כך הפקירו הבריטים את יהודי הארץ לחסדי חיל האוויר המלכותי

"מלחמה נמרצת של פלוגות הצבא בכנופיות המרצחים"

– כך הכריזה כותרת העיתון "דבר" ב־22 ביוני 1936, יום לאחר קרב כבד שניטש סמוך לכפר הערבי נור א־שמס בשומרון. "מכונית אגד יצאה אתמול בבוקר מתל־אביב לחיפה. בכפר־סבא הצטרפו אליה כרגיל שיירת מכוניות, כעשר במספר. המשמר שליווה את השיירה היה הפעם מוגבר", דיווח כתב העיתון. כביש 4 טרם נסלל, והמסע מתל־אביב לחיפה עבר דרך השומרון: מפתח־תקווה וכפר־סבא לטול־כרם, שכם וג'נין, ומשם דרך העמק לחיפה. המרד הערבי הגדול פרץ חודשיים לפני כן, ב־15 באפריל 1936, והנתיב הזה הפך למסוכן. כשהגיעה השיירה המדוברת לסיבוב שבין נור־א־שמס לענבתא, בעיקול נחל שכם, "נתקלה במחסום גבוה עשוי אבנים גדורות. אך עמדה המכונית – ואש יריות מכל העברים ניתכה על המכוניות ונוסעיהן".

המשמר הצבאי של השיירה – כעשרה חיילים וקצין – נלחם מול כשישים ערבים, חברי כנופיה חמושים, שארבו ליהודים. הודעה רשמית 131 של צבא המנדט הבריטי מאותה שנה דיווחה כי "גדוד מסיפורת' היילנדרס (Seaforth Highlanders) נשלח מיד. כוחות האוויר העסיקו בינתיים את הכנופיה באמצעות מכונות ירייה. התגבורת מגדוד סיפורת' היילנדרס תקפה את הכנופיה שנתפרדה… הצבא והאווירונים רדפי אחרי הבורחים ונתלקחה מערכה ביניהם לבין הכנופיות… האווירונים שבו לשדה התעופה בלי אבדות. הנציב העליון מצטער מאוד להודיע כי סרג'נט הנרי סיל, מהבטליון הראשון של סיפורת' היילנדרס, נורה ונהרג בהתנגשות". מלבד הסרג'נט נהרג גם חייל ממלווי השיירה, שנפגע ברקתו במהלך המגננה.

גם בעיתון וגם בהודעות הרשמיות הודגש תפקידו של חיל האוויר הבריטי בהתמודדות עם המתקפה הערבית. אייר־קומודור ריצ'רד צ'רלס פירס, המפקד הכללי של הכוחות הבריטיים בשטח המנדט ומפקד חיל האוויר המלכותי בארץ, כתב דו"ח מיוחד על הקרב. 12 מטוסים פעלו בו נגד הפורעים הערבים, אך הטייסים, שנאסר עליהם להפציץ אוכלוסייה, הסתפקו באש מקלעים. לפי הדיווח, כוחות הגרילה היטיבו לחמוק ולהסתתר מפניהם. שישה מטוסים ספגו פגיעות מאש שנורתה לעברם מהקרקע. יום למחרת המארב חידשו כוחות רגלים את הלחימה בפורעים, הפעם ללא סיוע אווירי, והשיגו התקדמות משמעותית בדיכוי הכנופיה.

המלצתו של פירס הייתה לאפשר מעתה ואילך שימוש בפצצות נגד חברי הכנופיות – הן כדי לנסות להוציא אותם ממקום מחבואם, והן כדי שהטייסים הבריטים לא יצטרכו להנמיך טוס, תוך סיכון חייהם ומכשיריהם, בניסיון לאתר פורעים ולצלוף בהם בעזרת מקלעים. בעקבות הדו"ח ניתן היתר ההפצצה, וחיל האוויר המלכותי החל לדכא בעוצמה את מבעירי המרד הערבי הגדול, שנמשך לסירוגין עד שנת 1939.

קרב נור־א־שמס חשף בעוצמה רבה את מגבלות הכוח האווירי בבואו לדכא לוחמת גרילה, אך פירס בחר להציג את פעולת המטוסים הבריטיים כמוצלחת דווקא. "לדעתי כישלון הכנופיות נטוע באי יכולתן להעריך את פוטנציאל הכוח של המטוסים לפעול באזורים האלה", כתב בדו"ח. "בשעה שחשבו שהן בטוחות מפני כוחות הקרקע, הן מצאו את עצמן חשופות ונרדפות על ידי הכוח האווירי. המורדים רותקו באמצעות התקפות האוויר". הדיווח הביא להרמות גבה אצל מקבלי ההחלטות בלונדון. פירס, שכשל בהתמודדות עם המרד הערבי המתגבר, הודח באמצעות קידום והצבה בתפקיד מטה בלונדון. במקומו הובא לארץ ב־8 בספטמבר 1936 לוטננט־ג'נרל ג'ון דיל, איש חיל הרגלים, שקיבל את הפיקוד על הכוחות הבריטיים בשטחי המנדט. למפקד חיל האוויר המלכותי בארץ מונה אייר־קומודור רודריק היל.

את הדו"ח שחיבר פירס, ומסמכים רבים אחרים שכתבו מפקדי חיל האוויר של שלטונות המנדט, איתרה ד"ר רבקה ירמיאש במהלך שנים של נבירה בארכיונים בלונדון. בימים אלה ראה אור בהוצאת "כרמל" ספרה "כנפי האימפריה – כישלון חיל האוויר הבריטי במאבק בטרור ובגרילה ובהגנה על המנדט הארץ־ישראלי: האם הלקח נלמד?". במאות דפיו הכתובים לעילא מנתחת ירמיאש מה הביא לכישלון, ומראה כיצד שוב ושוב הועמד היישוב היהודי בסכנה קיומית בגלל החלטות שגויות ולא אחראיות של הממשל הבריטי והצבא. "חיל אוויר הוא חיל עזר מדהים ביכולותיו, אבל מעצם האמירה שהוא חיל עזר, ברור שהוא לא יכול להיות המוביל", היא מסבירה. "טיעון־העל במחקר שלי הוא שחילות אוויר אינם יכולים לפעול בחלל ריק. הם כוח נלווה לחילות הקרקע, שהם הזרוע העיקרית.

"לדעתי, היישוב היהודי הופקר. כארץ קטנה המיושבת בצפיפות, התפיסה של השלטת ביטחון באמצעות מטוסים ולא חיל רגלים לא הייתה נכונה. המצב בארץ החמיר הן בגלל החלטות מנהליות או מדיניות שגויות, והן בגלל צורת ההפעלה של המטוסים. הפורעים למדו עם הזמן את הדפוסים של חיל האוויר הבריטי, ובמקרים רבים ידעו להסתתר ברגע ששמעו מטוס מתקרב".

דפים שנתלשו מהיומן

ירמיאש (70), אם לשלוש וסבתא ל־13, מתגוררת כיום בירושלים. במשך שנים היא עבדה ברשות שדות התעופה, ואף השיגה רישיון טיס אזרחי. בדוקטורט שלה, שנעשה בהנחיית פרופ' מרטין ון־קפלר מהאוניברסיטה העברית, חקרה את חיל האוויר המלכותי בארץ ישראל בזמן המנדט. בשנת 2008 השלימה את המחקר, וכעת, הודות לסיוע של רשות שדות התעופה והמכון לחקר הציונות של הקרן הקיימת לישראל, הוא רואה אור גם כספר.

בין המסמכים שמצאה ירמיאש בארכיונים בלונדון היה יומן הטיסה של פירס, ובו תיעוד כרוניקות הטיסה שלו ושל עמיתיו בטייסת. גם חמישה דפים מיומנו האישי נמצאו. "יש שם בסך הכול כעשרים יום, חלק מחודש מאי 1936, אך אלו הימים הקריטיים של תחילת המרד הערבי. נראה שהדפים הללו נתלשו מהיומן, שלא נשמר במלואו. לאחר מותו של פירס יורשיו מצאו אותם והעבירו לארכיב".

כל עמוד ביומן האישי מחולק לשלושה ימים, כיאה ליומן משרדי. בכל יום רשם פירס בלקוניות את אשר עבר עליו. לאחר פגישה עם הנציב העליון, למשל, כתב ביומנו: "ראיתי את הוד מעלתו בשבע בערב… לחצתי על פיקוח צבאי באזורים לא מיושבים". מפקד כוחות הצבא היה גם אדם תאב חיים, ובין תיאורי הימים המתוחים האלה סומנו בדיו בצבע אחר אירועים כמו משחקי סקווש וטניס וסעודות חגיגיות שערכו הבריטים בעוד הארץ בוערת.

פירס, יליד 1892, שירת בחיל האוויר לכל אורך הקריירה הצבאית שלו. הוא אמנם הכיר היטב את הארץ, אך היה משולל ניסיון בעבודה עם חיל רגלים, והתקשה להפעיל את שני גדודי החי"ר הבריטיים שהיו אמורים לסייע למשטרה המקומית ולחיל האוויר להתמודד עם המרד הערבי והשלכותיו. גם לאחר שהוכרז מצב חירום בשל המהומות, נהגו יחידות הצבא בטול־כרם לחזור לבסיסן מדי ערב, במקום להפגין נוכחות מתמדת בשטח. שבעים אחוז מכלי הרכב שנועדו לשינוע הכוחות לא היו שמישים. המבצע היחיד שתכנן פירס בתקופת המרד, "מבצע איקס", נחל כישלון חרוץ.

דו"חות הטיסה מראים שבימים ובשבועות הראשונים של המרד הערבי הגדול, חיל האוויר המלכותי הפגין נוכחות מועטה ולא מספקת. גם בהמשך עסק במתן מענה למתקפות נקודתיות יותר מאשר בתוכנית מנע סדורה למיגור הטרור, וזאת בעוד האבדות ליישוב היהודי רק הלכו והתעצמו. במידה מסוימת פירס מזכיר את רב־אלוף דן חלוץ, הרמטכ"ל שגדל בחיל האוויר ומצא את עצמו מפקד על צה"ל כולו במערכה הגדולה והמסובכת של מלחמת לבנון השנייה. "בחודשים הראשונים של המרד הערבי, למעט משימות שמירה וסיור, הצבא לא עשה משהו משמעותי", אומרת ירמיאש. "גם הפעילות האווירית הייתה מינורית וחסכונית. המפקד שלו כותב במפורש שפירס 'אינו יודע דבר על עבודת הצבא'".

הקצין משולל הניסיון הקרקעי מצא את עצמו בעל כורחו בלב צומת היסטורי קריטי, אבל האשמה אינה בו אלא בשלטונות המנדט והאימפריה הבריטית, שהטילו דווקא על חיל האוויר המלכותי לתת מענה צבאי להגנת ארץ ישראל. מדוע נהגו כך? את השאלה הזו יש לבחון כנראה מבעד לחור שבגרוש.

"מפקדי חיל האוויר ביקשו לספק למטוסים שלהם עבודה. צ'רצ'יל שוכנע שאפשר לחסוך בעזרתם בהוצאות, ואין צורך להקים בסיסים רבים"

בתום מלחמת העולם הראשונה בריטניה הייתה אמנם בצד המנצח, אך מצאה עצמה שקועה בחובות אדירים. "מדיניות עשר השנים" שנקבעה אז התבססה על ההערכה שלא צפויה בעשור הקרוב מערכה צבאית גדולה, ולכן יש לקצץ בכוחות הצבא ובתקציבים המופנים אליהם, ולהתמקד בשיקום בעיות הפנים בממלכה. מנגד, בתום המלחמה קיבלה האימפריה הבריטית לידיה שטחים נרחבים במזרח התיכון. ויכוח מתמשך התנהל בשאלה אם עליה להחזיק בשטחים הללו; ברור היה שוויתור עליהם פירושו פגיעה במעמדה של בריטניה ובאינטרסים הכלכליים שלה, אך גם החזקתם תגרור הוצאה כספית ניכרת.

"בשנה האחרונה למלחמה נבנו מטוסים רבים, ומפקדי חיל האוויר ביקשו לספק להם עבודה", מסבירה ירמיאש. "צ'רצ'יל שוכנע שבעזרתם ניתן יהיה לחסוך בהוצאות: אם יש אירוע במקום מסוים – חיילים יטוסו אליו במטוסים, כך שאין צורך להקים בסיסים בכל מקום".

וינסטון צ'רצ'יל, שבשנת 1921 מונה לתפקיד שר המושבות, הגיע למסקנה שהפתרון הזול והחסכוני יהיה להחזיק בשטחי החסות החדשים כוחות אוויר שיובילו את משימות הביטחון השוטף. מי ששכנע אותו להעניק את השליטה הביטחונית באזור למשרד האווירייה במקום למשרד המלחמה היה מפקד חיל האוויר המלכותי, יו טרנצ'רד. הוא שאף להקנות לחיל שלו מעמד עצמאי הן מול שאר זרועות הצבא והן באזור המזרח התיכון.

מנגד, במסמך משנת 1921 טענו גורמים צבאיים שהעלות לא תהיה נמוכה בכלל. "משרד האווירייה עשה טריק לא יפה: הוא לא כלל בתחשיב את עלות המטוסים", מסבירה ירמיאש. אבל צ'רצ'יל הלך שבי אחרי התחשיב המטעה, מה גם שחיל האוויר הצליח לדכא התפרעויות מורדים בעיראק, בסומליה ובאפגניסטן. ההבדל, לפי ירמיאש, הוא שבעיראק לא הייתה להם בעיה להטיל פצצות על הפורעים. "בארץ ישראל, בשלב הראשון, לא ניתנה להם הרשות לעשות זאת", היא מסבירה. "ירי במקלעים היה מותר, אך הוטל איסור גורף על הפצצה בכלל, או שהותרה הטלת פצצות במשקל מסוים. ניתן היה להפציץ רק באזור שמחוץ לכפר, אך הפורעים הכירו את המגבלות וברגע ששמעו מטוסים מתקרבים נהגו להתכנס בתוך הכפר ולהתחפש לבדווים או לחקלאים בצורה שהקשתה על זיהוים, תוך שהם משתמשים באוכלוסייה המקומית כמגן אנושי".

טובת האימפריה

בשלושת עשורי המנדט הבריטי נבנו בארץ ישראל שדות תעופה והתפתחה תעבורה אווירית אזרחית ענפה. מטוסי חיל האוויר המלכותי, שהועסקו לא רק במשימות ביטחון אלא גם בהעברת דואר ובמטאורולוגיה, הניחו את התשתית להקמת חיל האוויר הישראלי ומערכת התעופה האזרחית במדינה שבדרך. בוועידת ההסתדרות בשנת 1923 הכריז דוד בן־גוריון כי "ההסתדרות תרכוש אמצעי תובלה בים, ביבשה ובאוויר, ותבנה תחנות לאווירונים". הנוכחות החזקה של חיל האוויר הבריטי בארץ סייעה לחזון הזה להתגשם.

המטוסים ששלחו לכאן הבריטים היו בעיקר משני סוגים: דגם BF2a של ה"בריסטול פייטר", מטוס קרב דו־כנפי ודו־מושבי שנודע באמינותו ובהתאמתו למשימות שיטור; ודגם DH9a של חברת דה־הבילנד, שהיה מסוגל לשהות באוויר עד חמש שעות רצופות, כמעט פי שניים מהבריסטול, ונשא יותר פצצות. מסוף 1929 הצטרפו לכוח מטוסי Fairey IIIF, ובהמשך גם מטוסי Fairey Gordon החדשים יותר. אך מהר מאוד התברר שהגורם המכריע הוא לא איכות המטוסים, אלא אופן הפעלתם.

העברת האחריות הביטחונית בארץ ישראל לידי חיל האוויר התרחשה רשמית רק בקיץ 1922, והמענה האווירי באזור ניתן בעיקר באמצעות טייסת 14 של החיל. את הכשלים העתידיים אפשר היה לזהות כבר במאורעות אפריל 1920, שהתרחשו אחרי חודש רווי מתחים בירושלים. "כל הסימנים הצביעו על אפשרות של מהומות ופגיעה מצד האוכלוסייה הערבית המוסתת ביישוב היהודי", כותבת ירמיאש בספרה. "למרות זאת, הממשל הצבאי לא נקט שום צעדי הגנה. עם ממשל צבאי עוין ועם מסגרת משטרתית אזרחית שאינה מתפקדת, הופקר היישוב בירושלים".

המהומות פרצו בבוקר יום ראשון 4 באפריל, יומו הראשון של חול המועד פסח. מוסלמים מוסתים הגיעו לירושלים משכם ומחברון וערכו ביהודי העיר פרעות. לפי דיווחי העיתונות העברית, המטוסים הבריטיים הגיעו למקום רק ביום הרביעי למהומות, ועד אז כבר נגרם ליישוב נזק כבד. "בעיר התחזקה השמירה, אווירונים עפים על פני העיר מראשית הבוקר, צבא חדש הובא אל העיר", נכתב בעיתון "הארץ".

הגעת המטוסים לא פתרה את הבעיה ולא חיסלה את הפרעות. "גם ביום החמישי היו מקרים של פגיעות מצד ערביי העיר בתושבים היהודים", מתארת ירמיאש בספרה. "ליהודים לא רק שלא התאפשרה הגנה עצמית, אלא שאנשי הגדודים העבריים אף פורקו מנשקם. גם ההגנה שארגן זאב ז'בוטינסקי בתוך תחומי העיר לא הייתה יעילה. לבסוף ז'בוטינסקי וכמה מאנשיו נעצרו בידי הצבא והועמדו לדין".

לפחות שמונה יהודים נרצחו בירושלים באותם ימים, ויותר מ־200 נפצעו. היישוב היהודי זעם. בספר מצוטט מאמרו הנוקב של עורך עיתון "הפועל הצעיר" מ־12 באפריל: "דם היהודים נשפך בחוצות ירושלים, דם נקי שאין לו כפרה ואין לו שילומים… אות קין יישאר הדם הזה על מצחם של פקידי הממשלה אשר היה בידם לעצור ולא עצרו, אשר היה בידם להגן ולא הגנו, ולא נתנו גם ליהודים להגן על נפשם".

דפוסי הפעולה הלא יעילים של חיל האוויר המלכותי חזרו מאז על עצמם שוב ושוב: איחור בהגעה לזירה, כוח אווירי קטן מדי והסתפקות בפטרול והרתעה במקום יוזמה הגנתית, שלא לדבר על פעולות התקפיות. כשאני שואלת את ירמיאש האם קריאת המסמכים גרמה לה כעס, היא משיבה בשלילה. "פשוט ניסיתי להתחקות אחר הסיבות ולהבין למה לא עשו מספיק", היא אומרת. "ניסיתי לנתק את עצמי ולהישאר אובייקטיבית, כנדרש בעולם המחקר. חששתי שברגע שאכניס רגש משלי, המחקר עלול לנוע לכיוונים לא נכונים. בה בעת, כל הזמן זכרתי שמה שעמד לנגד עיניהם של הבריטים הוא טובת האימפריה שלהם".

לנפח את ההצלחה

זמן קצר לאחר המהומות בירושלים הוזעק שוב חיל האוויר המלכותי להתמודד עם פורעים ערבים. ב־23 באפריל 1920 תקפו פולשים בדווים כוח בריטי ליד צמח, מדרום לכנרת. מטרתם הייתה להמשיך משם לפשיטה על היישובים היהודיים בגליל התחתון ובעמק הירדן. לסיועם של כוחות הקרקע הגיעו במהרה ארבעה מטוסים. חלקם תקפו את הפורעים באמצעות מקלעים, ואחד מהם הפציץ את הבדווים הבורחים. תוצאת הקרב הייתה פצועים אחדים בלבד לבריטים, וכמאתיים הרוגים בצד הערבי.

למרות שורת הכישלונות החליטו  הבריטים להעניק לחיל האוויר את האחריות הצבאית על שטחי המנדט

לכאורה הייתה זו תצוגת תכלית יעילה, אלא שירמיאש סבורה כי בדיווחים על האירוע המוצלח נופח חלקה של האווירייה. "חיל האוויר לקח על הפעולה הזו קרדיט מופרז, במטרה לקבל עליו את השליטה הבלעדית באזור. בפועל, למטוס הראשון שנשלח אירעה תקלה והוא חזר, המטוס השני הגיע מאוחר, וכשהגיע המטוס השלישי הוא הפציץ פורעים שברחו. זאת אומרת, לא חיל האוויר גרם לבדווים לסגת".

גם במאורעות תרפ"א, שפרצו ב־1 במאי 1921 ביפו והתפשטו ליישובים נוספים, לא הגיעו המטוסים הבריטיים לעזרת היישוב היהודי. חמשת ימי הפרעות כללו מעשי רצח, אלימות, אונס, שוד וביזה. 47 יהודים נפלו חללים ו־140 נפצעו, בעוד לערבים היו 48 הרוגים ו־73 פצועים מאש הצבא הבריטי. המטוסים הגיעו – אמנם באיחור – להגן על היהודים במקומות כמו פתח־תקווה וחדרה, ומנעו שם את המשך מסע ההרג. ביפו, לעומת זאת, חיל האוויר לא הופעל כלל.

למרות שורת הכישלונות החליטו כאמור הבריטים להעניק לחיל האוויר את האחריות הצבאית על שטחי המנדט. למטרה זו הוקצו טייסת אחת, גדוד שריוניות וז'נדרמריה – גוף שיטור צבאי, מעין משמר הגבול הישראלי. בשנים הראשונות לאחר העברת הפיקוד עסק חיל האוויר הבריטי בהגנה על ביטחון החוץ של אזורי המנדט, בעוד בפנים הארץ שהו עדיין כמה יחידות של הצבא הכובש. "משהושלם תהליך הוצאת הכוחות", כותבת ירמיאש, "החל תהליך מסוכן והרסני במידה רבה מבחינת אבטחתו של היישוב היהודי".

חיל האוויר המלכותי לא הפיק לקחים לקראת התמודדותו הגדולה הבאה, מאורעות תרפ"ט. הפרעות פרצו ב־23 באוגוסט 1929 ונמשכו שבוע. 133 יהודים נרצחו במהלכן ו־339 נפצעו, לעומת 113 הרוגים ו־232 פצועים בצד הערבי. אף שלמאורעות קדמו הפגנות של חברי נוער בית"ר – שמחו על ההגבלות שהוטלו על יהודים בכותל המערבי – וכן הפגנות־נגד מצד הערבים, הכוח הבריטי בארץ לא נערך לתרחיש של מהומות אלימות.

ירמיאש מצביעה על כך שבאותם ימים היה בידי חיל האוויר מספר קטן של מטוסים, והוא התקשה לתת מענה לפעילות הנרחבת של הפורעים הערבים. מטוסים נשלחו לסיורים קצרים באזור ירושלים, ורוב העבודה הושארה לכוחות הקרקע בשריוניות ולמשטרה. אלה לא היו מסוגלים לתת מענה מספיק למצב ההולך ומחמיר. רק לקראת סוף היום השני של המאורעות הגיעה תגבורת אווירית – אך גם זו לא הועילה רבות. השינוי המהותי במצב התרחש רק ב־25 באוגוסט, כשכוחות חיל רגלים נכנסו לעיר. חיל האוויר פנה אז לשמש ככוח עזר להגנת הגבולות, כדי שלא יוזרם משם סיוע לפורעים.

"לא חסרו גם תאונות שנבעו מתנאי השטח. כדי לזהות את הפורעים שהסתתרו במערות, בין שיחים ובין עצי זית, הטייסים נאלצו להנמיך בצורה שסיכנה אותם"

מיומני הטיסה שבחנה ירמיאש עולה שרוב שעות הטיסה בימי פרעות תרפ"ט הוקדשו לסיורים ולא לפעילות מבצעית. "לא אחת, רק לאחר שהשריונית עזבה – המטוסים המריאו. התנהלות חיל האוויר המלכותי הייתה מאוד שקופה. הערבים ידעו מתי השריונית עוזבת ומתי עלול להגיע מטוס, ובהתאם לכך נכנסו ליישובים היהודיים בסביבות ירושלים ושרפו אותם".

לרובע היהודי בצפת פרצו הערבים ב־29 באוגוסט. הם רצחו כעשרים בני אדם ופצעו יותר משמונים. הניצולים, שהתגודדו במשך ימים אחדים בחצר בניין הממשל, סבלו מחרפת רעב. "האם יכלו המטוסים למנוע את אסונה של הקהילה היהודית בארץ ישראל?", כותבת ירמיאש. "דומה שבהיערכות הולמת, בתרגול נכון ובצירוף הוראות מתאימות, יכול היה חיל האוויר להקטין את הסבל הרב שהיה מנת חלקו של היישוב. מטוסי התקופה התאימו לפעילות שכזו".

חולשת המטוסים

חיל האוויר המלכותי עצמו ספג אבדות במהלך שנות המנדט. "היו פגיעות, תקלות ואפילו מקרים שבהם הפורעים ירו והצליחו להפיל מטוסים", מתארת ירמיאש. "לא חסרו גם תאונות שנבעו מתנאי השטח. קשה מאוד לטוס בין ואדיות בגבהים נמוכים. כדי לזהות את הפורעים שהסתתרו במערות, בקפלי הקרקע, בין שיחים ובין עצי זית, הטייסים נאלצו להנמיך בצורה שסיכנה אותם".

בעקבות המאורעות נמתחה על חיל האוויר המלכותי ביקורת רבה בבריטניה, והמשך השליטה הביטחונית שלו בארץ ישראל הועמד בסימן שאלה. ועדת שו, שמונתה לחקור את הפרעות, המליצה להעביר לאזור שני גדודי חי"ר לגיבוי נוסף, אך הכישלון הכללי טושטש. המדיניות לא השתנתה, וההגמוניה של חיל האוויר נותרה יציבה. לכך תרמה שתדלנות פוליטית מצד טרנצ'רד, שיעץ ליו דאודינג, מרשל האווירייה, לבדוק מקרוב את החומר שהובא בפני ועדת שו.

"הובא לידיעתנו בבית שנעשים מאמצים להאשים את מטה האווירייה במצב הנוכחי בפלשתינה", כתב לדאודינג ב־21 בנובמבר 1929. "מה שמדאיג אותי הוא שבגלל לשונם של אנשים חסרי אחריות, הוועדה יכולה לדווח שהאשמה במהומות מונחת על מטה האווירייה, בגלל התעקשותו להוצאת כל הכוחות מפלשתינה. זה שקר… אם זה יתפרסם בעיתונות בכל העולם, ייגרם נזק כבד לחיל, וממנו לעולם לא נתאושש". ירמיאש הגיעה למסקנה שדאודינג ניסה לטשטש את כישלונם של המטוסים במשימת ההגנה על היישובים היהודיים. "בדו"ח המסכם שלו הוא כתב: 'יותר מוודאי שלסיורים שבוצעו לעיתים קרובות הייתה השפעה מונעת'".

הגישה הבריטית השתנתה כאמור מקצה לקצה במרד הערבי הגדול. בחודשיו הראשונים לא הופעלו הכוחות בצורה נכונה, ובהדרגה איבד חיל האוויר את ההגמוניה הביטחונית שלו בשטחי המנדט. "באוקטובר 1936 המרד הופסק לזמן מה. ממשלת בריטניה הביאה לארץ כוחות צבא, והסמכות הועברה מחיל האוויר למשרד המלחמה. עד ספטמבר 1937 ישבה בארץ ועדת פיל (שהוקמה כדי לחקור את הסיבות להתקוממות – מ"פ), והערבים חיכו למוצא פיה. פרט לאירועים ספורדיים לא היה מרד בפועל. חיל האוויר עבר בינתיים למלא את התפקיד הנכון שלו – כעזר לצבא".

לדברי ירמיאש, המטוסים הבריטיים לא היו יוצאי דופן: חילות האוויר של כל מדינות העולם כשלו במתן מענה ללוחמת גרילה. חיל האוויר הצרפתי, למשל, לא הצליח לדכא את מרד האלג'יראים בשנים 1954־1962, למרות שלל טכניקות איתור ומתקפה שעמדו לרשותו. גם ההפגזות האוויריות בווייטנאם, כולל השימוש בפצצות נפאלם כדי לשרוף שדות וכפרים, לא בלמו את הווייטקונג.

וכשעורכים השוואה לחיל האוויר הישראלי של ימינו – במלחמת לבנון השנייה או במבצע צוק איתן בעזה – האם דרך ההפעלה שלו נכונה בעינייך?

"ברור שריכוך אווירי מקדים הוא אחת הדרכים הטובות לפתוח במלחמה. כך היה במלחמת ששת הימים וכך במערכות אחרות, מאז תום מלחמת העולם הראשונה. הטיעון המרכזי של הבריטים שתמך בהפעלת כוחות אוויר במקום יחידות רגלים, התבסס על המערכה מול המורדים בסומליה בראשית 1920. חיל האוויר טען שרק בזכות הריכוך האווירי דוכאה המרידה, וכי כוחות הצבא בסך הכול טאטאו את מה שהמטוסים כבר השמידו. בדיקת העובדות מעלה תהיות רבות בקשר לטיעון הזה. המציאות הוכיחה שללא יחידות רגלים, מטוסים לא הצליחו להשתלט על טרור וגרילה. השאלה היא תמיד איך למצוא את האיזון בהפעלת הכוחות השונים.

הריסות ברובע הדאחיה בביירות במהלך מלחמת לבנון, 2006. צילום: AP"אין לשכוח שהמלחמה בגרילה היא מערכה א־סימטרית. כוחות סדירים מדינתיים מתקשים מול כנופיות ולוחמי טרור, ושימוש בהפצצות אוויריות נגדם עלול לפגוע באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע. חיל האוויר הישראלי הוא בעל מיומנות בפגיעות 'כירורגיות', והטייסים שלנו מצליחים לבצע אותן בעזרת טכנולוגיות מפותחות".

ההתפרעות קטעה את הקורס

מחקרה של ירמיאש מגיע עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939. אז גם תם המרד הערבי – אך האם הוא דוכא? "אני לא בטוחה", אומרת ירמיאש. "לדעתי, מלחמת העולם השנייה הביאה לכך שהמרד דעך".

ירמיאש עצמה נולדה בשנת הקמתה של מדינת ישראל. כשהייתה בת שמונה עלתה ארצה מהונגריה, עם הוריה ואחיה הבכור. זה היה בזמן המרד ההונגרי נגד הסובייטים, שגרם לבריחתם של כ־250 אלף איש מהמדינה. היא למדה באוניברסיטת בר־אילן לתואר ראשון ושני בהיסטוריה, ומשלהי שנות השבעים עבדה ברשות שדות התעופה. 36 שנה היא נשארה ברשות, עד צאתה לפנסיה, ובין השאר הייתה אחראית להקמת מסד הנתונים של דגמי המטוסים וחברות התעופה הפועלות בארץ.

קרבתה לנושא התעופה הביאה אותה בסוף 1989 להתחיל ללמוד טיסה בעצמה. "ברגע שמתגברים על הפחד או על המחשבה מה עלול חלילה לקרות לך, הטיסה היא רק ריכוז במכשירים ובמה שאומרים הפקחים. הייתה תקופה שהטיסה ממש נכנסה לי לדם. בכל בוקר כשיצאתי מהבית בדקתי מה גובה העננים, ושאלתי את עצמי אם היום אפשר או אי אפשר לטוס".

אחרי שקיבלה רישיון להטיס מטוסי ססנה, יצאה ירמיאש לקורס מתקדם יותר, בניסיון להוסיף לרישיונה "הגדר מכשירים" – הכשרה שמאפשרת לטוס גם בתנאי מזג אוויר קשים, במבט על לוח המכשירים ובלי להסתמך על ראיית המתחולל בחוץ. אירוע בלתי צפוי שנקלעה אליו גרם לה לגנוז את החלום: "נהגתי להתאמן על טיסות מכשירים בשדה התעופה עטרות", היא משחזרת. "באחד מימי שישי של אוקטובר 1994, כשיצאתי משדה התעופה, הבחנתי בהתקהלות אדירה של פלסטינים שמגיעים מהכפר שמצפון לעטרות. לא ידעתי מה קרה, אבל נוכחתי לדעת שהם לא מפנים את הכביש. זה היה אחד האירועים המפחידים בחיי".

היה זה בימים המתוחים שבין חטיפתו של החייל נחשון וקסמן ז"ל ובין ניסיון החילוץ הכושל. קהל פלסטיני מוסת יצא אז מהמסגדים, וירמיאש מצאה את עצמה נוסעת בתוך ההמון המשולהב. היא יצאה בשלום, אך מאז חששה להתקרב שוב לעטרות. "הדרך האחרת היחידה להשלים את שיעורי הטיסה הייתה ללמוד בשבתות בנתב"ג. כאדם דתי, לא הייתה לי ברירה אלא להפסיק את השיעורים, למרות שהייתי ממש בשלב הסופי לפני הוצאת רישיון טיס מסחרי. מאז הטיס נשאר רק תחביב".

השבוע, לראשונה בתולדות צה"ל, מונתה אישה למפקדת טייסת. יחד עם זאת יש הטוענים שהעלות של שילוב הנשים בחיל האוויר גבוהה מאוד, יחסית לשיעור הצוערות שמצליחות להשלים את קורס הטיס. מה דעתך על כך?

"אמנם אני בעלת רישיון טיס, אבל אני לא בטוחה שאישה טייסת קרב היא הדבר הנכון. לא הייתי רוצה לשמוע שטייסת נפלה בשבי ולהעלות בדעתי מה עלולים לעשות לה. אנחנו גם לא יודעים מה ההשפעה של עלייה לגבהים, עם ג'י שלילי וג'י חיובי, על המערכת הפנימית הנשית. בה בעת, בהחלט יש תפקידים אחרים שנשים יכולות להשתלב בהם, כמו טייסות תובלה. גם זה אתגרי מאוד וכרוך בכוננות מתמדת. נשים לא נופלות ביכולותיהן מגברים, ואם אישה חושבת שהיא יכולה למלא תפקיד של טייסת, שתעשה זאת".

ירמיאש עצמה, כשהלכה ללמוד טיסה, לא נתקלה בניסיונות של בני המין החזק לרפות את ידיה. בתחילת ספרה היא מודה לטייסים שלימדו אותה ועזרו לה כשנתקלה בקשיים. דווקא בשדה האקדמי, הנושא שבחרה לדוקטורט שלה גרר לא פעם הערות סקסיסטיות ותגובות של תמיהה. "יום אחד פגשתי איש אקדמיה בגנזך המדינה. הוא שאל מה אני חוקרת, ועניתי שאני חוקרת את חיל האוויר הבריטי בארץ ישראל. עוד לא סיימתי את המשפט וכבר הוא אמר 'מה לילדה טובה מבית טוב ולחיל האוויר הבריטי'. נשארתי בפה פעור. דבר דומה קרה בארכיב של חיל האוויר הבריטי בלונדון. העובדים שם שאלו אותי אם אני באמת ובתמים מתעסקת בחיל האוויר, ורק כשאמרתי להם שיש לי גם רישיון טיס, הם נרגעו".

הן הדוקטורט והן הספר יצאו עד כה בעברית בלבד, כך שירמיאש אינה בטוחה שהבריטים קראו את מחקרה הנוקב, המתבסס על מסמכים רבים שצילמה והביאה מהממלכה. "ההוצאה שלחה את הספר לשגרירות בריטניה בישראל, אך עדיין קיים מחסום השפה. לצערי, אין לי תקציב להוציא אותו גם באנגלית. מדובר במשימה גדולה מאוד, כי יש לשבת שוב עם המסמכים הרבים שתרגמתי לעברית, ולהשיב להם את הנוסח המקורי. לשם כך דרוש מתרגם בעל הבנה בחיל האוויר הבריטי. הייתי מאוד רוצה שהספר יתורגם לאנגלית. רבים שראו אותו אמרו מיד שכדאי לעשות זאת, ושלא אחשוש כי הבריטים פתוחים לביקורת".