"יום אחד אני מקבל טלפון ממשרד החוץ", מספר ירון סחיש מהספרייה הלאומית בירושלים. "אומרים לי: יש פה חומר שלכם ממוסקבה, בואו לקחת. הבנתי כבר במה מדובר. שאלתי אם אני יכול לבוא לבד, אמרו לי: לא, זה גדול מדי. אמרתי למתן ברזילי, מנהל מחלקת הארכיונים: שלח רכב לקחת את זה. ביקשתי שלא יפתחו בלעדיי, כי בדיוק הייתי בחופש. הוציאו מפה טנדר, ומתן שלח לי אחר כך צילום של המטען. הרכב היה מלא מזוודות ישנות, כמו של פליטים שהגיעו לארץ בשנות החמישים. כשראיתי את זה הייתי בהלם. חשבתי שנקבל מרוסיה כמה מעטפות, אבל הם שלחו שלושים מכלים עמוסים בחומר".
בתוך המזוודות האלה, שנמסרו לספרייה במאי 2015, נמצא הארכיון של המפלגה הקומוניסטית בישראל: תיעוד מלא של פעילותה, מהקמתה באוקטובר 1919 ועד סוף שנות השבעים של המאה הקודמת. החזרת הארכיון לארץ, כמעט בחשאי, מעוררת לא מעט שאלות עיתונאיות ומחקריות, שהראשונה שבהן היא מדוע מלכתחילה נשלח כל התיעוד הזה למוסקבה.
לפי סחיש, הסיפור מתחיל בעלייתו של מנחם בגין לשלטון ב־1977. "במפלגה הקומוניסטית הישראלית התעוררו חששות שהממשלה הימנית החדשה עלולה להשתלט על הארכיון שלהם, ומשום כך הם דאגו להעביר את כולו למוסקבה. מתברר שבבירה הרוסית היה לכל אורך התקופה הסובייטית ארכיון מרכזי שתיעד את פעילותן של כל המפלגות הקומוניסטיות בעולם. לשם הגיע גם החומר הזה".
לפני כעשר שנים, הרבה אחרי קריסת הגוש הסובייטי, נזכרה חברת הכנסת לשעבר תמר גוז'נסקי בארכיון של מפלגתה, והחלה לפעול להבאתו לארץ. היא פנתה לגורמים המתאימים במוסקבה ושמעה מהם שישמחו להחזיר את החומר – אבל רק לידי גורם ממלכתי, ולא מפלגתי. גוז'נסקי דיווחה על כך לאנשי הספרייה הלאומית, והציעה להם לפנות למוסקבה ולבקש את המסמכים. הספרייה אכן עשתה כך, וכעבור כשנה וחצי נחת הארכיון בארץ.
לא במקרה מסופרות כל העובדות הללו בגוף שלישי, ולא בציטוט ישיר של הגורמים המעורבים. עד היום קיימת אצל אנשי המפלגה הקומוניסטית רגישות גבוהה בכל הקשור לנסיבות הגעתו של הארכיון ארצה. כשפניתי לגוז'נסקי היא ניסתה בתחילה לטעון שאינה יודעת במה מדובר. כשאמרתי שאני יודע על פעילותה בנושא, הפטירה קצרות "אני לא מוכנה לדבר על זה", וסיימה את השיחה. ח"כ לשעבר דב חנין, שהחליף את גוז'נסקי כנציג היהודי בחד"ש (שמה הנוכחי של המפלגה הקומוניסטית), גילה נכונות כלשהי לשתף פעולה, אבל רק מעט. הוא אישר שהעברת המסמכים למוסקבה הייתה קשורה ל"חשש של אנשי המפלגה שבגין יפעל נגדם". מעבר לכך, גם חנין טען שלא ידוע לו הרבה על הרקע להחזרת הארכיון או על תוכנו.
"אנשי המפלגה הקומוניסטית שהובילו את המהלך ניסו ככל יכולתם לשנמך את חשיבותו", אומר לנו דוד בלומברג, יו"ר הספרייה הלאומית. "הם מעולם לא דיברו איתי ישירות על הנושא, אלא רק עם העובדים שמתחתיי. בניגוד למקובל לגבי ארכיונים חשובים כאלה, הם גם לא ביקשו לארגן אירוע לרגל הגעתו לישראל. נראה שהם חוששים שהסיפור הזה יהפוך לעניין פוליטי, ושכל מיני גורמים עלולים להתרגז".
בלומברג לא מפרט, אבל אפשר לשער שהגורמים ה"נרגזים" מגיעים קודם כול מתוך המפלגה הקומוניסטית – למשל חלק מהחברים הערבים, שאולי לא ישמחו לגלות שהארכיון הגיע דווקא לספרייה הלאומית של מדינת ישראל. אפשרות אחרת היא שגורמים בשלטון הרוסי לא יאהבו את המהלך, שהרי רוסיה ידועה כמדינה שאוהבת להשתלט על נכסים, ולאו דווקא למסור אותם ללא תמורה. כך או כך, מכיוון שלא הייתה דרישה מפורשת להסתיר את דבר קיומו של הארכיון בארץ, ומכיוון שאנשי מחקר רבים כבר עשו בו שימוש, שמח בלומברג לשתף פעולה עם הכתבה הנוכחית. ארבע שנים אחרי שהטנדר העמוס החל לפרוק את תכולתו, ארכיון המפלגה הקומוניסטית הישראלית נחשף לציבור הרחב.
דגל אדום לצד דגל המדינה
נחזור אל סחיש, האחראי על הארכיון מטעם הספרייה הלאומית. "החומר הגיע אלינו כשהוא שמור בצורה מצוינת", הוא מספר. "במוסקבה השאירו את התיקים בדיוק כפי שקיבלו אותם מהארץ, אבל דפים שנזקקו לטיפול משמר אכן זכו לו. רואים שהמסמכים עברו טיפול במעבדה. מכיוון שהכול גם נשאר מסודר מאוד, מלאכת התיוק לא לקחה לי הרבה זמן".
במבט ראשון, זהו גנזך ביורוקרטי מאוד: רובו המכריע מורכב מפרוטוקולים של אירועי המפלגה, תמצות הישיבות שהתקיימו בסניפים, תכתובות בין הוועד המרכזי לגורמים שונים וכן הלאה. אבל מי שמתעניין בתולדותיו הסוערות של הקומוניזם הישראלי, יוכל למצוא בארכיון את הביטוי המוחשי לתהליכים שעברה המפלגה הזו, ובהקשר הזה יש שם לא מעט מסמכים מרגשים.
לשם הבנת העניין, צריך להכיר את התחנות העיקריות בקורותיה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהיא המפלגה הוותיקה ביותר בארץ. ראשיתה בימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, אז הגיעו ארצה במסגרת העלייה השלישית פעילים קומוניסטים ממזרח אירופה, והקימו את פק"פ – "פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי", המפלגה הקומוניסטית של פלסטינה. השימוש ביידיש לא נעשה רק מתוך הרגל, אלא נועד להבהיר את הסתייגותם של המייסדים מהתנועה הציונית וממטרותיה. כמו כל המפלגות הקומוניסטיות בעולם (לפחות באותה תקופה), גם זו הארצישראלית ראתה עצמה כשלוחה של הבשורה המהפכנית הגדולה היוצאת מברית המועצות. הכפיפות הזו למוסקבה הייתה אחראית ללא מעט מהמורות ופיתולים בדרכה של התנועה המקומית. הפטרונים הרוסים דרשו שכל מפלגה קומוניסטית תשקף את האופי של רוב האוכלוסייה בארצה, מה שעורר בעיה במקרה הארצישראלי: אף שבארץ היה באותו זמן רוב ערבי, 98 אחוזים מחברי פק"פ היו יהודים לעומת שני אחוזים ערבים. חרף מאמציהם של החברים היהודים, רק ערבים מעטים הסכימו להצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית.
למרות זאת כפתה מוסקבה ב־1935 את מינויו של רדואן אל־חילו למנהיג פק"פ (בת זוגו, אגב, הייתה יהודייה ממוצא תימני, שמחה צברי. אחותה, רחל צברי, כיהנה לימים כחברת כנסת מטעם מפא"י). בהדרגה הפכו היהודים במפלגה למיעוט שתומך בציונות. במהלך שנות מלחמת העולם השנייה והשואה קיימו שני הפלגים – היהודי והערבי – פעילות נפרדת, אף שבאופן רשמי עדיין השתייכו לאותה מסגרת פוליטית.
המפנה התחולל בעת הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר, אז הפתיעה ברה"מ של סטלין והחליטה לתמוך בהקמת מדינה יהודית. עד היום לא לגמרי ברור מה הייתה הסיבה, אך ככל הנראה השלטונות במוסקבה העריכו שלטובת מעמדם במזרח התיכון, כדאי שיהיו בקשר טוב גם עם הכוח העולה הציוני. וכך, ברה"מ וגרורותיה העניקו את תמיכתן לתוכנית החלוקה, צעד שהיה בעל משמעות קריטית להשגת הרוב הנדרש של שני שלישים.
הגוש הסובייטי אף היה הספק העיקרי של כלי נשק למדינה הצעירה הנלחמת על חייה, בעיקר דרך צ'כוסלובקיה. "שמואל מיקוניס, מבכירי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, נסע לצ'כוסלובקיה בתיאום עם בן־גוריון כדי לסייע בהבאת אמצעי לחימה", אומר סחיש. "החותן של תמר גוז'נסקי, אליושה (אליהו) גוז'נסקי, ממנהיגיה המיתולוגיים של המפלגה, יצא ב־1948 לאחת המדינות הקומוניסטיות כדי לגייס את תמיכתה בישראל. כשהיה בדרכו לשם המטוס שלו התרסק, והוא נהרג.
"המפלגה הקומוניסטית גם קיימה דיאלוג עם אנשי לח"י על ריצה משותפת בבחירות לכנסת הראשונה. בשנים ההן הקו של לח"י היה פרו־סובייטי, במיוחד בהשראת נתן ילין־מור, אבל גם יצחק שמיר וישראל אלדד (שותפיו של ילין־מור להנהגת הארגון אחרי רצח יאיר שטרן – י"ש) הלכו איתו". בסופו של דבר הפערים האידיאולוגיים היו גדולים מדי, והמסגרת המשותפת לא הוקמה. מפלגת "הלוחמים" של יוצאי לח"י התמודדה באופן עצמאי, הצליחה להכניס לכנסת רק את ילין־מור, ואחר כך התאדתה מהחיים הציבוריים.
כפועל יוצא מעמדתה הפרו־ישראלית, דרשה מוסקבה מכל עושי דברה בארץ לתמוך בציונות. כך התאחדו הפלג היהודי והערבי ב־1948 לתוך מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שלימים יסמן באמצעותה בן־גוריון את גבולות הקואליציה הפוליטית שלו – "בלי חירות ומק"י". וכך, מק"י הייתה התנועה הראשונה כאן שאחזה בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", ברוח תוכנית החלוקה.
בחזרה לארכיון: באופן טבעי, החומרים המעניינים ביותר קשורים לפיצולים ולתהפוכות בחיי המפלגה, ובמיוחד בשנותיה ה"ציוניות".
סחיש מספר ש"ברוח הקומוניזם הסובייטי, פעילים נדרשו ל'חזרה בתשובה' רשמית מהתנגדותם לציונות. כך אפשר למצוא בארכיון 'וידויים' של חברי מפלגה ערבים על תפיסותיהם השגויות, ותיאורים איך 'ראו את האור' והבינו שהציונות אכן מוצדקת".
הווידוי הבולט ביותר בהקשר הזה הוא של אמיל תומא, היסטוריון ערבי־נוצרי. בדצמבר 1949 כותב תומא כך: "הנני משתמש בהזדמנות הראשונה לאחר חזרתי לארץ, כדי למסור סקירה על השגיאות שעשיתי בשנים 1946 עד 1948, בהיותי בהנהגת 'הליגה לשחרור לאומי' (שמו הרשמי של הפלג הערבי במפלגה – י"ש)… בהיותי שקוע ברעיון שהעם הערבי הוא הגורם היחידי בארץ ישראל במלחמת השחרור, נבצר ממני לראות את אופיו המשתנה של היישוב היהודי, את השינויים הסוציאליים והפוליטיים ביישוב, ואת השפעתם על המלחמה האנטי־אימפריאליסטית בארץ ישראל…
"לו הייתי מסוגל לתקן את שגיאותיי קודם לכן, אזי שאלת זכותם של שני העמים בארץ ישראל להגדרה עצמית לא הייתה עומדת לוויכוח… אני מצטער היום ביותר שמעמדה זו נכנסתי לניגוד עם המדיניות של ברה"מ, ועשיתי בזה מעשה מאוד לא בולשביסטי".
לרגל האיחוד המחודש בין הפלג היהודי והערבי, קיימה המפלגה ועידה חגיגית שבה הונפו דגלי ישראל – "דבר שכיום אי אפשר להעלות על הדעת", אומר סחיש. "למען האמת, אני עוד זוכר מצעדי אחד במאי שבהם ניתן היה לראות את דגל המדינה לצד הדגל האדום. דב חנין סיפר לי שכשהוא היה בבנק"י ("ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי", תנועת הנוער של המפלגה – י"ש), היו לו ויכוחים עם עזמי בשארה האם לשיר את 'התקווה'".
בסופו של דבר סולק בשארה מן המפלגה בשל עמדותיו "הלאומניות" הערביות, ואז הקים את בל"ד. מהעבר האחר, ח"כ תופיק טובי, שכיהן מטעם מק"י, הביע הזדהות עם המדינה עד כדי דרישה לגייס את ערביי ישראל לצה"ל. מעל בימת הכנסת הכריז טובי כי אי־גיוסם של הערבים הוא פגיעה בשוויון שאמור להתקיים בין אזרחי המדינה.
מבוכה למעמד הפועלים
האחווה האדומה־כחולה־לבנה הזו לא החזיקה מעמד זמן רב. שנים אחדות לאחר הקמת המדינה החליטו קברניטי ברה"מ שהחמאה המזרח־תיכונית מרוחה בכל זאת בצד הערבי, ועברו למדיניות אנטי־ישראלית מובהקת (אם כי המשיכו לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וניתקו אותם רק לאחר מלחמת ששת הימים).
המצב החדש יצר דילמה קשה בקרב אנשי התנועה הקיבוצית בארץ, שניסו תחילה להניף שני דגלים: הן נאמנות לציונות, והן תמיכה בנושאת החזון הסוציאליסטי שהובילה את הניצחון הגדול על גרמניה הנאצית. זה היה אחד הגורמים המרכזיים לפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית בראשית שנות החמישים – מהצד האחד קיבוצים שהזדהו עם מפא"י ובן־גוריון והתנגדו לברה"מ, ומהעבר האחר קיבוצים (או חברים באותו קיבוץ עצמו) שנטו למפ"ם השמאלית יותר ותמכו במעצמה הסובייטית.
ב־1952 נמתחה גם במפ"ם ביקורת על הסובייטים, לאחר שמרדכי אורן, פעיל המפלגה, נעצר בצ'כוסלובקיה והואשם בריגול. משה סנה, מראשי מפ"ם, טען אז שמפלגתו מגלה צביעות: לא ייתכן, אמר, שאנחנו מצדיקים את ברה"מ כשהיא עוצרת בני עמים אחרים, אבל יוצאים נגדה ברגע שהעצור הוא מישהו "משלנו". לנוכח המחלוקת הוא עזב את מפ"ם והצטרף למפלגה הקומוניסטית.
המעבר של סנה לא היה עניין של מה בכך. הוא היה אחד הכוכבים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית, אדם שבגיל 24 כבר הנהיג את מפלגת "הציונים הכלליים" בפולין, וזמן קצר לאחר בואו ארצה מונה לראש המפקדה הארצית של ההגנה, כלומר שר הביטחון של המדינה שבדרך.
כשהחליט להצטרף למפלגה הקומוניסטית, גם הוא לא היה פטור מהחובה להודות בשגיאותיו הקודמות ולדווח על התיקונים שערך בתפיסת עולמו. כמי שהכיר היטב את הנוהל, סנה הקדים תרופה למכה ופרסם ביוזמתו ספרון קטן: "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם־לניניזם". ובמילים אחרות: כיצד רואה המחבר את הציונות כעת, אחרי שאימץ את המחשבה הקומוניסטית.
"סנה היה גאון, ולא הייתה לו שום בעיה לאמץ בתוך זמן קצר את הז'רגון הקומוניסטי", אומר סחיש. "האגדה מספרת – ואחרי ששמעתי אותה גם קיבלתי לזה אימות – שמאיר וילנר, פקיד המפלגה הקטן, עבר על הספרון לפני פרסומו והכניס תיקונים והערות שלו. זו הייתה הנורמה. גם לקח לסנה הרבה זמן עד שסמכו עליו שייצג את המפלגה בכנסת".
לאורך השנים היו מי שטענו כי רבים מאנשי מק"י, ובכללם סנה עצמו, שימשו סוכנים סובייטים והעבירו למוסקבה מידע רב ערך על הנעשה בישראל ובמסדרונות השלטון שלה. סחיש, לפחות על סמך החומר שבידיו, מתנגד לתיאוריה הזו: "בארכיון אין עדות לכך, ולפי דעתי כל הסיפורים האלה הם המצאות. כל מי שמכיר את ההיסטוריה של הביון הסובייטי יודע שברה"מ נמנעה במכוון מלהשתמש בפעילים קומוניסטים בולטים כמרגלים, דווקא משום שהם היו החשודים הטבעיים. אנשי המפלגה הקומוניסטית בארץ גם היו רחוקים במיוחד מהממסד הישראלי, אפילו שנואים על ידו, כך שהם לא יכלו לדעת הרבה על מה שקורה 'בפנים'.
"בספר הזיכרונות של איסר הראל (ראש המוסד והשב"כ בתקופת בן־גוריון – י"ש) יש פרק שלם שדן בשאלה אם סנה היה מרגל סובייטי, ובסוף הוא מגיע למסקנה שלא. אפרים סנה סיפר לי שבשלב מסוים אבא שלו הוזמן אל איסר הראל, שסיפר לו כי יש במפלגה הקומוניסטית תסיסה של לאומנים ערבים, והציע לו להיזהר. כך שלמרות הכול, עדיין סמכו עליו גם בממסד".
סנה נותר נאמן לקומוניסטים גם אחרי שמנהיג ברה"מ ניקיטה חרושצ'וב חשף בוועידה ה־20 של המפלגה (1956) את פשעי סטלין: הטבח בעם האוקראיני, חיסולם של רבים מאנשי המפלגה בשל חשד לחוסר נאמנות, ומערכת שלמה של משטר אימים שנבנתה בשלושים שנות שלטונו – ולמען האמת לא השתנתה הרבה גם בעידן יורשיו. סחיש אגב מציין שאביו, וולטר, שהיה אף הוא חבר במפלגה הקומוניסטית, עזב אותה כבר ב־1944 בעקבות פגישה עם פליטים מיוגוסלביה, "שסיפרו לו מה באמת קורה בגוש הקומוניסטי".
רק ב־1965 התפכח סנה מאהדתו לברה"מ, וביקש לחזור לזרועות הציונות. לשם כך הוא פילג את מק"י, ולמעשה דחק ממנה החוצה את האגף הפרו־קומוניסטי. אנשיו אמנם היו מיעוט במפלגה, אבל בקרב חברי הכנסת שלה הם היוו רוב – שלושה מתוך חמישה. לאור זאת הוכרע בדיון משפטי כי סנה זכאי להחזיק בשם מק"י. מתנגדיו הקימו את רק"ח, "רשימה קומוניסטית חדשה". המפלגה הקומוניסטית בברה"מ הייתה מוטרדת מן הפיצול הזה, ועוד לפני שהפך לרשמי, הוזמנו למוסקבה נציגי שני הפלגים – סנה ושמואל מיקוניס מצד אחד, מאיר וילנר ותופיק טובי מהצד השני. הח"כים הישראלים ננזפו ונדרשו לשמור על אחדות ולחזור לתלם, דרישה שהופנתה בעיקר לסנה. "אנו מודאגים מאוד מהמצב במק"י", נאמר להם בין השאר. "אנו בדעה שהפילוג הביא נזק לכל הכוחות הפרוגרסיביים בארץ ובחו"ל. הריאקציה (כינוי הגנאי ל"אויבי המהפכה" – י"ש) בפנים ובחוץ היא שהרוויחה. הפילוג החליש את מק"י עצמה ואת השפעתה ההמונית… הפילוג מביא למבוכה בקרב מעמד הפועלים וגורם נזק לפרספקטיבה של אחדות הכוחות הדמוקרטיים".
מק"י של סנה לא החזיקה מעמד זמן רב, הן בגלל מותו של מנהיגה הכריזמטי ב־1972, והן משום שלא נשארו לה מצביעים: הערבים ראו בה מפלגה ציונית מדי, והיהודים ראו בה מפלגה קומוניסטית מדי. ב־1973 התפרקה מק"י, ורק"ח נותרה המפלגה הקומוניסטית היחידה. ארבע שנים אחר כך התמזגה רק"ח עם תנועות שמאל נוספות כדי לייסד את חד"ש, "חזית דמוקרטית לשלום ולשוויון". הכוונה הייתה לכונן שיתוף פעולה עם פעילי שמאל קיצוני שאינם רואים בעצמם קומוניסטים, כמו למשל חלק מ"הפנתרים השחורים", אבל עד היום אנשי המפלגה הקומוניסטית הם הרוב בחד"ש. הפלג שלהם עצמו שינה את שמו ב־1989, אחרי קריסת הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה, וחזר לשם הישן מק"י.
המהלך של סנה לא היה הפיצול היחיד שפקד את המפלגה הקומוניסטית. אחד מתיקי הארכיון מוקדש למה שאירע ב־1962, אז פרשה מהמפלגה קבוצת חברים שמתחה ביקורת על השעבוד המוחלט לברה"מ. הפורשים הקימו תנועת שמאל מהפכני חדשה, ששמה "מצפן".
מיד עם פרסום ביקורתם על המפלגה, הודיע הוועד המרכזי על הרחקתם משורותיה, בנימוק הבא: "הקבוצה הוצאה בעוון חתירה תחת יסודות המפלגה, התארגנות ופעילות סיעתית והפרת הכללים האלמנטריים של הארגון המפלגתי… חברי הקבוצה הנ"ל התרחקו זה מזמן מהאידיאולוגיה הקומוניסטית, מהמרכסיזם־לניניזם… תוך הסתה ארסית בלתי פוסקת נגד מפלגתנו. בכתבי הפלסתר שלהם מכנים הם את מפלגתנו כ'סטאליניסטית', שוללים עקרונית את הדמוקרטיה המפלגתית ואת עקרונות הצנטרליזם הדמוקרטי". מה פירוש הביטוי בעל הסתירה הפנימית "צנטרליזם דמוקרטי"? לאלוהי המרקסיזם־לניניזם פתרונים.
פק"פ מקליד/ה
רובו הגדול של הארכיון עוסק כאמור בעניינים פרוזאיים הרבה יותר, בין השאר בעלונים וחומרי הסברה שהוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית לאורך השנים, או בסיכומים של מפגשי הוועד המרכזי עם הנהגות של מפלגות מקבילות מרחבי העולם, כולל משלחת ירדנית. פה ושם אפשר לחוש במתח שרחש כל הזמן מתחת לפני השטח בין החברים הערבים במפלגה ובין עמיתיהם היהודים, גם כשאלה לא זיהו את עצמם עם הציונות.
אחד ההיבטים המעניינים של הארכיון, מספר סחיש, נוגע לניסיונות של הקומוניסטים ליצור בריתות ושיתופי פעולה עם תנועות המזוהות עם השמאל הציוני. "בראשית שנות המדינה היה להם ניסיון כזה מול 'השומר הצעיר', אבל שם חששו מאוד מזיהוי עם הקומוניסטים, ולא הסכימו".
יש היום ביקוש מחקרי לחומרי הארכיון?
"כשהתחלתי לסדר את המסמכים כבר היינו בעידן הדיגיטלי של הספרייה, כך שכל תיק שהכנסתי – מיד כל החוקרים יכלו לצפות בו. כשיצאתי פעם מהחדר שלי, ראיתי בחוץ עשרה אנשים לא מוכרים לי, שכולם נכנסים לחומרים של הארכיון הזה. מתברר שזו קבוצה של חוקרים שעוסקים בפק"פ. יש להם קבוצת ואטסאפ משותפת, והם מעדכנים זה את זה על ארכיונים וחומרים חדשים שנפתחים לעיון. כך הם הגיעו אלינו כולם יחד".
גם העיתונאית והמתרגמת כרמית גיא, שלא שייכת לקבוצה הזו, השתמשה לאחרונה בארכיון. ממש בימים אלה פרסמה גיא את הספר "חלום ושבר – סיפורם של הקומוניסטים העבריים", שעוסק בפלג קטן למדי של המפלגה, שמנה כמה מאות חברים בסך הכול. רוב "הקומוניסטים העבריים" היו צעירים יחסית, בוגרי תנועות הנוער בארץ. הפלג הזה, שבראשו עמד שמואל אטינגר – לימים היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה וחתן פרס ישראל – ביקש לשלב בין הציונות והקומוניזם. מכיוון שעד סוף 47' לא תמכה ברה"מ בציונות, נאלצה החבורה הצעירה לפעול בנפרד מהמפלגה הראשית. רק בתקופת מלחמת העצמאות הם נכנסו לתוך מק"י, ואחד מאנשיהם, אליעזר פרמינגר, אפילו כיהן מטעמה בכנסת הראשונה.
הברית הזו לא האריכה ימים: הקומוניסטים הוותיקים גילו חשדנות כלפי המהפכנים הצעירים, וניסו ככל האפשר להקטין את כוחם. ב־1949 כבר התפרקה תנועת הקומוניסטים העבריים, אחרי תקופת פעילות בת שש שנים בלבד. עם זאת, רבים מאנשיהם הפכו לימים לדמויות בולטות בחברה הישראלית, חלקם דווקא בתחום העסקי. בין אלה אפשר למנות את פרמינגר עצמו, ואת אשר רשף – אביהם של צלי ורפי רשף, שהפך לבעלים של הוצאת "כתר" שבה רואה אור ספרה של גיא.
"הארכיון שסחיש מנהל הוא מקסים, ומצאתי שם כמה אוצרות יפים שהיו חשובים לספר שלי", אומרת לנו גיא. "למשל, מכתבים ששלח מאיר וילנר בעת ששהה בלונדון, בוועידה העולמית של המפלגות הקומוניסטיות: הוא מספר לחבריו איך הצליח לתמרן את הקומוניסטים העבריים כך שלא יוכלו להשמיע את קולם העצמאי במליאת הוועידה, אלא רק בשיחות מסדרון.
"מעניין גם לראות את הביקורת שלהם על חבריהם מתנועות הנוער הציוניות 'הרגילות'. הצעירים הקומוניסטים טענו שבמקום ללכת ל'הגשמה' בהקמת קיבוצים, צריך לפעול בשכונות המצוקה ובקרב העולים במעברות. הם למעשה התחילו את המאבק החברתי עוד לפני שהמדינה קמה". ואכן, בשנותיה הראשונות של ישראל נרשמה בקרב האוכלוסיות החלשות תמיכה לא מעטה במפלגה הקומוניסטית, ובתנועות שמאל בכלל.
"אנשי המפלגה הקומוניסטית תיעדו את עצמם למוות, מה שבשביל חוקרת כמוני הוא כמובן אוצר בלום", מוסיפה גיא. "עם זאת, כל הזמן שאלתי את עצמי אם התיעוד הזה מצונזר. אולי הרוסים שלחו לארץ רק מה שנוח להם, ואולי מלכתחילה הקומוניסטים הישראלים שלחו למוסקבה חומרים מצונזרים. גם אחרי הכתיבה, השאלה הזו עדיין מציקה לי. מצד שני, ראיתי בארכיון דברים שממש לא החמיאו למפלגה, הרבה תככים קטנים בין האנשים, כך שאולי בכל זאת החומר אינו מצונזר".
היכל הרעיונות החופשיים
זה כ־12 שנים מוביל דוד בלומברג את פרויקט התחדשות הספרייה הלאומית. בעוד כשנתיים צפוי המיזם להגיע לשיאו, עם חנוכת הבניין החדש של המוסד הישראלי החשוב הזה, בין משכן הכנסת למוזיאון ישראל. לדברי בלומברג, להבאת הארכיון הקומוניסטי ארצה יש חשיבות כחלק מגישתה הכוללת של הספרייה, שרואה עניין ורלוונטיות בכל ההיסטוריה הרעיונית של העם היהודי, גם אם מדובר בקצות המחנה.
"אחת השאלות שמעסיקות כל מוסד מחקר היא שאלת הקריטריון", מסביר בלומברג. "מה לקחת ומה לא. הרי אי אפשר לשמור הכול. לי היה ברור שאנחנו צריכים לשמר את הזיכרון הלאומי על כל היבטיו, ולכן דאגנו למשל להשיג גם את הארכיון של הרב מאיר כהנא, וגם את הארכיונים של ישעיהו ליבוביץ ואורי אבנרי".
בלומברג מדגיש שהספרייה אינה מנסה לקחת תחת חסותה תעודות של משרדי ממשלה או של אנשים שפעלו בשירות המדינה; ארכיונים כאלה אמורים להימסר לגנזך המדינה. עיקר עיסוקה של הספרייה בתחום הארכיונים מוקדש לאנשי ציבור ותרבות עצמאיים, ובמסגרת הזו היא עוסקת גם באינטלקטואלים ואישי ציבור מקרב ערביי ישראל, אבל הדבר לא תמיד מסתייע. "יש לנו מולם בעיה של חשדנות פוליטית. הארכיון של הסופר אמיל חביבי, למשל, ניתן לנו בשעתו על ידי האיש עצמו, אבל כשרצינו לקיים ערב המוקדש לו, המשפחה הקשתה עלינו מאוד. גם כשסיכמנו שהערב יתמקד ביצירה הענפה שלו, ולא בפעילותו הפוליטית, הם הוליכו את האירוע באופן מובהק לכיוון הפוליטי. זה כמובן לא המנדט שלנו".
גם מורשתם הכתובה של אינטלקטואלים יהודים מחו"ל היא חומר מבוקש בספרייה. "הארכיון האחרון שהגיע אלינו בתחום הזה היה של הלורד ג'ורג' ויידנפלד, המו"ל הגדול ביותר בבריטניה. הוא העביר לנו את כל הספרייה העשירה שלו (ולפני שלוש שנים הלך לעולמו – י"ש). בשעתו ניסיתי בכל כוחי לשכנע את אלי ויזל למסור לנו את הארכיון שלו, אבל אשתו התנגדה, כנראה כי קיוותה לקבל בתמורה כסף טוב".
גם משפחתו של המשורר יהודה עמיחי לא רצתה להעביר את הארכיון שלו לספרייה הלאומית, ומכרה אותו לאוניברסיטת ייל. בלומברג מצר על כך מאוד, ומשוכנע ש"אילו הייתי באותה תקופה בספרייה, הארכיון הזה לא היה יוצא מן הארץ".
הוא מתנחם בידיעה שכל הארכיונים הגדולים שנמסרו בשנים האחרונות בישראל, הגיעו לידי המוסד שתחת ניהולו – "מהארכיון של חיים גורי ועד ארכיון דן אלמגור, שקלטנו ממש באחרונה".
