תקווה, חתולת הרחוב שאימצה את עמית ונועה נויפלד, יכולה להסתובב בחופשיות בחלל הסלון הרחב שלהם. הרהיטים כאן מעטים בלבד, הכול מינימליסטי ומחושב. לא כי לבעלי הבית אין יכולת להוסיף עוד כורסה או מזנון – פשוט אין להם צורך ורצון לעשות זאת. השניים אימצו כדרך חיים את גישת ה־slow, "האטה", שגורסת כי רכוש רב, חדש ויוקרתי רק פוגם באושר האנושי. כך גם לגבי מזון מעובד, חופשות מהסוג הפופולרי, או מרדף אחרי הצלחה בקריירה. וזה רק על קצה המזלג.
מיד כשאני נכנס לדירה, מציע לי עמית נויפלד (43) לאכול ביחד פירות טריים שקנה בשוק התקווה, הנמצא בקרבת מקום. אנחנו משוחחים בעוד הוא עומד יחף במטבח ופורס תפוחים ותפוזים לפלחים. העסיסיות והטעם העשיר של הפירות מחזירים אותנו אחורה בזמן, ליריית הפתיחה של תנועת ההאטה. השנה היא 1986. סניף חדש של רשת מקדונלד'ס שעומד להיפתח בעיר רומא, למרגלות "המדרגות הספרדיות", מקפיץ את הפיוזים של כמה שפים מקומיים. הללו מזדעזעים מהרעיון של מכירת מזון מהיר במקום היסטורי שכזה, ומחליטים לארגן הפגנת מחאה. ביום הפתיחה הם נעמדים מול הסניף החדש, מיידים לעברו פסטה טרייה, ומוסיפים לתשליך גם שלל מאפים מעשה ידיהם. מחאת השפים מתגבשת עד מהרה לתנועה בשם "מזון איטי", slow food, וזו הולכת ומתרחבת ליותר ממאה מדינות. בכל מקום שואפים חבריה לשמר את התרבות הקולינרית האותנטית, ולעודד צריכת מזון מקומי, מסורתי, טרי ועונתי, שמקורו ביצרנים קטנים ובמגדלים עצמאיים.
מאז הקמתה, חלחלו הרעיונות של "מזון איטי" לעומקה של התרבות העכשווית ויצרו את "תנועת ההאטה", שמבקשת להשפיע על כל תחומי החיים – החל בעבודה ובמשפחה וכלה בתיירות ובכלכלה. היא אינה מעוניינת להשיב את גלגלי הקדמה לאחור, אלא רק לשנות את האופן שבו אנו תופסים ומנהלים את הזמן שלנו.
נויפלד, שאותו אפשר להגדיר כמייסד הגרסה הישראלית של התנועה, הוציא לאחרונה את "היסטוריה של מהירות" – ספר מרתק שמסביר בצורה מלאת חן מה הבעיה בלוחות הזמנים הצפופים של חיינו, איך הפכנו לתרבות שרוצה הכול ומהר, ומה הפתרון המוצע. "תנועת ההאטה היא המון דברים", הוא מסביר לי, "אבל הבסיס זהה: להאט כדי שנוכל לחשוב בצורה הולמת יותר על הדברים שהתרגלנו לעשות. האיטלקים שהקימו את ה'סלואו פוד' רצו שתעצור רגע לפני שאתה נותן את הביס בהמבורגר של מקדונלד'ס, ותחשוב – למה בכלל לאכול המבורגר שיש לו אותו טעם בכל מקום בעולם? מדוע אנחנו גורמים להכחדה של כל כך הרבה טעמים? איך זה שאנחנו בכלל לא יודעים כיצד גידלו את האוכל שלנו, ולא שואלים את עצמנו מה עבר עליו עד שהוא הגיע לצלחת? סט הערכים של התנועה נגזר מהחשיבה שאם אנחנו רוצים לאכול טוב, כלומר טעים, המזון צריך להיות מקומי, עונתי וטרי, כדי לשמור על הטעמים החזקים שלו. זה לא יכול להיות משהו שטס חצי עולם בהקפאה או בקירור.
"רעיון דומה קיים בענף של התנועה שנקרא 'עיצוב איטי'. צריך לחשוב למה אנחנו מעצבים דברים בצורה מסוימת – האם כדי שהם יישברו ויתקלקלו, אי אפשר יהיה לתקן אותם, ואז יצטרכו להחליף אותם בכל שנה־שנתיים? התרגלנו לחיות בעולם שבו אנחנו צורכים וזורקים, כי תמיד אפשר לקנות חדש, ובזול יחסית. כל המערכת הכלכלית שלנו מבוססת על רעיונות של עיצוב לשבר, אבל מדובר בתהליך הרסני. אנחנו צריכים לחזור לעיצוב מקיים, שמרכיביו יכולים להחזיק מעמד זמן רב יותר, או להגיע לשימוש חוזר בצורה אופטימלית. אבל כדי להצליח בזה, אנחנו צריכים קודם כול לחשוב, כלומר להאט".
מבחן שלושת החודשים
נויפלד עצמו נחשף לגישת ההאטה רק לפני כעשור, אך לדבריו כבר בגיל צעיר הבין שאינו רוצה להיות חלק מהמשחק המהיר של החיים. "ראיתי את אבא שלי עובד קשה מאוד, יוצא מוקדם, חוזר מאוחר, בדרך כלל עצבני, ואז יושב עם אמא לראות טלוויזיה, מפצח גרעינים והולך לישון. הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר. לא האמנתי שכך אמורים להיראות החיים".
המסע הרוחני שלו למציאת משמעות החל בין מדפי ספרות הניו־אייג' – "האל הרוכב על הארלי", "התובנה העשירית", "שיחות עם אלוהים", "כוכב הבחירה היחיד" ועוד. "קראתי ואמרתי לעצמי 'מה זה השטויות האלה?', ובכל זאת, לא פעם הייתי לוקח רעיון מפה ומשם. אחרי שהשתחררתי מהצבא, כשכל החברים שלי הלכו ללמוד מחשבים, כלכלה ומנהל עסקים, אני הלכתי ללמוד פילוסופיה. לא עניין אותי להתעסק במחשבים, ולא רציתי להיות תקוע באיזה משרד מהבוקר עד הלילה. עניין אותי יותר לדעת מהי משמעות החיים".
אחרי שסיים באוניברסיטת תל־אביב תואר ראשון בפילוסופיה ובקולנוע ("שילוב מדהים"), וכבר המשיך לתואר שני בפילוסופיה, משהו בו התערער. "ראיתי את כל החברים שלי משתלבים בפוזיציות עבודה מאוד מתגמלות, בזמן שאני מנהל משמרת במסעדה. זה הכניס אותי לחרדה כלכלית: מה עשיתי? איך הלכתי ללמוד פילוסופיה? ממה אני אמור לחיות?"
הדאגות האלה גרמו לו לעזוב את הלימודים לפני סיום התואר השני, לנטוש את משרתו במסעדה ולהצטרף לסוכנות הביטוח של אביו, כדי שתהיה לו "עבודה של גדולים". "הייתי אמור למכור ביטוחי בריאות. חשבתי שאעבוד, אהיה כמו כולם, ארוויח כסף, תהיה לי דירה משלי – אבל מהר מאוד שקעתי בדיכאון קיומי. לא מצאתי שם את עצמי. העבודה אמנם עניינה אותי בהתחלה, ולחמש דקות אפילו שכנעתי את עצמי שזו שליחות – כי הנה, אני עוזר לאנשים לקבל את התרופות והניתוחים שהם צריכים – אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שזה לא בשבילי.
"באותה תקופה רציתי להראות שאני מצליח, ואחת הדרכים לעשות זאת הייתה לאגור המון רכוש. בגיל 24 עזבתי את הדירה של הוריי, לקחתי את כל החסכונות שהיו לי, כ־40 אלף שקלים, ופשוט פוצצתי אותם על דירת הרווקים שלי: מערכת קולנוע ביתית, טלוויזיה גדולה, שתי בובות של האחים בלוז בגודל טבעי, כיסאות, ספרים עתיקים ועוד. הכול היה מיוחד מאוד, וחשבתי שככה חיים. הרי איך רמת החיים נמדדת בכל העולם המערבי? לפי צריכה. אם אתה צורך הרבה, כנראה רמת החיים שלך גבוהה, ואתה בטח מצליח מאוד".
בשלב הזה, בתוך חיים עמוסי רכוש ונטולי סיפוק, נתקל נויפלד בספר "בשבח האיטיות" של קארל אונורה, שמספר על תנועת ההאטה. "זה היה סוג של מפץ גדול מבחינתי. פתאום גיליתי שיש תנועה עולמית שהיא הבית האידיאולוגי שלי; זרם שרוצה להיטיב עם הסביבה, והוא בהחלט חלק מהתנועה האקולוגית – אבל הוא לא עושה את זה בצורה של 'תפסיקו לנהוג כך וכך', ו'צריך להציל את זה וזה'. כאן מתמקדים באושר של האדם: איך לאכול מזון טעים יותר, איך ליהנות יותר בחופשות, איך להשיג יותר סיפוק בעבודה. הרעיון של תנועת ההאטה הוא שכאשר האדם יהיה מאושר יותר, גם הקהילה והסביבה שלו יהיו מאושרות יותר. זה היה גילוי מדהים, ואמרתי שאני חייב להפיץ את הרעיונות האלה בבלוג".
יחד עם זאת הבין נויפלד שהוא לא יכול לקדם את העקרונות שכה קוסמים לו, אם הוא עצמו אינו מקיים אורח חיים "איטי". "אמרתי לעצמי, אם זה המקום האידיאולוגי שלי ואני רוצה לכתוב עליו, אני גם צריך לחיות בהתאם. ההחלטה לפרוט ברשת את כל חיי הייתה מאוד מודעת. ידעתי שקשה לשנות הרגלים, וחשבתי שזה ייתן לי את הדחיפה שאני צריך. וכך, בערך בגיל שלושים התחלתי את השינוי הדרמטי".
מאיפה מתחילים דבר כזה?
"מכורסה. הדירה שבה גרתי אז הייתה מלאת אבק, בגלל שיפוץ חיצוני שנעשה לבניין. כל הזמן הייתי צריך לנקות אותה ולהזיז חפצים מצד לצד, אז החלטתי שבמקום זה, אתחיל לחלק רהיטים ובגדים. הראשונה הייתה כורסה בסלון שמעולם לא ישבתי עליה. פרסמתי בפייסבוק שהיא למסירה, ועוד באותו ערב מישהו הגיע עם טנדר לקחת אותה. הפינה הריקה הפכה למקום הכי האהוב עליי בדירה. המשכתי לחלק, למסור או למכור את רוב החפצים שלי, כולל המלתחה העצומה שהייתה לי, יחסית לגבר: עשרה מעילים, 15 זוגות מכנסיים, 40 חולצות טי ואינספור חולצות מכופתרות. את רוב הבגדים האלה בכלל לא לבשתי, אז למה בכלל שמרתי אותם? היו לי גם שלושה זוגות אופניים, ויותר מאלף ספרים שאמורים להעיד על אישיותי המורכבת והמעניינת. גם אותם הוצאתי מהדירה בהדרגה".
לא היה לך קשה להיפרד מכל החפצים האלה?
"רק בהתחלה. השתחררתי מחפצים שחשבתי שגרמו לי אושר, כשבעצם הם לא".
מצאת את מה שמארי קונדו כינתה "סוד הקסם היפני", עוד לפני שהיא כתבה את הספר הזה.
"הרעיון של מארי קונדו הוא להחזיק כל חפץ ולחשוב האם הוא עושה אותך מאושר. אם לא – זרוק אותו. אני האמנתי עד אז שכל מי שנכנס לדירה ורואה את הכורסה המיוחדת שלי, חושב שאני מדהים. הבית שלי היה כרטיס הביקור שלי. כדי להיפטר מהדברים, בחרתי קריטריון אחר: חפץ שלא השתמשתי בו שלושה חודשים, לא צריך להיות פה. ברגע ששחררתי את הדברים המיותרים האלה, גיליתי שהם היו מעמסה עליי".
איך שחרור של חפצים מתחבר לאיטיות?
"הכול קשור בכול. ככה יש לך פחות דברים לתחזק, לנקות, להזיז, לסדר. כל עוד הם שם, אתה חושב עליהם ומה עוד יכול להתאים להם – כלומר, מה תהיה הרכישה הבאה שהיא־היא תעשה אותך מאושר. איטיות זה לא משהו פיזי, זה לשים דגש על הדברים החשובים, להתרכז במה שנותן לך משמעות וערך לחיים. זה משהו הוליסטי, מערכת של חוקים וכללים שמאפשרת לאדם ליהנות הרבה יותר מכל דבר שהוא עושה".
המעגל סביב העגלה
תנועת ההאטה אכן שולחת זרועותיה לכל תחום בחיים, ומציעה למשל עקרונות ל"בית איטי". "בגישה הזו החללים הפרטיים הם כמה שיותר קטנים", מסביר נויפלד. "אם כל ילד רוצה חדר לבד, אז בסדר, תן לו חדר – אבל שיהיה קטן, בלי טלוויזיה, מחשב ומשחקים, כדי שלא יישאר שם כל היום. המרחב הציבורי של הבית, לעומת זאת, צריך להיות כמה שיותר גדול ופתוח. הרעיון הוא שאנשים יבלו יותר זמן יחד עם מי שהם אוהבים. בדירה שלנו יישמנו חלק מרעיונות הבית האיטי, למשל 'ריהוט חוסך מקום', שמאפשר לדירה להיות מינימליסטית ועדיין לכלול את כל הפונקציות. יש לי שולחן שנפתח לשמונה מקומות, מתוך האי שבאמצע המטבח: זה מאפשר לארח הרבה אנשים, וחוסך לי פינת אוכל נוספת".
ויש גם סלואו בנסיעות לחו"ל: "העניין בחופשה זה לא רק לרוץ בין האטרקציות התיירותיות, אלא לנסוע למקום אחד ולנסות להיטמע באוכלוסייה המקומית. כל זה קשור להבנה למה בכלל אני יוצא לחופשה – האם אני עושה זאת כדי להספיק כמה שיותר? הייתי פעם בטיול מאורגן בווייטנאם ובתאילנד, והרגשתי כמו במסע אלונקות. אתה בקושי ישן בלילה מרוב רצון להספיק דברים ולראות עוד אטרקציות. בווייטנאם לקחו אותנו לשוק באק־הא – נסיעה של שלוש שעות באוטובוס כדי להיות שעה וחצי בשוק, ואז עוד שלוש שעות בדרך חזרה. ותאמין לי, זה לא שונה משוק הכרמל או מחנה־יהודה".
אתה מגיע למדינה שרוב הסיכויים שלא תחזור אליה. מה רע בלהספיק לראות כמה שיותר דברים?
"אין בזה שום ערך מוסף. במקום לראות עוד אתר, עדיף היה להסתובב יום נוסף בסמטות של האנוי. זו עיר מדהימה, עשירה ומעניינת שאפשר לבלות בה חודשיים, והיינו בה בסך הכול יום אחד. בסוף הטיול, כשהגענו לקו־צ'אנג בתאילנד, המטיילים בקבוצה שכרו מיד מוניות ויצאו לתור את האי. אף אחד לא חשב ללכת לים או לבריכה עם ספר".
כי את זה אפשר לעשות גם בארץ.
"הם עושים את זה בארץ? הרעיון של חופשה הוא לנוח ולהירגע. האם אותם אנשים נסעו ברחבי האי כי הם באמת התעניינו באתרים שיש שם, או שהם הרגישו לא נוח עם המחשבה על לא לעשות שום דבר? אנחנו חיים בתחושה שצריך כל הזמן לעשות משהו, כי הבטלה היא חטא והעצלנות היא גנאי. נסה לשבת חמש דקות ולהרהר – מישהו כבר יבוא אליך, יטפח לך על השכם וישאל בדאגה 'מה קרה, למה אתה בדיכאון?'. היום לשבת ולא לעשות משהו, זה סימן לחולשה. האדם נתפס כפרויקט שצריך להשביח אותו כל הזמן. חייבים לקלוט עוד מידע, לראות עוד דברים. מה הפלא שאנשים חוזרים מחופשה כשהם מותשים, וצריכים עוד שלושה ימים בסיני כדי להירגע. אני אומר: אם תעשו פחות, הרשמים ישקעו בצורה טובה יותר".
גם לתחום הבריאות נכנסת ההאטה, ושם היא קשורה בעיקר ברפואה אלטרנטיבית. "כשאתה נכנס אל רופא רגיל, הזמן הממוצע שתקבל ממנו הוא שבע דקות. אצל מטפל הוליסטי, פגישה ראשונה נמשכת בין שעה וחצי לשעתיים, ומוקדשת רק לשיחה. לפעמים זה כל מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר. אתה צריך שלמישהו יהיה אכפת ממך, שינסה להבין למה כואב לך הגב שלושה חודשים ולמה יש לך לחץ בחזה, ולא סתם ידחף לך איזה מרשם או הפניה.
"בסלואו נכנסת גם רפואה מונעת, שזה אומר לא לעשן, לעשות ספורט במידה, לאכול בריא יותר. למה שנאכל מזון מעובד?"
כי הוא טעים.
"אני חושב שהוא לא טעים, אלא נוח. אם תציע לאנשים לבחור בין מזון טרי למעובד, רובם יעדיפו את הטרי, אבל ביומיום הם יאמרו לך 'אין לי זמן להכין את זה'. ולמה אין זמן? כי אתה עובד קשה מאוד. ולמה אתה עובד קשה מאוד? כי אתה צריך למלא בסופר עגלה באלף שקל, ולזרוק שליש מזה כעבור שבועיים. נוצר פה מעגל אכזרי שצריך מתישהו לקטוע, ולהחליט שחשוב יותר לבלות עם הילדים ולאכול בריא יותר".
סגנון החיים המואט לא בהכרח מתאים לכולם, הוא מודה. "יש לי חברים קרייריסטים שטסים כל שבועיים לחו"ל, וטוב להם. הם אומרים 'עוד שעתיים עם הילדים שלי כאן – ואני מתחרפן. לא רוצה'. אבל המון אנשים אחרים סובלים ממה שהם עושים, ופועלים מכוח האינרציה, כי זה מה שחינכו אותם. אנחנו מוקפים בפרסומות שכל הזמן אומרות לנו 'קנו יותר, תעלו בסולם הדרגות, תרוויחו יותר – ותהיו מאושרים'. ככה החברה המערבית בנויה. אבל ברגע שאתה מערער על החוקיות הזאת, אתה מגלה שהרבה אנשים לא מאושרים. בגיל ארבעים הם שמנים, סובלים מלחץ דם גבוה, לא מדברים עם הילדים שלהם ואפילו לא רואים אותם".
זו זכות לתת שירות
כיום, למרבה ההפתעה, נויפלד שוב עובד בענף הביטוח. בסיבוב הקודם הוא לא החזיק שם מעמד יותר מכמה חודשים, וכבעל רקע קולנועי עבר לכתיבת פרומואים לטלוויזיה, אף שהוא עצמו לא החזיק בבית אחת כזו. "כתבתי לערוץ 'לוגי', משם טיפסתי לערוץ הילדים, ואז ערוץ 8, שהמליצו עליי להוט, שהמליצו עליי לקשת". את התחום הזה הוא נטש לאחר שהתבקש לבוא לעבוד במשרד, חמישה ימים בשבוע. "זה פחות התאים לי. מאותה סיבה גם לא רציתי לעבוד כקופירייטר, לשבת מהבוקר עד הערב באותו מקום ולחשוב על ג'ינגלים למכונות כביסה".
אז מדוע חזרת לתחום הביטוח?
"כי באותו זמן תפיסת העולם שלי הייתה כבר מגובשת, ומצאתי את הסיפוק ואת הערך בעבודה. עוד בלימודי התואר השני בפילוסופיה, למדתי על הרפורמציה הפרוטסטנטית והמהפך שחל במושג הייעוד של האדם והעבודה: עד המאה ה־16 העבודה היומיומית נתפסה כדבר בזוי, ואז בא לותר ואמר 'אלוהים ברא את הסנדלר ואת החייט ואת הספר, ומכאן שהמלאכות האלה הן עבודות קודש לכל דבר'. כלומר, פתאום העבודה מקבלת נופך מוסרי. כשאתה עושה את העבודה שלך בצורה הכי טובה, ומשרת את הזולת בצורה הכי טובה – אתה למעשה משרת את האל, ומוכיח את היותך אדם טוב. לכן הרפורמציה הפרוטסטנטית הייתה המהפכה ההומניסטית הגדולה ביותר. כשחזרתי לתחום הביטוח מצאתי בו סיפוק, כי הבנתי שהמשמעות העמוקה של העבודה היא לשרת את הזולת, ושאני יכול לעשות את זה בצורה טובה כאשר אני מטפל בתביעות של אנשים שנשרף להם הבית או נהרס להם האוטו. זו המטרה שלי, ואני רוצה להיות אדם טוב במקצוע שלי. גם ידעתי שבאופן שבו אני עובד נשאר לי מספיק זמן לכתיבה, נמנומים ושיטוטים".
כיצד גישת ההאטה מתבטאת ביומיום הנוכחי שלך?
"אני קונה מעט מאוד בגדים, רק אחרי שמשהו התרפט עד שאי אפשר להשתמש בו. אני לא קונה מזון מהיר, ומזון מעובד כמעט שלא. לפני שמונה שנים הפכתי לצמחוני והפסקתי לאכול בשר. תנועת הסלואו פוד מטיפה כאמור לאוכל טוב, ו'טוב' אצלה כולל ממד של הוגנות כלפי היצרן, כלפי בעלי החיים וכלפי האדמה. ברגע שאתה מגלה מה תעשיית הבשר עושה לבעלי החיים, אתה מבין שרוב מוצרי הבשר אינם ראויים למאכל אדם, לפחות לפי העקרונות האלה".
השינויים באורח החיים השפיעו גם על ההרגשה הכללית שלך ועל הבריאות הגופנית?
"לפני חמש שנים דווקא גילו לי גוש בבלוטת התריס. הייתי בשיא חיי האיטיים, ופתאום יש לי גידול. בסוף הוא היה שפיר והוציאו אותו בניתוח קצר. אני מספר את זה כדי להסביר שהאטה לא מבטיחה חיי נצח או ניצחון על הגנטיקה, אבל ברור שמי שיאכל מזון טרי במקום מזון מהיר, יגדיל את סיכוייו להישאר בריא ולהרגיש טוב. זה בהיבט הפיזי. חשוב לא פחות הוא ההיבט הנפשי. ההאטה בפירוש הפכה אותי לאדם רגוע, שלֵו ומאושר יותר במובן הכי בסיסי של המילה. פעם הייתי אדם אכול קנאה. קינאתי באנשים שמרוויחים יותר ממני, שהחיים שלהם טובים יותר, שיש להם טייטל מפונפן. הפסקתי עם זה כשהבנתי שאותי זה לא יעשה מאושר".
המעבר להאטה כלל גם את הפרדה מהטלוויזיה. "היה קשה לי לדמיין איך אסתדר בלי זה. פתאום אני חוזר הביתה ואין לי אפשרות להיזרק על הספה ולהתחיל לזפזפ. אמרתי, 'התפנו לי עכשיו ארבע שעות, מה עושים?'. זה גרם לי לגלות את חדוות השיטוט. נועה ואני הולכים עכשיו ברגל לכל מקום שנמצא במרחק של עד שעת הליכה. זה כיף גדול. יוצאים, מטיילים, הולכים בזיגזג, נכנסים לאיזה רחוב שלא היינו בו אף פעם, מבקרים יותר חברים.
"בעקבות השינוי גם התחלתי לקרוא יותר. הפכתי יותר אקטיבי. היום אני לא מבין איך יכולתי לחזור בכל יום מהעבודה, להזמין פיצה ולשבת שעות מול הטלוויזיה. כמה נמוך יכולתי לרדת, שככה העברתי את החיים שלי? אז אמנם קשה לשנות הרגלים, אבל ברגע שאתה מצליח – פתאום יש חופש, אתה נושם יותר בקלות ושום דבר כבר לא מפריע לך".
גם התחביבים שלו ושל זוגתו השתנו. "סלואו מעודד עיסוקים איטיים כמו גינון, סריגה, תפירה, כתיבה. הגישה הזו אומרת: תמצא פעילויות שהן יותר מתגמלות. תייצר משהו בעצמך".
במה זה מתגמל?
"זה מחזק את תחושת הביטחון שלך כאדם, את השליטה שלך בסביבה. אתה מקבל את הידיעה שיש לך יכולת ממש לברוא, וזה נותן יותר סיפוק והנאה. אני רואה איך נועה לוקחת שני מטרים של בד ואחרי כמה שעות יוצאת מזה שמלה – וזה מדהים, כמו קסם. אמא שלי הייתה תופרת בעצמה, אנשים פעם ידעו לתקן את הצנרת בבית שלהם ולעשות עוד המון דברים שהיום אף אחד לא עושה. אם נשרפת לך מנורה, אתה קורא לחשמלאי. כל הטכנולוגיה סביבנו הפכה אותנו לאימפוטנטים".
לא לטפל רק בסימפטומים
על ספרו החל נויפלד לעבוד לפני כחמש שנים, מתוך תחושה שחסר עדיין משהו מהותי להסבר השיטה. "הסלואו נותן תשובה מדהימה לשורת סימפטומים של חברה מערבית חולה, אבל לא מצאתי ירידה לשורש הבעיה – כלומר הסבר למה מלכתחילה התמכרנו למהירות, למה אנשים חושבים שעבודה היא הדבר הכי חשוב בחיים ושכסף הוא סממן להצלחה".
המהדורה הראשונה של הספר נמכרה כולה, ומהדורה נוספת כבר נשלחה להדפסה. כשאני שואל את נויפלד האם חשב שכל כך הרבה אנשים יתחברו לגישה הפילוסופית שלו, הוא משיב: "כשהעליתי את עמוד המכירה של הספר באתר, לא היה לי מושג מה יקרה. אמנם הייתה לי כבר קהילה של קוראים קבועים, אבל לא ידעתי אם הם יכניסו את היד לכיס וישלפו את האשראי. דמיינתי תסריט בסגנון 'הקיץ של אביה' – אף אחד לא בא למסיבה שלי, ואני תקוע עם אלף עותקים בסלון. לשמחתי זה לא קרה. בתוך חודשיים וחצי מכרנו את כל המהדורה הראשונה. היו אנשים שהזמינו ארבעה־חמישה עותקים בבת אחת, עוד לפני שקראו מילה, כי הם ידעו שהם רוצים להעניק את הספר הזה כמתנה לאחרים. כל העניין היה מאוד מרגש. לאחרונה גם התפרסמו כמה ביקורות טובות על הספר, ויחד עם התגובות שאני מקבל מהקוראים, אני מבין שיש פה גישה ופילוסופיה שאנשים ממש כמהים לה. כולנו נדרסים תחת גלגלי העידן המהיר. אנחנו צריכים עוגנים של האטה, ואני שמח לספק אחד שמתקבל באהדה".
מה ההיקף של תנועת ההאטה בארץ ובעולם?
"קשה לדבר על מספרים. להוציא את תנועת 'מזון איטי', שמתנהלת כארגון מסודר עם כמה מאות אלפי חברים רשומים ברחבי העולם, אין באמת אינדיקציה כמותית. יש אלפי אתרים ובלוגים שעוסקים בהאטה, ויש עוד מיליוני בני אדם שמיישמים ביומיום רעיונות כאלה, בלי לדעת בכלל על קיומה של התנועה. זאת אגב תגובה שאני מקבל הרבה – 'אני חי חיים איטיים ולא ידעתי שיש עקרונות כאלה'".
באחד הפוסטים שלו כתב נויפלד על מיזם "שבת אנפלאגד", שקורא לישראלים להתנתק ליום אחד בשבוע מכל המכשירים האלקטרוניים, ולנצל את השבת לחיבור בין אנשים. התגובות לפוסט מצד גולשים חילונים דחקו אותו לעמדת הגנה על המיזם. "אני בן־אדם מאמין. מאמין שיש משמעות לחיים, שיש איזה היגיון מאחורי העולם, ואפילו שיש בורא, אם כי אני לא חושב שהוא מתערב בחיים שלנו. אז אני לא אנטי דת. מצד שני, אני רחוק מלהיות דתי, והייתי שמח שתהיה תחבורה ציבורית בשבת, כי זה ימנע הרבה חילול שבת וזיהום אוויר על ידי רכבים פרטיים. ועם כל זאת, אני חושב ששבת היא מעבדה טובה להתנתקות מכל המכשירים, כי מלכתחילה רוב האנשים לא עובדים ביום הזה, כך שיש הזדמנות להרגיש כמה נחמד להיות שבע־שמונה שעות בלי ציוד אלקטרוני. מכיוון שיוזמת 'שבת אנפלאגד' הייתה מזוהה עם ארגון שיש לו כיפה, רבים החלו לצעוק 'כפייה דתית'. אני תומך ביוזמה כי אני מבין מאיפה זה בא, וכחילוני אני חושב שאפשר לקבל ממנה הרבה דברים טובים".
האם העולם הולך לכיוון של האטה או הגברת המהירות?
"אני חושב שתנועת ההאטה תלך ותגדל, מכמה סיבות. דבר ראשון, זה קורה באופן אינהרנטי כי לאנשים נמאס מעודף המידע והטכנולוגיה. הם פשוט מתפרקים. זה משפיע פיזית ונפשית, ואתה רואה את זה במחלות, בלחץ דם, בהתקפי לב. הרבה יותר אנשים נוטלים כיום תרופות נגד דיכאון. תוסיף לזה את העובדה שבשנים הקרובות אנשים יעבדו פחות בגלל כל האוטומציה, ואז יהיה צורך להמציא את תרבות הפנאי מחדש. הרי אנשים לא יכולים לשבת ולראות טלוויזיה 14 שעות ביום, הם יתאבדו. האנושות תצטרך ללמוד מחדש איך לבלות, איך לעסוק בתחביבים שלא עולים כסף – כמו קריאת ספרים בספרייה או יציאה לטיולים בחיק הטבע.
"המצב הגיע לכדי כך שקמה 'תנועת האצה': החברים בה טוענים שכדי להגיע לעולם האוטופי, צריך להאיץ את הקפיטליזם עד הקצה, וכך לגרום לו לקרוס לתוך עצמו. אני לא חושב שזה נכון, כי הקפיטליזם עצמו הוא שיטה שקידמה אותנו בצורה פנטסטית, אלא שמה שקורה עכשיו זה כבר עיוות שלו. הכסף יצר כוח פוליטי והפערים בין המעמדות הם עצומים. לכן התשובה הטובה ביותר לכל זה היא רק להאט".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
