זכרי הציקדות בעמק החולה לא הבינו מאיפה זה בא להם. רגע אחרי שפתחו את עונת החיזור, מצרצרים עצמם לדעת כדי לכבוש את ליבן של הנקבות, הם שמעו גל צרצורים נגדי שעולה ממטעי השקדים והכרמים. המשמעות הייתה אחת: מתחרים נסתרים השתלטו על השטח, ותפסו להם את כל בנות הזוג הפוטנציאליות. החרקים שבורי הלב לא העלו על דעתם שהצלילים שהם שומעים מגיעים ממקור מכני, ושהטרגדיה הרומנטית הפוקדת אותם היא למעשה פתרון מבריק שנועד להציל את המטעים מכיליון.
מאז ומתמיד הטילו הציקדות את אימתן על החקלאים בגליל העליון, ולא רק בגלל הרעש החזק שהן משמיעות לצורך תקשורת ביניהן. מדובר בחרק ממשפחת הפשפשאים, בעל מחושים קטנים, שני זוגות כנפיים וחדק – שבעזרתו הוא יונק מצינורות ההובלה של הצמחים, ומחדיר אליהם חומרים מזיקים. התוצאה היא פגיעה בעלווה, שמצהיבה ואינה גדלה. חוקרי מו"פ צפון, ביחד עם אנשי המחלקה לחקלאות מדייקת במכון המחקר המדעי־יישומי "מיגָל", הם אלו שמצאו רעיון מקורי לבלימת ההתרבות של המזיקים. "למדנו שיש צורה מסוימת של צרצור בין זכר לנקבה וזכר לזכר, סוג של שפה. עכשיו אנחנו מפתחים מזמורים מוקלטים ומשמיעים אותם כדי שהמזיקים האלה לא יתפשטו", מסביר פרופ' אורי מר־חיים, העומד בראש המחלקה.
מר־חיים והחוקרים שלצידו רישתו כמה כרמים ומטעים במערכות של חוטי תיל שמעבירים ויברציות. ה"תשדורת" שהם יוצרים זהה לזו שמשמיעים גברברי הציקדות כדי לסמן לעמיתים זכרים להתרחק מהטריטוריה שלהם. התוצאה – החרקים אינם מתרבים על ענפי העצים, הנזק שלהם פוחת, והחקלאי גם חוסך לעצמו את השימוש בחומרי הדברה בעייתיים מבחינה אקולוגית ובריאותית. למעשה, חומרי הריסוס אינם אפקטיביים במיוחד מול הציקדות, מכיוון שהמזיקים הללו מזהים מיד את ההתקפה עליהם, וחומקים מהרעלים. "אם לא מצליחים לטפל בהם לפני שהם מתבססים, זו מכה רצינית. לפעמים חייבים ממש לעקור הכול ולשרוף את השטח כדי למגר אותם", אומר מר־חיים.
מפעל ההפצה של פייק־ניוז לציקדות הוא רק אחד מני פיתוחים רבים של המחלקה לחקלאות מדייקת, ששוקדת על הבאת ההיי־טק לשדות. מר־חיים וחבריו עושים שימוש ברחפנים, לוויינים, שבבים וחיישנים מתקדמים, בין השאר כדי לתת לחקלאי את ההנחיות המדויקות והמהימנות ביותר – מתי להשקות ובאיזו כמות, באיזה שלב להדביר, מה הזמן המתאים לדילול הפירות שעל העצים, ומתי יש לקטוף את הפרי.
כשהוא לא רכון על מכשירי מדידה ותצפית במעבדה או מסתובב בשדות, פרופ' מר־חיים יוצא לסבבי הרצאות במדינות שונות, ותורם למיצובה של ישראל כמעצמה חקלאית חשובה. הידע הרב והמחקרים שיוצאים מהמחלקה שלו משמשים מומחים מכל רחבי העולם. לאחרונה עמד מר־חיים בראש כנס בינלאומי של האיחוד האירופי שהתמקד בחקלאות מדייקת והפחתת גזי חממה, בהשתתפות מיטב החוקרים מקנדה, מישראל ומכעשרים מדינות באירופה. הכנס זכה להצלחה גדולה, ובעקבותיו נוצרו שיתופי פעולה בינלאומיים בתחומים שונים של החקלאות המדייקת. אבל מה שמעסיק אותו הוא בעיקר עתידו של הענף בישראל: משימת חייו היא להחזיר אל הכפר ואל הקיבוץ את הצעירים שברחו מהם, ושילוב ההיי־טק בשדות יכול לדעתו להיות המפתח להיפוך המגמה.
"הרבה מאוד צעירים לא רוצים היום להיכנס לתחום הזה. המטרה שלנו היא לשנות את החקלאות כך שהיא לא תהיה מקצוע של לקחת מעדר, אלא משהו הרבה יותר מעמיק ומורכב", אומר מר־חיים. לדבריו, הוא וחבריו אף פנו לאיחוד האירופי בבקשת תמיכה לצורך תקצוב חינוך לחקלאות בבתי הספר בישראל, כשהמטרה היא למשוך לשם תלמידים מוכשרים.
אולי אומת הסטארט־אפ פשוט לא מתעניינת עוד בעבודת האדמה, ומתמקדת בתחומים אחרים?
"רוב העם בישראל עוסק היום במסחר, תראה כמה עורכי דין ורואי חשבון יש. אז מה? זה מה שצריך להיות? אם זה ימשיך ככה, בסוף תשאל למה לשבת בישראל בכלל. כאיש היי־טק הייתי אמור לנסוע לארה"ב, כי שם הכסף הגדול. אז מה משאיר אותי כאן? זה חלק מהבעיה: אם לא תמצא דרך להבהיר שחוץ מכסף יש עוד כמה ערכים שצריך לחיות איתם במדינה שלנו, אין מה שימנע ירידה מהארץ. הרי בחו"ל אפשר לעשות הכול יותר בגדול".
אין תחליף לעין
למרות אמונתו העזה של פרופ' מר־חיים בצורך לחבר את הצעירים לחקלאות, אף אחד משלושת הילדים שלו ושל רעייתו נטע אינו ממשיך את דרכו בתחום. הבכור עוסק בכלכלה ושיווק, השנייה היא פרופסורית לפילוסופיה של המדע ומרצה במכללת תל־חי, והשלישי רופא בתחום מניעת מחלות זיהומיות, בבית החולים אסף הרופא.
בגיל 81, מר־חיים הוא קיבוצניק צעיר ברוחו וחייכני, נמרץ ומלא אנרגיות שאפשר להתקנא בהן. הוא נולד בירושלים שתחת שלטון המנדט הבריטי, וקיבל תעודת לידה של פלסטינה ששמורה אצלו עד היום. "אני עוד זוכר שהייתי הולך לכותל המערבי, שהיה מעבר צר, בקושי ברוחב של חדר העבודה שלי. גרתי ברחוב המלך גורג', ממש במרכז ירושלים, מול המקום שבו שכנה בהמשך הכנסת. בעת ההכרזה על הקמת המדינה, כל השמחה הייתה מול הבית שלנו".
מיד אחר כך מצאו עצמם תושבי העיר היהודים נתונים במצור. "נשארתי בירושלים במשך כל התקופה הזו. אבא שלי היה אחראי על ארגון השיירות לתל־אביב ובחזרה, ואמא שלי עבדה כרוקחת בבית המרקחת שהיה מתחת לבית. הכביש למטה, לכיוון רחוב הלל, היה חשוף לגמרי מול מגדל דוד, משם ירו הירדנים לא מעט. עד היום תוכל לראות סימני קליעים על הבתים. לפחות פעם אחת הגיע אלינו הביתה אדם שנפצע מהירי ונזקק לתרופות ולטיפול רפואי".
כבר כנער הוא ידע שברצונו להיות חבר קיבוץ. "למדתי בירושלים, וכמו צופה טוב הלכתי לנח"ל. את החיים השיתופיים שלי התחלתי בקיבוץ מגל (בצפון השרון – י"ק), ואחר כך הגעתי לכפר־גלעדי". את דרכו המדעית החל באוניברסיטה העברית, שם למד לתואר ראשון בכימיה ותואר שני בביו־כימיה. "זה היה בימים שבהם הקמפוס היה ממש על החומה שהפרידה בין ירושלים המזרחית למערבית. בהמשך הציעו לי לעשות דוקטורט בראש־פינה, בהדרכת פרופ' יהודית בירק ועמוס דוברת. אחרי הדוקטורט נסעתי לאוניברסיטת רוקפלר בניו־יורק לשנתיים. הציעו לי להישאר שם לצורך השלמת פרופסורה, אבל לא הסכמתי כי האמנתי בחיי הקיבוץ".
הוא חזר ארצה, לעבודה חקלאית מעשית שכללה בין השאר טיפול במדגה וניהול גן הירק. באותה תקופה היה גם ממייסדי מכון המחקר מיגל – מרכז ידע גליל עליון. במכון, ששוכן בקריית־שמונה, עובדים כ־150 חוקרים מתחומי מדעי הטבע והסביבה, ביו־טכנולוגיה, תזונה, חקלאות ועוד. הוא זוכה ליוקרה בקהילה המדעית העולמית, ונהנה ממענקי מחקר ישראליים ובין־לאומיים, בין השאר מהאיחוד האירופי. במחלקה לחקלאות מדייקת פועלות 12 קבוצות של חוקרים, שמפתחים פתרונות בנושאי דישון, הרחקת מזיקים, ניצול מים, מניעת מחלות, וחישה מרחוק ומקרוב – בין אם באמצעות לוויינים, ובין אם באמצעות רחפנים וחיישנים מסוגים שונים.
הערכים המנחים את מר־חיים הם כאמור עקרוניים וחינוכיים, אבל ברמה המעשית, השאלה שניצבת לנגד עיניו היא כיצד להגדיל את הרווח של החקלאים. "מה שאנחנו מנסים לעשות זה לתת להם כלים שיגדילו את הפריון ויורידו את התשומות". דוגמה לניסיון כזה, שהוכתר בהצלחה, הם קווי־נוע שמשקים בצורה אחידה את הגידולים, ומאפשרים השקיה נכונה יותר. "זה מה שהחקלאות המדייקת מנסה היום להוביל. מכיוון שיש המון בעיות בהשקיה לא מחושבת, אנחנו מפתחים שיטות שיאפשרו לחקלאי לקבל מידע ולתקן, עוד לפני שרואים בשטח את התוצאות של ההשקיה הלא נכונה. החקלאות הישראלית בעתיד תהיה הרבה יותר מדויקת וחכמה, גם בעיבודים החקלאיים, גם בזרעים שלה, בעמידות של הצמחים שתהיה הרבה יותר חזקה מול מזיקים ושינויים בהשקיה, ועוד".
הפתרונות שלך, שמחליפים את המעדר והטרקטור בטכנולוגיה, לא הופכים את החקלאי למיותר?
"אתה צריך את השילוב של הכול יחד. אי אפשר יהיה להחליף את הניסיון ואת העין של החקלאי, שמסוגל לקלוט דברים שלא תמיד המטוס או הרחפן רואים מלמעלה. גם כשאתה לא מחזיק טורייה, אתה יושב בטרקטור שיש עליו ג'י־פי־אס ומערכות ניווט, והן מאפשרות לך לזרוע את השדה בצורה נכונה". הוא מציג בפניי צילומי לוויין של שדות חקלאיים בעמק החולה; אף שסוג הגידול זהה, ההבדל בגוונים של השטחים השונים ניכר לעין. "הסיבה לכך היא שבאזור מסוים לא הייתה זריעה כמו שצריך, ובאזור שני נשפכו לחקלאי יותר מדי זרעים בלי שהוא ידע. היום המגמה היא להגיע לכמה שיותר דיוק בכל דבר, ואז אתה גם חוסך, וגם מקבל תוצאות טובות בהרבה".
מעל הטבע, בטבע
אחד החיבורים המרתקים ביותר בין טכנולוגיות־על לחקלאות הוא שימוש ברחפנים ולוויינים לתיעוד תהליך הפוטו־סינתזה של עץ יחיד על הקרקע. אם תרצו, מדובר בגרסה הצמחית של רפואה בהתאמה אישית. "יש היום חיישנים שמאפשרים לעקוב אחרי הגידולים ולזהות מקרים של עקה. ברגע שהצמח סובל ממשהו, עוברים בתוכו אותות אזהרה מהמערכות של הייצור למערכות של ההגנה. אנחנו מנסים לפתח אינדקסים שיבחינו בין סוגי העקות השונות – חוסר מים, חוסר דשן או מחלה מסוימת. זה ייתן אינדיקציה לחקלאי הרבה לפני שהעקה באה לידי ביטוי במראה החיצוני של הצמח. המגדל גם לא מסוגל להגיע לכל עץ ועץ, ואי אפשר לשים על כל עץ חיישן חכם. היום כבר משתילים חיישנים בעצים, אבל רק אחד לשטח מסוים. אני רוצה לדעת יותר מזה, ולראות איך כל עץ וכל צמח מרגישים".
אז איך זה נעשה? רחפן ממריא ומצלם מהאוויר את השדה או את המטע; מערכת היפרספקטרלית מאבחנת אורכי גל שונים; אלגוריתם חכם של בינה מלאכותית מפענח באמצעותם את התשדורות של הצמחים; והחקלאי מקבל דיווח היכן יש בעיה ומהי. "כמו שבני אדם מגיבים בצורה שונה לעקה שנוצרת בגלל קור או חום או מחלה כלשהי, כך גם הצמח. אנחנו כבר יודעים לזהות מצוקות בעקבות מחסור או עודף של מים ושל דשן, וכעת אנחנו הולכים לכיוון זיהוי מצוקה הנגרמת ממזיקים. כשמזיק פוגע בו, הצמח יודע שהוא צריך להפנות אנרגיה וכל מיני חומרים כדי להתגבר על הסכנה. אנחנו רוצים לזהות את השינויים האלה מיד כשהם מתחילים, ולבוא ולטפל בבעיה לפני שהיא מחריפה, או מורגשת בכלל.
"באתרי הניסוי שלנו אנחנו עובדים גם עם לוויינים שנושאים מצלמות מסוגים שונים. על ידי ניתוח התצלומים אתה מקבל למשל אינדיקציה על מצב הכלורופיל (החומר הירוק בעלים – י"ק)". מר־חיים מצביע לשמיים ומבשר בחיוך גאה כי "כרגע יש לוויין ישראלי־צרפתי בשם ונוס שעובר מעלינו כל יומיים. הצילומים שהוא מעביר נותנים לנו מדדים של רטיבות ונתונים נוספים".
חלק מהפיתוחים הטכנולוגיים המתקדמים שנרקמים במחלקה שלו עדיין לא הותרו בפרסום. פרויקט שמר־חיים כן מוכן לחשוף בפנינו משותף למיגל ולחברת אלביט: "אנחנו מפתחים יחד איתם רכבים אוטונומיים שיודעים לצלם בתוך המטע, וכך עוזרים לחקלאי להחליט כמה לדלל מהפרחים, כדי לקבל את הפירות הטובים ביותר. מצד ימין תהיה מצלמה שתזהה את הפרחים; באמצע – מערכות הבינה המלאכותית שינתחו את התוצאה; והמרסס משמאל יקבל הוראה איפה לרסס ואיפה לא. עץ גדול ועץ קטן יקבלו כמויות שונות של ריסוס, ולא כמו היום, שהריסוס הוא על כל תא השטח. המטרה היא לעשות גם את זה בכמות הנכונה, במקום הנכון ובזמן הנכון".
והחקלאי עצמו, בבוא היום, לא יצטרך לרדת לשטח? הוא יוכל לשבת במרומי מגדלי עזריאלי ולנהל משם את המטע שלו?
"אין ספק שככל שהענף יהפוך לחכם יותר, כך תגדל היכולת של החקלאי לשלוט מרחוק במה שקורה. יחד עם זאת, האדם תמיד יחשוב בצורה שונה מהמחשב, לכן זו תהיה טעות גדולה אם המְגדל לא יסתובב בשטח. זה לא סותר את העובדה שאת רוב המידע הוא יוכל לקבל למחשב בבית או לסלולרי".
בחיוך צופן סוד לוקח אותנו מר־חיים לחממות הניסיוניות, סמוך לקיבוץ נאות־מרדכי. בחוץ קור מקפיא עצמות וגשם מרעיש, אך ברגע שנכנסים פנימה, חוצים את הגבול ליקום מקביל. כאן העצים פורחים, והדבורים מתעופפות ביניהם ונהנות ממלאי צוף בלתי נדלה. האקלים קבוע – 30 מעלות צלזיוס, 100 אחוזי לחות. מערכות המים, הדשן והאקלים כאן הן אוטומטיות לחלוטין. מאווררים נכנסים לפעולה וכבים, תריסים נפתחים ונסגרים, הכול כדי לשמר את התנאים הדרושים.
את תוצאות הניסוי הזה אנחנו עשויים לראות בעוד חודשים אחדים בחנויות ובשווקים: פירות הקיץ – שסק, משמש, נקטרינה, ליצ'י – יגיעו אל המדפים כבר בחורף. "מה שאנחנו עושים כאן זו בעצם מניפולציה על העצים. אנחנו גורמים להם לפעול כאילו הקיץ כבר מגיע, וכך הם מתחילים לפרוח ולתת פרי חודשיים לפני המועד המקורי. אנחנו בעצם מתכננים את העונות: מווסתים ושולטים על מנות הקור שהעצים זקוקים להן כדי לאגור כוחות, ואז מחממים אותם בעזרת המים הלוהטים מקידוחי שמיר שמתחתינו, כך שיחשבו שהאביב הגיע".
הרעיון הזה נולד מתוך חיפוש אחר פתרון לבעיה אחרת לחלוטין – משבר הבצורת של השנים האחרונות, שגרם למחירי המים לחקלאים להאמיר. כשהמגדלים נאלצו לעקור מטעים, ביקש משרד החקלאות מאגודות המים למצוא מקורות מים חדשים. כך קם מפעל קידוחי שמיר: שלושה קידוחים לעומק 1.3 ק"מ, שנועדו להפיק מים מ"אקוויפר מחצבי" – אקוויפר קדום, שהמים בו אינם מתחדשים. המים שהתגלו הם עשירים בגופרית, אינם מתאימים לשתייה, והטמפרטורה שלהם בבטן האדמה עומדת בכל ימות השנה על 47 מעלות. כעת הם נשאבים למאגר בנפח 1.25 מיליון מ"ק, כדי להשקות מטעים וכרמים בגולן וגידולי שדה בעמק החולה, אך כאן בחממות הארוכות יש להם שימוש אחר: גזעי העצים נעטפים בצינורות המים החמים, כדי לשרטט להם לוח שנה חדש.
"זה משפיע על הגידול, והפירות מקדימים בצורה משמעותית את העצים הרגילים. במקום לקבל אפרסקים בחודש מאי, אנחנו קוטפים פרי יפה כבר עכשיו", מתאר מר־חיים בהתפעלות. "זה מרגש, כי אתה מקבל פה שליטה על הצמיחה של העץ, ובאמצעות שינוי הטמפרטורה אתה גם יוצר שינויים מעניינים בהתנהגות שלו. אנחנו אמנם לא יכולים לרמות לגמרי את העצים, אלא רק עד גבול מסוים; כשניסינו לדרוש מהם להניב פרי בשיא החורף, הם פשוט מתו. אבל זה שאנחנו מגיעים לפריחה בשעה שבשדות מסביב אין פריחה בכלל, וגורמים לעצים להניב פירות כשלכאורה אי אפשר אפילו לחלום למצוא אותם בשווקים – זה מעל הטבע, בטבע".
כשתל־אביב תהיה עזה
כשתקראו שורות אלו, אחרי היוודע תוצאות הבחירות, אולי תדעו אם ענף הקנאביס הישראלי עומד בפני זינוק מטאורי. גם בלי הלגליזציה המקומית, בשנים האחרונות נטשו חקלאים רבים באזור הצפון את הפירות והירקות הוותיקים, ונהרו לעבר הענף החדש והרווחי. לאחרונה אישרה המדינה את ייצוא הצמח לצרכים רפואיים, והירוק שבשדות אמור להפוך במהירות לשטרות ירקרקים. מר־חיים מצידו לא מוכן להיסחף אחרי הטרנד המתעורר, ואומר שאינו מתחבר במיוחד אל גידולים מהסוג הזה. "אני לא חושב שצריך ללכת לפי הכסף. עם כל הכבוד, קנאביס הוא לא מוצר רפואי, נקודה. הוא משכך כאבים. אפשר להתחיל לגדל כאן גם הרואין, למה לא? כל הכפרים בלבנון שאתה רואה כאן מעבר לגדר, עוסקים בזה. טוב שיש לנו לא מעט ידע, ואפשר לקדם את הנושא של הקנאביס. אני בהחלט בעד. אבל שלא נתבלבל – לא יהיה נכון להפוך אותו למלך החקלאות הישראלית. אני חושב שצריך למצוא את האיזון בין הדברים".
גידול תפוזים ועגבניות הוא אולי רומנטי יותר, אבל פחות רווחי מקנאביס.
"כולם מקשקשים עכשיו על הקנאביס, אבל לא ברור לי איפה זה יעמוד בעוד כמה זמן. אנחנו עוד לא יודעים אילו מחלות יש לצמח הזה, כיצד הן ישפיעו על שאר גידולי החקלאות באזור, ומה תהיה ההשפעה החברתית. אני לא יודע אם זה הכיוון הנכון להתעסק איתו. מה שאנחנו מנסים לייצר כאן הוא סביבת פוד־טק, מזון־על למרפא, שכל שלבי הייצור שלו, מהגידול ועד הייצור והאריזה, יתקיימו בגליל".
מה שבאמת מטריד אותו הוא היחס כלפי החקלאות הוותיקה. כמו רבים מהחקלאים בישראל, מר־חיים סבור שהמדינה לא עושה מספיק למען השמירה על הענף הציוני והחשוב הזה. "החקלאות לא מקבלת את העידוד שהייתה צריכה לקבל – במים, בסובסידיות ועוד. הפירות והירקות בישראל יקרים לא בגלל חקלאים שמנסים להגדיל את הרווח שלהם, אלא בגלל המשווקים והרשתות שדואגים לעצמם לפער מחירים גבוה מאוד.
"כמעט כל המדינות המתקדמות בעולם מבינות שצריך אפילו לסבסד את החקלאות כדי שהיא תתקיים. בישראל לא רק שלא מבינים זאת, אלא מאפשרים לייבא פירות וירקות מחו"ל – שהם זולים יותר מכיוון שהממשלות שם כן מסבסדות. או קח למשל את העגבנייה הטורקית, שזולה יותר מזו הישראלית – בטורקיה המים חינם, ומצד שני העגבנייה שאתה מקבל משם היא בלי טעם. אתה יודע בעצמך שהיא פשוט לא טעימה".
פניו חרושות הקמטים מרצינות כשהוא מוסיף: "יש מלחמה קשה מאוד על החקלאות בארץ. צריך לזכור שהחקלאות היא הבסיס לחזקה שלנו בקרקעות. ברור לי לגמרי שאם מטולה וכפר־גלעדי ודן לא יהיו, חזבאללה ישבו כאן, ולא שם מעבר לגדר הגבול. מדינת ישראל צריכה להבין שהיא לא אמורה להשקיע רק בתל־אביב. הבעלות של המדינה על הקרקע תישמר רק באמצעות גידולים בקרקע. מאז העלייה הראשונה ועד היום, זה מה שנותן לנו את זכות הקיום כאן".
ההגנה על המדינה היא בסופו של דבר התפקיד של צה"ל, ולא של האזרחים.
"בלי חקלאות גם לא תהיה כאן תעשייה, ואנשים לא יישארו פה. לחקלאות בפריפריה יש השפעה על החיים בתוך המדינה. בלעדיה, בתוך זמן קצר מאוד נהיה במצב כמו של רצועת עזה – אזור תל־אביב יעלה על גדותיו, בזמן שהפריפריה תתרוקן".
אמונתו של מר־חיים בחיי הקיבוץ לא התערערה עם השנים. "גם עכשיו אני מאמין שדרך החיים השיתופית היא נכונה ומכבדת אדם. אני חושב שהיא לא כשלה, גם אם רוב הקיבוצים התפרקו. העולם כולו מונהג היום על ידי הדולר, ואני לא בטוח שזה לא הרסני. הקיבוץ אמנם נאלץ להשתנות, אבל הוא מסוגל לעשות שינויים ולהתאים את עצמו. אני מבסוט מחדר האוכל בכפר־גלעדי, ואני מאוד נהנה מכך שיש מכבסה משותפת".
יש כבר מחשבות על פרישה מהעבודה?
"לא. אני מתרגש מכל פרויקט שאני עושה, אחרת אני לא עושה אותו. זה היתרון בעבודה שלי – אני חוקר את מה שאני אוהב ונהנה ממנו. כשעושים דברים מעניינים, חיים ממסיבה למסיבה. אני לא יודע מתי אפרוש, אני רק יודע שיש לי עוד המון נושאים לפתח ולייצר. כל עוד אני יכול לתרום לחקלאות, אני אמשיך לעשות זאת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
