אש בלב פאריס. "גבירתנו מרים" – נוטרדם – בוערת ומתכלה בלהבות. "משהו מאיתנו נשרף", תפילות המוניות ברחובות, מול תימרות העשן, ועם רדת האש – מנהיגים מבטיחים לשקם מיד, התגייסות המונית של טייקונים ואנשי שם, לתרום, להתנדב, להיות הראשון להכריז, להודיע על הסכום הגדול יותר, כמו במכירה פומבית.
יש שאמרו: הנה בא הקב"ה חשבון עם רשעת הנצרות בצרפת על שרפת כתבי היד של התלמוד לפני יותר משבע מאות שנה. יש שאמרו: הנה נקמת ה' באדום – ממסעי הצלב עד שילוח יהודי צרפת אל אש ההשמדה – אבל בשורות אלה אני מבקש לקחת אתכם, הקוראים, לכיוון אחר.
מי התהום הדתי פורצים
לא הייתי כותב את הדברים אלמלא שמעתי את עיקרם מדן בארי, המכיר לעומק את הלכי הנפש בצרפת ובאירופה בכלל. על צרפת ואירופה השתלטה זה מכבר החילוניות הבתר־נוצרית, על הפרהסיה ועל סדר היום הכללי. והנה, כמעט בהפתעה, מתגלה זרם המעמקים הדתי, מתגלים מי התהום הפורצים מלמטה, כביכול כדי לכבות את שרפת נוטרדם.
והגילוי הוא כפול: ראשית מסתבר שהנפש האירופית לא נכבשה לחילוניות עד תום, והעוצמה הדתית – אשר אלהי הנצרות הקדמון נוכח ומולך בה – עדיין מעניקה לה מצפן, קואורדינטות, אנך ומשקולת. ושנית, מתברר שאוצרות נוטרדם אינם רק אמנות פלסטית ונכסי תרבות והיסטוריה, כי המבנה הזה מהווה מין מרכז כובד רוחני, מטפיזי, מוקד לאמונה כבויה וחבויה המתפרצת פתאום דווקא ברגע השרפה. תגובת ההמונים ברחובות, ותגובת עשירי אירופה, מבטאת תבהלה פן תישמט הקרקע תחת רגליהם של המאמינים־החילונים הללו, פן תאבד להם נקודת אחיזה מהותית ושורשית שהם עצמם כבר לא היו מודעים לקיומה…
והפרשנות העולה מכאן – אם נלחץ אותה למשפט אחד – הריהי זאת: קתדרלת נוטרדם היא מעין בית מקדש נוצרי־אירופי, מקדש אשר אוי ואבוי אם ייחרב וייעלם מקו הרקיע של פאריס וממפת הנפשות של נושאי העיניים אליו.
האסוציאציה הזאת, של בית המקדש, היא כמובן העילה לכך שנסחפתי לַהרהורים הללו, ואף באתי לשתף אתכם בזה – אבל לא לשם האבחנה הנוצרית־אירופית, אלא לשם שמים, ללימוד יסוד מוסד על מהות מקדשנו שלנו, העתיד להיבנות כשנרצה בו ונימצא ראויים לכך.
חז"ל מנסים לתאר, בווריאציות שונות, את שאבד לנו עם חורבן המקדש, אבל האמת היא שבגלל גודל האובדן – עד רום ותהום – אין אנו מבינים מה אבד לנו. ואף יתר על כן: אם נַפנה את מבטנו מן העבר אל העתיד, הרי מה שאיבדנו עם חורבן בית שני, שכבר לא היה בו ארון־ברית ו"לא שרתה בו שכינה" (פסיקתא רבתי ל"ה), הוא רק מעט מן המעט לעומת עוצמות הרוח האדירות אשר תתגלינה עם היבָּנותו של הבית השלישי. או־אז כאשר תופיע יפעת הייחוד המחודש בין הקב"ה לבין ישראל עמו – שיר השירים בקודש קודשים – היא תיתן אור וקול גם מעֵבר לגבול ישראל, כחזון בן אמוץ: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱ־לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים". (ישעיהו ב, ב־ג).
המקדש הנשאף הריהו אפוא מרכז כובד ופסגת רוח לא רק לנו, בני אֵ־ל חי, אלא גם לעמים רבים, אשר יבינו כי הבל ושקר לימדום אבותיהם – מן האלילות דרך נצרות קתולית ופרוטסטנטית ועוד כל מינֵי, ודרך איסלאם לסיעותיו – שלא לדבר על דתות המזרח שחיבורן העתיד אל הקודש איננו עובר בעימות היסטורי ואמוני עִם ישראל וא־לוהיו.
גילוי הפוך על הפוך
והנה, לפעמים אנו מבינים משהו מן המשהו הזה דווקא מאומות העולם – ובמקרה הזה אנו לומדים זאת מן הנוצרים־האירופים, החוזים מבוהלים כלא־מאמינים באש נוטרדם. זהו משהו טרומי וגולמי, עוד בטרם נעקרה הנצרות לגמרי מחוויית חייהם של הללו, בעודם "יודעים" במירכאות שמרים הגלילית היא "גבירתנו" שלהם, כי עוד גזלתם בידם ועוד אינם מודעים לה.
הם אינם מודעים, אך בי – אני הכותב בציון – ובכם, הקוראים שאִתי – אולי מתגלֶה עכשיו היבט אחד מן התמונה המִקדשית שאבדה בנפשנו, צליל חדש אחד מן הסימפוניה האדירה שנדמָה כה מזמן. זהו אור וקול המגלים את הצורך הקמאי בְּמקדש, אשר ההתחברות אליו – כיחיד, כקהילה, כגוי, וככל בני־אנוש – מעלה את המתחבר כמה טפחים מן הקרקע הקיומית אל שמי השמים, תוך אמונת־נפש, עם משען וביטחון, בשוכן־שמים המשרה את שכינתו כאן בינינו ובתוכֵנו, על קרקע העולם.
זאת ועוד, ההתחברות הזאת אל נקודת העגינה המשותפת מאחדת את המתחברים כולם באהבה וחבֵרות אמת, בשילוב ידיים ובתיאום דופק לב; על כן אין פלא שהמשך נבואת ישעיהו שציטטנו לעיל הריהו בכך שהקב"ה, המתגלה מציון, ישפוט בין גויים ויוכיחֵם עד שֶ"כִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
יש להודות ש"אין זה כבוד גדול" להקשיב לצליל המיתר הזה דרך "נאמנות שעדיין" של נוצרים לנצרותם. ראוי היה שנגלה זאת בנפשנו ובחיינו שלנו – בני יעקב מול "אֱ־לֹהֵי יַעֲקֹב" – בשובו אל נווהו להשרות שכינתו בתוכֵנו, בהיותנו אנו מורי דרכו לכל באי עולם. כך היה ראוי, כך ראוי היום (אם בקולו נשמע) – אלא שעוד לא זכינו, ואין אני נזקק לתאר כאן את המצב בהר הבית ואת עמדת הרבנות הראשית, כראי לתמונת נפשנו בזמן ההווה, בו עדיין אחוזים אנו בסבך.
אשר על כן, הנה נמסר לנו הגילוי הזה ב"הפוך על הפוך" – וקצת דמיון יש בזה למאמר חז"ל, ולאינטרפרטציה שהעניק לו אחד מגדולי החסידות. כך מצאנו בתלמוד:
אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות־העולם, שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם (ברכות ט, ב).
ומהי ההבחנה הזאת? האם נעוצה היא בזמן ההווה או נמתחת אל העתיד הנשאף? – ובכן, הנה אלה דבריו של רבי אלימלך מליז'נסק:
ו[יש] להבין מה היא הבחנה הזאת. נראה שיבחין לראות איך מידת מלכות [בישראל, ובכלל] מושפלת עתה בגלות המר, ויבחין בביאת משיחֵנו במהרה, שיתנשא אז כתר מלכות, ויבין גדולת מלכות – איך מעלתה גדולה לאין חקר (נועם אלימלך, לפרשת קרח).
מלכות ומקדש – משיח ושכינה – על קו רצף אחד הם מתגלים, כדרגות במעלֵה ההר מן הציווי "שׂוֹם תשים עליך מלך" אל הציווי "וְעשו לי מקדש". ואף כי עודֵנו נבוכים בארץ, הנה בכל־זאת כותבים וקוראים אנו את הדף הזה בבית המדרש אשר בַּקדרון, למרגלות מוריה, כמבוא קטן לנבואת ישעיה.
