"אמרתי לעצמי: זה לא הגיוני, א-לוהים לא עושה לנו את זה שוב"

לפני חודש התכנסו עשרת ילדי משפחת מרק, יחד עם אמם חווי והנכדים, לחגוג את חג הפורים. המפגש המשפחתי התקיים אצל הבת אורית, בבית שאליו עברה עם בעלה דניאל רק שבועות ספורים קודם לכן. כמדי שנה, נבחר נושא לתחפושות: הפעם לבשו כולם דמויות של גיבורים מהסרטים. האח הבכור שלומי התחפש לתור, ויסכה אשתו לסיף, בת הזוג של האל המיתולוגי; דניאל הגיע בבגדים ומסכה של זורו; נתנאל ומשפחתו התחפשו לרובין הוד; אחד הילדים לבש חליפת ספיידרמן, ואחרים היו סופרמנים קטנים.

כאלו הם בני משפחת מרק, גיבורים וגיבורי־על. ביולי 2016 נרצח אביהם, הרב מיכאל (מיכי), בפיגוע ירי ליד בית־חגי. בן 48 היה במותו. לצידו במכונית ישבה חווי, שנפצעה קשה, ומאחור היו שניים מהילדים, פדיה ותהילה, שנפצעו באורח בינוני־קל. למרות האובדן והכאב, בני המשפחה נאחזו בחיים, ובחלוף תקופת האבל הרשו לעצמם לחדש גם מסורות שמחות.

שבוע אחרי מסיבת הפורים האחרונה, נחתה עליהם מהלומה נוספת. בערב שבת יצא שלומי (29) לעבודתו באחד מגופי הביטחון. הוא רכב על אופנועו בכביש 6, וכשעבר במחלף קריית־גת, פגע במעקה הבטיחות ונפצע אנושות. 48 שעות לאחר מכן הלך לעולמו, מותיר אחריו שלושה בנים ואת רעייתו יסכה, בעצמה בת למשפחה שכולה: אביה, אליהו בן־עמי, נרצח בפיגוע ירי ליד הכפר בני־נעים בשנת 2000.

את אורית מרק־אטינגר אני פוגשת בביתה כמה ימים אחרי שקמה מן האבל על אחיה. שלטי הכוונה "לשבעה" עדיין תלויים בכניסה לעתניאל, יישוב שידע לא מעט הלוויות, פיגועים וטרגדיות, ובהם רצח ארבעת התלמידים בישיבת ההסדר ב־2002, ורצח דפנה מאיר בפתח ביתה ב־2016. דלתה של אורית עוד מכוסה במודעות אבל, ולצידן לוח טרמפים למנחמים, שהיא מתקשה להסיר. המשפחה ישבה שבעה כאן, מכיוון שהבית של יסכה ושלומי לא היה ערוך לקליטת המנחמים, והאם חווי עדיין עוברת טיפולי שיקום.

הסלון בבית מרק־אטינגר חדש ומעוצב, הקירות מספרים על זוג צעיר שמתגורר פה, אבל ביניהם תמצאו גם פינת הנצחה עמוסה מדי. על שידה צנועה הונחו תמונתו של האב מיכאל, תמונה נוספת שלו עם שלומי, ותמונת אמו של דניאל, פנינה אטינגר, שנפטרה מסרטן. ליד התמונות הציבו בני הזוג פסלון של שלושת הקופים שמסתירים עיניים, אוזניים ופה. "אנחנו לא רוצים לראות או לשמוע יותר על אבל ושכול", אומרת אורית בחיוך עצוב.

זו הייתה בסך הכול השבת השנייה שלהם בבית החדש. בערב, אחרי הסעודה, הגיעו בני חבריא ב', קבוצת הנוער של היישוב, ודניאל העביר להם פעולה. האווירה בסלון הייתה נעימה, אורית דיברה עם החבר'ה וצחקה. כשסגן הרבש"ץ דפק בדלת וביקש מדניאל לצאת החוצה, היא לא נבהלה במיוחד. דקות אחדות אחר כך, כשדניאל קרא לה לחדר, אשתו כבר הרגישה שבפיו בשורה קשה. "שאלתי אותו מה העניין, ואז התחננתי: 'בבקשה אל תגיד לי כלום'. אבל לפי המבט כבר הבנתי שקרה משהו נורא. דניאל אמר: 'זה שלומי, הייתה לו תאונה קשה עם האופנוע'. מיד כששמעתי את המילים הללו, הבנתי לאן זה הולך. ויחד עם זה הרגשתי שזה לא באמת קורה, שאני בחלום. אמרתי לעצמי: זה לא הגיוני, אלוהים לא עושה לנו את זה שוב, ולא לשלומי, הוא הרי גיבור".

יש בך כעס על כך שזה קרה שוב?
"לא כעס, אבל תסכול. בבית החולים אמרתי לאלוהים: מה אתה עושה? תסביר לי, נמאס לי להגיד 'קטונתי', אני רוצה תשובות. תן לי קצת הבנה מה קורה פה, כי זה נראה לא הגיוני. עכשיו שלומי? אתה ממש מגזים.

"בימי השבעה על אבא, שלומי אמר 'אני מודה על 27 שנים שזכיתי לאבא הזה'. ועכשיו אני מוצאת את עצמי אומרת: תודה על האח שהיה לי במשך עשרים שנה".

לב של סופרמן

עשרה ילדים גידלו הרב מיכי וחווי מרק: אחרי שלומי נולדו שירה (27), נתנאל (26), יהושע (25), מרים (21), אורית (20), פדיה (18), תהילה (17), רינת (12) ואסתר (11). זו הייתה משפחה צנועה ושמחה, ששרה יחד באוטו בנסיעות לחופשות הקיץ, וערכה ליל סדר עם קושיות וחידות עד ארבע לפנות בוקר. מיכי, שניהל את ישיבת ההסדר בעתניאל, היה אדם חייכן, נעים הליכות ואוהב הארץ, ששאף לראות את היישוב שלו פורח ומשגשג. "אבא שלי למעשה דחף את הבנייה כאן. הבית הזה והשכונה הזאת היו חלומו", מספרת אורית. למרות האסונות שפקדו את משפחתה, ברור לה לגמרי שכאן ביתה, מול נוף ההרים עוצר הנשימה שנשקף מהחלון הרחב.

את עצמה היא מתארת כנערה מרדנית שמערכת היחסים שלה עם הוריה הייתה לא פשוטה, "אבל זכיתי באבא שתמיד היה שם בשבילי. גם כשהיה לי רע וגם כשעשיתי דברים זוועתיים, הוא היה אומר: ספרי מה קרה, ונפתור את זה ביחד. הוא האמין בי. אבא תמיד היה דוס־דוס, אבל גם בתקופות שלא הייתי דוסית הוא קיבל אותי, ולא משנה מה קרה. זה לא מובן מאליו".

בעבר הרחוק מעט יותר, היא מספרת, אביה היה מקפיד ומעיר לה על התנהגותה או על חצאית קצרה מדי. "הרגשתי שעם השנים הוא השתנה. הוא עבד עם עצמו על הדברים, והבין למשל שלא כל מה שהיה נכון בחינוך של שלומי, נכון גם לחינוך של שאר הילדים. לכן הייתי יכולה לשבת ולדבר איתו, לשתף אותו גם בדברים לא בסדר שעשיתי. איזה אבא דוס יושב ומקשיב ככה לבת שלו? עם אמא לא תמיד יכולנו לדבר ככה, היא צדיקה כל כך שלא הצליחה להבין אותנו. אבא היה פתוח יותר איתנו".

איפה הוא הכי חסר לך?
"כשאני צריכה לקבל החלטה – בעבודה, או בהתלבטויות אחרות בחיים. אני רוצה להתייעץ עם מישהו, ואין לי. מי מכיר אותי טוב יותר מאבא שלי? וכמובן ברגעים השמחים או המרגשים, ובעיקר כשאת גאה בעצמך ורוצה להתקשר למישהו כדי שיפרגן לך. האחים שלי מדהימים, ועדיין, בא לי החיבוק הגאה של אבא".

אורית עצמה חלתה בסוכרת אחרי רצח אביה. "המחלה הופיעה כתגובה טראומטית, לאף אחד אצלנו במשפחה אין סוכרת. עכשיו אני כולי ממוכשרת", היא אומרת ומצביעה על שלושת המכשירים הצמודים לגופה, ומודדים בכל רגע נתון את רמת הסוכר בדמה. בגלל המחלה אסור לה לישון לבדה. עד לאחרונה עבדה בירושלים ולנה אצל סבתה, עכשיו היא חוזרת מדי ערב לעתניאל ומשתדלת לשמור על איזון הסוכר כדי שלא יגיע לרמות מסוכנות, במיוחד בלילה. "באמצע הלוויה של שלומי הייתה לי ירידת סוכר נוראית, ומצאתי את עצמי אוכלת טופי על הקבר. עם הסוכרת את מעריכה יותר את החיים, כי לא בטוח שתקומי בבוקר".

מאז הפיגוע הפך שלומי למשענת של המשפחה, ולקח על עצמו את האחריות לאמו ולאחיו. "כשהאדמה נשמטה מתחת לרגליים, שלומי היה גזע להיאחז בו. הוא היה זה שעושה את הקידוש ומברך אותנו בערב שבת, וגם מישהו להתייעץ איתו ולסמוך עליו". ממדיו הפיזיים של שלומי, היא מספרת, העניקו לאחיו תחושת ביטחון, ומעבר לכך היה גם חיבור רגשי עמוק: "הוא ידע תמיד מה כל אחד מרגיש. באירוסין שלי, שהתקיימו כמה חודשים אחרי הפיגוע, היה לי קשה מאוד. מיד אחר כך הוא שלח לי הודעה: 'מה קורה? הכול בסדר? זה בגלל אבא? את רוצה לשתף אותי?'. אף אחד אחר מלבדו לא שם לב לזה. שלומי ידע איפה נקודת השבר של כל אחד, וזיהה מה כל אח צריך, מה מדויק בשבילו. כולנו הסתכלנו עליו בהערצה".

שוב ושוב במהלך השיחה חוזרת המילה "שלומיסכה", כאלו היו שלומי ויסכה אשתו אדם אחד. השניים הכירו עוד בתור ילדים, כשיסכה – חברתה של האחות שירה – הפכה לבת בית אצל משפחת מרק, לאחר שהתייתמה מאביה. כבר בגיל 14 החליטו השניים להינשא כשיגדלו, אבל ההורים חשבו שהקשר הזה מתקדם מהר מדי, והאמינו שמוטב שאת שנות ההתבגרות יבלו השניים בנפרד. "בשנים שהם לא דיברו, בכל הספרים שיסכה קראה היא ראתה את שלומי בדמות האביר", מספרת אורית. "היא הדפה את כל המחזרים, והיו לא מעט כאלו כי היא בחורה מהממת, חיצונית ופנימית. אחותה הייתה אומרת לה 'יאללה, שחררי, יש עוד דגים בים', אבל את יסכה עניין רק שלומי".

הקשר שרד, וכששלומי היה בן 18 ויסכה בת 19, הם התארסו. גם אז נמהלה השמחה באבל: למחרת האירוסין אירע הפיגוע בישיבת מרכז הרב, שאחד מקורבנותיו היה יהונדב הירשפלד, אחיינה של חווי מרק.

בגיל 19 וחצי, כשהוא כבר אב לילד, התגייס שלומי לצבא. "הוא לא ויתר על כלום, תמיד היה חשוב לו לעשות הכול כמו שצריך. היו לו פאות ארוכות, גדולות כאלו. תמיד חשבתי, איזה בחור יפה, רק הפאות הורסות הכול", צוחקת אחותו. "תהיתי גם איזה רושם ראשוני זה משאיר על אנשים, כי רובנו סטיגמטיים, ופאות כאלו מייצגות משהו. בדיעבד, בכל מפגש עם חילונים שהכירו אותו, גיליתי כמה כולם היו שרופים עליו. מי שגייסה אותו לעבודה הייתה כאן בשבעה וסיפרה שלפני שהוא נכנס לתפקיד, היא אמרה לחבר'ה: 'הולך להגיע לכאן מישהו עם גוזמבות, לא תבינו מאיפה זה נחת עליכם, והוא הולך להעיף אותנו קדימה'. תמיד כשאנשים ראו את העיניים והחיוך, בתוך שנייה הם קלטו אותו והתאהבו באישיות שלו".

נסיבות התאונה שבה נהרג שלומי עדיין נחקרות. צוותי מד"א שהגיעו למקום מצאו אותו במצב אנוש. לאורית חשוב לציין כי בניגוד לשמועות ולפרסומים, זו לא הייתה תאונה עצמית, והיו מעורבים בה נהגים אחרים. מיד אחרי שדניאל סיפר לה על מה שקרה, היא מיהרה יחד עם שאר בני המשפחה לבית החולים סורוקה בבאר־שבע. מהרגע הראשון, היא מספרת, הרופאים היו פסימיים ולא נתנו לשלומי סיכוי.

חשבת שאולי בכל זאת יתרחש נס?
"ראיתי אותו חי, שלם חיצונית. היה לו רק שבר ביד שמאל, ולא הייתה אפילו שריטה על הפנים. הגוף היה חם והוא הונשם, בית החזה עלה וירד. ישבתי לידו שעות ארוכות, ליטפתי אותו ואמרתי לו: קום, אני רואה שאתה חי, למה אתה עובד עליי? אבל יסכה, שהיא אחות בחדר מיון בסורוקה, אמרה שאין סיכוי. שהיא רוצה להאמין שיקרה נס, אבל היא מכירה את העובדות".

הרופאים אבחנו מוות מוחי, אבל אמרו שקביעת המוות תיעשה רק ביום ראשון, לאחר בדיקה מקיפה. בצאת השבת פורסמה הידיעה על התאונה, ואורית הוצפה בהודעות. "התלבטתי אם להגיד לאנשים להתפלל, בזמן שאני יודעת שאין למעשה שום סיכוי. אנשים כתבו 'יהיה בסדר', ואת אומרת לעצמך – מה יהיה בסדר? הוא עוד שנייה מת". ובכל זאת היא המשיכה לטפח תקווה. "במוצאי שבת כתבתי בקבוצה המשפחתית: 'יסכה, את מתקשרת אליי בבוקר להגיד שהמוח חזר לתפקוד מלא'. הבנתי שאין סיכוי שהוא יחיה, ומצד שני אמרתי שאין מצב שימות. זה היה מוזר: שלומי נראה אותו הדבר, אבל הרופאים קובעים את מותו ואומרים להיפרד, כי זהו".

איבריו של אחיה נתרמו, והצילו חמישה בני אדם. כשאני שואלת אם הייתה התלבטות בנושא הזה, אורית משיבה: "שלומי היה חתום על כרטיס אדי, ויסכה אמרה שאין ספק שזה מה שהוא רוצה. היא שאלה בכל זאת את האחים והגיסים אם מישהו מתנגד, וכולם הסכימו. לשלומי היה גוף מתוחזק, לב חזק, ואנחנו שמחים שאנשים אחרים יחיו בזכותו. אני בטוחה שמי שקיבל את הלב שלו, נהיה איזה סופרמן".

"ראיתי אותו חי, שלם חיצונית. היה לו רק שבר ביד שמאל, ולא הייתה אפילו שריטה על הפנים. הגוף היה חם והוא הונשם, בית החזה עלה וירד. ישבתי לידו שעות ארוכות, ליטפתי אותו ואמרתי לו: קום, אני רואה שאתה חי, למה אתה עובד עליי?"

אמא לביאה

שני ילדיו הגדולים של שלומי, הדר (10 וחצי) ועדי (5 וחצי), הספיקו להיפרד מאביהם בבית החולים. הם שהו ליד מיטתו וחיבקו אותו. "יסכה תפקדה שם בצורה מדהימה", אומרת אורית. "היא לא ישנה ולא אכלה, רק ישבה לידו, אבל ידעה בדיוק מה צריך לעשות עם הילדים.

"זו הייתה אהבה גדולה, הם היו בלתי נפרדים. מחריד לחשוב שאמא של יסכה אלמנה, אמא שלי אלמנה, ועכשיו גם היא. כרגע היא בסדר, אבל היא יודעת שבהמשך יגיע השלב הקשה. אחרי ההלם והכאב של הלוויה והשבעה, הקושי הגדול הוא כשמתחילה השגרה. השבתות, הרגעים ששלומי היה אמור להיות חלק מרכזי בהם. ליל הסדר הוא הפחד הגדול שלנו. כשדניאל ואני שאלנו את הדר מה שלומו, הוא ענה שהוא בסדר, אבל הוא דואג לעדי וגבריאל, כי הם קטנים. אמרנו לו שגם הוא קטן, והוא ענה: 'אני כבר בן עשר וחצי, גם אמא שלי איבדה אבא בגיל הזה'. זו המציאות ההזויה שבה אנחנו חיים".

איך אמך מתמודדת עכשיו עם האובדן הכפול ועם הפציעה שלה?
"אמא היא ההשראה בחיים שלי, עם האופטימיות שלה והדרך הנפלאה שלה להתמודד עם הדברים. עכשיו, כשאני יודעת מה זה שיש לך בעל שאת אוהבת ושהוא הכול בשבילך, אני מבינה כמה כאב היא חווה וכמה מורכבות. כמה לא פשוט לגדל ילדים יתומים שמתגעגעים לאבא. זאת גדולה שאין כמותה. ואחרי התאונה של שלומי, לעמוד על הקבר של הבן שלך – זה מצריך כוחות נפש שלא לכל אדם יש. אמא שלי לעולם לא מוותרת. היא תמיד מחייכת, תמיד מחבקת ותמיד משתדלת להיות שם בשבילנו. היא לביאה אמיתית".

הנסיעה בכביש 60, שבו נרצח אביה, בדרך כלל לא מפחידה אותה, אבל שעות ספורות לפני התאונה שבה נהרג שלומי, מצאה אורית את עצמה נמלטת מזירת הפיגוע. "חזרתי מהרצאה בצפון, וכשעברתי שם ראיתי שרכב מתחיל לעקוב אחריי. נלחצתי. חשבתי שהם מנסים להיצמד אליי כדי לוודא שאני יהודייה ולראות מי עוד נמצא ברכב. שמתי גז, ושנייה לפני עתניאל הרכב עקף אותי. הלב שלי דפק בטירוף, הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות. בדיעבד זה קרה לשלומי".

קשה לך לעבור במקום הפיגוע?
"כך היה בהתחלה, מאז זה משתנה. לקראת החתונה היה לי יותר קשה. גם בחנוכת הבית, העציבה אותי המחשבה שאני גרה בבית שאבא שלי אפילו לא ראה. הרי הוא היה זה שדחף את הבנייה כאן".

שני האסונות פקדו את משפחת מרק בימי שישי, ויש עוד פרט זהה, מצמרר: "זמן קצר לפני הפיגוע, אבא שלי שלח הודעה לבן דודו, ראש המוסד יוסי כהן: 'בן דוד יקר, אשמח אם נשוחח במוצאי שבת'. השיחה הזאת מעולם לא התקיימה. אחרי ששלומי נהרג, יוסי סיפר שקיבל גם ממנו הודעה דומה ביום התאונה, ולא הספיק לדבר איתו. החלטנו שבימי שישי אנחנו לא יוצאים מהבית, ושאף אחד לא שולח ליוסי הודעה עד מוצ"ש", היא אומרת בהומור שחור.

איך שומרים על האופטימיות והצחוק, למרות הכול?
"אני שואבת אופטימיות מהאנשים סביבנו, זה יישוב מדהים. מיד אחרי התאונה הזרימו כמויות של אוכל לבית של מזל, אמא של יסכה. מרוב 'שִׁבְעוֹת' אנחנו כבר יודעים איזה מאכל אנחנו אוהבים מכל משפחה. לפעמים אני מקבלת כוח גם מהודעות של אנשים מדהימים, שכותבים 'כמה את חזקה ונותנת השראה'. כשאת שבורה ומרגישה חסרת כוחות, זה מחיה מחדש. לעומת זאת, קשה לשמוע או לקרוא את האמירה 'תהיי חזקה': אני לא רוצה להיות חזקה. נכון שגם את זה אומרים מתוך כוונה טובה, אבל אם בא לי לא לעשות כלום, לא אעשה".

"זמן קצר לפני הפיגוע, אבא שלי שלח הודעה לבן דודו, ראש המוסד יוסי כהן: 'בן דוד יקר, אשמח אם נשוחח במוצאי שבת'. השיחה הזאת מעולם לא התקיימה. אחרי ששלומי נהרג, יוסי סיפר שקיבל גם ממנו הודעה דומה ביום התאונה, ולא הספיק לדבר איתו. החלטנו שבימי שישי אנחנו לא יוצאים מהבית, ושאף אחד לא שולח ליוסי הודעה עד מוצ"ש"

עוגן נוסף מוצאת אורית אצל דניאל, בעלה. היא הכירה אותו כשהגיע לניחום אבלים בשבעה על אביה. הוא והצוות בפיקודו היו אמורים לעצור את המחבל שרצח את מיכאל מרק, אך ברגע האחרון הועברה המשימה לצוות אחר, ודניאל החליט שלכל הפחות יגיע לנחם. אחרי שכתב פוסט בפייסבוק על העוצמות של אורית והכוחות שלקח ממנה כדי להעביר לחייליו, הם התחילו לשוחח דרך הרשת. אורית בכלל לא חשבה שהוא פנוי, כי לשבעה הוא הגיע עם ידידה. בהמשך נפגשה איתו, ואחרי חודש החליטו להתחתן. את הסידורים עשו במהירות, כדי שאמו של דניאל, שכבר הייתה חולה בסרטן, תספיק לעמוד איתם תחת החופה.

"ברור לי שמלמעלה סידרו שדניאל יבוא לכאן לשבעה", אומרת אורית. "שלומי תמיד אמר שהוא יודע שאני בידיים טובות, כי דניאל כאן. אני רואה את ההבדל בין תהליך האבל עכשיו, כשיש לי מישהו להישען עליו, לעומת התקופה אחרי הרצח של אבא, כשהייתי רווקה".

אבל גם עכשיו, היא מודה, עדיין לא באמת עיכלה את האירועים. "בכל פעם שאני מדמיינת סיטואציה משפחתית, למשל נופש בקיץ, לא ברור לי איך יכול להיות ששלומי לא יהיה בה. כולנו יחד עברנו המון בשלוש השנים האחרונות. אם מישהו היה מספר לי על תסריט כזה, לא הייתי מאמינה לו. בשבעה הסתכלתי על הבית החדש שלי ואמרתי – לא באמת יושבים כאן ומתאבלים. החברים של שלומי היו פה והוא לא, וזה היה בלתי נתפס".

איך בוחרים מתנה

דניאל עדיין משרת בצבא, והם נפגשים רק בסופי שבוע, כשהוא יוצא הביתה. אורית עשתה בינתיים שירות לאומי בעמותת "משפחה אחת", המלווה נפגעי טרור, ולאחר מכן עבדה במשרד פרסום. במקביל הקימה עמותה לזכר אביה, "אור מיכאל". המתנדבים שמפעילה העמותה מגיעים לבתי החולים ברחבי הארץ, מלווים את המאושפזים ומשמחים אותם. ניהול העמותה, היא אומרת, עוזר לה להחזיק את הראש מעל המים גם בימים הקשים. "כשקמנו מהשבעה על שלומי, רציתי שהעולם יעצור. לא רציתי להמשיך לעשות. אבל אחר כך הבנתי שהעשייה היא הכוח של החיים. יש לנו מעל עשרים סניפים ויותר מ־900 מתנדבים, וגם כשישבתי שבעה הם המשיכו את הפעילות. זה נותן כוחות להמשיך".

פעילות העמותה החלה בערב פורים לפני כשנתיים: קבוצת בני נוער יצאה לחלק משלוחי מנות בבתי חולים להנצחת זכרו של מיכאל מרק, ואחד המארגנים יצר איתה קשר ושאל אם תרצה לתרום. מכאן הדברים החלו להתגלגל, ואורית יזמה את הרחבת הפעילות לבתי חולים נוספים, ולכל ימות השנה. "זה בעצם היה הראש של אבא שלי: לעשות הכול בגדול. אבל אפילו אני לא האמנתי שנגיע להיקף כזה. לא כל עמותה שמתחילה מצליחה גם להתרומם, אבל כאן, בזכות המתנדבים והרכזים, העשייה ממשיכה ומתרחבת. הם פשוט מכורים לאור מיכאל".

היא עצמה מרצה על ההתמודדות המשפחתית שלה, על אופטימיות ובחירה בטוב. לעיתים מגיעות לעמותה בקשות לא שגרתיות. "קיבלנו פנייה לבוא ולנגן לאישה ששעותיה ספורות. ארבעה חבר'ה הגיעו לשם וניגנו עד שהיא עצמה את עיניה. אני לא יודעת אם אני אישית הייתי עומדת בזה".

מרגש אותה לראות את הפעילים מסתובבים ביום ירושלים או במרתון הבירה בחולצות אחידות, שעליהן דיוקנו של אביה. היא מספרת על בני זוג שהכירו זה את זו בפעילות המשותפת, התחתנו וכבר מצפים לילד, "וזה מרגש ברמות. הייתי כל כך רוצה לספר לאבא על הפעילות של אור מיכאל".

לאחרונה היא החלה לעבוד במיזם "האחים שלנו – אחים מספרים על אחים", שהקימו אליסף פרץ, נוי פרי ואמיר קלנגל, שלושתם אחים שכולים. אחת המטרות היא לקיים ביום הזיכרון לחללי צה"ל מפגשים של הציבור עם אחים שכולים – בסלונים פרטיים, בקהילות ובחברות. קוקה קולה ופייסבוק ישראל כבר נענו לקריאה, והזמינו אליהן אח שכול שידבר עם העובדים ביום הזיכרון הקרוב.

כמה ימים לפני התאונה התייחסה אורית לפרויקט בפוסט בפייסבוק, שבדיעבד קיבל משמעות מצמררת. "לא כל אחד זוכה שיהיו לו אח או אחות, וגם מי שזוכה לא נשאר איתם לנצח", כתבה. "אנחנו צריכים להעריך מה שיש לנו… אבל גם לדעת לתת מקום לאנשים שאיבדו את האחים שלהם, לאנשים יקרים שלא זוכים למה שאצלנו ברור מאליו".

לא קשה לך לגעת בנושאים האלה גם בעבודה?
"אנשים אומרים לי: תפסיקי כבר להתעסק בשכול. אבל אני מרגישה שדווקא שם נמצא הכוח".

גם האחים שלך שואבים כוחות בצורה כזו?
"כל אחד מאיתנו שונה לגמרי, כל אחד מאמין בצורה אחרת, ולכל אחד יש דרך התמודדות שונה. אבל אם יש משהו שחשוב לכולנו, זה להיות מאוחדים ולהישאר ביחד. וזה קורה רק אם אתה מקבל כל אחד כפי שהוא, ומבין שמה שטוב לך לא בהכרח טוב לאחרים. זה כמו לקנות למישהו מתנה: את לא קונה מה שאת רוצה לעצמך, אלא מה שישמח את המקבל.

"אני מאחלת לכולכם שתלוו את ההורים שלכם עד 120 והם ילוו אתכם, אבל אל תשכחו את האחים. יש אנשים שבחוץ נחמדים לאחרים, ואילו בבית מתנהגים לא יפה. אני אומרת שהמבחן האמיתי הוא איך אתה מתנהג עם המשפחה. עם השנים גם גיליתי שאני לא חייבת להיות רק עם אנשים בחוץ. למעשה, בתקופה הזאת אני לא רוצה להיות עם אף אחד, למעט האחים שלי. אני מסתכלת על תמונה שלי מהחופה: אמא של דניאל לא פה, סבתא שלי מצד אבא נפטרה, ועכשיו שלומי. אחרי כל מה שחווינו, לא פשוט לנו לפרגן, לאהוב ולהיות משפחה. יש משפחות אחרות שהתפרקו במצב כזה. לי יש אחים גיבורים, ההורים בנו אותנו להיות מה שאנחנו היום, ואני מודה להם על זה.

"לפעמים אנשים בוכים על שטויות, מתעצבנים על פקקים וכדומה. ברור שהדברים הקטנים יכולים להיות מתסכלים, אבל אסור לשכוח את הדבר האמיתי – המשפחה, החברים, האנשים שחיים סביבנו. חשוב להעריך את מה שיש, להודות על זה שאתה קם ונושם. אם תמות עכשיו, איזה חותם תרצה להשאיר אחריך? לכן, נסה להיות טוב יותר. אם אתה רוצה להעלות איזו בדיחה על מישהו לפייסבוק, תחשוב על זה שוב. לפני שאתה מעליב מישהו, פוגע, תחשוב למה זה טוב. תשחררו, תפרגנו, בסופו של דבר כולנו אנשים טובים, ולצערי רואים את זה יותר בתקופות אבל ואסונות. למרות כל מה שעברתי אני אוהבת את העולם הזה, ומשתדלת למגנט אליי אנשים טובים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il