״אסור לסגור חשבונות עם העבר, אסור ליישר איתו הדורים, אהובתי. העבר חייב להישאר פתוח, לא פתיר, לא מובן, מביך, מסתורי. העבר חייב להישאר חידה בדיוק כמו העתיד״
(חיים באר, "אל מקום שהרוח הולך")
מלון וילמסבורג ברוטרדם שבהולנד, מארס 1884. פקיד הקבלה סרק שוב ושוב את הרשימה הדלילה של האורחים שהשתכנו במלון בתקופת טרום־עונה זו, עד שהבין מה טורד את מנוחתו. הוא התעכב על שם אחד: מוזס וילהלם שפירא. יומיים קודם לכן ירד האיש מהכרכרה שהביאה אותו מהנמל, כשבידו מזוודה קטנה. הוא נכנס למלון, שלף מכיסו דרכון גרמני, חתם את שמו בספר האורחים, לקח את המפתח בפנים חתומות, עלה לחדרו, ולא יצא ממנו אפילו פעם אחת.
כעת ניגש הפקיד לחדרו של שפירא והקיש על הדלת. משלא נענה דפק שוב, הפעם בחוזקה. אין קול ואין עונה. הוא מיהר לרדת למטה ויצר קשר עם תחנת המשטרה המקומית. לאחר זמן מה התייצבו במלון שני שוטרים, בפיקודו של המפקח חרלד גוטמן קריימר. הפקיד טיפס אחריהם במדרגות, נדחק ביניהם ופתח במפתחו הארוך את מנעול הדלת. על השטיח במרכז החדר הייתה שרועה גופה נוקשה, מתבוססת בשלולית דם שכבר יבש. סמוך אליה היה מוטל אקדח. המנוח הוצא מהחדר והובל לבית העלמין, שם המתינו הקברנים לבני משפחה שאולי יגיעו כדי ללוות את יקירם. משאלו בוששו לבוא, נטמנה הגופה ללא גינוני טקס.
בכך תם סיפור חייו של שפירא, סוחר כתבי יד עתיקים מירושלים, אך מאחוריו נותרה חידת אוצר אבוד שרק הלכה והתעצמה. שנים אחדות קודם מותו הדהים שפירא את עולם הארכיאולוגיה כשהודיע כי בידיו מגילות בנות אלפי שנים שנמצאו באזור ים המלח – וזאת שישים שנה לפני שהתגלו המגילות הגנוזות המפורסמות של מדבר יהודה. הכתבים שרכש, כך טען שפירא, כוללים את הנוסח הקדום ביותר של ספר דברים המקראי. אלא שמומחים בריטים שבחנו מקרוב את המגילות קבעו שמדובר בזיוף, מה שהוביל להתרסקות עסקית ואישית של בעליהן. לאחר שהתאבד במלון בהולנד, נמכרו המגילות ומאז נעלמו עקבותיהן. לימים העריכו לא מעט חוקרים כי קביעתם של הבריטים הייתה נמהרת, וכי הכתבים האבודים אכן היו בני אלפי שנים.
ב־130 השנים שחלפו מאז מותו של שפירא, ניסו רק מעטים לפענח את התעלומה. אחד מהם הוא הבימאי הישראלי יורם סבו, שהתוודע לסיפור באקראי ומצא עצמו נשאב לתוכו, ויוצא למסע חובק עולם שמהלך גם על גבול המטאפיזי. ארבעים שנים מחייו הוקדשו למחקר בלשי אינטנסיבי, אפילו אובססיבי, כדי לפצח את סוד הכתבים האבודים ואת סוד בעליהם.
"עשיתי דרך ארוכה עם שפירא", אומר לנו סבו, שתגליותיו מתועדות בסרטו "שפירא ואני" (2014) ובספר "סוחר המגילות", שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "החלטתי לצאת לחפש את טביעות האצבע שהוא הותיר אחריו ברחבי העולם, ובאותה הזדמנות אולי גם למצוא את קברו. במשך כמה עשורים לא הנחתי לו, והוא לא הניח לי. היום אני מאמין בכל ליבי שנעשה לו עוול, ושהעולם הפסיד אוצר נדיר".
הג'יבריש של הפיניקים
משה שפירא בן נתנאל נולד בשנת 1830 בקמניץ־פודולסק, עיר מבצר אוקראינית המשקיפה אל נחל סמוטריץ'. כשהיה בן 26 שם פעמיו לארץ הקודש, ובדרך לכאן התנצר. הוא הגיע לנמל יפו, עלה ירושלימה, והצטרף למיסיון של "כנסיית המשיח" שליד שער יפו. זוהי כנסייה יוצאת דופן למדי: אולם התפילה שלה איננו כולל דיוקנאות או צלבים, ולמעשה הוא מזכיר בעיצובו בית כנסת. בחזיתו ניצבים לוחות דמויי ארון קודש, ועליהם פסוקים מהתנ"ך.
מנהלי המיסיון דיווחו ברישומיהם כי שפירא "התקדם ברכישת ידע וביישום האמת האוונגליסטית", והעניקו לו מינוי זמני כמדריך דתי וכמנהל חנות הספרים של המיסיון ברחוב הנוצרים, הצמוד לבריכת חזקיהו. החנות, שעד אז התמקדה במכירת אייקוני עץ וספרי תנ"ך מהודרים, הלכה ושגשגה בזכות המנהל החדש. שפירא הרחיב את ההיצע ונכנס לתחום העתיקות, בדגש על מגילות וספרים. גם במצבו האישי חל בינתיים שינוי: לאחר שחלה ואושפז בבית החולים הגרמני־פרוטסטנטי, הוא הכיר אחות רחמנייה בשם רוזטה יוקל. השניים נישאו והביאו לעולם שתי בנות – אוגוסטה ומריה.
מחנותו הקטנה הצליח שפירא, אוטודידקט מבריק וחסר מעצורים, לרקום קשרי סחר עם המוזיאונים החשובים בעולם. הצעיר שהגיע בחוסר כול לירושלים הענייה וניהל חנות קטנה, הפך תוך פחות מעשור לסוחר בעל שם בינלאומי. שלט גדול שתלה בפתח חנותו בישר על תואר שניתן לו – נציג רשמי של המוזיאון הבריטי בארץ הקודש. הוא החל לבלות חלק ניכר מזמנו במסעות מעבר לים, רוכש כתבי יד עתיקים ברחבי האימפריה העות'מאנית ומוכר אותם למוזיאונים באירופה. במקביל פרסם בכתבי־עת מקצועיים מאמרים המתארים את התגליות שאסף ואת חשיבותן.
באותן שנים גברה התעניינות המעצמות האירופיות בהיסטוריה של ארץ הקודש. הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF) שלחה לאזור ארכיאולוגים בולטים, כמו צ'ארלס וילסון וצ'ארלס וורן, וגם הגרמנים והצרפתים שיגרו משלחות משלהם. הבהלה לזהב הארכיאולוגי הוציאה את כולם למרוץ אחר עתיקות אטרקטיביות. מי שהשאיר אבק למתחריו היה שארל קלרמון־גנו, דיפלומט וארכיאולוג צרפתי, שהצליח לרכוש משבט בדווי באזור ים המלח את אחד הממצאים החשובים ביותר שנתגלו באזור אי פעם – מצבת מישע. בכתובת החקוקה על לוח האבן המפורסם, מודה מישע מלך מואב לכמוש אלוהיו על שסייע בידו להסיר מעל עמו את עול ישראל. הטקסט הפיניקי, שתוארך למאה התשיעית לפני הספירה, נחשב לעדות חיצונית ראשונה המאמתת את סיפורי התנ"ך.
כשהבדווים זיהו את ההתלהבות של האירופים ואת המוכנות שלהם לשלם סכומים מופלגים תמורת פיסות חרס, הם פצחו במסע חיפושים וחפירות כדי לספק את הביקוש. שפירא, שחנותו משכה אליה ארכיאולוגים ואספנים מכל רחבי העולם, מיצב את עצמו כמתווך בולט בין החופרים לחוקרים. למרבה הפלא, ההיצע של השרידים הנדירים התגלה כבלתי נדלה: הבדווים והסוחרים המתוחכמים מצאו מסלול עוקף ומהיר לצורך התעשרות – תעשיית זיופים.
אין ספק ששפירא מכר למוזיאונים בארצות המערב מאות חרסים עתיקים, כתבי יד קדומים ומגילות אותנטיות, אך בשנת 1872 נקשרה בשמו שערורייה גדולה. זה קרה לאחר שחנות העתיקות שלו הלכה והתמלאה ב"חרסי מואב" – כדים, פסלים וצלמיות שהגיעו מעבר הירדן המזרחי, רבים מהם פסלים אירוטיים שתאמו את יסודות התרבות הפגאנית כפי שהכירוה החוקרים. אחד המומחים שפקדו את חנותו היה לוטננט קלוד קונדר מה־PEF, שהחל ליצור איורי תעתיק של הפסלים, ושלח אותם לקרן בצירוף דו"חות מלאי התפעלות. העיתונות הבריטית התלהבה מהממצאים, וה"ארט ז'ורנל" דחק בקוראיו לסור למשרדי ה־PEF כדי לחזות באיורים, תוך שהוא מוסיף הסתייגות – "איננו ממליצים לגברות להתעניין מידי בנושא".
למרות הספקות שהביעו כמה חוקרים באשר לאותנטיות של חרסי מואב, החל מרוץ לרכישתם. מי שזכה בהם לבסוף היו הגרמנים, שתמורת 1,700 פריטים שילמו לשפירא סכום עתק של 3,300 פאונד, והפכו אותו לאיש עשיר מאוד. אלא שאז חשף קלרמון־גנו את ההונאה: הכוכב שגילה את מצבת מישע הטריח עצמו שוב לירושלים, פצח בחקירה עצמאית, ואיתר את הקדרים הערבים שהיו מעורבים בתעשיית ייצור החרסים. הדו"ח שפרסם נגד שפירא היה קטלני.
"זה מה שצרב בתודעה שמדובר בנוכל וזייפן", מספר יורם סבו. "אם ניקח את מצבת מישע – הכתב שעליה הוא פיניקי־עברי, 'פליאו־היברו', שדומה לכתב העברי הקדום למרות שהלשון היא מואבית. על חרסי מואב הופיעו אותיות שנראות כמו האותיות הפיניקיות, אבל הטקסטים היו ג'יבריש טהור. זה מוזר, כי לשפירא לא הייתה שום בעיה לקרוא כתב פיניקי. הוא היה אדם סופר־אינטליגנט וכלל לא תמים. אם הוא מכיר את הכתב, למה לו לזייף בצורה כה חובבנית ולכתוב ג'יבריש?"
הפרשה הזו, מספר סבו, יצרה מתח חריף בין שפירא לבין קונדר, שהרגיש מרומה. "האיש השקיע אינספור שעות ביצירת איורים מרשימים, הקיסר הגרמני הוציא סכומי עתק בעקבות העבודה שלו – ולמפרע הכול היה לשווא. כך או כך, שפירא כבר התעשר. הוא יצא מהעיר העתיקה ושכר את בית טיכו המפואר, ליד רחוב יפו".
מה עלה בגורלם של הפסלים?
"בשנת 2000 מוזיאון ישראל הציג תערוכה של 'זיופי שפירא'. כשהוציאו קול קורא וחיפשו פריטים לתצוגה, התברר שהם נמכרים היום בהון תועפות ומסתובבים בין אספנים. יש אפילו תעשיית זיופים־של־זיופים – אנשים יוצרים פסלים שנראים כמו הזיופים של שפירא. ואיפה לא תמצא אותם? במוזיאון בברלין. עד היום הגרמנים מתביישים בכך שנפלו בפח".
ראש הממשלה בא לחזות בפלא
בשערורייה נוספת היה שפירא מעורב לאחר שיצא לסיור ארוך בקרב קהילות יהודי תימן. הוא חזר משם כשבידיו אוסף עצום של כתבי יד יהודיים עתיקים, שנוצרו החל מהמאה ה־12, ומכר אותם לספריות ומוזיאונים מובילים באירופה. מאוחר יותר התפרסמה גרסתם של יהודי תימן באשר לדרך שבה התגלגל האוצר אל הסוחר: שפירא, כך לטענתם, השיג את הספרים במרמה ואלימות, ואף שיחד את השליט המקומי כדי שזה ישלח את חייליו אל רבני הקהילות ויחרים מהם בכוח את הכתבים. שפירא מצידו טען שמדובר בעלילה, וכי הרבנים פשוט אינם רוצים להודות כי הסכימו להיפרד מנכסי הרוח העתיקים תמורת בצע כסף.
בשנת 1878 הגיעו לידיו של שפירא הפריטים שעתידים להביא עליו את סופו: רצועות עור עתיקות מאוד, ועליהן טקסט מתוך ספר דברים בכתב עברי קדום. "בטיפשותו, מכל האנשים בעולם הוא בחר לדווח על הממצא דווקא לקוסנטנטין שלוטמן, פרופסור גרמני שבזמנו הגן בחירוף נפש על חרסי מואב, ויוקרתו האישית נפגעה מאוד כשנתגלה הזיוף", מספר סבו. "שלוטמן הגיב במכתב חריף: 'איני יכול להפסיק לתמוה על קלות דעתך וחוצפתך. איך אתה מעז לציין את הקשקוש בסמרטוטי עור שרכשת כטקסט עברי ראשון?'. הפרופסור פנה במכתב בהול גם לקונסול הגרמני בירושלים, וביקש ממנו להתערב כדי למנוע תרמית. שפירא החליט לסגת, והפקיד את המגילות בבנק ירושלמי".
בחלוף חמש שנים, כשחש כי שמו הטוב כבר שוקם, ניסה שפירא למכור באירופה את המגילות העתיקות. הוא נדד בין מומחים שונים, ולבסוף הגיע אל ד"ר כריסטיאן דיוויד גינסבורג, תלמיד ישיבה לשעבר שהתנצר והפך למומחה בעל שם עולמי בתחום המסורה. לאחר שגינסבורג יידע את המוזיאון הבריטי על אודות הפריטים שנמסרו לעיונו, החליטה הנהלת המוזיאון להקים ועדת מומחים בראשותו, שתבחן את המגילות ותכריע האם מדובר בממצא מקורי או בזיוף. "הספרן הראשי הודיע לנאמנים על הצעה שנתקבלה מאת מר מ"ו שפירא, של רצועות מספר דברים שנכתבו בכתב פיניקי על עור, ולדבריו נמצאו בסביבת נחל ארנון ושייכים לתקופה שקדמה לתקופת הנצרות", תיעדו רשמי המוזיאון ב־28 ביולי 1883. ההערכות הראשונית דיברו על שווי של מיליון ליש"ט, אם אכן מדובר בשרידים מספר תורה קדום.
כשאני שואל את סבו האם למומחים הבריטים של אותם ימים היו בכלל כלים מדעיים וכימיים שמאפשרים להגיע למסקנה ברורה בשאלה כזו, הוא משיב: "לא ממש. הראשון שניסה לפענח את המגילות היה שפירא עצמו. הוא הרטיב אותן ולאחר מכן שפך עליהן אלכוהול וחומרים איומים אחרים. אבל המוזיאון הבריטי סמך על גינסבורג, ואפילו אפשר לשפירא להיות נוכח בעבודת הוועדה".
חקר המגילות עורר רעש עצום באנגליה. גינסבורג תרגם לאנגלית קטעים מהכתב העברי־פיניקי, והעיתונים הגדולים פרסמו מדי יום את השורות שפוענחו. "בידי החוקרים היו 15 רצועות עור", מספר סבו. "גינסבורג לקח שתיים מהן, הציב אותן בוויטרינה בבניין, ואפשר לקהל הרחב לבוא ולצפות בהן. תור של אלפים השתרך מדי יום מול התצוגה, ואפילו ראש ממשלת בריטניה ויליאם גלאדסטון הטריח את עצמו לבוא ולחזות בפלא. אלא שהוועדה, אחרי שישבה על המדוכה במשך שלושה שבועות, פרסמה דו"ח שקובע כי המגילות מזויפות".
השדים של חרסי מואב שבו לרדוף את שפירא. "החוקר קונדר, שיצא אידיוט מושלם בפרשה ההיא, כתב מאמר ובו סיפר כי חרש את אזור ים המלח והמערות, וכי אין סיכוי שמגילות קלף יישמרו אלפי שנים בתנאי האקלים שם. כזכור, זה היה שישים שנה לפני מציאת המגילות המוכרות לנו. קלרמון־גנו, במכתב ששלח לטיימס הלונדוני, טען שהממדים של רצועות העור – כ־8 סנטימטרים על 20 – לא מתאימים לספר תורה. ההשערה שלו הייתה ששפירא גזר שוליים של ספרי תורה עתיקים, וכתב עליהם את הטקסט. הוא סיים את מאמרו בהצהרה: 'תנו לי פחות ממיליון לירות סטרלינג, ואכתוב לכם את ספר ויקרא שייראה בדיוק כך'".
מה הייתה האבחנה של גינסבורג?
"הוא קבע שלא זייפן אחד הכין את המגילות, אלא חמישה זייפנים שונים, שכולם באו ממזרח אירופה. הבדלי נוסח בין הטקסט 'הקדום' במגילות לבין הטקסט שאנחנו מכירים, היו מבחינתו ראיה לזיוף. היום אנחנו יודעים שהבדלים כאלה לא מוכיחים כלום. אדרבה, אם שפירא היה רוצה לזייף, הוא היה נצמד למסורה.
"בספר שלי יש ריאיון עם ד"ר מיכאל סיגל, ראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית, שמסביר ששינויי הנוסח במגילות דברים היו מאוד מתוחכמים. לעשרת הדברות יש בתורה שתי גרסאות – בפרשת ויתרו ובפרשת ואתחנן – ולחלק מהפסוקים יש מקבילות גם בספר ויקרא. לדברי ד"ר סיגל, הטקסט של שפירא הוא שילוב של שלוש הגרסאות – ובתקופה שאליה מיוחסים הכתבים הסתובבו כל מיני מסורות של הטקסט התנ"כי, ועדיין לא היה נוסח מחייב אחד".
כמה ימים לאחר פרסום הדו"ח שלח שפירא לגינסבורג מכתב טעון: "הפכת אותי לשוטה כאשר פרסמת והצגת דברים שאתה מאמין שהם מזויפים. אינני חושב שאוכל לשרוד את הקלון הזה. אף שעדיין אינני משוכנע שכתב היד אכן מזויף, אצא את לונדון בעוד יום או יומיים לברלין. בכבוד רב, שפירא". כעבור חצי שנה נמצאה גופתו ברוטרדם.
עשר לירות במקום מיליון
סבו, נשוי ואב לשתיים, נולד בירושלים ב־1953, כמעט שבעים שנה לאחר מותו של שפירא. הוא למד בישיבת כפר־מימון, אך באמצע שנות התיכון עבר לקיבוץ עינת והסיר את הכיפה מראשו. לאחר מכן התגייס לנ"מ, ובתום השירות הצבאי החל ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. במקביל הוא שימש תחקירן בסדרה המיתולוגית "עמוד האש", תחת העורך הראשי יגאל לוסין. במסגרת עבודתו זו נשלח מפעם לפעם אל מרתפי הספרייה הלאומית בגבעת־רם.
בהמשך הפך סבו לבימאי של סרטים תיעודיים, שימש כמפיק בפסטיבל ישראל ובזכיינית ערוץ 2 "טלעד", היה רכז המערכת של עיתון "חדשות" והפיק סדרה בת עשרה פרקים על מסעותיו עם משפחתו מסביב לעולם. למרות עיסוקיו הרבים, את מרב זמנו וכוחותיו הוא הקדיש לפרויקט אחד שנטל על עצמו – חקר פרשת חייו ומותו של וילהלם מוזס שפירא.
איך הגעת אליו בכלל?
"זה התחיל כשמפיק של רשת מחו"ל ביקש ממני להכין סדרת תחקירים על אוצרות אבודים במזרח התיכון. כדי להשיג סיפורים בתקופה שלפני עידן האינטרנט, היית מרים טלפונים לעיתונאים, מתפלל שאולי מישהו שמע על משהו – ולרוב היית נתקע עם סיפורי עַם ואגדות אורבניות. אלא שבמקרה הזה, יגאל לוסין אמר לי: 'לך לספרייה וקרא את הספר של פרופ' אלגרו על שפירא. זה מה שאתה מחפש'. הוא קלע בול".
הפרופסור הבריטי ג'ון מרקו אלגרו, שהיה חבר בצוות הראשון של חוקרי מגילות ים המלח, נחשב בעצמו לדמות שנויה במחלוקת בעולם האקדמי – "פרובוקטור ושרלטן שסיים את חייו בעצב רב", מתאר אותו סבו. במסעותיו פגש סבו את ג'ודית אן בראון, בתו של אלגרו, שכתבה ספר שנועד לטהר את שמו. בחורף 1963־1964 יצא אביה עם משלחת ארכיאולוגית לאזור שממזרח לים המלח כדי לבדוק האם ייתכן שכתבי יד עתיקים ישרדו שם, או שמא המערות באזור מוצפות מפעם לפעם במי שיטפונות, כפי שקבעה משלחת של ה־PEF. זמן מה לאחר שהחוקרים הקימו את המחנה שלהם בשפך נחל ארנון, פרצה במקום סופת גשמים – מה שמבחינתם שלל את האפשרות שמגילות יוכלו להשתמר שם במשך אלפי שנים. רוחו של אלגרו נפלה, אולם כשיצא לחקור עוד את הסביבה, התברר לו שהאזור הגבוה יבש באופן ניכר מהאזור הנמוך, הקרוב יותר לים. הוא נזכר שעל פי גרסתו של שפירא, המגילות נמצאו במערות באזור נחל ארנון. מסקנתו של אלגרו הייתה שייתכן כי סוחר כתבי היד התכוון לאזור גבוה יותר מזה שחיפשו בו עד אז.
"ההיסטוריה שינתה את הפרספקטיבה", מוסיף סבו. "באמצע שנות החמישים, לאחר שהתגלו מגילות ים המלח, התחילה תופעה של חוקרים שאומרים: רגע, צריך לבדוק מה באמת קרה עם מגילות שפירא. כך למשל קבע בשנת 1956 פרופ' מנחם מנצור. פרופ' שמואל יבין כתב בעיתון 'הארץ' כי 'בשעתו הוכרז הספר כזיוף גס, ועתה יש טעם לפקפק בכך'. ד"ר ג'יי־אל טייכר הרחיק לכת יותר וטען כי 'העדויות שהתגלו לנו מובילות למסקנה חד־משמעית, שמגילות שפירא היו אמיתיות'. הסברה שלהם הייתה שרק בגלל חוסר האמון של החוקרים כלפי שפירא, החמצנו את המגילה האותנטית הקדומה ביותר. הם הראו שאת כל הראיות שהועלו נגדו, היה אפשר לטעון גם נגד מגילות ים המלח, שהוכרזו כמקוריות".
סבו הציב לעצמו שתי מטרות – לגלות היכן המגילות, ולאתר את קברו של שפירא. קרובי משפחה של סוחר העתיקות לא ניתן היה למצוא: לבתו מרים היה בן מאומץ אחד שהלך לעולמו בלי להשאיר יורשים, וגם גורלה של אוגוסטה נותר עלום. במשך תקופות ארוכות נדד סבו מסביב לעולם, יחד עם הצלם יורם מילוא, כדי למצוא חלקי פאזל שיובילו לפתרון החידה. בין היתר הגיע ללונדון, למרתפים העמוסים של ה־PEF. שם, בין ממצאים נדירים מההיסטוריה של ארץ ישראל כפי שנחשפה במאה ה־19, גילה את הרישומים המקוריים של קונדר. הוא המשיך למוזיאון הבריטי, ותיעד אחדים מ־145 כתבי יד קראיים עתיקים שנרכשו משפירא.
מסעו של סבו הוביל אותו לבית המכירות קוואריץ' בלונדון, שנחשב לאחד המוסדות החשובים בעולם בתחום סחר העתיקות. כתב היד של ספר דברים מופיע פעמיים בקטלוג קוואריץ'. בפעם הראשונה הוא הוצג למכירה על ידי שפירא, במקביל לעבודת הועדה של המוזיאון הבריטי. וכך מתוארות שם המגילות: "כתב היד המקורי ביותר של ספר דברים, מידו של מוזס בן עמרם, עם סימן שאלה, כפי שהתגלה על ידי מר שפירא והוערך במיליון ליש"ט. 15 רצועות נפרדות, שבע ממוספרות ושמונה לא ממוספרות, כתב יד עברי קדום על רצועות של עור שחור. 1500 לפני הספירה עד 1880 לספירה. אלו הן הרצועות המפורסמות שד"ר גינסבורג עמל על פענוחן ופרסומן ב'טיימס', ואשר הובילו את העולם הדתי של אנגליה לשיר הללויה". בפעם השנייה מופיעות המגילות בקטלוג כזיוף מפורסם, והפעם עומד מחירן על 20 ליש"ט. לצד הפריט מופיעה הערה: "לאחר שסוכל ניסיונו להונות את בריטניה ולמכור לה את הזיופים הללו, שפירא התאבד".
"המגילות הועמדו למכירה פומבית בבית המכירות סותבי'ס, וכך הן הגיעו לידיו של ברנרד קוואריץ', שקנה אותן כזיוף במחיר סופי של עשרה פאונד וחמישה שילינג. לאף אחד לא היה מושג לאן הם התגלגלו משם", מספר סבו.
השלב הבא בניסיונותיו להתחקות אחר המגילות היה בלתי שגרתי בעליל: הוא פנה למְתַקשרת בריטית בשם שרה לסלי, בתקווה לקבל סיוע על־טבעי שיוביל אותו אל יעדו. "נתתי למתקשרת את התמונה של שפירא, בלי פרטים נוספים. אחרי כמה דקות היא אומרת לי שבשמו של האדם שבתמונה יש M גדולה ו־S גדולה. הייתי בהלם. היא אמרה שיש לי אובססיה לאדם הזה, צורך קיומי חזק מאוד לגלות את האמת על אודותיו, ושלא אוכל למות בשקט לפני שאפתור את החידה שלו. ואז המתקשרת הוסיפה שיש לדמות בתמונה שורשים יהודיים חזקים, והיא מרגישה שם השפעה של האיסיים. היא אמרה שאצליח להגיע אל מה שאני מחפש".
אתה מאמין בתקשור?
"נולדתי בבית דתי, אבל אני לא אדם מאמין".
לא מאמין, אבל אם אפשר להיעזר ברוחות, למה לא.
"שמע, בסוף היא מצאה לי את הקבר שלו".
שני משוגעים
המפנה הדרמטי אירע יום למחרת הפגישה עם המתקשרת: מישהו דיווח לשפירא כי אדם בשם מתיו המילטון מסידני שבאוסטרליה טוען שפיצח את החידה, וכי הוא יודע מי רכש מקוואריץ' את המגילות. בלי לבזבז זמן עלה סבו על מטוס לקצה השני של העולם, שם גילה לתדהמתו שהוא אינו החולה היחיד בשפירא־מאניה: מולו ניצב אדם שהשקיע אינספור שעות בפענוח אותה פרשה בדיוק.
"פגשתי שם ספרן בן 50, אב לחמישה ילדים, שעובד כמלצר כדי להשלים הכנסה. איש תמים, טוב לב וצנוע ברמות בלתי נתפסות. אותו המילטון, שדווקא אינו יהודי אלא נוצרי אדוק, הקדיש את כל חיו לחקר מגילות ים המלח. יש לו ארונות שלמים של קלסרים, ובהם גם למעלה מ־100 אלף מסמכים הקשורים לשפירא. הוא מחזיק אותם בספריות במחסן, כי אשתו לא מאשרת לו להכניס את החומר הביתה".
"לפני 25 שנה החלטתי לחקור כתבי יד של התנ"ך", משחזר המילטון בסרט. "התחלתי עם כמה ממגילות ים המלח וכמה כתבים יווניים. זה היה פרויקט קטן, ואז הוא גדל וגדל וגדל, ועכשיו הוא פשוט ענק".
"מה שמדהים זה שהאיש לא יצא מעולם מסידני", אומר סבו. "כל הידע שלו שאוב מרשת האינטרנט, ובכל זאת הוא הגיע לתגלית הגדולה ביותר". המילטון הצליח למצוא מי רכש את מגילות ספר דברים: מתברר שהיה זה פיליפ ברוקס מייסון, רופא אנגלי שהתעניין בעיקר בחקר החי והצומח. המילטון הפנה את סבו לארכיון בריטי בעיר בשם ליצ'פילד, שם ניתן למצוא תיעוד להרצאה שנתן מייסון לתושבי העיירה ב־8 במארס 1889: "ההבטחה להרצאה על זיופי שפירא – אותם כתבי יד תנ"כיים־כביכול שעוררו התרגשות רבה לפני שנים אחדות בקרב חוקרי מקרא ועניינו גם את הציבור הרחב – השפיעה על רבים מחברי האגודה לחקר הטבע והארכיאולוגיה להתגבר על מזג האוויר ביום שישי בערב. אלו שהעזו להרים את הכפפה, זכו לתגמול נאה על אומץ ליבם", נכתב בעיתון מקומי.
פיליפ ברוקס מייסון נפטר בשנת 1903. לא היו לו ילדים, ומגילות שפירא אינן מוזכרות בצוואתו. המסמכים שמצא סבו בליצ'פילד הם האזכור האחרון לקיומן של המגילות. הנתיב הזה הוביל למבוי סתום, אך בכך לא תם המסע. "הפנטזיה הגדולה שלי הייתה למצוא את מגילות שפירא; הפנטזיה השנייה הייתה כאמור לאתר את קברו של האיש. חזרתי למתקשרת והיא ציירה לי מקום מול ערוץ נחל, כביש ובניין בעל שלושה גגות משולשים. המשכתי לארכיון המשטרה הבריטית, כדי לנסות לשער לאיזה בית קברות לקחו את הגופה. אחרי שצירפנו את כל חלקי הפאזל, הגענו למקום והייתי בהלם. עמדתי מול מבנה שנראה בדיוק כמו הציור של המתקשרת. הבנתי שמצאתי את הקבר של שפירא. לא ראיתי את שמו על מצבה, אבל עצם הידיעה שהוא כאן, הייתה חשובה לי מאוד".
ויש גם תחרות על מורשת שפירא, מתברר. חוקר צעיר מסן־פרנסיסקו פנה לסבו וביקש ממנו חומרים על סוחר העתיקות השנוי במחלוקת. סבו, שלא חשד בדבר, נפגש איתו ומסר לו את כל מה שרצה. כעבור זמן פרסם אותו חוקר ספר שלם על שפירא, ובדברי ההקדמה התגאה בכך שהצליח להערים על סבו ולקחת ממנו את כל המסמכים.
גם בלי תרגילים מפוקפקים כאלה, השקעה של ארבעים שנה בסיפור כזה לא נשמעת כמו מתכון רווחי במיוחד.
"החיים של בימאי דוקומנטרי הם תמיד בלתי אפשריים. הארון שלי מלא בהצעות לסרטים שלא יצאו אל הפועל. כדי להפיק סרט אתה זקוק לקרן מממנת וערוץ משדר, ועוד לפני שתגיש הצעה לקרן אתה צריך להשקיע הרבה מאוד שעות של תחקיר רציני. גם אז, הסיכוי שתזכה במימון הוא קטן מאוד: על כל עשר הצעות שאתה מגיש, אולי אחת תתקבל.
"בשנת 2010 אושפזתי עקב מחלה קשה, וכששכבתי במיטה בבית החולים החלטתי שזהו, אני אצלם סרט על הפרשה. ההחלטה הזו פתחה משהו, ובקלות מצאתי קרן וגוף משדר".
ועכשיו אתה מרגיש שהגעת אל היעד? הפרשה סגורה מבחינתך?
"העיסוק שלי בסיפור של שפירא הוא באמת בשביל הנשמה. אני חושב שמערכת היחסים שלי איתו יכולה לשמש דוגמה מוחשית לביטוי השדוף מעט, שאומר שהדרך היא העיקר. לאורך השנים זכיתי להרבה רגעי סיפוק וריגוש סביב האיש המרתק הזה ומגילותיו. מובן שהיו לי חלומות על מציאת המגילות עצמן. אני מאמין שהן קיימות, ועל פי הבנתי, ישנה אפשרות סבירה שהן מקוריות. אבל אני איני ארכיאולוג, היסטוריון או חוקר מקרא, וגם לו היו המגילות מולי, לא הייתי יודע לקבוע אם הן מזויפות אם לאו.
"נדמה לי שמיציתי את האפשרויות הגלומות בידיו של אדם כמוני. אני מסתפק בסרט אחד וספר אחד, שלעניות דעתי הלא מצטנעת, תרמו לסיפור של שפירא כמה עובדות בלתי ידועות והצליחו להאיר באור ברור יותר את הפרשה. אני מייחל ומקווה שהנחתי את היסודות עבור מי שירים את המקל וימשיך הלאה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
