דבר אליי לפרחים

דורותי רטלק הייתה כבר סבתא לחמישה־עשר נכדים כשנרשמה ללימודי תואר ראשון במכללת טמפל ביול, קולורדו. אחרי שבמשך שנים תרמה את קול המצו־סופרן שלה להופעות בבתי כנסת, כנסיות ובתי לוויות, החליטה רטלק שהנה הגיע זמנה להרחיב את השכלתה. באביב של שנת 1968 במסגרת קורס מבוא לביולוגיה, ביקש ממנה המנחה לבנות פרויקט מדעי על פי בחירתה. רטלק החליטה לשלב בין נושא הקורס לבין אהבתה לעולם המוזיקה: הניסוי המקורי שהגתה ביקש לבחון את השפעתן של סוגות מוזיקליות שונות על צמחים. כך נחשפו סיגליות, תירס, גרניום וצנוניות לפרלודים הענוגים של באך, לסיטאר המרגיע של ראווי שנקר ההודי, וגם למוזיקת הרוק של לד זפלין וג'ימי הנדריקס.

כשעקבה בדריכות אחר גדילתם של הצמחים, גילתה רטלק – ממש כפי שחזתה – שהנסיינים הירוקים שהאזינו למוזיקה איכותית ועדינה, הגיבו בצמיחה ושגשוג. לעומת זאת, הלמות התופים של לד זפלין וההתפרעות חסרת המעצורים של הנדריקס על הגיטרה, הפכו את השומעים לכמושים וחסרי חיוניות. "הצמחים נטו בחדות הרחק ממקור המוזיקה ומתו כעבור כמה שבועות", תיאר הניו־יורק טיימס ב־20 בפברואר 1971 את השפעתו הקלוקלת של הרוקנרול. "אפילו השורשים שלהם גדלו באלכסון, דוחים את המוזיקה מהם".

בתוך ליבה ידעה רטלק שהצמחים כמשל. לא רק הם יכולים להינזק ממוזיקה רעשנית, אלא גם נזרי הבריאה. את מסקנות מחקריה – שלא עברו את סף כתבי־העת המדעיים – קיבצה בספר בשם "צלילי המוזיקה וצמחים", שאומץ באהבה על ידי אנשי העידן החדש. מאז, סביב כל ניסוי שנועד להוכיח כי הצמחים מגיבים למוזיקה, עולה שמה של רטלק. בתחום הזה היא מוכרת אפילו יותר מצ'ארלס דרווין, שכמה עשורים לפניה ניסה לסגור את עליה של מימוסה ביישנית בעזרת נגינת בסון. בהשראת הניסויים של רטלק, וגם כגימיק מסחרי חביב, מצאה את עצמה התזמורת הפילהרמונית המלכותית של לונדון מנגנת לפני שמונה שנים מול קהל של כמה מאות צמחים – שיחי פוקסיה, גרניום ושאר ירוקים שהצטופפו ב"קדוגן הול" בבירת אנגליה. "זה היה הקהל הכי ריחני שאי פעם ניגַנו בפניו", סיכם המנצח בנג'מין פופ את החוויה, אחרי שחברי התזמורת השתחוו בפני הציבור הפרחוני.

האם הצמח העונתי טגטס זקוף אכן יגיב בחיוב לסימפוניה מספר 41 בדו מז'ור של מוצרט? ואולי הוא בכלל חובב ביטלס, ויראה התלהבות נוכח השיר "I Want to Hold Your Hand"? שני מדענים מהגנים הבוטניים של ניו־יורק כבר הוכיחו לעולם בשנת 1965 שהתשובה שלילית – הטגטס לא מגיב לא לזה ולא זה. ובכל זאת, השניים נעלמו בתהום הנשייה, ואילו רטלק ניצלה ממנה.

"צלילי המוזיקה אינם רלוונטיים בשום פנים לצמחים", כתב פרופ' דניאל חיימוביץ בספרו רב־המכר "צמח, מה הוא יודע?". הספר, שראה אור באנגלית בשנת 2012 ומאז גם תורגם לעברית, מפרט דרכים מפתיעות אחרות שבהן חשים הצמחים את העולם. בעזרת שורה של מחקרים עדכניים הראה חיימוביץ כיצד הם מבדילים בין כחול לאדום, חשים את ריחו של שכנם לאדנית, ויודעים מתי נוגעים בהם. ומה באשר לשמיעה? בהרצאה שנתן לפני שלוש שנים אמר חיימוביץ ש"אין אף מאמר, אף עדות שצמחים מגיבים לגלי קול עד עצם היום הזה" – אבל עצם היום הזה הגיע.

"יום אחד אני יושב בקפיטריה באוניברסיטת תל־אביב עם חברה מהמעבדה שלידי, הביולוגית התיאורטית ד"ר לילך הדני", משחזר חיימוביץ, כיום נשיא אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. "אנחנו שותים קפה, מדברים על הספר, ופתאום לילך אומרת לי: 'יכול להיות שלגבי שאלת השמע בצמחים, אתה מגיע למסקנה שמבוססת על היעדר ידע. אולי פשוט לא עשינו את הניסוי הנכון'. זה הוביל למאמץ משותף להתקין מתודה מתאימה ולבחון את העניין".

סיעור המוחות ההוא הוליד מאמר מדעי מסקרן, שחתומה עליו הדני ואחריה שותפים נוספים, כולל חיימוביץ, שעד לא מזמן שימש דקאן הפקולטה למדעי החיים בתל־אביב. אם נקפוץ לשורה התחתונה של המאמר – צמחי נר הלילה הגיבו לצלילי משק כנפיהם של דבורים ועשים. בתוך שלוש דקות בלבד מהישמע הקול, העלו הצמחים את ריכוז הסוכר בצוף שלהם – ובלשון בני אדם: נר הלילה שמע, הפנים והגיב בהתאם. בשל המשוכות שנדרש לעבור כל מאמר שמוגש לכתב־עת מדעי, בפרט כשמדובר בשינוי פרדיגמה של ממש, החליטו החוקרים להעלות בשלב זה את מסקנותיהם לרשת biorxiv, המיועדת למאמרים מתחום מדעי החיים קודם פרסומם בכתבי־עת – "והמאמר הפך לאחד הנצפים ביותר אי פעם ברשת הזו", מעדכן אותי חיימוביץ בהתלהבות.

https://www.youtube.com/watch?v=E2mezHthquk

כשכבודו יואיל לפרוח

אנחנו ישובים בחדרו רחב הידיים של חיימוביץ בבניין הסנאט של אוניברסיטת בן־גוריון, כדי לשוחח קודם על הביולוגיה שאהבה נפשו, ואחר כך על פוליטיקה שנגזרת ממעמדו האקדמי החדש. על הקיר תלויות שתי תמונות לא שגרתיות: צמד קנווסים גדולים לבנים, שעליהם סדורים קווים אופקיים עמומים בצבעי שחור ואפור. השרטוט הוא למעשה התוצאה המיוחלת שהושגה במחקריו של חיימוביץ בדוקטורט ובפוסט־דוקטורט. "תליתי אותם כדי להזכיר לי למה אני פה. לפני הכול אני עדיין מרגיש מדען, ואני מקווה שאוכל לשמור על זה. יש לי מעבדה פעילה, שלושה דוקטורנטים, פוסט־דוקטורנט ומנהלת מעבדה".

השאלה היא אם בתוך תפקיד תובעני כזה, יש זמן לעשות מדע.
"שאלה מצוינת. דברי איתי בעוד שנה, ואני אהיה חכם יותר".

עד שזו תעבור אנחנו שבים לחוש השמיעה של עצים ושיחים. לחיימוביץ יש הסבר מעניין למחקרים שמתעקשים להראות שצמחים שמאזינים למוזיקה גדלים יפה: "במקרה נמצא יחס ישר מעניין ומחשיד בין אהבתו של המדען למוזיקה שהושמעה, לבין ההשפעה שלה על הצמח. אנחנו כנראה פשוט גננים טובים יותר כשאנחנו מאזינים ליצירות שאנחנו אוהבים".

אז מעריצי הנדריקס אולי יכולים לנשום לרווחה, אבל בסופו של דבר יש כאן מקרה קלאסי שבו המדע טעה. בניגוד לחוקרים קודמים, אתם הראיתם שהצמח מגיב לגלי קול.
"נכון. אחד הדברים שניסיתי לשים עליהם דגש בספר ובהרצאות הוא התהליך המדעי שמלווה את המדען, ומה ההבדל בין מדע לפסבדו־מדע. מדענים תמיד מוכנים לקבל עדויות שיוכיחו שהם טעו, ולשנות את המסקנות הקודמות אם הידע והעובדות החדשות יוכיחו אחרת. בפסבדו־מדע לא משנה מה יתגלה, ה'מדע' יישאר כמות שהוא. זה מה שקורה כבר שנים עם מתנגדי החיסונים.

"בגרסה האנגלית של הספר שלי, אגב, כבר יצאה מהדורה מתוקנת. האמת היא שבזמן ההרצאה שהזכרת כבר ידעתי שיש ניסוי בקנה, אבל עוד לא יכולתי לדבר עליו. כך או כך, אין ספק שאחד הדברים היפים שנולדו מכתיבת הספר הוא המחקר שאנחנו דנים בו".

אז איך התבצע המחקר? פרופ' יוסי יובל, שמוכר בזכות מאמריו על עטלפים וטכנולוגיה, סייע להדני ושותפיה להקליט את קול כנפיהם של בעלי החיים שמפיצים את אבקני נר הלילה – ונסו רק לדמיין את האתגר של הקלטת משק כנפי עש מיניאטורי, ועוד באופן סטרילי, ללא רעשי רקע. כמו כן הוקלטו צלילים מלאכותיים באותו תדר, כדי לבחון אם התגובה של הצמח היא אכן ספציפית למאביקים. שאלת המוצא שהובילה את החוקרים הייתה מה היתרון האבולוציוני שיכול חוש השמע להקנות לצמחים. השמיעה מאפשרת לנו, בעלי החיים, לברוח מטורפים או ממכוניות שעומדות לדרוס אותנו; הצמח לעומת זאת תקוע באדמה ולא מתכוון ללכת לשום מקום. צלילי באך או מוצרט, כאמור, לא יסייעו לו בשום צורה, אלא בעיקר ישמחו את הגנן שמשקה אותו.

לשם השוואה, נדלג רגע אל חוש הראייה, שמשמעותו גירוי בעקבות קרני אור: העובדה שכמעט כל הצמחים נוטים לעבר אור מוכרת היטב, וגם יש לה שם – פוטוטרופיה. עשרים שנה אחרי כתיבת "מוצא המינים", ערך דרווין יחד עם בנו פרנסיס סדרת ניסויים קלאסיים הקשורים בתכונה הזו. מאז מחקריהם החשובים של הדרווינז, ובעזרת חוקרים רבים אחריהם, התברר שהצמח פונה לעבר השמש כי מבחינתו מדובר במזון. קליטת אור משמשת אותו כדי להפוך מים ופחמן דו־חמצני לסוכרים, ובקיצור: פוטוסינתזה. מאחר שאין ביכולתו לכתת רגליים וללקט לו ארוחת צהריים הגונה, הוא עושה הכול כדי להפנות את גופו אל מקור המזון.

ומה לגבי חוש השמע? "ניסינו לשער מה יכול להיות היתרון שמפיק הצמח מהקשבה לקולות הטבע, ואז עלתה המחשבה להתמקד במאביקים", מספר חיימוביץ. "אנחנו יודעים למשל שהרעדת שרירי הכנפיים של הדבור יוצרת ויברציות ומגע פיזי עם הפרח, מה שגורם לו לשחרר צוף. זה עדיין לא אומר שהפרח 'שומע'; אנחנו בדקנו האם ההאזנה לקולות הרטט תביא לייצור צוף. תביני, לייצר צוף זו פעולה שדורשת מהצמח אנרגיה, המון מאמץ. סתם לייצר אותו בלי שאף אחד יאכל, פירושו לבזבז אנרגיה. זה כמו לבשל כמויות לארוחת שבת כשהילדים לא באים. רק אם אתה יודע שהילדים עומדים להגיע, אתה נכנס למטבח ומתחיל לטגן. התברר שאותו דבר קורה כאן: אם הצמח יכול לחוש בנוכחות מאביק, הוא מבין שזה הזמן לייצר צוף כדי למשוך אותו.

"מה שגילינו הוא שבנוכחות מאביק, הצמח משנה את איכות הצוף ומייצר עבורו יותר סוכר, כלומר הוא ממתיק את עצמו. התוצאות שאליהן הגענו הן חשובות מאוד ובעלות השפעה עצומה, אבל לקח לנו המון זמן, כי נר הלילה המעצבן הזה פורח פעם בשנה. הוא לא צמח מעבדה כמו התודרנית, וצריך לחכות שכבודו יפרח בשביל המחקר".

אימת הטבעונים

מסקנות המחקר יכולות להיות הרות משמעות לא רק להבנת הדרך שבה צמחים מנהלים את ייצור הצוף וחלוקת המשאבים שלהם, אלא גם לשאלות הרבה יותר גדולות. אם עד כה מקובל היה לחשוב שצורת הפרח התעצבה כך שתמשוך חרקים – פרח הדבורנית למשל הוא ביטוי מובהק לזה – ייתכן שצריך לראות אותה גם כמשרתת את יכולת השמע של הצמח.

בתוך שיחה עמוסה בסיפורים על חושיהם של הצמחים, כשהעציץ שיושב על השולחן לצידנו מצותת לנו (ונראה כמו אחד שבילה שעות רבות בהאזנה ללד זפלין), נורים שוב ושוב ביטויים כמו "הצמח רואה", "הוא יודע", "הוא מרגיש". השימוש במינוחים האלה מעלה את שאלת ההאנשה – עד כמה מותר להנמיך את המדע כדי לקרב אותו אל הקהל, בלי לחטוא בפופוליזם. הסוגיה מקבלת משנה חשיבות לאור המידע החופשי שרץ ברשת, וגם בספרות הפופולרית שנוסדה עוד הרבה לפניה. החל משנות השבעים באו לעולם כמה וכמה ספרים שקוממו מאוד את המדענים, אבל ריגשו מאוד מחבקי עצים למיניהם. הם העניקו לצמח תכונות אנושיות של ממש, וחוץ מלקלל ולעקוף מימין, הוא ממש אחד מאיתנו. המפורסם שבהם היה ספרם המיתולוגי של פיטר טומקינס וכריסטופר בירד, "החיים המסתוריים של הצמחים". "העדויות המצויות כיום בידינו, יש בהן כדי לתמוך בחזונו של המשורר והפילוסוף הרואה את הצמחים בתורת יצורים חיים, נושמים, מקיימים מגע הדדי, מחוננים באישיות ובסגולותיה של נפש", נכתב במבוא, וזה רק המתאבן. למרות גודש הביקורת עליו, הספר הזה עדיין זמין לקהל ונמכר ברשת במחיר נאה.

בזמן שהקוראים נפלו במלכודת הכסות המדעית של ספרים מעין אלו, המדענים העדיפו להחניק מחקרים ראויים על חושי הצמח, מפחד שייתפסו כחלק מהגל הפופוליסטי והבלתי מבוסס. כבר במבוא לספרו כתב חיימוביץ ש"ספרי אינו החיים המסתוריים של הצמחים. אם אתם מחפשים נימוקים בזכות הטענה שהצמחים הם בדיוק כמונו, לא תמצאו אותם כאן". "קראתי פעם ריאיון עם אחד המחברים של הספר ההוא", מספר לי חיימוביץ. "הוא אמר שהמטרה שלהם הייתה לשעשע. הם לא חשבו שמישהו ייקח אותם ברצינות".

אבל ציבור הקוראים לקח גם לקח. אולי בגלל זה, חיימוביץ בספרו נזהר מאוד מלהאניש: הוא כותב שהצמחים רואים – אבל מיד מסייג ש"הם אינם יכולים להבדיל בין גבר בגיל העמידה לבין ילדה קטנה וחייכנית". הם זוכרים, אבל "אינם עורגים אל הימים שהיו עטופים בתרמיל הזרע". כשאני מציינת זאת, הוא מסביר: "אם משתמשים בהאנשה בצורה לא נכונה, מקבלים הענשה. האנשה היא כלי לגיטימי כל עוד אתה מבין מה אתה עושה, וגם הקורא מבין זאת. כשאני אומר שצמח שומע, אני לא מתכוון שיש לו אוזן. זה פשוט כלי פסיכולוגי, דרך נוחה מבחינתנו להתחבר לצמח.

"קחי דוגמה לטעות שעושים: בתחילת שנות השמונים נערך מחקר בעצי ערבה. התברר שברגע שפרט אחד מותקף על ידי חיפושית, הוא מפריש לאוויר חומר נדיף בשם מתל ג'סמונט – וכשהעץ השכן קולט אותו, זה האות מבחינתו להתחיל לייצר כימיקלים שהורגים חיפושיות. המחקר פורסם בכתב־העת החשוב Science, ובינתיים העיתונות הפופולרית חגגה. בניו־יורק טיימס כתבו שהעץ ממש צועק לחבר שלו 'תציל את עצמך, רוץ לתפוס מחסה', ומה לא".

הפכו את העץ לאלטרואיסט.
"בדיוק. אני לא פסיכולוג של עצים, ואין לי דרך לדעת למה התכוון הצמח. יכול להיות שהעץ המותקף הוא באמת אלטרואיסט גדול שחשוב לו להציל את כל בני מינו – ויכול להיות שהוא פשוט מעדכן את הענף מלמעלה שישמור על עצמו, והעץ השני הוא לא יותר משכן שמאזין מהצד. דבר אחד אני כן יכול לומר: יש תקשורת בין צמחים, ישנה העברת מידע, הם מריחים זה את זה. מכאן כל אחד יכול לקחת את זה לאן שהוא רוצה.

"לפני כמה שנים התראיינתי בתוכנית חשובה בנוגע לחושי הצמח, והייתה אפשרות להתקשר תוך כדי ולשאול שאלות. מישהו התקשר ואמר לי – 'הרגת אותי. הבת שלי טבעונית, עכשיו לא נשאר לה מה לאכול'. לקחו את זה רחוק. אני תמיד אומר שאם בן־אדם רוצה לדבר אל צמחים – שידבר, למה לא. ברגע שהם עונים לו, אז אני מוטרד".

על המדף בחדר מונחים כל תרגומי "צמח, מה הוא יודע?" על עטיפותיהם השונות, 18 במספר. הספר, שנלמד בקורסי מבוא במוסדות אקדמיים, הצליח מעבר למשוער גם בקרב הציבור הרחב. אגב, המדינה שבה נמכר מספר העותקים הגדול ביותר ביחס לגודל האוכלוסייה היא אסטוניה – "כנראה לא יצא שם אף ספר אחר באותה שנה", צוחק חיימוביץ. גם קודם להוצאת הספר הוא היה אחד החוקרים הבכירים והמצוטטים ביותר בתחום, אבל מאז הפופולריות שלו נסקה לגבהים חדשים. "נתתי הרצאה בסין, וסטודנטיות מקומיות רצו אליי כדי שאחתום להן על עותקים. באמת הופתעתי. בחיים לא ציפיתי לכזאת התלהבות ממחקרים בוטניים וגנטיים".

לפני כמה שנים התפרסם ב"כלכליסט" מאמר של אורן הוברמן, "על מה פטריות חושבות", שבתוך זמן קצר שבר את הרשת. איך אתה מסביר את ההתלהבות סביב נושא החישה של צמחים ושאר יצורים נטולי עיניים ואוזניים?
"תראי, אנחנו מחפשים סדר סביבנו. זה טבענו, לנסות לתפוס מה מקומנו בתוך העולם. מתחילת ימי האנושות אנחנו כל הזמן בוהים בטבע ומנסים להבין מה קורה, וכשאנחנו לא מבינים, אנחנו מתחילים לייצר כל מיני הסברים. למה צמחים פונים לשמש? כי הם מתפללים. כן, גם את זה אמרו. הבעיה היא שאנחנו, בתור מדעני צמח, נרתענו מלהתעסק בזה. עשינו עבודה חינוכית גרועה, וכך השארנו את השדה פתוח לפסיכים".

עשרים שנה עם זבובים

חיימוביץ, נשוי ואב לשלושה, מחלק את זמנו בין מעונו בבאר־שבע למעונו בהוד־השרון. אשתו היא פרופ' שירה ילון־חיימוביץ, דקאנית הסטודנטים בקריה האקדמית אונו. "הילדים טוענים שעשינו להם עוול עם האקדמיזציה בבית", הוא צוחק.

אם משלח יד הוא תכונה גנטית, חיימוביץ היה כנראה אמור להיות רופא. "אבא שלי רופא, וגם שלושת הדודים שלי, אחותי ושלושה בני דודים – כולם רופאים". הוא נולד בשנת 1963 במדינת פנסילבניה, ארה"ב. "אני תמיד אומר שבאתי מהעיר פיטסבורג, אבל למעשה אני מאליקוויפה, עיירה שמרוחקת ממנה 50 ק"מ. ראית את הסרט 'צייד הצבאים'? אז משם. רק 25 אחוז מתלמידי התיכון שבו למדתי המשיכו לאוניברסיטה, כל השאר הלכו לעבוד במפעל".

בגיל 21 הוא עלה לארץ ממניעים ציוניים. עוד קודם הגיע לכאן לשנת שירות בקיבוץ קטורה שבערבה, תקופה שבדיעבד הייתה בעלת חשיבות קריטית למחקריו. "הנה, תראי, פה יש תמונה שלי על הטרקטור, קיבוצניק אמיתי עם הרבה יותר מדי זמן לחשוב", הוא מציג כתבה שהתפרסמה בעיתון של אוניברסיטת בן־גוריון עם בחירתו לנשיא. בזמן הקציר הבחין חיימוביץ הצעיר כי האספסת שנגזמת גדלה מחדש, ואילו החיטה לא צומחת שוב. "חשבתי לעצמי שאם אצליח לגרום לחיטה להתנהג כמו האספסת – פתרתי את בעיית הרעב העולמי", הוא אומר. כמה עשורים אחר כך ייסד וניהל באוניברסיטת תל־אביב את "התוכנית לאבטחת מזון", שנועדה לתת מענה לסוגיות הקשורות בעולם שמתאכלס בקצב מסחרר בעוד המשאבים מתכלים.

אחרי השהות בקטורה שב חיימוביץ ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, אבל כשהחליט להתעמק בבוטניקה, עבר לאוניברסיטה העברית והמשיך שם את לימודיו. אחר כך, במסלול ישיר, עשה דוקטורט בגנטיקה. "המרד שלי היה לבחור להתעמק בצמחים, לשאול שאלה שהיא ייחודית לצמחים – הכי רחוק מרפואה שיש. או לפחות כך חשבתי".

הצמחים ובני האנוש נפגשו אצלו במעבדה בלי שתכנן. במחקר שערך באוניברסיטת ייל בשנות התשעים במסגרת פוסט־דוקטורט, בדק חיימוביץ כיצד מבחינים הצמחים בין אור לחושך. הוא עבד אז עם התודרנית הלבנה, צמח פופולרי ביותר במעבדות הגנטיקה והביולוגיה, מכיוון שיש בו פחות די־אן־איי מאשר בצמחים אחרים. במהלך עבודתו איתר חיימוביץ בתודרנית קבוצה מיוחדת של גנים, שקיבלה את השם סיגנלוזום COP9.

אנחנו קמים אל הקנווס שעל הקיר ("ממש נראה כמו יצירת אמנות מופשטת, לא?"). רצף הפסים המודפס כאן גרם להרבה גבות להתרומם בתחילה, ובנה לחיימוביץ מוניטין בהמשך. "אני זוכר בדיוק מתי היה הגילוי של הגנים: ב־25 באפריל 1995, בשעה אחת וחצי לפנות בוקר. ולמה אני יודע? כי בארבע בבוקר אשתי נכנסה לחדר לידה, עם הילד השני שלנו".

עם התקדמות הפרויקט של ריצוף הגנום האנושי, חשב חיימוביץ לבדוק האם הגנים האלה נמצאים במקרה גם אצל בני האדם. להפתעתו, הם היו שם. הגנים שאחראים אצל הצמחים על איתור מקור אור, נוכחים גם אצלנו. "הייתי המום. ברגע שגיליתי את זה, הייתי צריך להבין קודם מה תפקידם של הגנים האלה בבעלי חיים. עד אז לא דמיינתי שחלק מהמעבדה שלי – אחרי שהכרזתי שאתעסק עם צמחים בלבד – תעבוד במשך עשרים שנה על דרוזופילות, זבובי תסיסה. ראינו איך מוטציה של אחד הגנים גורמת ללוקמיה בזבובים, והתחלנו לפענח את תפקידו בתא. תביני, אני הייתי מהקיצונים שלא הסכימו להשוות בין צמחים ובני אדם, אבל הגילוי הזה פתח לי את המחשבה – אולי בכל זאת הקשרים הרבה יותר קרובים".

מאז נמצאו בתודרנית לא מעט גנים "אנושיים", כמו ה־BRCA ששמו נקשר בסרטן שד תורשתי, או כמה גנים אחרים שמעורבים בחירשות. כאן צריך לומר ולדייק: לא הגן הוא שגורם למחלה ולאובדן השמיעה, אלא מוטציה שמתרחשת בו. בתנאים רגילים הגנים ה"חירשים" ממלאים תפקיד חשוב בפעילות האוזן התקינה, למשל ביצירת תאי שיער באוזן הפנימית. קיומו של גן מקביל בעולם הצומח לא מעיד כמובן שלצמח יש אוזן או שד. שם הביטוי הוא אחר – בשורשי הצמחים יש יונקות, שלוחות דמויות שיער שעוזרות לספוג מים. אם יש מוטציה בגן, ייצור היונקות עלול להיפגם וכך קליטת המים תיפגע. כך או כך, ממצאו החלוצי של חיימוביץ שנראה היה כמו צירוף מקרים בלבד, הוליד עשרות מחקרים ששחזרו את התוצאות והדגימו כי בני האדם והצמחים חולקים לא מעט במשותף.

בין אנטי־ציונות לפרקטיקה

את ההצעה להתמנות לנשיא אוניברסיטת בן־גוריון קיבל חיימוביץ בעת ששימש דקאן הפקולטה למדעי החיים בתל־אביב. כעבור חודשיים נבחר רשמית על ידי הוועד המנהל של האוניברסיטה הדרומית, והחל מינואר האחרון הוא בתפקיד. "זו למעשה סגירת מעגל. התחלתי בשנת 1981 בקטורה, והנה אני שוב בנגב", הוא אומר במבטא אמריקני כבד. ואם כבר מזכירים את המבטא ("על איזה מבטא את מדברת?"), זו ההזדמנות לשאול על מקומה של השפה העברית באקדמיה הישראלית. כזכור, בדצמבר 2018 התעוררה סערה לאחר שיהודה יפרח חשף בעיתון זה החלטה של האוניברסיטה העברית ולפיה שפת ההוראה בלימודים מתקדמים תהיה אנגלית.

"תראי, אם אנחנו שואפים להיות אוניברסיטה בינלאומית שגם קולטת סטודנטים מחו"ל, אנחנו לא יכולים לבקש מהם ללמוד עברית", אומר חיימוביץ. "למרבה הצער, עברית היא עדיין לא שפה בינלאומית, והיא גם לא חלק מהדרישות האקדמיות, כמו שפעם כולם היו צריכים ללמוד גרמנית. הצעד של האוניברסיטה העברית הוא לא משהו אנטי־ציוני ואין בו אמירה ברמה הלאומית, זו אמירה אקדמית פרקטית. כבר במשך שנים קיים בלימודי מדעים הנוהג שאם יש סטודנט מחו"ל, הקורסים מועברים בשפה האנגלית. עושים זאת בלי שהכריזו על כך ובלי רעש, ואין צורך להתלהם. גם הדוקטורט שלי, בשנת 1992, נכתב באנגלית באוניברסיטה העברית".

מעבר לעניין הציוני, נטען שלימודים באנגלית ידירו חלק מהאוכלוסייה.
"צריך כמובן להבדיל בין התארים. אם גם לימודי תואר ראשון יתקיימו באנגלית, הדבר ימנע מחלק מהישראלים לרכוש השכלה גבוהה. באופן כללי אני חושב שהירידה ברמת האנגלית קשורה בהתפתחות השימוש בשפה העברית ברשת. הדור שלי, גם הצברים, כולנו עדיין מתכתבים באנגלית, ולכן היכולת שלנו לכתוב מאמרים באנגלית הרבה יותר טובה. הדור הצעיר כבר מתנהל ברשת בעברית, כי היא מאפשרת. מהצד השני, כנשיא האוניברסיטה אני צריך לדבר עברית תקינה, ולמרות שאני חי בארץ כבר המון שנים, אשתי מתקנת את העברית שלי כל הזמן. היא ירושלמית, דור תשיעי בארץ, ואני רואה שגם את הילדים שלנו שנולדו כאן היא צריכה לתקן".

כשרבקה כרמי מונתה לנשיאת האוניברסיטה הזו, היא דיברה על הנעליים הגדולות שהשאיר קודמה, פרופ' אבישי ברוורמן. אתה גם מרגיש כך כלפי התפקיד?
"בהחלט, הנעליים לא רק גדולות אלא גם גבוהות. וברצינות, אוניברסיטת בן־גוריון ידועה ככזו שלא מחליפה נשיאים. אני בסך הכול הנשיא השלישי בשלושה עשורים. כל אחד מקודמיי השאיר חותם עצום על האוניברסיטה, כך שהנעליים הן ענקיות, וגם הלחץ לא קטן".

מה יהיה עם מדעי הרוח? הנתונים מראים דעיכה מתמדת במספר הסטודנטים שנרשמים אליהם, עד כדי היעלמות של מקצועות.
"אני חושב שאנחנו בבן־גוריון דווקא חזקים מאוד בתחום, ביחס לאוניברסיטאות אחרות. אנחנו אוניברסיטה ולא מכון טכנולוגי, ואנחנו חייבים את מדעי הרוח והחברה, אי אפשר בלעדיהם. מעבר לכך, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לאמצע המאה ה־21. לרכוש ידע זה קל, לא צריך היום אוניברסיטה בשביל זה, הכול קורה ברשת. אבל ייתכן שהדרך שבה אנחנו מלמדים מהנדסים אינה נכונה, ואולי צריך לתת להם גם השכלה ליברלית על מנת שיהיו מהנדסים טובים יותר. זה גם יאפשר להשאיר חוקרים בתחום מדעי הרוח, אפילו שיש שם פחות סטודנטים, וגם יקנה רוחב אופקים לתלמידים בפקולטות האחרות. אני יכול להעיד שהקורס הכי חשוב שלמדתי לתואר ראשון לא היה מבוא לכימיה או מבוא לגנטיקה, אלא קורס על ציוויליזציה מערבית".

ויש עוד תחום שדורש השלמה: "היום באוניברסיטאות לא יעלה על הדעת שמהנדס חומרים לא ידע הכול על הצ'ופצ'יק של הקומקום, אבל ללמד כתיבה שכחנו. סטודנטים יכולים לסיים תואר בלי לדעת איך לכתוב בצורה תקינה, ואני מדבר עכשיו על עברית. לא כולם מסוגלים לבנות משפט שיש לו היגיון, שלא לדבר על פסקה שלמה. אין לי שום ספק שההצלחה שלי נובעת גם מהיכולת שלי להתבטא בכתב. לכתוב הצעת מחקר שתאפשר לקבל כסף עבורו, זו מיומנות. אז בואו נלמד אנשים לחשוב ולכתוב אחרת".

מה עמדתך בנוגע להבעת דעות פוליטיות בשיעורים? שמה של אוניברסיטת בן־גוריון הוזכר בכמה וכמה תקריות בנושא.
"המצב כאן לא שונה מכל אוניברסיטה אחרת. ישנם אנשים שהתלבשו עלינו".

יכול להיות, אבל בוא נדבר על מה שמתרחש כאן.
"בעיניי יש הבדל בין מצב שבו אתה יודע מה המרצה חושב, לבין דרישה של המרצה לחשוב כמותו כדי לעבור את המבחן. יש כמובן הבדל בין החוגים, ואולי בפיזיקה זה פחות רלוונטי, אבל בחוג לפוליטיקה וממשל אי אפשר ללמד בלי שהפוליטיקה תהיה נוכחת".

כשלמדתי פילוסופיה של המדע, ידעתי טוב מאוד מה כל מרצה חושב ולאיזה אגף פוליטי הוא נוטה. לא אפתיע אותך אם אומר שכולם השתייכו לצד אחד. אגב, גם אם כולם היו בצד השני, זה היה מפריע לי.
"כאשר הנושא לא רלוונטי, אני לא חושב שזה צריך להיות בתוך הכיתה. אבל בגדול, אם אנחנו באוניברסיטה, וכולנו אנשים בוגרים, ממה אנחנו כל כך מפחדים? מלשמוע דעות שהן קשות לנו? אנחנו יכולים להתמודד עם זה. בגדול, פוליטיקה בקמפוס לא מפחידה אותי, ובניגוד למה שאת אומרת – היא לא באה כולה מאותו כיוון. יש לנו פה מרצים מכל גוני הקשת, כולל כמה וכמה פרופסורים חרדים. נכון שמאז ומתמיד האוניברסיטאות בכל העולם נוטות יותר לכיוון שמאל. אז יש המון רעש בתקשורת, אבל במציאות זה משפיע אולי יום אחד בשנה".

אם בגיוון עסקינן, חשבת פעם לנסות ללמד צמחים?
"תדעי לך שאחת השאלות שאני שומע הכי הרבה, היא האם הצמח הוא אינטליגנט. באחד באפריל אפילו כתבתי שאלון שבאמצעותו אפשר לבחון אם צמחים הם חכמים או טיפשים. אשתי, שבדוקטורט שלה עסקה באינטליגנציות מרובות, אמרה לי שאפילו לגבי בני אדם אין קונצנזוס מה זו אינטליגנציה, אז אצל צמחים? בכל זאת כתבתי על כך מאמר לא מזמן, ועניתי על השאלה לפי קריטריונים מאוד מסוימים. אבל בסוף זו שאלה פילוסופית ולא מדעית, והיא גם לא מקדמת אותנו בחקר הצמח. אני כן יכול לומר לך שמחקרים בפסיכולוגיה הראו שאם אתה משלב בסביבת עבודה צמחים אמיתיים, בניגוד לצמחים מפלסטיק, האנשים נעשים יעילים ושמחים יותר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il