"מישהו מת בצורה מסודרת / ומישהו כאילו עֲבָרוֹ זֶרֶם", כתבה המשוררת יונה וולך בשיר שראה אור בספר "דברים" (הוצאת "עכשיו", תשכ"ו). מרבית בני משפחתה של תמר פָּייקֶס מתו כאילו עברם זרם, באבחה חדה, אכזרית ובלתי מתפשרת. אביה מיכה, קצין בדרגת סגן־אלוף, נהרג במלחמת ששת הימים כשתמר עוד הייתה בבטן אמה. אחיה הבכור, יהונתן, נפל שש שנים אחר כך, במלחמת יום הכיפורים. אחיה דניאל, שהיה מבוגר ממנה בשנה וחודש, נהרג בתאונת טיפוס הרים בצרפת. שנים לאחר מכן נפטרה גם אחותה, ד"ר מיכל מטס, מסוג אלים של סרטן.
תמר, הצעירה מארבעת ילדי המשפחה, נותרה לבדה עם אמה, ארנונה. כשנוכחה לדעת שהאם כבר לא בקו הבריאות, הבינה שהפעם יהיה זה בבחינת מוות "בצורה מסודרת", והחליטה לנסות לעשות את הדבר שהמוות לא אפשר לה עד אז: להתכונן אליו מראש. לאורך הפרדה הממושכת וההדרגתית, היא תיעדה ביומן אישי את שנותיה האחרונות של האם. לאחר פטירתה של ארנונה, בשנת 2017, החליטה בתה לפרסם את היומן כמֶמוּאָר, מעין ספר זיכרונות אישי. כך בא לעולם הספר "תרגילים בפרידה" (הוצאת אסיה), שרואה אור בימים אלה.
"את מבינה שהמוות הולך להגיע, וגם לא מבינה. יש בידיעה הזו משהו לא מהודק", אומרת פייקס. "הרגשתי שכאשר אמא תמות, העולם יהיה אחר בשבילי באופן דרמטי. והבנתי שאני צריכה להתכונן לזה, כי יש לי אופציה לעשות זאת. רציתי לעשות מאוזוליאום לאמא. כתבתי את הספר כי ידעתי שאחרת לא אזכור, ולי יש צורך חזק מאוד לתקוע לעצמי יתדות בזיכרון".
בבית ילדותה שרר חוק בלתי כתוב, שלא עודד את קיומן של יתדות כאלה: לא להחצין תחושות, לא להתאבל בפומבי, לא ליפול לסטריאוטיפ שמצמיד אליך האובדן הבלתי נתפס. הקירות היו חפים מתמונות של המתים; אותן אפשר היה למצוא במגירות בלבד. בני המשפחה לא נהגו לעלות לקברי יקיריהם, ולא יצאו למסעות כדי לראות היכן נפלו. לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות נהגה אמה לתלות במרפסת דגל ישראל עם סרט שחור, והייתה מארחת חברים ובני משפחה למסיבת קוקטייל בלתי עגומה בעליל. בגלל הטאבו המוחלט שרבץ בבית על נושא השכול, כשפייקס רצתה לדבר ולפרוק היא הייתה הולכת אל חברתה הטובה, שמאוזכרת בספר בשם בדוי. השיחות שקשרו אז כילדות נמשכות עד היום, והשתיים מוסיפות לדבר ולעבד את הכאב יחד.
"אמא שלי הייתה טיפוס מיוחד וחתרני. היא הייתה מאוד מוכה, לפעמים מסוחררת במובן ההתנהגותי, אך ידעה לחיות. תמיד מבליטים את האתוס של סיפורי קרבות, אך ממנה למדתי דרך שהיא חשובה בעיניי הרבה יותר. אמא שלי אהבה את החיים וחיה כמו האנשים שאת רואה בסרטוני יוטיוב, אלה שרוכבים על חד־אופן או הולכים על קורה. הסיפור שלנו לא התחיל במלחמה. זו קריסה שהולכת ומתמשכת, ואם לא עומדים מולה – היא לעולם לא תיעצר. צריך להפעיל מכבשים של ממש על מנת שמשפחה לא תיהרס כליל".
מעל דפי הספר היא מתארת כרוניקה איטית ומתוארכת של טיפול באם מבוגרת, הבלחות לאסונות המשפחתיים, וגם רגעי חסד וקרבה בין אם לבתה שהפכה לבת יחידה. "בתקופת הכתיבה, חרדתי מאוד מהאפשרות שאני אמות לפניה, כי זה קרה כבר לכל האחים שלי. ממש הייתי במרוץ להבטיח שזה לא יקרה".
איך? שמרת על עצמך במיוחד?
"לא, אבל אני זוכרת את העיסוק בחרדה שאני אמות לפניה, במקום לחשוב על זה שאם אמות – לבנות שלי לא תהיה אמא. זה הרי מה שאמא נורמלית הייתה מרגישה. הזמניות שלי ברורה לי, היא יותר פלסטית בשבילי, אני רק מקווה שבמקרה שלי זה יהיה לא מוקדם מדי ולא קשה מדי".
לו רק היו מסוקים
"היום בבוקר הלכתי לסטודיו ופתאום הבנתי (…) שמרגע שהייתי בבטן שלה, פקדו את אמא אסונות. ושוב חשבתי על הרצון לתעד את מותה. כשאבא נהרג הייתי בתוך הבטן שלה. היא הגנה עליי בגופה ותיווכה את המוות לפני שהיו לי מילים. מאז ומתמיד יש בינינו קשר מעורבב וסבוך של מוות ולידה"
(מתוך "תרגילים בפרידה")
לא תמיד פייקס בטוחה באיזה תאריך בדיוק נפטר כל אח; מספר כה גדול של יארצייטים קשה עד בלתי אפשרי להכיל. אך היא אינה אישה מרוסקת, להפך. יש בה משהו שלם מאוד, שמתבטא גם בחוש הומור ובאופטימית. "אופטימי זו מילה שלא קשורה אליי, כי אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל אני משתדלת לצחוק", היא אומרת. "ילדים משעשעים אותי כל הזמן, הבנות שלי מצחיקות אותי, וגם סרטים וספרים נוגעים לי ללב. מה שהכי מעניין אותי זה כל הזמן להיות בקשר עם אנשים".
פייקס (52), בעלת תואר ראשון בעיצוב טקסטיל משנקר, היא אמנית רב־תחומית שעוסקת בעיקר בציור וקדרות. היא מתגוררת במושבה היוונית בירושלים עם בעלה אבי פוזן – עיתונאי לשעבר, כיום איש היי־טק – ושתי בנותיהם, נועה (20) ורומי (15). אנחנו נפגשות בסטודיו שלה בשכונת קטמון הישנה, שאליו מגיעים ילדים לחוגי קרמיקה. האופניים החשמליים הוורודים שחונים בסטודיו שייכים דווקא לפייקס, ולא לאחת מתלמידותיה. יש משהו שובה לב בגוון שלהם ובהישענותם הנונשלנטית על הקיר, ובכל זאת מתבקש לשאול מה לפייקס ולאמצעי התחבורה הזה. "לפעמים אני חוששת", היא מודה, "בעיקר כשאני עושה עבירות תנועה חמורות, כי זה מאוד מפתה לעשות אותן. אבל יש משהו באופניים האלה כשאת רוכבת בתוך שקט מוחלט. האוויר שבא מכל הכיוונים נעים לי, ואני משתדלת מאוד להיות זהירה".
אבל מי כמוך יודע שישנם אסונות שלא תלויים בנו.
"אני רוכבת מעט, משתדלת לנוע בכבישים פתוחים ולא כשיש עומס, אבל אי אפשר להכחיש את זה שאם יש פקק ואני עוקפת אותו – זה הכי כיף בעולם".
היא מבקשת רשות להמשיך לעבוד בחימר בעת הריאיון, ונוטלת לידיה גוש סורר וחסר צורה. דקות אחדות לפני כן יצרה על האבניים כמה ספלים, וכעת היא "חולבת מהחימר ידיות עבורם". בחצר הסטודיו, בתוך מבנה קטן, מסתתר תנור שבו תשרוף את הספלים, ואחר כך תשב ותעטר אותם באיוריה העדינים והצבעוניים. את הכלים שיוצאים מדויקים תחת ידיה היא מוכרת, ואת הפגומים – לוקחת הביתה.
תוך כדי עבודה היא מספרת לי על אביה של אמה, ד"ר בן־ציון לוריא – מורה, גיאוגרף וממקימי "החברה לחקר המקרא". לוריא עלה לארץ בשנת 1925, למד באוניברסיטה העברית בירושלים והיה ממשרטטי המפות הראשונים בארץ. בין השאר עסק בזיהוי אתרים מקראיים, והיה חבר ב"וועדת השמות" המעניקה שמות לנקודות יישוב חדשות. הוא הצטרף גם ל"אגודת המשוטטים הישראלית", שבמסגרתה יצאו אינטלקטואלים בעלי שם לטיולים רגליים ארוכים ומאתגרים, כשהם מרחיקים עד דמשק ועבר הירדן. לימים לקח לוריא את בני משפחתו, כולל נכדיו הצעירים, ל"צעדת השומרון" המפורסמת של גוש אמונים. "סבא שלי הגיע לכאן עם חזון של כיבוש הארץ והקמת ממלכת ישראל המורחבת מהנילוס עד הפרת, והיה בטוח שזה צריך לקרות עכשיו", מספרת הנכדה.
שכונת ארנונה הירושלמית קיבלה את שמה מאמה של פייקס, עוד בחייה. "סבא וסבתא שלי גרו ברחוב כפר־עציון, שהיה אז הקצה המזרחי של השכונה. כשהסתכלו ממנו לכיוון ירדן, ניתן היה לראות את נחל ארנון. סבא שלי, ששאף להגיע לירדן, אמר לעצמו: 'אקרא לבת שלי ארנונה, כי על זה אני חולם'. ארנונה זה ארנון עם ה' המגמה, כמו ירושלימה ונגבה.
"אמי הייתה התינוקת הראשונה שנולדה בשכונה. כששמעו איך היא נקראת, אמרו 'איזה שם יפה, בואו נקרא כך לשכונה'. כשאמא הייתה מתלוננת שצוחקים על השם שלה, סבא נהג לומר לה: 'תגידי תודה שלא קראנו לך צורי יעלים'. כילדים היינו מספרים שיש שכונה על שם אמא שלנו, ומתערבים עם מי שלא האמין".
אביה של תמר, מיכה, היה דור רביעי בארץ, נכד לאחת ממייסדות העיר רחובות. כקצין בצה"ל הוא השתתף ברבות מפעולות התגמול, ונפצע בקרב על המיתלה במבצע קדש. במלחמת ששת הימים הוא פיקד על גדוד 163, שלחם בחזית ירושלים. ב־6 ביוני 1967 נפל בקרב באבו־תור. בן 36 היה במותו.
ארנונה, אשת חינוך במקצועה, לא הסכימה לספר לילדיה על הנסיבות המדויקות שבהן נהרג אביהם. תמר, שנולדה חודשים אחדים לאחר המלחמה, לא ויתרה; לאורך השנים היא חיפשה וליקטה כל מידע אפשרי. "אבא שלי השתתף בקרב בגבעת הרדאר, אך לאחר מכן ראה שלא לוקחים את הגדוד שלו להמשיך בכיבוש ירושלים", היא מגוללת את הסיפור שהלך ונחשף. "הוא לחץ מאוד על מפקדיו, עד ששלחו אותו לפקד על הקרב באבו־תור ולכבוש מוצב בדרך לעיר העתיקה. היו שם כמה תקלות, אך המשימה הושלמה בהצלחה. כשהכול נגמר, אבא שלי הלך בתוך מין תעלת קשר, ונתקל פנים אל פנים בחייל ירדני. אני לא יודעת אם הוא ירה באבי או דקר אותו בסכין, וזה גם לא חשוב. מישהו הגיע לשם והרג את החייל הזה, אבל את אבא שלי, שהיה אדם גדול מאוד פיזית, היה קשה להוציא משם. בדיעבד אמרו שאילו היו אז מסוקים לחילוץ, אפשר היה להציל אותו, כי הוא מת מאיבוד דם".
כל יום הוא כמו שנה
מאז נפילתו של בעלה נהגה ארנונה להזמין אורחים לביתם לעיתים תכופות. "האירוח היה האלחוש הכי טוב עבורה. אמא גם הקפידה שהבית יהיה מסודר מאוד, זה נתן לה סוג של יציבות. אנחנו היינו ילדים פראיים, אז היו המון צעקות סביב זה. הייתה תחושה שבאמצעות הצעקות היא מנקזת את הגועל נפש, אבל כך נוצרה אווירה מתוחה ולא נעימה".
אחיה הבכור, יוני, הפך לדמות הגברית הדומיננטית בבית. מגיל צעיר הוא אהב לבנות דגמי מטוסים, וחלם להיות טייס. בן לחלל צה"ל יכול להתגייס לשירות קרבי רק אם אמו תאשר זאת, אך יוני לא נתקל בהתנגדות. "אמא שלי חתמה לו", מספרת פייקס. "היא אמרה: 'מה, בגלל שאבא שלו מת, לא נאפשר לו את חלום חייו?'. כיום אנחנו לא יכולים להבין עד כמה המציאות אז הייתה שונה. מסירות הנפש והמחירים האישיים שאמא שלי הייתה מוכנה לשלם לא נחשבו באותם ימים לבלתי הגיוניים, אלא למשהו ראוי מאוד להערכה".
ומה את חושבת על האתוס הזה כיום, כאם בעצמך ולנוכח המחיר הכבד ששילמתם?
"אני ממש נגד האתוס הזה. צריכים אותו כדי להקים מדינה, אבל חשוב ברגע מסוים להבין מתי זה כורח ומתי זה טירוף. את הדבר הזה לא הבינו בזמן לצערי, ועד היום לא מבינים. אין פה מאמץ אמיתי להבין מה זה פירוק משפחה, כמה זה לא זוהר, ואיזה מחיר משלמים גם אלה שלא הקריבו את חייהם. זה אולי אחד הדברים הכי לא הוגנים שאפשר לעשות לאישה, לילדים. את הצ'ק ששילם אבא שלי, אמא פרעה ואני פורעת עד היום".
אחיה לא סיים את קורס הטיס. "כנראה הציעו לו להיות נווט, אבל הוא לא היה מעוניין בתפקיד של סמנכ"'ל. הוא אמר – או טייס, או בכלל לא". כך הגיע יוני בסופו של דבר לשרת בחיל השריון כטען־קשר. ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו ברמת הגולן. "חבר שלו מהצבא סיפר איך בערב יום כיפור הם עוד ישבו על טנקים בלתי מוכנים, כאילו הם בטיול שנתי. למחרת בצהריים פתאום הייתה כתישה מהאוויר. הכוחות הסוריים התקדמו, ירו עליהם מכל הכיוונים, והם מצאו עצמם תקועים בתל סאקי.
"אחי החליט שהוא לא רוצה להישאר בתוך הבונקר, אז הוא מצא עוד שלושה חיילים לחבור אליהם לטנק. הם התחילו לרדת מהתל, אבל אז הטנק פרס זחל, והם יצאו ממנו והתחבאו במבנה סורי נטוש בתוך חורשה. כנראה הם קצת נרדמו, וכשהתעוררו ראו חיילים סורים נעמדים בשורה ומתחילים בסריקות. בין ארבעת החיילים הישראלים התפתח ויכוח אם להילחם או לא. אני מאמינה שאח שלי חשב שהוא צריך להילחם עד טיפת דמו האחרונה. הוא ירה אל הסורים, הם זרקו רימון, אחי וחייל נוסף נהרגו, ושני האחרים נשבו ולימים שוחררו".
שלושה חודשים עברו לפני שנמצאה גופתו של יוני. "הייתה לי תקווה גדולה שהוא חי. לא יכלו להגיד לנו מה קרה לו, כי האחרונים שראו אותו נלקחו כאמור בשבי. כשפירקתי את הבית של אמא אחרי פטירתה, מצאתי מכתב שכתבנו לו: תיארנו את מה שקורה בבית, ואיך אני מציירת לו ציור. כשהמלחמה הסתיימה התחילו לחפש גופות, ואז מצאו אותו. גם היום כשאני מדברת עליו, אני בוכה. זה פשוט פצע, נהר שלא עוצר".
"אסון גרעיני", כך היא מתארת את האווירה בבית אחרי נפילתו של האח. "בשביל אמא שלי, אנחנו היינו הסיבה לקום בבוקר. אני חושבת שמיכל סבלה במיוחד, כי מצד אחד היא הייתה קשורה מאוד אל יוני, ומצד שני אמא שלי ציפתה ממנה לעזור לה. אמא לא הייתה כל כך קשובה למצוקות שלנו, היא לא יכלה לעשות כלום חוץ מלשרוד.
"לילדים קשה הרבה יותר לסבול, כי כשהם סובלים, הם חושבים שזה לנצח. בתפיסת הזמן שלהם, כל יום הוא כמו שנה. גם לא דיברנו בינינו, הילדים. אני הרגשתי שאיבדתי את האדם שהכי אהבתי בעולם, וכך הרגישו גם האחים שלי, אבל לא התאחדנו סביב זה. אנחנו התפרקנו סביב זה".
ההיררכיה של השכול
"רון מצא במגירות תעודות שונות של כל המתים (…) תעודות לידה וכרטיס מילואים של דניאל. שמחתי למצוא אותם בגלל שזו הוכחה שהם היו. זה משהו מוזר, שאני מניחה שקורה לכל מי שאיבד אדם קרוב שלא הקים משפחה. ברגעים מסוימים אני מרגישה שאולי הכול בראש שלי ובכלל לא היה בן אדם שקוראים לו דניאל. זה מוזר מאוד, כי אם אני חושבת על כל קרובַיי שאינם מהמשפחה הגרעינית ומתו ולא היו להם צאצאים, זה ברור לי שהם באמת חיו. אבל ברגע שאלה האחים שלי, לפעמים אני לא בטוחה שהם היו"
(מתוך הספר)
מגיל צעיר גילתה פייקס נטייה אמנותית, ואמה עודדה אותה לפתח את כישרונה. "מבין האחים שלי, אני הייתי היחידה שעוסקת באמנות", היא מספרת. "אמא הייתה הולכת איתי ליריד של חוצות היוצר, רשמה אותי לשיעורי קרמיקה. היא ראתה את המשאלות שלי והגדילה אותן".
אולי בגלל המיסוך שהציבה בפני הכאב, אמא שלך הצליחה לראות אותך.
"היה לי הרבה מטען פנימי, ובגלל הכללים בבית, זו הייתה הדרך היחידה שלי לבטא אותו. אמא נתנה לי באיזשהו אופן לנחם אותה, וגם לזה היה מחיר כבד, כי הייתי צריכה להתנהג לפי הכללים. אחד הדברים העצובים שקורים בשכול הוא שנוצרת היררכיה: מי הכי מסכן? במקרה שלנו זה היה ברור – אמא שלי. אז אנחנו כולנו בשבילה, נעשה מה שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה. ואם לא בא לה שאני אבכה בשבעה של אחי – אני לא אבכה. אם היא תראה אותי בוכה, היא תגיד לי 'לא בבית ספרנו'. את מי שחי, היא ביימה. עבדתי אצל אמא, וזו הייתה עבודת פרך. בעת ובעונה אחת היה לה גם רע מאוד וגם מעולה. היה בה משהו שבאמת אהב לחיות, אהב אמנות, אהב מילים ואהב אנשים, אבל באיזשהו מקום זה הרג את הילדים שלה".
מה זאת אומרת?
"אם הייתה יותר אפשרות לתת דין וחשבון על מה שקורה, אולי היו רואים שאחי דניאל זקוק לטיפול נפשי. אולי הוא לא היה חייב למות. אמא לא רצתה שהוא יטפס על הרים, אבל לא טיפלה בזה כמו שצריך, כי היא כבר לא יכלה. אני לא באה מתוך עמדה מאשימה: היא פשוט הייתה שורדת שחיה את חייה במעין הכחשה, כי זו הייתה האפשרות היחידה עבורה. אבל היו הרבה מבוגרים אחרים בסביבה. כיום הידיעות הפסיכולוגיות שלנו הן אחרות, ואני חושבת שלו היה אז עיבוד נתונים שפוי יותר, היו רואים שדניאל הוא בעצם נער במצוקה. לדעתי הוא היה בר־הצלה, וזה מאוד מצער".
דניאל, היא מתארת, היה מעין אח תאום שלה. הם גדלו כשני ילדים דבוקים זה לזה, כמעט בלתי ניתנים להפרדה. "גם הוא לא זכה להכיר ממש את אבא, אבל לפחות הייתה לו תמונה שבה אבא מחזיק אותו, מאכיל אותו. דניאל כבר הבין שחייל קרבי הוא לא יהיה, אז הוא אפילו לא ביקש מאמא שלי. במקום זה הוא שירת כמדריך טיפוס, גלישה וחילוץ. עוד כתלמיד תיכון הוא היה בקבוצת המטפסים באזור גיא בן־הנום, והיה מחובר לברנז'ת המטפסים. כשהתגייס, ביקשו שיגיע ליחידה הזו. זה לא היה תחביב אלא דרך חיים, אבל היו לו חיים קצרים מאוד אחרי הצבא".
אמא שלך לא ניסתה להרחיק אותו מהעיסוק הזה?
"דניאל היה מכור לאקסטרים. הוא היה מראה לאמא כתבות שלפיהן טיפוס הרים זה פחות מסוכן מלחצות את הכביש. היו אצלו כל מיני עיבודים לא אמיתיים בכלל. העניין בסוף הוא שאם אתה מחפש את הסכנות, הן כבר ימצאו אותך בסיבוב. מה שקרה במשפחה שלנו הוא שילוב של מזל רע, גנים של אנשים שמסתכנים, והצורך להתקדם ולהמשיך הלאה כל הזמן בלי לעשות עיבוד של העבר. כך זה קרה שוב ושוב".
אחרי שטיפס בסיני ובקניה, יצא דניאל ב־1989 לטיול באלפים הצרפתיים, יחד עם חבר מאנגליה. באחת הפסגות הם קשרו את עצמם לסלע שהיה מוקף שכבת קרח, אך הסלע ניתק ממקומו ושני המטפסים נפלו מגובה רב ונהרגו. בן 23 היה דניאל במותו. "כילד וכנער הוא תמיד היה בפוזיציית השומר, ואני הייתי זאת שדואגים לה", מספרת אחותו. "כשהשוטרים דפקו בדלת ואמא פתחה להם, היא הייתה בטוחה שקרה לי משהו. הבן שלה מטפס בהרי האלפים, אני בבית של חבר בירושלים, והיא דואגת לי. אחרי שסיפרו לה, היא התקשרה אליי ואמרה: 'בואי הביתה, דניאל נהרג'. ככה, בטלפון, בלי הקדמות. אני מניחה שהיה לה כל כך קשה להגיד את זה, שהיא פשוט תפקדה כמו רובוט".
בסרט "ריבועים של קרטון", שיצרה בשנת 2007, מביאה פייקס את סיפורה המשפחתי ומנסה מול המצלמה לקבל תשובות מאמה לשאלות הפתוחות. יחד עם אחותה מיכל היא עולה לקבריהם של מיכה ויוני בבית העלמין הצבאי, שאותו האחיות מעולם לא פקדו. בסצנה אחרת מספרת תמר כי בחדר ילדותה עמד ארון ובו המדים של האב. "לילה אחד חלמתי שיש שם גופה. מתתי מפחד, אבל הדחף לפתוח את הארון היה חזק ממני", היא מתארת שם.
כשהסרט צולם, גם לאחותה לא נותר זמן רב לחיות. מיכל מטס, רופאה שהתמחתה באלרגיה ואימונולוגיה קלינית, גילתה לפני 11 שנים כי היא חולה בסרטן. "זו הייתה דעיכה דרמטית ונוראית", מתארת פייקס. "טיפלתי בה, הייתי מאוד נוכחת. היו לה ילדים קטנים, אז אמא שלי ואני ניסינו לעזור במה שיכולנו. בלילה האחרון בחייה, אמא שלי התקשרה אליי ואמרה שאבוא להגיד למיכל שלום. הבת הגדולה שלי התעוררה, ואמרתי לה 'לכי לאבא'. לא יכולתי לחבק אותה אפילו. רגעים של אחרי דריסה כאלה".
כשאני שואלת האם כל ההיסטוריה הכאובה הזו הפכה אותה לאם חרדתית במיוחד, פייקס משיבה: "בחרתי לבנות שלי אבא רציונלי מאוד, שאוהב אותן ושומר עליהן. הרגשתי שאני לא יודעת לשמור מספיק טוב, שחותמת כזו אין לי, כי תראי מה קרה לי בבית".
איך מסבירים לבנות שלך את החבילה המשפחתית המסובכת?
"לא הייתי יותר חכמה מאמא שלי בעניין הזה. אני לא זוכרת שיחה שבה הסברתי להן מה קרה ואיפה בני המשפחה שלי. נשמע תמוה, אך זאת האמת".
על הראש בצפירה
על שם אמה של פייקס יש כאמור שכונה בירושלים; לאביה יש רחוב בעיר – רחוב המפקד, שמנציח את זכרו. בדברי ההספד לאביה באתר "יזכור" נכתב בין השאר כי הייתה לו "זיקה מיוחדת להגנת עיר הבירה אשר בה גר". בעיר רחובות יש רחוב על שם סבה של תמר, דוד פייקס. היא עצמה, לדבריה, רחוקה מאוד באופייה ובתכונותיה מהמורשת המשפחתית. אם סבה היה מומחה בניווט, היא לא יודעת לקרוא מפה. "אני חושבת שאני מסיפור אחר", אומרת פייקס.
את בנותיה היא שלחה לגן ילדים ירושלמי המשותף ליהודים ולערבים. בתה הבכורה מתגוררת כיום בתל־אביב ועושה שירות לאומי בלשכת הרווחה, שם היא מסייעת לחסרי יכולת למצות את זכויותיהם הסוציאליות. כשאני שואלת האם זה מקרי שהבת לא התגייסה לצה"ל, פייקס משיבה: "אני חושבת שאי אפשר לנתק את זה ממה שקרה לנו. אנחנו משפחה שמאמינה בהידברות עם השכנים וסיום הסכסוך באמצעות משא ומתן. אחרי ששלחנו את נועה למסגרות ששלחנו אותה, היא רואה את הצד השני כבני אדם. היא גם מרגישה שרוע הוא אולי דבר הכרחי בחיים, אבל לא צריך את הכי רע".
בסרט מוציאה פייקס בחברת אמה את תצלומי אחיה המתים. "ריבועים של קרטון של תמונות בתור תחליף לאנשים שאתה אוהב, זה דבר נורא עלוב", אומרת ארנונה. כשתמר שבה ומנסה לקבל ממנה תשובות על נסיבות מותם, האם מסבירה לה: "אין פה עניין של צפינת סוד או דברים שלא מדברים עליהם, או משהו שיש לו איזה מסתורין, אני ברחוב הזה לא רוצה ללכת. (…) אני לא רוצה עכשיו להיכנס למה שיש לי להגיד על כל עניין סרטי הנופלים וסרטי הזיכרון, ועל הזיכרון של האש והדם והדמעות. כל הסיפור הזה בעייתי בעיניי במצב שמדינת ישראל נמצאת בו, כי בעיקרון הוא מעלה אותנו על נתיב המלחמות".
גם יחסיה של הבת עם יום הזיכרון לחללי צה"ל הם מורכבים. "אני חושבת שזה היה צריך להיות יום זיכרון לכל המתים, גם בתאונות דרכים. יום שמוקדש לכאב של פרדה ממתים. רק אז הייתי יכולה להתחבר אליו. כרגע זה יום מאוד מניפולטיבי, כי המדינה צריכה לייצר את דור העתיד של החיילים. המדינה גם מתפרנסת מייצור כלי נשק, ולמה כלי הנשק שלנו כל כך מפורסמים? כי אנחנו משתמשים בהם. אילו ניסינו להפסיק קצת את המעגל הזה, ולהתרכז בתופעה שקוראים לה מוות, היינו משיגים יותר אהבת חיים".
בשנת 2014 יצרה פייקס סרט בשם "עמידת ראש", ובו מיצג אנושי: היא ואנשים נוספים עומדים דום ביום הזיכרון – אבל בצורה שונה מאוד מהמקובל. לצורך ההכנות נשכרו שירותיו של מורה ליוגה, וביום הזיכרון התאספו משתתפי הפרויקט באזור גיא בן־הנום והמתינו לצפירה. בהינתן האות, נעמדו כולם על ראשיהם.
"עשיתי את הסרט הזה מחוסר מציאת מקום בציבוריות", היא מסבירה. "תחשבי על הסיטואציה שבה עושים שימוש לרעה ביקירייך. הם מתו כי בחרו למסור את חייהם למדינת ישראל, אבל אני הנפגעת העיקרית מזה, אז איך אני יכולה לכבד את כללי הטקס? אף אחד לא שאל אותי אם הייתי מוסרת את חיי אבי. אני לא מצליחה להבין את הדיל הזה".
מה הרגשת באותו רגע, כשהדם זורם אל הראש?
"אני לא זוכרת. לא היה רגש של התעלות רוחנית".
אם הצפירה תופסת אותך כשאת לבד במקום סגור, את נעמדת?
"כשאני יושבת בסטודיו, בשביל מה אעמוד דום? זה פתטי. מה, אני לא זוכרת? אני לא מכבדת? אני חייבת משהו למישהו? כמובן, אם אהיה במקום ציבורי אעמוד דום, אני לא רוצה לעשות פרובוקציות".
המקום שבו פייקס בכל זאת מרגישה בנוח להיות בת ואחות לחללי צה"ל, הוא "פורום המשפחות השכולות". במסגרת הפורום היא מגיעה לבתי ספר ומרצה במפגשי דיאלוג, כשלצידה שותף פלסטיני. "במפגשים האלה כל אחד מספר את סיפור השכול שלו, יחד עם התובנות שלו לגבי החיים. שם יש דיבור אחר ואווירה אחרת, שנותנים לי אופציה להיות שייכת למשהו".
לא קשה לך השותפות עם נציג של "הצד האחר" בסכסוך, זה שבמובנו הרחב גם אחראי למות בני משפחתך?
"שנינו הגענו לאותה מסקנה: אנחנו שואפים לפתרון הסכסוך בדרכים לא אלימות, בדו־שיח ותוך כבוד לשני הצדדים. לפני ששואלים מה הפתרון, צריך להבין שבשני הצדדים יש בני אדם".
כאחות לנעדר, מה הרגשת כשנודע על החזרת שרידי גופתו של זכריה באומל, 37 שנה אחרי הקרב שבו נפל?
"לו זו הייתה הגופה של אח שלי שחוזרת לאחר עשרות שנים, אני מניחה שזה היה מאוד מרגש אותי. בעיני, תמיד השאלה היא מה המחיר. אני לא מרגישה שיש לי איזו תובנת־על בעניין הזה, אבל מקבלי ההחלטות צריכים לפעול לטובת השיקולים של מי שחי, ולא של מי שמת".
האתוס שאומר שעושים כל דבר כדי להשיב חייל או חלל הביתה, איתו את מסכימה?
"מה זה 'כל דבר'? לסכן אחרים? שאחרים ימותו? צריך לשקול את השאלה הזו בצורה הכי הגיונית של סיכונים וסיכויים, כי המשפט הזה לא לגמרי ברור. הייתי רוצה לקוות שמדינת ישראל תעשה הכול כדי לדאוג לשלום חיילינו כשהם חיים".
הייתי מעדיפה לכתוב מותחן
"בילדותי, אמא היתה אומרת שאני הילדה האהובה שלה ולא משנה מה אגיד או מה אעשה, אשאר תמיד הילדה האהובה שלה. אהבתי נורא את המשפט הזה. הוא הרחיב את לבי ואת היכולות שלי בצורה שקשה לתאר"
(מתוך הספר)
ארנונה פייקס נפטרה בגיל 85. לקראת מותה רגשי האשמה שלה צפו ועלו ללא כל מסננים, כך מספרת בתה. "היא הגדירה עצמה כאמא גרועה. הרגשתי באותם ימים שבעצם היא חיה עם כמויות של ייסורי מצפון שאי אפשר לתאר בכלל. היא לא דיברה על כך מעולם, ועכשיו כשאמרה לי, זה כאב לי מאוד. אמרתי לה מיליון פעמים שזה לא נכון. את זה היא רצתה לשמוע, חיכתה שאגיד לה. הרגשתי שזה כבר לא כוחות. שאמא היא כבר לא אדם שאני יכולה להתעמת איתו, אלא אדם שאני צריכה לעזור לו. הרבה אמהות שכולות הופכות את הילד שמת לסוג של גיבור, ואת האחרים הן לא רואות. אמא שלי חיה חיים בלתי אפשריים, אבל אני חושבת שהיא ראתה אותי, פרגנה לי ואהבה אותי כמו את מי שמת. זה דבר מדהים.
"כשהחלטתי לכתוב יומן שמתעד את שנות חייה האחרונות, לא לגמרי הבנתי מה אני עושה. זה בא מהעולם של הטיפול הפסיכולוגי שעברתי, ושהעניק לי את היכולות לטפל גם בעצמי. קיבלתי כלים חשובים שמאפשרים לי לדייק את הרגש, להגיד אותו. זה בשבילי הדבר הכי מנחם והכי נכון שאני יכולה לעשות. לו הייתה לי האפשרות, הייתי כותבת מותחן או את 'נשים קטנות', אבל זה לא באמת היה נתון לבחירתי".
כשהיומן שניהלה הלך והצטבר לעמודים רבים, היא החלה להעביר פרקים ממנו לבעלה ולחברות קרובות, וזכתה לתגובות מרגשות. "שלחתי את היומן גם לעלמה כהן־ורדי, חברת ילדות שלי, שעורכת ספרים עבור הוצאות גדולות. עלמה התאהבה ביומן וניווטה את כתב היד להוצאה לאור. מראש היא העדיפה הוצאה קטנה עם אג'נדה של איכות וקו עצמאי, ולכן שלחה את הספר למו"לית של 'אסיה', מרב שאול. אחרי 24 שעות מרב כבר חזרה אלינו ואמרה שהיא רוצה להוציא את הספר".
ספרה של פייקס מפרט גם סידורים לוגיסטיים ובירוקרטיים שעשתה למען אמה. ככל שמחמיר מצבה של האם, כך שואלת הבת את עצמה האם היא אכן מוכנה לקראת האובדן הזה, שלקראתו נערכה ככל יכולתה. "אמי ואחותה היו המורות שלי, כי ראיתי איך הן טיפלו באבא שלהן. למדתי איך צריך לנהוג באנשים בערוב ימיהם: להיות איתם ולעשות מה שהם רוצים. לא לחנך אותם, ולא לחשוב שיודעים מה טוב להם. צריך להיות אמפתי, ומתוך האמפתיה את כבר לומדת מה עלייך לעשות באותו רגע.
"אני חושבת שמגע פיזי הוא דבר חזק ביותר בגיל הזה. אמא שלי אהבה שמלטפים אותה. כשהייתי לידה ליטפתי אותה כל הזמן, והיא התמסרה לזה. הרגשתי שזה הדבר שאני יכולה לעשות בעולם כדי להפוך אותו לטוב יותר. אני באמת מאמינה שאם כל אחד היה דואג כמו שצריך למי שסביבו, העולם שלנו היה הרבה יותר טוב. וזה בהחלט לא קורה".
כשאת מתעוררת בבוקר, מכה בך הידיעה שכולם אינם, כל משפחת המוצא שלך?
"ממש לא. רוב הזמן אני בכלל לא עסוקה בזה. יש לי משפחה, הצלחתי לייצר ברגע הנוכחי מציאות שהיא שונה וטובה בשבילי, ואני רואה בזה הצלחה. אני יודעת שזה היה כרוך בהרבה עבודה ובהרבה מזל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
