תיאטרון האבסורד

אפרים קישון, חנוך לוין ופרנץ קפקא נפגשים בגן עדן, ומחליטים לכתוב יחד מחזה. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל הפעם לבדיחה הזו גם יש אמצע וסוף. והיא על חשבוננו. מי שצפה לפני שבוע בדיון בוועדת הבחירות המרכזית, שעסקה בעתירת מפלגת כחול לבן נגד הליכוד בגין תעמולה אסורה, זכה לראות מולו מחזה גרוטסקי, מצחיק, מדהים ומדאיג – והכול במינימום השקעה וכמעט בלי תפאורה או אביזרים טכניים. ומי שלא ראה, אל דאגה. אמנם התיאטראות הגדולים טרם החתימו את השחקנים המופלאים לסבב הצגות שובר קופות, אבל הדיון זמין לצפייה בדף הפייסבוק של הוועדה. תשומת הלב מופנית בימים אלה כמובן לתוצאות הבחירות, שגם עליהן אמונה הוועדה, אבל בעידן שבו הרשתות החברתיות הופכות דומיננטיות יותר ויותר, אפשר להסיק מחילופי הדברים כמה מסקנות משעשעות־עגומות לקראת המערכות שעוד יבואו.

אז איך מתארים מחזה בכתבה? נותנים למונולוגים לגולל את עצמם, עורכים קלות היכן שצריך, ומוסיפים הסברים קצרים שיסייעו להבנת הנקרא. אבל רגע לפני, הבה נציית להוראות הזהב של אברהם שלונסקי ב"עוץ לי גוץ לי": קהל נכבד, ברגע זה / מתחיל סיפור המחזה, / וזה הרגע לגלות / את הנפשות הפועלות. / כלומר: מה שמו של כל שחקן / ולמה הוא מופיע כאן, / אבל ברמז – רק קורטוב / ועם תוספת – בוקר טוב.

בוקר טוב ליובל אדם ונעם רותם: שני אנשי שמאל פוליטי, שהכינו מטעם עצמם דו"ח הקובע כי בטוויטר משתוללת רשת בוטים ופייקים אימתנית, המשרתת את הליכוד.

בוקר טוב לרונן ברגמן וענבל טויזר: עיתונאים שקיבלו את הדו"ח והביאו לפרסומו ביום שני שעבר בכותרות ראשיות בשני עיתונים, ידיעות אחרונות כאן בארץ והניו־יורק טיימס בארצות הברית.

בוקר טוב לאראל סג"ל וינון מגל: עיתונאים שבתוך שעה קלה מפרסום התחקיר גרמו לקריסתו, כשכמעט כל הדמויות ה"פיקטיביות" שהוזכרו בדו"ח עלו לשידור בתוכניות הרדיו שלהם. איך זה קרה? פשוט מאוד – מגל וסג"ל עשו את הדבר הבסיסי שעיתונאי אמור לעשות, יצרו קשר עם העומדים מאחורי חשבונות הטוויטר וביקשו לשוחח איתם. שני העיתונאים החתומים על הסקופ המרעיש לא טרחו לערוך את הבדיקה המינימלית הזו, והפדיחה גדלה עד מאוד.

ובוקר טוב למפלגת כחול לבן, שלמרות כל זאת עתרה לוועדת הבחירות המרכזית, בגין "תעמולה אסורה" של הליכוד שכביכול נחשפה באותו תחקיר. וכך, ביום רביעי בשבוע שעבר, נאספו באולמה של הוועדה האנשים הבאים: כבוד השופט חנן מלצר – סגן נשיא בית המשפט העליון, ויו"ר ועדת הבחירות המרכזית; יונתן אוריך – דובר הליכוד ויועץ ראש הממשלה; יצחק חדאד, איש מאשדוד; עו"ד דוד אלבז, פרקליטו של חדאד; עו"ד עודד גזית מטעם כחול לבן; ועו"ד אבי הלוי מטעם הליכוד. כמה דמויות־משנה נוספות בחדר היו לא יותר מניצבים.

>> מערכה ראשונה
ובה עורך דין נלחם בטכנולוגיה, ובעיקר ההפך

השופט מלצר: "אני מזהיר אזהרה קבועה – לתשומת לבכם הדיון מוקלט, מתומלל ומתקיים בדלתיים פתוחות. יש גם תקשורת, וכתוצאה מזה הרבה רואים מחוץ לאולם".

בשלב מקדמי זה השופט שם לב כי מר חדאד, שעל פי התחקיר עומד בראש רשת הבוטים, אינו באולם, והוא תוהה בפני עורך דינו מדוע ולמה. עורך הדין ניגש להביא את חדאד, אולם ברגע שהאיש מגיע מורה לו השופט דווקא להישאר בחוץ, כדי שלא ישמע את הדיון ויושפע ממנו. כזכור, רק לפני דקה או שתיים הכריז השופט שכל אחד יכול לצפות ולהאזין לדיון המועבר בשידור חי.

עו"ד גזית, נציג העותרים, פוצח בנאום. השופט עוצר אותו במהרה ובפיו תוכחה: לטענתו, הדור החדש של עורכי הדין מושפע מהרשתות החברתיות ושוכח שבחקירה השאלות צריכות להיות קצרות וממוקדות. "אתם הצעירים, פטרו אתכם מקורס חקירה נגדית וזה ניכר", רוטן השופט, ופני עורך הדין חפו.

גזית פונה לעד יונתן אוריך, דובר יו"ר הליכוד והממונה על תחום הניו־מדיה של ראש הממשלה. חזותו הצנומה של אוריך משדרת שעשוע כמעט תמידי, שיתברר מיד כמוצדק, בהתחשב ברמת ההבנה של השחקנים האחרים במגרש הווירטואלי.

גזית: "האם הליכוד מפיץ מסרים לאנשים כדי שיופצו ברשת הטוויטר?"
אוריך: "אנחנו לא זקוקים לשום 'רשת', כפי שנטען בתחקיר, שמגיעה ל־2.5 מיליון איש. זו החשיפה שאני מגיע אליה לבד. בחצי השעה שאנחנו יושבים כאן כבר הגעתי לזה. שטויות".
גזית: "את מר חדאד אתה מכיר?"
אוריך: "לא".

גזית אומר שהוא מעוניין להשמיע הקלטה, ומזהיר מראש: "יהיה פה עכשיו איזה רעש כזה". ניבא ולא ידע מה ניבא. תוך התעסקות ממושכת עם הסלולרי הוא מסביר: "מתנצל, זה מתחבר לי להתקני בלוטות' אחרים. מצטער".

מלצר: "יכולתם להכין מראש".
גזית: "הכנו".
מלצר: "כדאי שזה גם יעבוד. איך אומרים, כל הרעיון הדיגיטלי הוא שזה גם עובד. לפעמים זה לא עובד".
גזית ממשיך להסתבך בניסיון קישור הסלולרי שלו לרמקול, והשופט מנצל זאת לסיפור מורשת קרב קצר: "הייתי בהרצאה של אחד המומחים הכי גדולים בעולם הדיגיטלי. הוא הכין הרצאה ל־500 איש, רצה להעלות את המצגת והכול נפל. נו, מצאת? נתתי לך זמן".
גזית מאשר בהנהון שהכול בסדר עכשיו. אחרי המתנה דרוכה, נשמע ברמקול צלצול. "אה, זה שלי", מתנצל גזית שוב, "מישהו התקשר אליי".

מלצר: "בפעם הבאה אספר את הסיפור עליך".

גזית מתקרב לשופט, נמלך בדעתו, חוזר לשולחנו ומניח את הרמקול סמוך למיקרופון. הקהל במתח. האם נזכה לשמוע את ההקלטה? עוד לא. שוב אותו צלצול ארור. אוריך מאבד סבלנות קצת, ונחלץ לעזרה: "שים מצב טיסה". בסופו של דבר מתחילה השיחה המוקלטת להישמע, אבל חזיז ורעם – איכות השמע גרועה.

מלצר: "לא יכולתם להכין תמליל, שזה יהיה נוח? יש פה שלושה עורכי דין, אולי מישהו…"
גזית: "הכול היה ממש מהר, אדוני, בלילה".
אחד הניצבים (עורך דין נוסף של כחול לבן) מנסה לסייע: "היינו בטוחים שאולי הליכוד יחזור בו ויגיד שהוא כן עומד מאחורי זה".
מלצר: "זה לא שייך".

סוף־סוף בוקעת מהרמקול ההקלטה: שיחה שאחד הצדדים בה הוא יונתן אוריך.

מלצר: "מי הדובר השני?"
גזית: "חוקר פרטי".
מלצר: "מי החוקר הפרטי?"
גזית: "מי החוקר הפרטי? חוקר פרטי… ש… עורכי הדו"ח בשיתוף פעולה עם…"
מלצר: "שם, יש לו?"
גזית: "שמו?"
מלצר: "כן".
גזית: "אינני יודע".
מלצר: "אינך יודע?"
גזית: "לא".
מלצר: "אבקש שמישהו מעורכי הדין שלך יברר מי זה".
גזית: "אעשה זאת".
מלצר: "ואם אפשר גם תביאו אותו לכאן".
גזית: "אני אביא".
מלצר: "אני רוצה לדעת מה השם שלו, ואם אפשר – להביא אותו".
גזית: "כך יהיה".

בשיחה ניתן לשמוע את החוקר הפרטי מדבר כביכול בשמו של יצחק חדאד. אוריך נשמע טרוד, עונה "כן" לקוני כמעט על כל משפט שהחוקר מוציא מפיו, ומסכם ב"שלח לי וואטסאפ על זה", כמי שרוצה להיפטר מבן שיחו אבל לא נעים לו.

גזית שואל את אוריך אם הוא מכיר את חדאד. אוריך חוזר על התשובה "אינני מכיר אותו" בערך עשר פעמים, אך זה לא מספק את עורך הדין: "מאיפה יש לו בכלל את המספר שלך?"
אוריך: "אני דובר הליכוד. לכל המדינה יש את המספר שלי".
גזית: "כן?"
אוריך: "כן".
גזית: "וכולם שולחים לך וואטסאפ?"
אוריך: "לא מעט מהם".
גזית: "כן?"
אוריך: "אתה רוצה לראות את הוואטסאפ שלי?"
גזית: "לא, לא מעניין אותי. אני רוצה להבין למה אתה עומד כאן ואומר משהו שסותר משהו שכל מי שמאזין שומע, ומבין שאתה יודע מי זה יצחק חדאד ושהיו לכם שיחות קודמות".
עו"ד אבי הלוי, נציג הליכוד, נזעק: "אני מתנגד, כבודו, פשוט מתנגד. הוא עושה כאן פובליציסטיקה ולא משפטנות".
גזית: "אתמול או שלשום הייתה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה, שהוא 'מספר אחד באינטרנט', כמו התוכי של בזק בינלאומי".
מלצר: "בשביל מה".
גזית: "אוריך אמר שראש הממשלה הוא מספר אחד באינטרנט. זה היה מצחיק".
מלצר: "אבל הוא לא אמר 'כמו התוכי'".
גזית: "נכון".
מלצר: "אני חוזר ואומר, תימנעו מהערות מהסוג הזה".

גזית מנסה להתקיל את אוריך: "אמרתם שאתם לא מכירים את השמות שבדו"ח הזה. סתם מעניין, איך חלפו ארבע שעות והצלחתם להגיע לאותו קפטן ג'ורג', האיש המקסים הזה, והספקתם לזמן אותו לבית ראש הממשלה. מאיפה היו לכם הפרטים שלו?"

אוריך, כמעט משועמם: "פנינו ליוזר הזה בהודעה פרטית, קיבלנו ממנו את מספר הטלפון, שוחחנו איתו, הזמנו אותו, הוא הגיע".
גזית: "מר אוריך, בסוף אתה יודע מה מעניין אותנו, יודע בדיוק על מה אנחנו מדברים".

אוריך: "אתכם מעניין להסיט את תשומת הלב הציבורית מהשאלות האמיתיות של הבחירות האלה, ולהתעסק בשטויות".
גזית: "מר אוריך, מר אוריך, מר אוריך. האם הליכוד הפעיל פעילות ממומנת ברשת, רשתות חברתיות במובנן הרחב, שאינה פעילות מזוהה כפעילות של הליכוד?"
אוריך: "לא. אנחנו מפעילים חשבונות רשמיים של ראש הממשלה".

>> מערכה שנייה
ובה שופט בית המשפט העליון, מגן הדמוקרטיה, מציע להשתיק את הרשתות החברתיות

השופט מלצר לאוריך: "מה התפקידים שלך?"
אוריך: "דובר הליכוד ויועץ של ראש הממשלה".
מלצר: "בו־זמנית?"
אוריך: "כן".
מלצר: "אתה מומחה ברשת. האם כשאדם שהוא מזוהה לוקח זהות אחרת, או תמונה של מישהו אחר, זה נראה לך עונה להגדרה של פעילות אנונימית או לא, לפי ההנחיות בעקבות ההחלטה שלי?"
אוריך: "לא הבנתי את השאלה".
מלצר: "אז אני אחדד. אדוני מכיר את הרשת, יש ביטויים – יש בוטים, יש אוואטרים. אדם שהוא קיים, חי וקיים, אבל מעטה על עצמו חזות של מישהו אחר".
אוריך: "לא מעטה על עצמו חזות של אדם אחר, זהות בדויה".

מלצר: "אז נחלק את זה לשניים. מתחזה למישהו אחר קיים, או מתחזה למישהו פיקטיבי שלא קיים. האם אתם מבינים שאסור להשתמש באנשים שהם בשר ודם אבל מעטים על עצמם זהות אחרת בשני המופעים?"
אוריך: "ודאי, כבודו, איננו משתמשים. אנחנו לא יוצרים קשר, לא מעבירים מסרים לאנשים כאלה, זה לא על הפרק".
מלצר: "יש כלל במקורות שאומר 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו'. האם גם ברשת, כששניים הולכים יחד, זה אומר שהם מתואמים?"
אוריך: "לא. אני אסביר איך זה כן עובד, וזו אחת הבעיות בדו"ח הזה. הם הציגו בגרפים נקודות זמן מסוימות שבהן הייתה עלייה תלולה במספר האזכורים באותה 'רשת' והם מייחסים זאת לתיאום".
מלצר: "זה מיקוד העניין".
אוריך: "וזו לצערי בורות, אי הבנה של הרשתות החברתיות. באירועים מסוימים הרשת סוערת וקופצת בלי תיאום ובלי הכוונה, כי הנושא טרנדי, עולה על סדר היום ובוער באנשים".

מלצר: "יש לי שתי שאלות לאדוני מתוקף תפקידו. אני שואל את אדוני, האם אתם מוכנים לקבל על עצמכם – וזה לא רק אתם, אלא כל הרשימות – אחת משתי חלופות. בצרפת, אדוני בטח מכיר, ראו שקשה להסתדר עם זה אז אמרו שכמה ימים לפני הבחירות כל הרשתות יושתקו מכל פעילות פוליטית – בין וולונטרית ובין אחרת. בצרפת, גם גורמים פרטיים, אסור להם. דרך אגב, גוגל החילה מיוזמתה דבר דומה בישראל לגבי מנועי חיפוש. אני לא יכול לחייב את האנשים הבודדים, אבל מה שאני שואל, אם אתם מוכנים שזה יחול על כל המפלגות מעכשיו. אם אתם אומרים שלא הפרתם, אז אין בעיה שתקבלו על עצמכם שני דברים: אחד, ההתחייבות הזו. שתיים, שכל חריגה מזה, אתם תסכימו שכל הרשתות החברתיות יגלו מי עומד מאחורי כל פעילות כזו. אם תסכימו, זה גם על דעת הרשתות החברתיות".

אוריך: "כבודו מציע שאנחנו נשבית את הפעילות הדיגיטלית? לפי הצרפתים? לא הבנתי את ההצעה".
מלצר: "שתי חלופות – יש אפשרות להגיע לסידור הצרפתי בהבנה. אפשרות שנייה, לא כזו קיצונית, רק בהסכמה: שאתם תצהירו, כל המפלגות, שלא תיעשה פעילות אסורה ברשת במובן של ההחלטה שלי, אבל יוסיפו לזה עוד דבר – שאם יהיה חשש, הרשתות החברתיות תורשינה לגלות מי עומד מאחורי כל פעילות. זה יפתור שבעים אחוז מהעבודה".

אוריך: "להצעה הראשונה לא נוכל להסכים, כי כל כלי התקשורת מגויסים לשמאל, ולנו יש רק רשתות חברתיות. לגבי ההצעה השנייה עוד נחשוב ונשיב בכתב, יש לזה השלכות".

>> מערכה שלישית
ובה חרדי שלומד בכולל, אב ל־12 ילדים, מסביר שאינו מנהיג רשת בוטים אימתנית

מר חדאד, לבוש חליפה ועניבה, נראה כמי שאינו מבין בדיוק לאן נקלע, וכיצד הפך מבעל חשבון טוויטר זניח לאדם שאחראי על רשת זיופים ענקית שמטרתה לשרת את מפלגת השלטון.

גזית משמיע לנוכחים הקלטה של שיחה בין חוקר פרטי לחדאד. המילים אינן ברורות, ועורך הדין עובר לחקירת העד: "מר חדאד, תאשר לי שאתה מגייס אנשים לפעילות בתשלום ברשתות החברתיות".

לאחר הזדעקות של עורך דינו, דוד אלבז, חדאד עונה ביבושת: "כל הקשקשת הזו שאתם שומעים בהקלטה, זה קשקוש אחד גדול. הכול הוללות. צחוק. ליצנות. אתה מדבר עם מישהו שאתה לא מכיר, ועונה לו בהתאם".

גזית: "האם יצא לך לשוחח עם מר יאיר נתניהו?"
חדאד: "אשמח מאוד שתעשה את זה עכשיו, נדמה לי שלא ראיתי אותו אי פעם במציאות".
גזית: "האם אתה חבר בקבוצות וואטסאפ עם עוד כמה עשרות פעילי ימין שמקבלים כל מיני מסרים ברשתות החברתיות?"
חדאד: "יכול להיות, אני לא יודע אם זה ימין או שמאל".
גזית: "אתה רוצה לבדוק?"
חדאד: "לא יכול לבדוק את זה עכשיו".
אלבז מתערב: "יש לך וואטסאפ בטלפון הזה?"

חדאד שולף סלולרי שנראה כמו טלפון כשר, מביט משני צדדיו ועושה פרצוף תמה.

גזית כבר כנראה מבין שהאיש החביב מאשדוד אינו חיית רשתות חברתיות ערמומית, אולי אפילו ההפך. אבל הוא לא מרפה: "בערוץ יוטיוב אתה מגייס אנשים לעבודה בשכר די גבוה. כתוב שם: 'אתם מקבלים שורות מסרים פוליטיים, ומגיבים אותם בפייסבוק בדפים של פוליטיקאים'".

אלבז מתנגד, ודורש שיוצגו ראיות לטענה. בידי עורכי הדין של כחול לבן אין ראיות.

מלצר: "הוא צודק, בינתיים אתה צריך למחוק את השאלה".
גזית: "אני שואל את העד שאלות, הוא יכול להכחיש ויכול לאשר".
מלצר: "לא, לא. אם אתה שואל את העד שאלות לגבי פרסום ביוטיוב, אתה צריך להראות לו את הפרסום".
גזית: "בסדר, אני אארגן. מר חדאד, האם אתה מפעיל חשבון טוויטר בשם 'דה בונד'?"
חדאד: "כן, אמרתי. כתוב, וגם כתוב השם שלי, יצחק. איזק".
גזית: "אז אתה פעיל בטוויטר".
חדאד: "יש מיליונים ועוד אחד כמוני".
גזית: "קראת את הדו"ח שפורסם?"

חדאד: "לא יודע אם קראתי את הכול, אני יכול להגיד בוודאות שכל זה שטויות וחבל מאוד שמבזבזים את הזמן של אנשים יקרים על שטויות, כפשוטו. תגלו שזה שטויות ואז מה תגידו?"
גזית: "האם אי פעם קיבלת תשלום כלשהו מגורם על פרסום ברשתות החברתיות?"
חדאד: "מעולם, מעולם, מעולם. לא יודע שיש מציאות כזו".
הטלפון של גזית שוב מצלצל.
גזית: "יש ציוץ שלך עם צלב קרס".
אלבז: "הציוץ שלו לא עם צלב קרס".
מלצר: "אל תרמוז לו על התשובה".
חדאד: "אני מקווה שאתה מבדיל בין ציוץ של אדם לציוץ של אחרים שאתה יכול לצייץ אותם שוב פעם".

גזית: "הדבר נייר הזה, עם צלב קרס, שלכאורה קראו לפרענקים נאצים, מאיפה קיבלת את הדבר הדוחה הזה?"
חדאד: "כשתהיה בטוויטר תראה שמקבלים תמונות מכל מיני מקומות, אני לא זוכר את זה בכלל. זה לא שלי. יש כזה מושג שאנשים כותבים משהו, מצלמים משהו, אתה רואה את זה – אתה יכול להתעלם, יכול להגיב. זה לא דבר טוב, אז מותר לי להגיב לזה".
גזית: "זה לא מה שעולה…"
חדאד: "כנראה אתה לא מבין, תשאל מי שמבין בזה".
אלבז: "העד בקושי מקבל שלושה לייקים על איזה ציוץ עלוב שלו. הוא לא עומד במרכזו של שום דבר ושום רשת".
גזית: "לפי הנתונים, 97.7 אחוז מהחשבונות שאתה עוקב או נעקב על ידיהם, עוקבים או נעקבים אחד על ידי השני".
חדאד: "של מי, של מה, של אלה שעוקבים?"
גזית: "של אותם חשבונות שבאופן שיטתי מהדהדים מסרים מובהקים של הליכוד. אתה מכיר את כל האנשים האלה, שאתה עוקב אחריהם?"

חדאד: "אני לא מכיר אותך גם. לא מכיר אף אחד. אתה יכול להבין שברשת חברתית אנשים מביעים דעות? אתה יכול להתחבר לדעה, יכול גם לא. אתה קצת מבין בטוויטר? אז גם אני לא מבין, אבל לפי הדיבור שלך כנראה שאני מבין קצת יותר ממך, זה בטוח".
גזית: "בחשבונות האלה יש רק דברים פוליטיים ולא אישיים".
חדאד: "אני יכול להחליט בשביל מישהו מה לכתוב?"
גזית: "אז איך אתה בוחר אחרי מי לעקוב?"
חדאד: "אתה שואל את זה באמת? איך אתה בוחר את החברים שלך?"
גזית: "אנשים שאומרים אמת".
חדאד: "וברשתות חברתיות?"
גזית: "אנשים שבמקרה רק מהדהדים מסרים פוליטיים של הליכוד".
חדאד: "אני אוהב פוליטיקה. זה לא הופך אותי לפעיל פוליטית".
מקהלת עורכי הדין של הליכוד וחדאד: "זה מקארתיזם מוחלט".
מקהלת עורכי הדין של כחול לבן: "זו היתממות מוחלטת".

>> מערכה רביעית ואחרונה
שבה מר חדאד מכיר לראשונה את מר אורי (או בעצם אוריך)

מלצר: "מר חדאד, במה אתה עוסק?"
חדאד: "לימוד. יושב ולומד רוב הזמן בכולל עטרת צבי באשדוד. זה מה שאני עושה רוב הזמן. רוב הילדים נמצאים במסגרות טובות ואני מקבל מלגה".
מלצר: "עיסוקים נוספים?"
חדאד: "לא".
מלצר: "פעיל בטוויטר?"
חדאד: "אמרתי".
מלצר: "יש לך פייסבוק?"
חדאד: "לא. רק טוויטר וגם זה בקושי".
מלצר: "אתה פעיל מאוד".
חדאד: "אוקיי".
מלצר: "אם אתה פעיל בטוויטר, מתי?"
חדאד: "בזמני החופשי".
מלצר: "צופה בחדשות?"

חדאד: "בטוויטר מביאים את החדשות. אין לי מחשב או טלוויזיה בבית".
מלצר: "יש לך טלפון חכם עם טוויטר בתוכו".
חדאד: "כן".
מלצר: "האם אתה מכיר את מר אוריך?"
חדאד: "מי זה אורי?"
מלצר: "אתה מזהה אותו באולם?"
חדאד מביט לעבר אוריך, ומנופף: "שלום אורי, נעים להכיר".
מלצר: "אוריך".
חדאד: "איך, אוריך? שלום. באמת לא מכיר אותו".

מלצר מברר אם חדאד קרא את התחקיר בידיעות, ואז שואל אותו: "איך אתה מסביר שבאותו זמן, אותם מסרים שכתבת העבירו גם אחרים?"
חדאד: "אני יכול להניח שאתה כותב משהו, זה מוצא חן בעיני מישהו, אז הוא מתחבר וכותב גם".
מלצר: "אם אומר לך שכתבת לפני האירוע? ידעת שיש לך כושר נבואי?"
חדאד: "עוד לא".
מלצר: "אם אני אומר לך שהיו אירועים שהקדמת את האירוע בכמה דקות".
חדאד: "לא יכול להיות כזה דבר, כי אני לא מעודכן יותר מכל אחד אחר. הדבר היחיד שכן יכול להיות זה שיש עיתונאים שיודעים ושכותבים, ואתה מגיב עליהם".

מלצר: "מאחר שאתה לומד בכולל ומקורות מקובלים עליך, שמעת את האימרה 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו'. זה חל גם עליך?"
חדאד: "לא, ממש לא".
אלבז לוקח את המושכות לידיו: "שלום יצחק, כמה ילדים יש לך?"
חדאד: "12".
אלבז: "כמה?"
חדאד: "12. מציירים אחד ואז שתיים ליד".
אלבז: "מה ההשכלה שלך?"
חדאד: "מלא".
אלבז: "עד איזו כיתה למדת?"
חדאד: "למדתי בישיבות. עד כיתה ו' בבית ספר, ואז במתיבתא, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה".
אלבז: "יש לך השכלה טכנולוגית, אתה מבין בתוכנות, מחשבים?"
חדאד: "את הליבה שלפיד ביקש עוד לא הכניסו".
אלבז: "אני מבקש שתענה לי ברצינות".
חדאד: "אני עונה ברצינות, לא למדנו כלום".

אלבז: "גם אם השאלות שלי מציקות, אני מבקש שתענה".
גזית: "אתה כועס על העד שלך?"
אלבז: "כן, אני כועס עליו. מתוך 900 עוקבים שיש לך, כמה אנשים אתה מכיר או דיברת איתם בטלפון?"
חדאד: "אף אחד. למה שאני אדבר איתם".
ניצבת, ח"כ קארין אלהרר, מגיחה פתע לדיון: "אפשר להתכתב איתם".
אלבז: "התכתבת איתם?"
חדאד: "לא".
אלבז: "השתתפת בפגישות או ישיבות?"
חדאד: "של מי, מתי, למה?"
אלבז: "אתה יודע מה זה מצודת זאב?"
חדאד: "אני יודע מה זה זאב".

אלבז: "מר חדאד, אני מבקש ממך. בשיא הרצינות. מספיק עשית לי צרות היום בדרך לכאן כל הנסיעה, כמעט קיבלתי התקף לב. אז אני מבקש ממך להשיב לי לשאלות. אתה יודע מה זה מצודת זאב?"
חדאד: "משהו ששייך לליכוד, לא יודע בדיוק איפה זה נמצא. זה שם ידוע".
אלבז: "היית פעם במצודת זאב?"
חדאד: "לא".
אלבז: "נפגשת פעם עם מישהו מהליכוד?"
חדאד: "לא".
אלבז: "אתה חבר במפלגה מסוימת?"
חדאד: "לא".
אלבז (קולו עולה): "קיבלת פעם ממישהו כסף ליד, ריבונו של עולם?"
חדאד: "מעולם לא".
אלבז (מטיח בעד): "פעם שילמת למישהו?"
חדאד: "מעולם לא שילמתי שקל".
אלבז (צועק עליו): "אתה יודע מה זה גוש חוסם?"
מלצר: "אל תצעק עליו, הוא ייבהל"
חדאד: "בממשלה, כאילו? אני יכול לנחש".
גזית: "אז איך אתה מצייץ על משהו שאתה לא יודע?"

חדאד: "אשאל אותך שאלה, מר עורך דין הנכבד, כל דבר שאתה כותב אתה יודע?"
אלבז: "יצחק, תפסיק עכשיו עם הצחוק".
מלצר: "הוא צייץ על גוש חוסם".
אלבז: "אתה יודע, חבר, מה זה גוש חוסם?"
חדאד: "אני חושב…"
מלצר: "כדאי לך להתעורר עכשיו ולא לקשקש".
חדאד צוחק.
אלבז: "אל תצחק, זה לא מצחיק, זה רציני".

חדאד: "רציני ככל שיהיה או לא, הסיפור האמיתי הוא כלום. גוש חוסם – במובן של ימין שמאל, נניח למי שיש יותר אה… בצד שלו מעל שישים ומשהו…"
אלבז: "לך יש 900 עוקבים, ומייחסים לך שאתה עוקב אחריהם והם עוקבים אחריך. מה אתה חושב, מותר לך לעקוב אחרי אנשים או אסור לך?"
חדאד: "בדרך כלל מי שעוקב נעקב".
אלבז: "אתה יודע מי זה עמית סגל?"
חדאד: "בחדשות, משהו?"
אלבז: "כשאתה מצייץ, כמה ציוצים אתה מקבל? כמה לייקים אתה מקבל, ריבונו של עולם".
חדאד: "בודדים. בין אפס לשבע. שמונה. עשר. שתים־עשרה. אין התלהבות יתר".
אלבז: "מדובר פה במשהו הזוי, בעייתי".

הדרן ואפילוג

מכאן ואילך, המחזה באולם הוועדה כבר מתחיל לחזור על עצמו. אבל אם תחליטו לצפות בשידור המוקלט, אל תפספסו את חצי הדקה האחרונה. לאחר שהשופט מפזר את כולם לבתיהם, ממשיכים המצלמה והמיקרופון באולם – כאילו במקרה – לתעד שיחת חולין בין עו"ד אלבז ללקוחו, ובמרכזה משפט מחץ של חדאד: "מי ידע שהשמאל כאלה מטומטמים". פחות מ־24 שעות אחר כך יפרסם השופט מלצר את הכרעתו בעתירת כחול לבן נגד הליכוד, וידחה אותה. המשפט האגבי של חדאד יהדהד כמעט מכל מילה בהחלטתו המנומקת של השופט.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il