"פתאום כבה האור וכולם השתתקו. האנשים סביבי הצטופפו בפחד. יכולתי להרגיש את הזיעה הקרה שלהם על העור שלי, לשמוע את קולות הנשימה הכבדה. בחושך הסמיך לא ראיתי כלום. לא יכולתי לזוז לשום מקום, וגם לא היה לאן לברוח. המטוס שחג בשמיים הלך והתקרב, והיה ברור שמיד תגיע הפגזה נוספת. אנחנו, מתחת לשישה מטרים של בטון, חיכינו לגורל המר. מימין ומשמאל התחילו למלמל פסוקים מהקוראן לקראת פרדה מהעולם הזה, ואחר כך עברו לצעקות 'אללה הוא אכבר'. אני עצמתי עיניים וצעקתי בלב: שמע ישראל".
העיתונאי והחוקר ד"ר ג'ונתן ספייר (50), הוא אולי הישראלי היחיד שחווה הפצצה של מטוסי חיל האוויר הסורי, בתוך שטח סוריה. כבר יותר מעשרים שנה הוא בוחן את המזרח התיכון מכל צדדיו, תוך שהוא חומק מארגוני טרור שעיתונאים כמוהו הם בשבילם מטרת איכות. כיליד בריטניה הוא מחזיק בדרכון של הממלכה המאוחדת, שמאפשר לו להסתובב במדינות ערב ולחצות כל גבול אפשרי. בסוריה ביקר לא פחות מתשע פעמים, בעיראק שש. את העובדה שעלה ארצה בגיל 22, ואף התגייס לשירות קרבי בצה"ל, הוא בדרך כלל מסתיר במסעות האלה. הן בכתיבתו האקדמית והן בדיווחיו העיתונאיים, שמתפרסמים בכלי התקשורת בארץ ובעולם, הוא מנסה לתאר באופן מדויק את המתרחש במקומות המסוכנים ביותר.
אני פוגש אותו בביתו בירושלים, דירת שלושה חדרים בשכונת א־טור. ספייר, ממושקף ולבוש חולצה מכופתרת, מקבל את פניי בחיוך ביישני. בשקט, בצניעות ובקור רוח הוא מספר על נסיעות שמהן היה עלול שלא לחזור. יחד עם זאת, הוא רחוק מאוד מתדמית הג'יימס בונד או אינדיאנה ג'ונס. אחרי חמש דקות של שיחה איתו אפשר להבין שמדובר בטיפוס אנליטי, שמנתח מצבים בצורה קרה ומחושבת.
מה גורם לאדם נורמטיבי להיכנס לתוך המלחמה בסוריה?
"סוריה ולבנון תמיד עניינו אותי. התחלתי לכתוב על המדינות האלה עוד לפני ההתקוממות נגד אסד, וכשפרצה המלחמה בסוריה רציתי מאוד להיות שם. הצורך להימצא במוקד העניינים הוא חזק ביותר. קשה להסביר את התחושה הזאת למי שלא מכיר אותה. זה משהו פנימי שמזדחל לאט־לאט בתוכך והופך לעוצמתי. הבנתי שלא אסלח לעצמי אם לא אהיה בתקופה הזו במקום שעליו אני כותב כבר שנים".
בפברואר 2012 הוא נכנס לסוריה בפעם הראשונה. "החל במחצית השנייה של 2011, עיתונאים נכנסו לשטחים שהיו בשליטת המורדים קרוב לגבול הטורקי. כדי להגיע למובלעת של המורדים היה צורך לעבור את כוחות אסד – שאז היו עדיין פרוסים בגבול עם טורקיה שאורכו יותר מ־900 קילומטרים – וזו משימה לא פשוטה. בשלב הראשון נכנסתי לטורקיה בעזרת הדרכון הישראלי. הגעתי לעיר אנטקיה, ושם נפגשתי עם חבורה של מבריחים. מדובר באנשים שמכירים את השטח כמו את כף ידם ויודעים איך לחמוק מהצבא. אני וחברים עיתונאים נוספים קבענו להצטרף אליהם בפעם הבאה שיחצו את הגבול. אחרי כמה ימים הם יצרו איתי קשר והציעו לי להתלוות לשיירה שמעבירה נשק ותחמושת למורדים. כך הייתי בתוך אחת הקבוצות הראשונות של עיתונאים שנכנסו לאידליב שבצפון המדינה".
כשאני שואל אותו אם לא פחד להיכנס לסוריה בשיירה כזו, ובכך בעצם לחרוץ את דינו אם ייתפס בידי כוחות המשטר, יש לו תשובה מוכנה. "בוודאי שזה עלה לי בראש, אבל חשבתי לעצמי – אני אכנס לסוריה בכל מקרה, אז עדיף להגיע לשם עם חבורה של לוחמים ומבריחים חמושים שיכולים לתת פייט לחיילים סורים, אם נתגלה. זה אמנם מצב קשה ומסוכן, אבל להיכנס לסוריה עם עוד שניים־שלושה אנשים בלבד, בלי יכולת להגיב או להיאבק במקרה שניתפס – זו אפשרות פחות מוצלחת.
"זה היה חודש פברואר ומזג האוויר היה קר, גשום וערפילי – תנאים אידיאליים להסתננות. חיכינו ליום גשום, כי ידענו שהחיילים של אסד יעדיפו להישאר בעמדות החמימות ולא לצאת החוצה לסיורים בקור. יחד עם כמה עשרות מורדים ומבריחים עלינו על סוסים מהירים בצד הטורקי של הגבול. הנשק המיועד למובלעת של המורדים הוכנס לתיקים מיוחדים שהולבשו לצד האוכפים. השיירה התחילה לנוע לאט, ואז ניתנה הוראה והסוסים פתחו בריצה. החזקתי היטב כדי לא ליפול, וחשבתי לעצמי 'הנה, אני עושה את זה'. אחרי דקות ארוכות של פחד עברנו לשטח שבשליטת המורדים. אז הגיעה תחושת ההקלה".
לדעת על מי לסמוך
קפה ועוד אחד מוגשים לשולחן בסלון הקטן של ספייר. נראה שהוא יכול לתאר את סוריה ועיראק במשך שעות וימים בלי להפסיק. הרבה מקורותיו הוא איגד בספר שפרסם לאחרונה, Days of the Fall. בין השאר הוא מספר שם על עיתונאים אחרים, שתשוקתם לבקר במדינות השסועות הובילה אותם צעד אחד רחוק מדי, והם שילמו על כך בחייהם.
"ההחלטה עם מי לשתף פעולה ועל מי לסמוך היא קשה אך הכרחית", אומר ספייר. "באזור מלחמה אי אפשר שלא להסתכן, אבל אפשר למזער את רמת הסכנה. לי עזרה מאוד העובדה שהתחלתי לכתוב על סוריה הרבה לפני שפרצה שם המלחמה. כך הייתה לי היכרות עם גורמים שידעתי שעליהם אני יכול לסמוך. יצרנו רשת של כתבים שעמדו בקשר עם פעילי אופוזיציה מוכרים. נמנעתי ככל האפשר ממגע עם אנשים שאני לא יודע עליהם שום דבר. לא חסרו שם מבריחים שהבטיחו לעיתונאים הכול, ובסופו של דבר מכרו אותם תמורת כסף לארגונים כמו דאעש וג'בהת א־נוסרה".
זה מה שקרה למשל לעיתונאי והסופר האמריקני ת'יאו פדנוס. באוגוסט 2014 נכנס פדנוס לסוריה עם קבוצת מורדים, ואלה מכרו אותו לארגון ג'בהת א־נוסרה, שמזוהה עם אל־קאעידה. אחרי שלוש שנים בשבי ושני ניסיונות בריחה כושלים הושג בתיווכה של קטר הסכם לשחרורו, והעיתונאי הועבר לישראל דרך מעבר קוניטרה כשהוא בריא ושלם.
"אני לא מכיר את פדנוס באופן אישי, אבל לפי מה שהוא סיפר ב'ניו־יורק טיימס', אפשר להבין איך הוא נשבה", אומר ספייר. "הבנאדם הגיע לאזור הגבול, הלך לאנטקיה, ושם ישב בבית קפה ועישן נרגילה. הוא התחיל לדבר עם סורים, וכשהם הבינו שהוא רוצה להיכנס לסוריה, הציעו לו לבוא איתם. פדנוס הצטרף אליהם בלי לחשוב הרבה. מדובר באנשים שהוא הכיר רק כמה ימים לפני כן, באופן אקראי. היו צריכות להידלק אצלו אלף נורות אדומות. יש הבדל בין לדבר עם סורים, לשמוע מהם רשמים ולכתוב על זה, לבין לעשות צעד כל כך פזיז.
"במובן מסוים הגורל שלו היה כתוב מראש. האנשים שהוא פגש עמדו בהבטחה שלהם ובאמת הכניסו אותו לסוריה, אבל שם הם הכו אותו והעבירו אותו לידי ג'בהת א־נוסרה, שדרש מארה"ב מיליוני דולרים תמורת שחרורו. בסופו של דבר היה לו מזל שהוא היה בידיים של הארגון הזה ולא של דאעש, כי הם לא היו משאירים אותו בחיים. לא עשיתי בדיקה מעמיקה, אבל נראה לי שהרבה מאלה שהסתבכו באותה תקופה בצפון סוריה, פשוט סמכו על האנשים הלא נכונים".
עיתונאים אחרים, שאת חלקם ספייר הכיר באופן אישי, לא היו בני מזל כמו פדנוס. למשל האמריקנית מארי קולווין, שעבדה עבור ה"סאנדיי טיימס" הבריטי ונהרגה בהפגזה בחומס, וסטיבן סוטלוף האמריקני־ישראלי, שנשבה על ידי ארגון דאעש וראשו נערף. "אצל מארי, ששהתה במרכז שידור, היה ברור שמדובר בחיסול ממוקד. המשטר ידע שיש שם עיתונאים, ואולי אפילו זיהה את המיקום המדויק בגלל הטלפון הלווייני שבו מארי השתמשה. כוחות אסד שיגרו טיל מכוון שהרג אותה ועוד צלם צרפתי. שני עיתונאים נוספים שהיו במקום נפצעו, והמורדים הצליחו לחלץ אותם לטיפול בלבנון.
"עם סוטלוף הייתי בקשר למשך תקופה באמצעות המייל והטלפון, וכשהוא ביקר בארץ נפגשתי איתו. הוא היה בנאדם מאוד נחמד, שמאמין באנשים. הטעות שלו הייתה שהוא נכנס לצפון סוריה בשלב מאוחר, כשהיה ברור שהאזור שורץ אסלאמיסטים ופושעים. רוב העיתונים כבר הפסיקו לשלוח לשם כתבים, וגם הפרילנסרים כבר לא נכנסו, כי זה היה פשוט מסוכן מדי. סוטלוף ידע את זה, אפילו דיברתי איתו על הסכנה שבעניין, אבל הוא לא רצה לשמוע".
אתה מרגיש איזושהי אשמה בגלל מה שקרה לו? אולי יכולת לעשות עוד משהו כדי להניא אותו מללכת לשם?
"לא, אין לי שום דבר על המצפון, כי אני יודע שבכל מקרה הוא היה צוחק ועושה מה שהוא רוצה. זאת התרבות של החבר'ה האלה, שאני חלק מהם", ספייר מחייך. "כולנו לקחנו סיכונים, אבל היו כאלה שלקחו סיכון אחד יותר מדי. המקרים האלה גרמו לי לשנות קצת את הפעילות. הפסקתי להגיע עם המבריחים לצפון סוריה, הבנתי שזה לא לעניין להסתובב שם. במקום זה התחלתי לעבוד עם הכורדים בצפון־מזרח סוריה, באזור שהיה בטוח יותר".
פסימיות של גנרל
גם בחבלי הכורדים בעיראק ביקר ספייר פעמים רבות. הריאיון איתו הופך לשיחה של החלפת רשמים וחוויות מביקוריי שלי במקומות האלו. כשאני מספר לו על פגישה שלי עם גנרל בכוחות הפשמרגה הכורדיים, שהביע פסימיות באשר לעתיד החבל, מתברר שספייר שמע תחזיות דומות מגורם בכיר אחר בפשמרגה, הגנרל ברהאם יאסין. אז, ב־2014, מה שעניין את הגנרל יאסין היו כוחות דאעש, אבל גם הנוכחות של המיליציה השיעית "אלחשד אלשעבי" הדאיגה אותו.
"הם יהיו אתגר גדול בעתיד גם לכורדיסטאן וגם לעיראק", הוא אמר לספייר. "הרבה מהם אומנו על ידי האיראנים ומקבלים תמיכה מהממשל האיראני. הם מבקשים להשיג שליטה במוסול ולאחר מכן בעיירה דינג'אר, כדי להבטיח את המעבר לסוריה. הם רוצים מעבר שיעי חופשי מאיראן לעיראק לסוריה וללבנון". תחזיתו של יאסין התגלתה כנכונה: בספטמבר 2017, אחרי שנשיא כורדיסטאן הכריז על משאל עם לקראת עצמאות, כוחות "אלחשד אלשעבי" כבשו את מוסול וסינג'אר ויצרו את המעבר השיעי שממנו הזהיר הגנרל.
על השאלה האם נחקר כאן בארץ כששב ממסעותיו השונים במדינות אויב, ספייר מבקש לדלג. אני שואל אותו האם היה מצפה מישראל לפעול לשחרורו, אילו נחטף או נעצר. "אני מודע לסיכונים, ולוקח אחריות מלאה על הבחירות שלי", הוא עונה בקצרה.
היית אי פעם בסכנת חיים ממשית?
"היה לילה אחד שלא אשכח כל חיי. זה קרה באוגוסט 2012. נכנסתי לסוריה דרך טורקיה והגעתי עם המורדים לעיר חלב. זה היה חודש בלבד לאחר שהמהומות פרצו גם בעיר הזו, שנחשבת לאחת המרכזיות בסוריה. הסתובבתי שם וראיינתי תושבים בשכונה שנקראת א־שאר. נכנסנו לבית החולים המקומי וראינו מחזות קשים: פצועים קטועי איברים, דם על הרצפה. צילמנו במקום, שוחחנו עם אנשים, ואחר כך יצאנו לבית הקפה הסמוך והמשכנו לראיין רופאים מקומיים.
"כמעט כל הזמן חגו מטוסים מעל העיר ואיימו על חיי המורדים והתושבים. בתקופה הזאת למורדים לא הייתה שום יכולת אווירית, ומעט מאוד יכולת של ירי נגד מטוסים. הם היו חסרי אונים מול חיל האוויר של בשאר אל־אסד, שהפגיז אותם כרצונו. בזמן שדיברתי עם הרופאים, פתאום האנשים מסביב התחילו לצעוק 'לתפוס מחסה, מטוס מגיע'".
ספייר ועמיתיו החליטו לרוץ למרתף של בית החולים ולהסתתר שם. "אחרי כמה דקות התחלנו לשמוע פצצות נוחתות בחוץ ברעש גדול. ואז היה פיצוץ ממש קרוב, והחשמל נפל. אתה נמצא בחושך גמור, מטוסים מפגיזים אותך מהאוויר, ואתה יודע שפצצה אחת על בית החולים יכולה לקבור אותך חי. תחושת חוסר האונים היא הכי קשה. הייתי כבר בסיטואציות של ירי, כשפצצות וכדורים חיים שורקים מסביב, אבל במקרים האלו יכולתי לעשות משהו – לברוח, להסתתר, לירות בחזרה. שם במרתף הייתי פשוט נתון לחסדי אחרים. אין מה לעשות חוץ מלשבת בחושך ולפחד.
"אחרי זמן שנראה כמו נצח, המטוסים עזבו ואנחנו יצאנו החוצה, אל ההריסות. בית הקפה שבו ישבנו הופגז ונחרב לחלוטין. המלצר המבוגר ששירת אותנו כמה דקות לפני כן, נהרג בהפגזה. זאת הייתה תחושה נוראית".
ובביקורים האחרים בסוריה לא הרגשת שאתה נתון בסכנה?
"לא ממש. גם לא כשהייתי עם המיליציות השיעיות ברמאדי שבעיראק, וראינו את לוחמי דאעש במרחק של חמישים מטרים מאיתנו. התפתח שם קרב יריות, וזה היה מסוכן בהחלט, אבל אני הייתי עסוק בלצלם ולכן לא הרגשתי פחד. התחושה שלי ברגעים כאלה היא שאני בעבודה, אני חייב לתעד את המציאות, גם אם אי שם באחורי הראש שוכן הפחד. נכון שכאשר אתה חוזר מיום העבודה למקום בטוח, אתה מרגיש 'וואלה, היום היה מפחיד'. אבל אם אתה לא מצליח לתפקד כשאתה מפחד, כנראה המקצוע הזה לא מתאים לך".
הפרצוף מתחלף, המבטא נשאר
בדירתו של ספייר פזורות מזכרות מביקוריו בסוריה. במתקן ייבוש הכלים מונח ספל הנושא את תמונתו של בשאר אל־אסד במדים, על הספרייה בחדר העבודה פרוש דגל סוריה ועליו סיכה עם דגל המורדים, וממש ליד עכבר המחשב עומד מצת זיפו שגם ממנו משקיף הנשיא הסורי. תמונות אחרות בחדר מציגות כמה פרצופים שונים; קשה להאמין, אך ספייר הוא שמצולם בכולן. פעם הוא מזוקן ופעם מגולח, מרכיב משקפיים בתמונה אחת אך לא באחרת. אמנות ההטעיה, מתברר, קריטית לאדם שנודד בין אזורים עוינים.
כמו קלסתרו המתחלף, גם כל אחד מביקוריו בסוריה ובעיראק היה שונה. "אצל המורדים הסורים שרר כאוס טוטאלי. לא היה שירות מודיעין, לא הייתה מערכת בדיקה, ולכן אף אחד לא יכול היה לדעת מי אתה באמת. הצגתי את עצמי כעיתונאי בריטי שתומך במורדים, וזה הספיק להם. הרבה פעמים הייתי צריך להמציא סיפורים על הזהות שלי, בין היתר בגלל שהערבית שאני מדבר היא מזרח־ירושלמית. בכל פעם ששמעו את המבטא היו שואלים אותי אם יש לי קשר לפלסטין, ואני התחמקתי. עם הכורדים בעיראק ובסוריה לא הייתה שום בעיה להזדהות בתור ישראלי. החברים שלי דווקא המליצו לי לשמור זאת בסוד, כי לאסד יש עיניים ואוזניים גם באזורים של הכורדים.
"לאזורים שנמצאים בשליטת אסד או הממשלה העיראקית קשה יותר להיכנס, כי יש להם מודיעין מתקדם. בעיראק ביקשו לראות כתבות שפרסמתי, ורק אחרי שהשתכנעו שהדיווחים שלי לא עוינים את המשטר, הם התירו לי להיכנס".
הביקור האחרון שלו בדמשק התקיים באפריל 2017. "הרבה זמן רציתי להגיע לשם, וזה לא כל כך הלך. ניסיתי לקבל ויזה, כתבתי לשגרירויות של סוריה בצרפת ובביירות, והם לא ענו. בסופו של דבר גיליתי משלחת של תומכי אסד מכמה מדינות שעומדת לבקר בדמשק, וביקשתי להצטרף אליה בתור עיתונאי שתומך במשטר הסורי. ברגע שהם הסכימו, הכול הלך בקלות. המשרד שלהם השיג לי ולעיתונאים נוספים את הוויזה ודאג לכל העניינים.
"טסנו מלונדון לשדה התעופה בביירות, ומשם המשכנו לדמשק, לחומס ולחלב. עשרה ימים הסתובבנו שם ופגשנו שרים, קציני צבא, עיתונאים ואזרחים מן השורה. ניסו לעשות לנו סיור תעמולה. כולם שם דיברו בשבחו של הנשיא אסד, וכמובן נגד ישראל".
מה הייתה ההתרשמות שלך מהאווירה בדמשק?
"המשטר דואג לשמור שם על סוג של נורמליות, ועושה זאת בהצלחה לא מועטה. המרד עדיין נמשך בפרברים בצפון־מזרח העיר, אבל באזורים אחרים יש מסעדות, פאבים ובתי מלון פעילים. יחד עם זאת, יש הרבה עוני. המצב הכלכלי גרוע, והחיים לא קלים.
"זו עיר מאוד היסטורית ויפה, אבל מי שמכיר את צפת וירושלים, לא ממש יתרשם. בפרבר ג'ובאר יש בית כנסת שעדיין פועל, אבל לא רציתי למשוך תשומת לב ולכן לא הלכתי לשם. בכלל, ניסו לשמור עלינו כל הזמן במסגרת הקבוצתית. אם היו שעתיים חופשיות, ביקשו מאיתנו לא לצאת מהמלון. ניסיתי קצת להסתובב חופשי, אבל חברי הקבוצה הבהירו לי שכדאי שאפסיק. בעיר העתיקה של דמשק יש מחסומים בכל מקום, וכשאתה מסתובב לבד, עם דרכון בריטי וזקן, חושדים שאתה אירופי שבא להצטרף למורדים האסלאמיסטים. בהחלט יש פרנויה".
במהלך שהותו בדמשק נפגש ספייר עם שר ההסברה הסורי מוחמד תורג'מאן ועם השר לפיוס לאומי עלי חאידר. "התרשמתי מהם מאוד. גם העיתונאים שסובבים את אסד התגלו כאנשים אינטליגנטים. כמו אסד ואשתו, גם הם נראים מערביים לגמרי. הם מתנהלים בצורה חילונית, שותים אלכוהול, הנשים הולכות ללא כיסוי ראש והגברים מדברים איתן באופן חופשי. צריך להבין – גם אם הם סולדים ממעשיו של נשיא סוריה, אין להם ממש ברירה אלא להישאר לצידו. לרוב מדובר בבני מיעוטים – נוצרים, עלווים ודרוזים, שיודעים שהמרד במשטר הוא מרד אסלאמיסטי־דתי, ולכן להם אין מה לחפש בו. אז הם בוחרים לתמוך באסד הבעייתי, ולא להפיל אותו ולמצוא את מותם מידי אנשי דאעש".
הקונספירציה הישראלית
הביקור של ספייר בדמשק הסתיים מבחינתו באופן חיובי; המשטר הסורי ראה אותו באופן חיובי הרבה פחות. לפני שבועות אחדים, כשנודע שעיתונאי ישראלי הצליח להיפגש עם שני השרים, הדיח אותם אסד מתפקידם.
לדברי ספייר, בסוריה מתקיים שיח ער ומשמעותי בכל הקשור לישראל. מי שמניע את השיח הזה הוא בעיקר המשטר, שמנסה לנקות את שמו: אחת מטענות המורדים האסלאמיסטים היא שאסד אינו אלא סוכן ישראלי שמשרת את טובת הציונים, ולראיה – בגבול הגולן נשמר שקט במשך עשרות שנים. "הנוכחות של ישראל בדמיונם של הסורים ובנרטיב היא בולטת מאוד. יש שם כאלה שמאמינים שכל מלחמת האזרחים שם היא בעצם קנוניה ציונית נגד אסד. לפי התיאוריה הזו, ישראל מנסה לפרק את סוריה אחרי שהבינה שזו המדינה היחידה במזרח התיכון שנשארה נאמנה לערכים הערביים. אנשיו של אסד משתמשים כל הזמן בביטוי 'התוכנית הגדולה' – כביכול תוכנית ישראלית שמטרתה לחלק את סוריה וכך להחליש אותה".
ומה חושבים עלינו אצל המורדים?
"הם לא מדברים כמעט על ישראל. ב־2016 ראיינתי את אחד מהמפקדים שלהם ושמעתי ממנו גרסה אחרת לתיאוריית הקנוניה: הוא טען שישראל ואיראן עושות יד אחת נגד הסונים. אבל חוץ ממנו, מרבית המורדים שפגשתי היו חלק מהאווירה של האביב הערבי, שהמשמעות שלה היא לשים את הצרכים של בני המקום במרכז, ולדחוק הצידה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מבחינתם, סוגיית היחס כלפי ישראל היא עניין ישן שאין זמן להתעסק בו. המחשבה הכללית היא שהפלסטינים צודקים, אבל הרבה יותר דחוף ליצור חיים חדשים בסוריה. לדעתי יש פה גם עניין של התנגדות לחינוך שהמשטר ניסה כל הזמן להחדיר בהם. במשך שנים טענו שם שישראל היא מקור הבעיות של סוריה, ודרך זה הצדיקו את הדיקטטורה של משפחת אסד".
מאז פרוץ המרד נפגש ספייר עם אנשי אופוזיציה רבים, ושמע מהם על התקווה להפיל את משטר אסד. "בשלבים הראשונים של המאבק, התחושות אצלם היו טובות. יכולתי לראות את זה בעיניים של אותם אנשים אמיצים, לוחמים ומפקדים. בירכתי את המזל שיש לי – לראות את המהפכה בזמן אמת ולחוות את התהליך ההיסטורי ואת השינוי הענק שעוברת החברה הסורית".
אלא שנכון לתחילת 2018, מצבו של אסד נראה מבטיח. דאעש ספג מפלות קשות ואחיזתו בסוריה הצטמצמה ונעלמה כמעט לחלוטין, וקבוצות המורדים האחרות עסוקות בעיקר במאבקי הישרדות פנימיים. אני מבקש מספייר לנתח את המציאות הנוכחית בסוריה, ואת הצפוי לה בעתיד. "אין ספק שהמשטר שרד, וימשיך לשרוד", הוא אומר. "השאלה היא האם אסד יוכל לשלוט בכל סוריה כמו בעבר, ואני חושב שלא. האמריקנים כבר הודיעו שהם לא יעזבו את אזור הגבול עם עיראק, והם למעשה מכסים כ־28 אחוזים משטחה של סוריה. גם המרד עדיין קיים ומאתגר את המשטר הסורי. הקשיים שהיו לאסד במאמציו לשלוט על אוכלוסייה סונית עדיין קיימים ולא הולכים לשום מקום. אלה אותם אנשים, והמשמעות היא שסוריה תמשיך להיות מחולקת והקונפליקט יימשך.
"נשיא סוריה אולי נשאר בתפקידו, אבל הוא נחלש בצורה משמעותית. האיראנים לא מבקשים ממנו אישור לפעול בשטחו, וגם הרוסים מתייחסים אליו ככלי שבו הם משתמשים לטובתם. השליטה הרוסית שם היא אבסולוטית, ואתן לך דוגמה קטנה שמעידה על כך. בערב האחרון שלי בדמשק עם משלחת התומכים של אסד, שניים מחברי הקבוצה היו באיזה בר והסתבכו עם חייל רוסי ועם עיתונאי רוסי שהיה שיכור. בשלב מסוים העיתונאי נופף באקדח שלו והתחיל לקלל. החבר'ה שלנו ברחו למלון והתקשרו למשטרה. השאלה הראשונה ששאלו השוטרים בטלפון הייתה האם מדובר ברוסים. ברגע שקיבלו תשובה חיובית, הם הבהירו שהם לא יכולים לעשות שום דבר וניתקו את השיחה. הרוסים מסתובבים בדמשק כמו שליטים, אפילו העיתונאים שלהם נושאים אקדחים ועושים מה שהם רוצים. זאת טעות לומר שסוריה של אסד חוזרת, כי מה שחוזר הוא דבר אחר לגמרי. זאת ישות חלשה וריקה, שמה שממלא אותה זה הכוח של איראן והכוח של רוסיה".
עיתונאי הולך ונעלם
בימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע הסרט "העיתון", בכיכובם של מריל סטריפ וטום הנקס. במרכזו של הסרט עומד המאבק שניהל ה"וושינגטון פוסט" כדי לפרסם את האמת על מלחמת וייטנאם, בעוד הנשיא ניקסון ניסה למנוע מהציבור את המידע הזה. מעבר להיסטוריה האמריקנית של אותן שנים, "העיתון" הוא גם סיפורה של המערכה התמידית בין התקשורת לבין הממשל. בקרב הזה יש חשיבות עליונה לעיתונאי השטח, שבשנים האחרונות הם זן הולך ונעלם.
"כל תעשיית התקשורת עוברת שינוי בגלל האינטרנט וחופש המידע", אומר ספייר. "המודל העסקי הולך ומשתנה, ואנחנו רואים הרבה פחות תקציבים שמופנים לעיתונות שטח. בשנות התשעים עבדתי בלשכת העיתונות הממשלתית, ואני זוכר שהיו אז כל כך הרבה כתבים זרים בישראל. עיתונים קטנים החזיקו כאן צוותים של ארבעה אנשים, כולל צלם וכתב במשרה מלאה. לעיתונים גדולים היו צוותים של עשרה אנשים ויותר. היום הנוכחות של העיתונים הקטנים נעלמה לחלוטין, ולמערכות הגדולות כמו וושינגטון פוסט וניו־יורק טיימס יש פה רק שני אנשים.
"יש פחות משאבים לעיתונים בכלל, ולכן יש פחות תקציבים לעבודת שטח. התוצאה היא בעייתית מאוד. אם רוצים להבין את הצורך בכתבי שטח, די להיזכר בחשיפה של העיתון הצרפתי לה־מונד, שהוכיח שבשאר אל־אסד משתמש בנשק כימי. במקרה הזה העיתון התעקש להשאיר בסוריה שני כתבים מקצועיים, שבמשך שלושה שבועות ישבו על הסיפור כדי להביא את ההוכחות החותכות. לה־מונד שילם להם כדי שיעשו את העבודה העיתונאית הקלאסית, והם ביצעו אותה על הצד הטוב ביותר, ועשו זאת בצורה הירואית. כתב פרילנס צעיר, שמוכר את הכתבות שלו ב־200 דולר, לא היה מגיע בחיים לתוצאה דומה.
"המקצוע הזה בהחלט נמצא בסכנת הכחדה, וזה מסוכן מאוד. אם אנשים לא יהיו בשטח, על מי נוכל לסמוך שיביא לנו את המידע האמיתי? על בלוגרים או עיתונאים שיושבים בבית ובונים מציאות ממוחם? זה לא רק מוריד את רמת השיח ורמת האמינות של המידע שאנחנו צורכים, זה גם גורם לנו להיות עיוורים, וכך דיקטטורים כמו אסד נהנים משקט תעשייתי בעודם מבצעים זוועות לא־אנושיות".
ספייר חוזר אל ימיו של חאפז אל־אסד, ששלח את כוחותיו לרצוח המוני אזרחים סונים בעיר הסורית חמה. "המהלך הראשון שאסד האב עשה לפני הטבח, היה להבטיח שלמקומיים לא תהיה שום דרך לתקשר עם העולם החיצון. גם היום הסורים לא נותנים לכתבים זרים ויזות, הם ניסו לסגור את הגבולות ולמנוע מהעיתונאים להגיע, אך ללא הצלחה. כעיתונאי אני מצהיר שאני וחבריי נמצא דרך לעשות את העבודה שלנו, כי אין לה תחליף. לא יעזור כלום. נצא לשטח, נביא את החומר ונמצא גם מימון לעבודה שלנו. זה מקצוע, וזה מקור פרנסתנו".
אתה מתכוון לחזור לסוריה?
"אחרי מה שפרסמתי על סוריה ועיראק, מן הסתם לרוב המקומות לא אוכל לחזור. אבל מבחינתי, אני פתוח להצעות".
