניין הקהילה, שנשלחו למשימה על ידי איראן, טרם באו על עונשם.
"היום אנחנו יודעים שהאיראנים חתמו על ההסכם מתוך תקווה להביא לביטול צווי ההסגרה שהוציא האינטרפול נגד כמה מבכיריהם. הם לא באמת התכוונו לתת לארגנטינאים דריסת רגל של חקירה בארצם", אומרת שביט, מי ששימשה באותם ימים כשגרירת ישראל בארגנטינה. "בישראל רתחו בעקבות ההסכם הלא מובן הזה. למחרת זימן סמנכ"ל משרד החוץ הישראלי את שגריר ארגנטינה, ודרש ממנו הסברים".
כבר באותו היום זימן אותה טימרמן לנזיפה נגדית. "זו הייתה שיחה קשה. הוא צעק עליי – 'באיזו זכות אתם מבקשים הסברים? בפיגוע בבניין הקהילה לא נהרג אף ישראלי. אם אתם רוצים, תמתחו ביקורת על ההתנהלות שלנו כפי שאנחנו מותחים עליכם, אבל אתם לא זכאים להסברים. אתם לא אחראים על העם היהודי, רק מעודדים כך אנטישמיות'". שביט מצידה אמרה לו שישראל דווקא כן רואה עצמה אחראית לשלומם של היהודים בעולם, גם אלה שאינם אזרחיה. "הזכרתי לו שבתקופת שלטון הגנרלים בארגנטינה, בין 76' ל־83', הקהילה היהודית המקומית אפילו התלוננה שישראל אינה עושה די על מנת להציל אותה מציפורני השלטון. לא פירטתי, אבל הוא הבין היטב על מה אני מדברת". בתקופה ההיא סייעה ישראל בין השאר לעיתונאי היהודי המוכר חקובו (יעקב) טימרמן, שנרדף ונעצר בידי החונטה הצבאית. "אביו של הקטור טימרמן ניצל בזכות ישראל והגיע ארצה. אחרי כמה שנים הוא עבר לארה"ב והתחיל להשמיץ את המדינה".
טימרמן הבן, שלימים נחשד כי סייע לטיוח חקירת הפיגוע, לא ממש השתכנע מטיעוניה. למחרת, כשהשיחה ביניהם פורסמה לפרטיה בעיתון "הארץ", הוא רתח אפילו יותר. "מאז למשך תקופה הוא לא דיבר איתי", מספרת שביט. "לדעתי מישהו בארץ שקיבל את הדיווח שלי על השיחה, הוציא את זה החוצה לעיתונות. ביקשתי שיעמידו את האנשים לבדיקת פוליגרף, אבל לא הסכימו".
למרות כל הזעם והנזיפות סביב הפגישה הזו, שביט מזכירה אותה כאחת האנקדוטות החביבות מארבעים שנות שירותה במשרד החוץ. כי לסיפור יש המשך: עברה חלפה שנה, ובישראל הגיע קיץ 2014, הקיץ החם והמכאיב של חטיפת שלושת הנערים ומבצע צוק איתן. ערב אחד, בשעה מאוחרת, הזעיק אותה טימרמן לפגישה דחופה. שביט הכינה את עצמה למקלחת מילים צוננת על "תגובה בלתי מידתית" של ישראל. היא התכוננה לענות כרגיל – שזכותה של ישראל לעשות את הדרוש להפסקת הירי לכיוונה, גם אם מספר הנפגעים בעזה יהיה גדול מזה שבעוטף עזה. אבל מטרת הפגישה הפעם, כך התברר לה, הייתה אחרת. טימרמן סיפר לה כי ישנו כומר ארגנטינאי המתגורר בתוככי רצועת עזה ומנהל שם מוסד לילדים בעלי צרכים מיוחדים. נשיאת ארגנטינה, סיפר השר, ביקשה ממנו שידאג כי לכומר לא יאונה כל רע, וזעמה על כך שהעניין לא מטופל עדיין. "הוא אמר, 'תצילי אותי. הנשיאה כריסטינה קירשנר קוראת לי שקרן ואומרת שהבטחתי לדאוג לנושא'. אני מצידי לא הבטחתי לו כלום, אמרתי שננסה. הסגנית שלי בשגרירות שאלה אותי למה לא נפנפתי אותו, אבל דיפלומט לא מנפנף אף אחד. הוא תמיד מנסה לסייע.
"בארץ זו הייתה שעת לפנות בוקר, ובכל זאת פניתי מיד לגורם בכיר במשרד החוץ, מישהו שאני מאוד מעריכה והאמנתי שיוכל לסייע. הוא אכן פנה לצבא, שנעתר לבקשה ונזהר מפגיעה בבית הכומר. זאת ועוד, צה"ל ארגן באמצעות גורם שלישי העברת מזון ותרופות לכומר ולילדים. מאז שר החוץ ואני הפכנו לחברים טובים, והשגרירות הישראלית קיבלה יחס מיוחד. בעיניי, הסיפור הזה הוא הוכחה לכך שגם במאה ה־21 אין תחליף לקשר דיפלומטי אישי. לא הכול אפשר לנהל וירטואלית".
להסביר בלי להזדהות
שביט (70) היא אם לארבעה ילדים וסבתא לנכדים, נשואה בשנית לאחר שב־2003 התאלמנה מבעלה הראשון. הוריה עלו ארצה מגרמניה והתיישבו בתל־אביב. בצעירותה הייתה חניכה בתנועת השומר הצעיר, ולאחר שירות בצה"ל למדה באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בספרות ערבית ולימודי האסלאם, ולתואר שני בלימודי נצרות. אל משרד החוץ הגיעה די במקרה: לאחר מלחמת יום כיפור הוחלט להרחיב את מחלקת החקר הקטנה במשרד ולהקים את "המרכז למחקר ותכנון מדיני", ושביט, כבעלת השכלה מתאימה, התקבלה לעבודה שם. בימים אלה, שלוש שנים לאחר פרישתה לגמלאות, ראה אור ספרה "דיפלומט בחצאית" (הוצאת צמרת), שמגולל את חוויותיה כעובדת המשרד וכנציגה הישראלית בשורה של מדינות.
במהלך השנים שירתה שביט כסגנית הקונסול הכללי במיאמי ארה"ב, כיועצת מדינית בשגרירות ישראל בקהיר שבמצרים וכקונסולית כללית בסאו־פאולו שבברזיל. אחר כך חזרה לארץ ושימשה כראש מחלקת המזרח התיכון במרכז למחקר מדיני, ראש מרכז מצב ("חדר המצב" של משרד החוץ שנותן מענה במקרי חירום), סמנכ"לית משרד החוץ וראש אגף אמריקה הלטינית והקריביים במשרד. ב־2012 יצאה שוב אל מעבר לים, כשמונתה לשגרירת ישראל בארגנטינה. בעת כהונתה שם שימשה במקביל כשגרירה בפרגוואי.
אנחנו נפגשות בדיזנגוף סנטר. לא רחוק מכאן הסתיים שעה קלה קודם לכן המפגש השבועי שמקפידים לקיים כמה מוותיקי המשרד המתגוררים באזור המרכז. "אנחנו קבוצה של אנשים שיצאו לגמלאות פחות או יותר באותן שנים, וייסדנו 'פרלמנט' שהוא מעין חוג חברתי. היום למשל עוזי ארד הרצה לנו על מעמדה של ישראל. משרד החוץ הוא לא מקום עבודה כמו כל מקום אחר: כשאתה בתפקיד בחו"ל, אתה נמצא 24/7 עם מי שעובד לצידך, גם בימי חופש ובחגים. במשך השנים אתה עושה המון תפקידים, וכך אתה מכיר הרבה אנשים במשרד".
בפרלמנט שלכם גם מתווכחים?
"בדרך כלל זה יותר סיפורים ורכילויות, אבל לפעמים מגיעים לוויכוח – למשל, האם להגיב במכתבים למערכת על הנושאים שעל הפרק. הדעה הרווחת היא שלא. אנחנו לא חוג פוליטי, למרות שלכל אחד מאיתנו יש השקפת עולם, ואני חושבת שאצל רובנו היא די דומה".
בספר את עוסקת לא מעט בתקרת הזכוכית החוסמת נשים בשירות החוץ. השאלה היא אם יש שם, או לפחות הייתה, תקרת זכוכית בפני מי שדעותיהם נמצאות בצד הפוליטי האחר – הצד הימני, ככל הנראה.
"ממש לא. במהלך השירות כדיפלומטים שואלים אותנו הרבה פעמים איך אנחנו מייצגים עמדות שאיננו מסכימים איתן – וזה קורה לכולם. שירתי במשרד החוץ ארבעים שנה, כך שברור שעבדתי תחת ממשלות שונות. אתה לא חייב להזדהות עם עמדת הממשלה, אבל אתה חייב להיות מסוגל להסביר אותה, כי זה המקצוע. יהודים מקומיים, במיוחד במיאמי, היו שואלים אותי 'ומה דעתך את?'. תמיד עניתי שממשלת ישראל משלמת לי כדי שאייצג את דעתה, ולכן דעתי שלי אינה רלוונטית".
אני מזכירה לשביט את פרשת "הדיפלומטים המצייצים" שפרסם אריאל כהנא בעיתון זה לפני כארבע שנים. בעלי תפקידים בשגרירויות ישראליות, כך כתב כהנא, התבטאו בטוויטר כנגד ראש הממשלה נתניהו, השרים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, ובכירים נוספים. בעקבות החשיפה נערכו שימועים לכמה דיפלומטים. "הם עשו דבר מטופש ואסור", אומרת שביט. "כל עוד אתה בתפקיד, אתה חשוף. אל לך להביע דעה. גם אם אתה מקיים אירוע לישראלים בלבד, אתה צריך לשמור על מוצא פיך".
תקרת זכוכית לשומרי מצוות יש במשרד?
"לא, אבל לא קל להם, כי אדם שומר מצוות מוגבל מבחינת המדינות שהוא יכול לצאת אליהן. אם אתה רוצה שיהיו לך מקווה ובשר כשר, אתה לא יכול לשרת בקטמנדו שבנפאל, למשל. כפועל יוצא, אתה מתחרה רק על המקומות המרכזיים יותר, שהם גם הטובים והמבוקשים יותר, והשאלה אם זה הוגן. אני מכירה לפחות שני אנשים ששירתו במדינות מרוחקות, ועברו לפני כן קורס שחיטה, כדי שיוכלו לדאוג לעצמם לבשר כשר. צריך נכונוּת. יחד עם זאת, דברים משתנים".
למלך אין טלפון
הפרלמנט של שביט וחבריה מנהל כמובן דיונים גם על מצבו של משרד החוץ כיום. "יש אצלנו בכייה על כך שהמשרד בעצם לא מתפקד", היא מספרת. "לקחו לו פונקציות, לקחו לו תקציבים. לא מגייסים אנשים חדשים, לא מעלים משכורות, יש סטגנציה. אני סבורה שחוסן לאומי של מדינה הוא גם יחסי החוץ שלה, שיתופי הפעולה שהיא מקיימת, לא רק הכוח הצבאי או הכלכלי. היום יש פחות נסיעות של נציגים ישראלים לחו"ל, פחות פעילות של מש"ב (המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, יחידה במשרד החוץ המעניקה סיוע למדינות מתפתחות – הכ"ח). אני רואה מהצד שדי קשה לעובדים.
"אני אוהבת את משרד החוץ, אבל זה כבר לא אותו משרד. לא מקשיבים לו, הוא במצבת כוח אדם חסרה מאוד, סוגרים נציגויות – אם כי יכול להיות שצריך באמת לסגור חלק מהן, כי למדינות בסדר גודל שלנו אין יכולת להחזיק מאה נציגויות. אני גם חושבת שאנחנו עושים טעות בהתמקדות החדשה שלנו במדינות באפריקה תוך התעלמות מאירופה. המקום הטבעי שלנו הוא עם המדינות המערביות".
מצד שני, בהצבעות באו"ם גם למדינה אירופית וגם למדינה אפריקנית יש אצבע אחת, ואת ההצבעות של מדינות שבאופן מסורתי מתייצבות נגדנו קשה מאוד לשנות.
"לא הכול נמדד בהצבעות. אתה רוצה גם שיתופי פעולה מדעיים או רפואיים, ולאפריקה אין מה להציע לך".
אולי שירות החוץ בכללותו הוא שריד מעולם שהולך ונעלם? כשמנהיגים יכולים לשוחח ביניהם ישירות, למה בעצם יש צורך בכל מערך השגרירויות שעולה הון תועפות למדינה?
"או, יש לי הרצאה שלמה על דיפלומטיה במאה ה־21. בתחילת ימיה הדיפלומטיה הייתה אריסטוקרטית, ונשארו לה סממנים טקסיים מאז: כל עניין הלבוש, הגשת כתב ההאמנה, או העובדה ששני שגרירים לא שוהים יחד באותה מדינה – אחד עוזב, ורק אז החדש מגיע. נשאלת באמת השאלה אם זה לא מיושן. אני כאמור טוענת שלמרות הכול, אין תחליף לקשר אישי.
"בעבר שגריר היה נדרש בעיקר בעיתות חירום. שגריר אנגליה בקונסטנטינופול, למשל, כל השנה עשה חיים, אבל כשפרצה מלחמה הוא היה צריך להחליט מה העמדה של ארצו ולצד מי היא מתייצבת, ולא היה לו טלפון כדי להתייעץ. השגרירים היו אנשים שהמלך סמך עליהם שיקבלו את ההחלטה הנכונה, בהתאם לקרבה האידיאולוגית שלהם אליו. היום, לעומת זאת, שגריר עובד בעיקר בעיתות שלום. הוא עוזר למשל לאנשי עסקים לרקום קשרים ולפתוח דלתות. בעת מלחמה באמת המנהיגים הם אלה שמדברים ביניהם".
אף שהיא מכירה בצורך לקצץ בנציגויות מטעמי תקציב, שביט מסבירה כי לעיתים צעד כזה מעורר תרעומת בצד האחר. "את השגרירות בפרגוואי ישראל פתחה וסגרה כמה פעמים. לאחר אחת הסגירות, הממשל באסונסיון כעס מאוד. הם אמרו – אנחנו ידידים שלכם, אנחנו מדינה חשובה, למה סגרתם? באותם ימים סגן נשיא פרגוואי הגיע לביקור בארץ, והייתה לו ארוחת בוקר עם אהוד אולמרט, שהיה אז שר התמ"ת. הוא מיד התחיל לשאול על סגירת השגרירות, אמר שדווקא יש להם תוכניות להגדיל את הסחר בין המדינות וכו'. אולמרט ענה תשובה דיפלומטית מעולה: הוא אמר שמטעמים תקציביים בלבד ישראל נאלצה לסגור נציגויות, 'וכשדנו היכן לעשות זאת, החלטנו שנסגור רק במדינות שהן ידידות טובות שלנו, ואנחנו סמוכים ובטוחים שהיחסים ההדוקים בינינו לא ייפגעו'. לפרגוואִי לא היה מה לענות.
"בכלל, אולמרט היה אומן הסמול־טוק. בדרום אמריקה מאוד אוהבים כדורגל, והוא ידע את השמות של השחקנים שם, הכיר את הפרטים. זה היה מעולה לריכוך אווירה. אני לא יודעת לעשות סמול־טוק, אבל אתה לומד את זה. עם השנים אתה מאמץ לעצמך כמה ביטויים על מזג האוויר, דברים טיפשיים כאלה".
בארבע השנים האחרונות אין לישראל שר חוץ במשרה מלאה. עד כמה הדבר תרם להידרדרות מעמדו של המשרד?
"צריך שר, אבל היו בעבר גם שרים במשרה מלאה שלא טיפחו מספיק את המשרד. קחי למשל את שמעון פרס. אני חושבת שכמדינאי הוא עשה הרבה דברים חשובים, אבל אנחנו כעובדים לא אהבנו אותו, כי הוא ממש התעלם ממשרד החוץ".
אני תוהה באוזניה האם הסוגיה של העברת שגרירויות לירושלים עמדה על סדר היום של הדיפלומטים הישראלים לפני תחילת כהונתה של ציפי חוטובלי כסגנית שר החוץ. שביט אומרת שלא, זה בכלל לא היה נושא שעסקו בו. "גם היום אני חושבת שמדובר באקט סימבולי יותר מכל דבר אחר. אין בו שינוי מדיניות. הרי היו פעם שגרירויות בירושלים, והן עברו לתל־אביב אחרי שחוקקנו את חוק ירושלים (חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, משנת 80' – הכ"ח). ההכרזות שוב ושוב ש'ירושלים שלנו', מעידות בעיניי על חוסר ביטחון. למה אתה לא מכריז שתל־אביב שלך?"
כי אין עם אחר, אויב, שטוען שהיא גם שלו.
"כלומר, אין לך ביטחון שירושלים תישאר שלך", פוסקת שביט.
אזעקות מתוצרת הארץ
את השינוי שחל עם השנים במעמד האישה במשרד החוץ, זוקפת שביט לזכותה של הח"כית לשעבר קולט אביטל, שכיהנה כשגרירת ישראל בפורטוגל בסוף שנות השמונים ולאחר מכן כקונסולית כללית בניו־יורק וכסמנכ"לית משרד החוץ. "היא התחילה בתור מזכירה, עבדה קשה כדי לקבל תפקיד דיפלומטי, ואחר כך סייעה לכולנו. הדרת הנשים אפיינה את משרד החוץ שנים רבות. כשהגעתי למשרד, היו בו פחות מעשר נשים. סברו שדיפלומטיה זה לא מקצוע לנשים, וגם לא העלו על הדעת שאישה תצא למלא תפקיד בחו"ל, ובעלה רק יתלווה אליה. לי היה מזל, בעלי הראשון מאוד תמך בי ועודד אותי.
"היום יש המון נשים שמכהנות כשגרירוֹת. גם הנושא של ללדת בעת תפקיד בחו"ל השתנה מאוד. היום אף אחת לא עושה את החשבונות של המשרד, כל אחת עושה מה שמתאים לה. אנחנו בדור שלנו לא העזנו. הרגשנו שזה אפילו לא פייר; אם אני חלק ממשלחת מצומצמת, לא הוגן שאצא לחופשה של שלושה חודשים, ואפיל את כל העבודה על אדם אחר".
ועם זאת, היא אומרת, משהו מתקרת הזכוכית עדיין נשאר: "בתפקיד מנכ"ל המשרד, ואפילו משנה למנכ"ל, לא כיהנו נשים עד היום. אני מאמינה שזה עוד יגיע. הבעיה לדעתי נעוצה בכך שגברים לא יודעים איך לקבל נשים". גם להצבה שלה בקהיר קדם דיון ארוך בשאלה האם אישה יכולה לבצע את התפקיד. "שנה שלמה שפכו את דמי, עד שכמעט ויתרתי", היא מספרת.
ובדיעבד, את חושבת שאכן זה היה לך קשה יותר מאשר לגבר?
"אף פעם לא הייתי גבר, אז אין לי בסיס להשוואה. אני יכולה לומר שהחברה המצרית היא חברה מעמדית, ובמעמד שאנחנו התנהלנו מולו, אין אפליה של נשים. קיבלו אותי מצוין, ובסופו של דבר תפקדתי כמו כל דיפלומט אחר".
בקהיר היא שירתה מ־89' ועד 92'. "אי אפשר לומר שזו הייתה תקופת הזוהר ביחסים בין מצרים לישראל. כבר לא הייתה האופוריה של תחילת שנות השמונים".
השנים הקצרות הללו, אומרת שביט, הכילו בתוכן כמה תקופות שונות מבחינה מדינית. היא הגיעה למצרים כשהאינתיפאדה הראשונה הייתה בשיאה, "ואז המצרים דיברו איתנו רק את המינימום ההכרחי". את המחיר שילמה גם הבת שלה, ענת. "היא החלה לרקוד בלט בישראל בגיל צעיר. מורתה כאן הייתה קשורה לאקדמיה למחול של אנגליה, ומדי שנה הגיעה ארצה בוחנת מטעם האקדמיה המלכותית הבריטית כדי להעריך את הישגי התלמידות. הבחינות הללו מוכרות בכל העולם, וכך יכולה תלמידת מחול בכל סטודיו שעובד בשיטה הזו, להתקבל לקבוצה מתאימה גם במדינה אחרת. יש בכך יתרון עבור בת של דיפלומטית.
"כשהגענו לקהיר חיפשנו מורה שאצלה ענת תוכל להמשיך ולהתקדם. מצאנו מישהי טובה מאוד, ומכיוון שהמונחים המקצועיים במחול הם בצרפתית, אי ידיעת הערבית לא היוותה מכשול. ענת ניגשה למבחן קבלה, והיה נראה שהמורה מרוצה ממנה מאוד, ובכל זאת עבר זמן רב ולא קיבלנו הודעה לגבי התוצאות. רק אחרי כשלושה שבועות המורה התקשרה. היא אמרה לבתי: 'את רוקדת נפלא, אולם לא אוכל לקבל אותך אליי לסטודיו, כי אני פלסטינית ולא מקבלת תלמידות מישראל'. מה יכולתי לעשות? היא אדם פרטי, יכולה ללמד את מי שהיא רוצה ולא חייבת לי כלום".
בשנת 90', אחרי "התרגיל המסריח" של פרס, הוקמה בישראל ממשלת ימין צרה, "ובשלב ההוא נעשה קשה עוד יותר לדבר עם המצרים. זמן קצר אחר כך עיראק פלשה לכווית, ואז המצרים לא דיברו איתנו בכלל כמעט – לא בגלל 'ברוגז', אלא כי נושאים אחרים העסיקו אותם יותר. הממשל בקהיר התלבט איך להגיב לעימות במפרץ, ואני טענתי שהם לא יהפכו את זה לעימות עם ישראל. אמרתי שהסכם השלום איתנו חשוב להם, וחשובים להם היחסים עם האמריקנים – וצדקתי.
"בתקופת מלחמת המפרץ הייתי הולכת לישון כשהרדיו מכוון לגל השקט. רציתי להרגיש מה עובר על האנשים בארץ, להזדהות. היה נחמד לדעת שאתה בחו"ל, במדינה ערבית, אבל קולט רדיו מישראל". לפני עידן האינטרנט, צריך לזכור, זה לא היה ברור מאליו.
את התקופה הבאה ביחסי ישראל־מצרים היא מסמנת החל מיוני 92', אז ניצח רבין בבחירות. "חמישה ימים אחרי כניסתו לתפקיד ראש הממשלה הוא הגיע למצרים. קבלת הפנים שנערכה לו הייתה אחד הרגעים המרגשים שחוויתי – לעמוד על השטיח האדום בקהיר, לשמוע את ההמנון שלנו ולראות דגלי ישראל מתנופפים. המצרים קיבלו אותו מאוד בחביבות, למרות שידעו שאת התבוסה שלהם ב־67' הם חבים לו".
בשנים האחרונות צומצמה הנוכחות הדיפלומטית הישראלית בקהיר, בעיקר לאחר המתקפה ההמונית על השגרירות שהתרחשה בספטמבר 2011. כיום הדיפלומטים הישראלים שבים ממצרים לסופי שבוע בארץ, מה שלא היה מקובל בעת שהותה של שביט שם.
חיי היומיום שלכם בקהיר היו מלווים בחשש?
"לא. חיי הישראלים במצרים מתנהלים בחלקם הגדול על פי הנחיות ביטחון שאף אחד לא מתווכח איתן. למשל, לנסוע כל יום מהבית לעבודה בדרך שונה, ולבדוק את המכונית בעזרת פנס לפני כל נסיעה. אפילו הילדים היו הולכים לגן בליווי מאבטחים. לפעמים היו הנחיות נקודתיות, כמו 'היום אל תלכו לשוק', אבל לא הייתה הוראה גורפת לא לצאת מהבית. כי בכל זאת, התפקיד של דיפלומט הוא גם להתערות בחברה".
נשארו לך קשרים חברתיים שם?
"האמת שלא, אבל מאוד נהניתי שם. המקום היחיד שלא אהבתי להיות בו הוא מיאמי. לדעתי זו עיר די משעממת. כשאת באה כתיירת יש לך ים, שמש, דקלים, נורא כיף. כשאת באה לעבוד, אין שם הרבה אקשן".
"התקבל בחביבות, למרות שידעו שאת התבוסה שלהם ב־ 67 ' הם חבים לו". רבין בביקור במצרים, 1992. צילום: צביקה ישראלי – לע"מעד כמה חשוב שדיפלומט ידע לדבר את השפה המקומית?
"תלוי היכן הוא משרת. בארגנטינה, ובעצם כמעט בכל אמריקה הלטינית, שפת העבודה ושפת הרחוב היא ספרדית, וזהו. את לא תסתדרי עם אנגלית. אנשי משרד החוץ המקומי אולי כן ידברו אנגלית, אבל הפגישות איתם הן רק חלק קטן מהעבודה. אם את רוצה להיפגש עם אנשי עסקים, או להופיע בתקשורת המקומית – שזה מרכיב מאוד מרכזי בתפקיד – את צריכה לדבר את שפתה של המדינה. אז לומדים. לקחתי באופן פרטי קורסים בספרדית ובפורטוגזית לפני שנסעתי לשליחויות שם. ערבית למדתי בצבא ובאוניברסיטה, ולפני השליחות בקהיר למדתי את הניב המצרי.
"יש מדינות שבהן שפת העבודה של הדיפלומט היא אנגלית, ולא מצפים שתלמדי את השפה המקומית. כך זה למשל בהונגריה. ברור להם לחלוטין ששגריר שמגיע לכמה שנים לא ילמד הונגרית. אני סירבתי לצאת לשם, כי אני אדם ורבלי מאוד, וקשה לי להיות במקום שלא אבין בו את שפת הרחוב. אגב, ישראל דווקא שולחת לשם לעיתים צאצאים של עולי הונגריה".
הפולנים נעלבו
באחד מפרקי ספרה מתארת שביט מסיבת יום עצמאות שהתקיימה בשגרירות צ'ילה בארץ. שר בממשלה שהיה בעברו איש מוסד השתתף באירוע, ובמקום להסתפק בברכה שגרתית, הוא סיפר פרטים לא ידועים על חטיפתו של אדולף אייכמן. למשל, שלאחר השלמת המשימה בארגנטינה, קפצו כמה מבחורינו הטובים לצ'ילה השכנה כדי להתהולל שם.
הכוונה לרפי איתן ז"ל?
"בכוונה נמנעתי מלכתוב שמות, וכל מי שמנחש עושה זאת על אחריותו. אולי אני לא זוכרת במדויק, ואין לי כוונה להסתבך. אבל הנאום ההוא בשגרירות היה מאוד בוטה, ולא התקבל יפה אצל המארחים הצ'יליאנים".
איך נראים היחסים של שגרירי ישראל עם שגרירי מדינות ערביות עוינות?
"בארגנטינה היו לי יחסים מצוינים עם השגרירה המצרית, אף שזו הייתה תקופת מוחמד מורסי והאחים המוסלמים. למען האמת, היא השמיצה מאוד את מורסי, עד כדי כך שחששתי שיעיפו אותה מהתפקיד. הייתי ביחסים מצוינים גם עם שגרירוֹת אינדונזיה ופקיסטן – שהן לא מדינות אויב, אבל אין לנו יחסים רשמיים איתן. הן היו באות אליי לארוחת צהריים, אבל לא לאירועים רשמיים.
"בארגנטינה אין שגריר איראני מאז שני הפיגועים בשנות התשעים. הם מחזיקים את היחסים בדרג נמוך יותר, והיה 'ממונה' איראני. אני ידעתי מי הוא, הוא ידע מי אני, ולא דיברנו מילה. יום אחד הוא התחלף. שאלתי את כולם איך הממונה החדש נראה, כי אני צריכה להיזהר לא לפנות אליו בדברים. עד שבמסיבת יום העצמאות של דרום־אפריקה ראיתי מישהו שפשוט נראה כמו אחיו הצעיר של אחמדינג'אד", היא צוחקת. "הבנתי מיד שזה האיש, ואכן צדקתי. במהלך האירוע הוא לחץ את ידו של עמי בעלי, ושאל מי הוא. כשהבין את התשובה ניסה לעזוב את היד, אבל עמי החזיק אותה חזק".
יש הבדל מהותי בין דיפלומט ישראלי לבין נציגי מדינות אחרות?
"אני חושבת שההבדל המרכזי והבולט הוא שדיפלומט ישראלי מצוּוה גם על שמירת קשר עם היהודים המקומיים, ועושה זאת באהבה. לכאורה יש כאן אנומליה: מדובר באנשים שמעולם לא היו אזרחים של מדינתך, הם אפילו לא צאצאי אזרחים, ובכל זאת אתה קשור אליהם. וזה חשוב. לכן אני מצרה מאוד על הקרע שהולך ומתרחב בין ישראל ויהודי ארה"ב.
"לדיפלומטים הישראלים יש עוד ייחוד, משעשע יותר: החגים שלנו נופלים בכל שנה בתאריך לועזי אחר, וקשה מאוד לעקוב אחרי זה בלוח. במדינות האחרות לא מבינים את זה. אני זוכרת שבזמן שהייתי בארגנטינה, יום העצמאות שלנו יצא יחד עם חג לאומי פולני, והשגריר של פולין כעס עליי שאני מזמינה לקבלת פנים במקביל אליו. ניסיתי להסביר לו ולא הצלחתי. בסוף רק הבטחתי שבשנה הבאה זה לא יקרה שוב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
