הסיפור שמאחורי מסע האופניים המשותף של מרטינה צין וקוס וובר מתחיל באפריל 1945. מלחמת העולם השנייה עומדת להסתיים, ובעוד כוחות בעלות הברית מתקדמים לעומק גרמניה, מנסים הנאצים להיפטר במהירות מהאסירים במחנה ברגן־בלזן, כדי שהזוועות שהתחוללו שם לא יתגלו. 7,000 אסירים יוצאים בשלושה טרנספורטים ועולים על רכבות שייקחו אותם למחנה טרזיינשטט שבשטחה של צ'כיה. הרכבת השלישית, שלימים מקבלת את הכינוי "הרכבת האבודה", נוסעת הלוך ושוב במשך שבועיים בין קווי הכוחות הלוחמים, תוך שהיא נקלעת לחילופי אש בין הגרמנים לרוסים. לבסוף היא נעצרת ליד העיירה טרביץ' במזרח גרמניה, שם משחררים חיילי הצבא האדום את הכלואים, אחרי שמאות מהם כבר קיפחו את חייהם.
המסע הקטלני ההוא שוזר בתוכו את סיפורי המשפחות של וובר וצין. הוא הולנדי נוצרי, שסבו נרצח במחנה ברגן־בלזן, תחנת המוצא של הרכבת; היא גיורת גרמנייה, ששני סביה שירתו בוורמאכט, והרכבת האבודה עצרה בתחנה שבכפר הולדתה. כל אחד מהם התגלגל לישראל בדרך אחרת בסוף שנות השמונים, ולפני שש שנים הם נפגשו לראשונה. אז גילו שלמרות העבר המשפחתי השונה של כל אחד מהם, יש גם חוטים שקושרים בין שניהם. בשנת 2015, במלאת 70 שנים לשחרור הרכבת האבודה, החליטו לצאת לרכיבה במסלולה, ולהרגיש באמצעות האופניים את החיבור למקומות שבהם היא עברה. המסע שלהם, 750 קילומטרים אורכו, תועד על ידי הבימאי יוחאי רוזנברג בסרט "רכבת המחשבות".
"המטרה שלנו לא הייתה רק להנציח את זכרם של הנרצחים, אלא גם לספר סיפור של דורות", אומרת צין. "אני אמנם גדלתי כגרמנייה, אבל הסרט עוסק גם במשפחה שלי. יש כאן שכבות של סיפור – על אנשים ועמים, ועל מעגלים שקשורים זה לזה".
"בסופו של דבר זהו מסע של זהות", אומר וובר. "אצלי זו הזהות כנכדו של סבי שהציל יהודים, כבן של אמי. יש כאן ניסיון להבין איך כל זה השפיע עליה, ומה פשר ההתעסקות שלי בשואה והרצון להמשיך ולגור בישראל".
אובדן התמימות
וובר (55) מתגורר כיום במודיעין ועובד כפיזיותרפיסט בבית החולים אלי"ן בירושלים. הוא נולד בהולנד, בכפר הקטן שרמרהורן. בשנות הארבעים מנה הכפר הזה לא יותר מאלף תושבים, אולם לקראת סוף מלחמת העולם השנייה הוסתרו בו כמאתיים בני אדם שהיו מבוקשים על ידי הנאצים, בהם גם יהודים. "להסתיר אזרחים בכפר מפני הגרמנים היה דבר מקובל", אומר וובר, "אך להחביא יהודים – זה כבר היה מעשה לא פשוט".
באביב 1944 דפק על דלת ביתם של סבו וסבתו אחד השכנים, וביקש מהם לתת מחסה לזוג יהודים הולנדים, אלכסנדר דה־חראוט ודיי דה־חראוט־פלסינג. "סבא וסבתא הסכימו, למרות שהיו להם שישה ילדים. הם שיכנו את הזוג בחדר של הילדים הבוגרים שעזבו את הבית. אני חושב שהם לא הבינו את הסכנה שבמעשה". בתקופה ההיא רוב יהדות הולנד כבר נספתה, אבל בכפר לא היו מודעים למתרחש בעולם שבחוץ. עד כדי כך הייתה התמימות רבה, שבני הזוג היהודים לא חששו להסתובב מחוץ לבית ואף צולמו ברחבי הכפר.
שלושה חודשים אחרי הגיעם לשם, איתרו אותם הנאצים. זה קרה לאחר שכמה מתושבי האזור נעצרו ונלקחו לחקירה. אחד מהם, שהיה אחראי על חלוקת תלושי מזון, שוחרר במפתיע כבר באותו היום. לחבריו הוא סיפר שלא אמר דבר לחוקרים, אך באותו לילה הגיעו שוטרים אל הבית שבו הוסתרו שני היהודים. סבו של וובר, ג'קובוס יונקר, נעצר יחד איתם ונשלח למחנה ריכוז של האס־אס בדרום הולנד. "משום מה הגרמנים לא לקחו את סבתא. הם השאירו אותה בבית עם הילדים הקטנים, ביניהם אמי שהייתה אז בת תשע", מספר וובר. "אמא שלי הייתה קשורה מאוד לאביה, ופתאום הוא נעלם בלי שתספיק אפילו להיפרד ממנו".
בספטמבר 44', זמן קצר לפני שחרור דרום הולנד על ידי בעלות הברית, הועבר יונקר למחנה זקסנהאוזן שבגרמניה. כעבור חמישה חודשים, בפברואר 1945, נשלח בטרנספורט של אסירים חולים מזקסנהאוזן לברגן־בלזן, והוחזק שם ב"מחנה הגברים". במחנה סמוך רוכזו אלפי "יהודים להחלפה", שהגרמנים קיוו להשתמש בהם לעסקת שבויים עתידית עם בעלות הברית. בסופו של דבר, מתוך כ־9,000 האסירים הוחלפו רק כ־500, אך בינתיים זכו היהודים ליחס משופר. ב"מחנה הגברים" לעומת זאת שררו תנאים קשים, ורבים מהאסירים לא החזיקו מעמד. בין המתים שם, ככל הידוע, היה גם יונקר.
האם כילד ידעת שסבך היה גיבור?
"בבית לא סיפרו ולא דיברו עליו. בתקופת המלחמה המשפחה הצליחה לשרוד בקושי רב, ואמא נאלצה להסתובב ברחובות בחורף הקשה ולבקש אוכל מאנשים. המצב לא השתפר לאחר שהגרמנים הובסו. אמי רצתה ללמוד סיעוד, אבל נאלצה לעבוד כעוזרת בית אצל משפחות בעלות אמצעים.
"בדומה למה שנהוג בארץ, גם בהולנד יש יום שבו מקיימים טקסים לזכר אירועי המלחמה, ובטלוויזיה מקרינים תוכניות בנושא. אמא שלי ואחותי נהגו ללכת בכל שנה לאנדרטה לזכר הקורבנות, ולכן ידעתי שסבי נהרג במלחמה ושיהודים היו קשורים לסיפור, אבל לא יותר מכך. כשהתבגרתי התחלתי לשאול את אמא על נסיבות מותו, אך היא טענה שאינה זוכרת. אולי לא רצתה לענות, ואולי הדחיקה כל כך עמוק את הימים ההם. מכיוון שלא קיבלתי תשובות, התחלתי לקרוא בעצמי על המלחמה ובהמשך גם על השואה, ולאט־לאט התחוור לי מה אירע".
בשנת 89' הגיע וובר לארץ כדי להתנדב באלי"ן, ומאז הוא מתגורר בישראל. "בהתחלה גרתי בשכונת בית־וגן, קרוב מאוד ל'יד ושם', והתרגשתי לגלות שישראל מכירה בחסידי אומות העולם. כשחזרתי להולנד ביקשתי מדודתי, שהייתה בבית כשסבי נלקח, לספר לי מה קרה לו. מכל המשפחה, היא היחידה שאספה מסמכים לאורך השנים וניסתה לחקור מה עלה בגורלו".
והיא מעולם לא חשבה לשתף את שאר בני המשפחה?
"זה לא עניין אף אחד, לא אותם ולא אחרים. בהולנד לא נהגו לדבר על כך, אנשים עשו מה שעשו והמשיכו הלאה. רק כשהגעתי לארץ הבנתי שמסתתר כאן סיפור גדול. רציתי שסבא וסבתא יוכרו כחסידי אומות העולם, אז העברתי את המסמכים ליד ושם, ואחרי שנתיים הזמינו אותנו לטקס שבו הוענקה להם ההכרה אחרי מותם. הוריי הגיעו ליד ושם, ואמא קיבלה בשמם של סבא וסבתא את המדליה והתעודה. על אף שהיא לא דיברה על הנושא, אני יודע שהיא מאוד העריכה זאת.
"רציתי שגם ייטעו שם עץ לזכרם, אולם אחרי נפילת חומת ברלין הגיעו ליד ושם כל כך הרבה בקשות, שהפסיקו לטעת עצים. באלי"ן החליטו לכבד את זכר סבא וסבתא שלי, ונטעו עץ מאחורי בית החולים. הוא עומד ממש מול הקרון המפורסם של יד ושם".
ידוע לך מה עלה בגורל שני היהודים שהסתתרו בבית?
"שניהם נשלחו למחנה וסטרבורק, הועלו לרכבת האחרונה שיצאה משם לאושוויץ, ואז הופרדו. לא ברור איך ומתי נספה אלכסנדר, אך דיי נשלחה למחנה בצ'כיה ושרדה. אחרי המלחמה היא הגיעה לשיקום בשווייץ ומשם חזרה להולנד והתגוררה בהאג. סבתא שלי איתרה אותה ונסעה אליה, ודיי פתחה לה את הדלת – אבל לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המפגש. סבתי נאלצה לחזור כלעומת שבאה. התברר לנו ששני בני הזוג היו ילדים יחידים, וכנראה לא נותר איש ממשפחותיהם. היה להם ילד כבן שש שהוחבא במקום אחר, וכנראה נשלח לאושוויץ".
העיסוק של וובר בשואה השפיע גם על בני משפחתו, ואפילו על הכפר שבו גדל. ההתעניינות הגוברת בסיפור הובילה לעריכת טקס לכבוד סבו וסבתו, בסיוע שגרירות ישראל בהולנד, והאירוע זכה גם לסיקור תקשורתי.
על "הרכבת האבודה" שמע וובר במקרה. "כשההורים שלי היו בארץ יצאנו לטייל בירושלים בשכונת עין־כרם, ופגשנו זוג יהודים שדיברו הולנדית. די מהר הגענו לסיפורים על המלחמה, והתברר שהוריו של הגבר היו בברגן־בלזן. הוא סיפר שכמו יהודים רבים אחרים שיועדו להחלפה, גם הם יצאו משם ב'רכבת האבודה'. עד אז לא הכרתי את המושג".
לכל אחת מהרכבות שיצאו ממחנה ברגן־בלזן ציפה גורל אחר: הראשונה שוחררה בדרך על ידי הצבא האמריקני, השנייה הגיעה למחנה הריכוז טרזיינשטט, והשלישית היטלטלה הלוך ושוב בתוואי משתנה בין ההפצצות והאזורים הכבושים, כשעליה 2,500 יהודים שסבלו מרעב וממחלות. לבסוף נמלטו ממנה החיילים הגרמנים, והאסירים נותרו ברשות עצמם. כשהגיעו לכפר טרביץ' עלו לרכבת חיילים רוסים, ובכך תם סוף־סוף מסעה. 526 מהנוסעים לא שרדו את התנאים הקשים, ונטמנו בכפר בקבר אחים.
מרגע ששמע וובר על אותה רכבת, היא לא הניחה לו. שוב ושוב, במפגשים שונים ובלתי צפויים, צץ ועלה הסיפור הזה. לבסוף החליט וובר לצלול לעומקו ולחקור אותו מכל כיוון אפשרי.
חשבת שאולי סבא שלך היה על הרכבת?
"לא ממש, כי שלוש הרכבות הסיעו יהודים. מצד שני, היה אזרח הולנדי לא־יהודי עם סיפור דומה לזה של סבא, והוא דווקא הועלה לרכבת. איכשהו הרכבת הזו התחילה לרדוף אחריי, וכבר 15 שנה שאני בתוך הסיפור. כשמרטינה נכנסה לחיי לפני שש שנים, העיסוק הזה קיבל ממד נוסף".
לשתוק עם סבא
"השטן הגיע לאלוהים ואמר לו: ברגן־בלזן זה עסק נפלא. זה יהיה עוד יותר טוב אפילו, אם תשים אותו על גלגלים ותוציא אותו לדרך. (…) בפעם הראשונה אחרי חמישה־עשר חודשים אנחנו שוב יושבים ברכבת. הרגליים שלי נפוחות, הראש שלי כואב, ורק אלוהים יודע אם אגיע בכלל אל היעד. בצהריים הרכבת עצרה וקברנו 15 גופות שמתו מרעב ומטיפוס"
(מתוך "Between Two Streams", יומנו של הפובליציסט והוגה הדעות אבּל הרצברג)
הקשר של מרטינה צין לשואה מגיע מכיוון אחר לגמרי. היא נולדה למשפחה גרמנית שנדדה בין גרמניה לשווייץ ולבסוף השתקעה בכפר הגרמני לינבורג. כשהייתה בת 10, עברה פעם בסלון וראתה על מסך הטלוויזיה רכבת ואסירים במחנה. התמונות זעזעו אותה, אך כששאלה את הוריה מי מצולם שם, הם כיבו מיד את הטלוויזיה ושלחו אותה לישון. "את עוד קטנה", אמרו לה.
"בילדותי לא למדנו דבר על השואה", היא מספרת. "למעשה לא הזכירו בבית הספר את מלחמת העולם השנייה, וגם לא את הראשונה. בשיעורי היסטוריה הגענו רק עד נפוליאון. עד היום זו טראומה שמשתיקים. זה המסר שאיתו גדלתי – אל תתעסקי במה שקרה. כשניסיתי לשאול ולברר על אודות השואה, הוריי לא הסכימו לדבר על הנושא. אבל את התמונה שראיתי בטלוויזיה בגיל עשר, לא אשכח לעולם".
כשבגרה התברר לה איזה מטען נושאת משפחתה משנות המלחמה. "סבי מצד אבי גויס לוורמאכט זמן קצר לאחר חתונתו, הגיע לעוד חופשה קצרה, יצא שוב ומעולם לא חזר. ככל הנראה הוא נהרג בחזית הרוסית. סבי היה אחד מחמישה אחים, ונחשב לטוב שבהם. התאים לו להתגייס, מתוך תפיסה של מחויבות לכלל. אחיו הצעיר התחמק מגיוס, ברח לנורבגיה, וכשחזר נשא לאישה את סבתי. דווקא הוא ספג ביקורת מהמשפחה על כך שברח. כשאני שואלת את אבא האם הוא מעוניין לדעת מה עלה בגורל אביו, או לפחות היכן נהרג, הוא מיד מתחמק: 'למה את חופרת? זה פצע שנסגר, אז אל תפתחי אותו'.
"סבי מצד אמי נשלח גם הוא להילחם ברוסים, נפל בשבי והוחזק בסיביר בתנאים קשים מאוד. כשחזר משם, אמי פתחה לו את דלת הבית ונבהלה ממנו. הוא היה זר מוחלט מבחינתה. 'זה אבא שלך', אמרה לה סבתי, אבל אמי התקשתה לקבל זאת".
את הסבא הזה צין כבר הכירה ואהבה. "אני זוכרת אותו יושב בגינה ימים שלמים בשתיקה. ישבתי על ברכיו שעות".
מה היית שואלת אותו, לו יכולת לפגוש בו שוב?
צין מתקשה למצוא מילים. "זו שאלה שאני צריכה לחשוב עליה, עכשיו כשאני יודעת כל כך הרבה על מה שאירע במלחמה", היא עונה לבסוף.
כשלמדה פיזיותרפיה בעיר פרייבורג, הכירה בחור ישראלי. "הרומן בינינו שגשג, וכך בשנת 86' הגעתי לארץ בפעם הראשונה. לא דיברתי את השפה, המקום היה זר, ובכל זאת מיד עם הנחיתה כאן הרגשתי שהגעתי הביתה. החיבור שלי לישראל היה מאוד חזק וטבעי".
כאן בארץ היא נחשפה לראשונה לתיאור הזוועות שחוללו הנאצים. "עד אז לא הייתה לי תודעת שואה בכלל, ופתאום שמעתי את סיפורי הניצולים. כשחזרתי לגרמניה שקעתי בקריאת ספרים על ישראל, על יהדות ועל המלחמה. קראתי בלי סוף, עד שהמשפחה והחברים כבר ביקשו שאפסיק. האמביוולנטיות שלהם גברה כשהודעתי שאני מתחתנת עם החבר ועוברת לגור בישראל. דווקא בארץ קיבלו אותי בזרועות פתוחות, בעוד בגרמניה אני מרגישה עדיין שיש פחד מזרוּת".
בשנותיה הראשונות בישראל עבדה צין בבית לוינשטיין ואחר כך בבית אבות, מה שזימן לה שיחות נוספות עם דור הניצולים. "אלו אנשים שלא דיברו עם אף אחד אחר, אבל משום מה בפניי הם שפכו את הלב".
שלושה ילדים נולדו לה ולבעלה הישראלי. אף שלמדה עברית, בבית המשיכה צין לדבר גרמנית, "וזה מאוד פגע בילדיי. כשהבן שלי היה בכיתה א', ילדים כינו אותו 'נאצי'. מנהלת בית הספר ניסתה להרגיע אותנו ש'זה רק דיבור של ילדים', אבל לי זה מאוד הכאיב. גם בתי השנייה ספגה לא פעם קללות, כששמעו אותה מדברת בגרמנית".
עוד כשעלתה ארצה חשבה צין להתגייר, אולם לא סיימה את התהליך. לפני כעשר שנים, בעודה רוכבת על אופניה באימון שגרתי, פגע בה רכב שנסע במהירות גבוהה, והיא נפצעה באורח קשה מאוד. לאחר שהחלימה, חשה צורך לברך את ברכת הגומל. "באותה תקופה התגרשתי, ופתאום הרגשתי שהגיע הזמן שאתגייר. הרצון להיות יהודייה לא עזב אותי כל השנים. הילדים שלי כעסו עליי כשגדלו והבינו שלא מספיק להתגורר כאן כדי להיחשב יהודים. אבל כשהם נחשפו לגיור דרך 'נתיב' בצבא, הם הודו לי – 'זו זכות ללמוד כאן יהדות וציונות, תודה רבה לך אמא', הם אמרו. המילים שלהם היו מאוד משמעותיות עבורי. התחלנו לשמור שבת יחד ולקיים מצוות, וזו הייתה עבורי סגירת מעגל. מאז הגיור שלי גם הוריי מחוברים יותר ליהדות, ופעילים בארגון יהודי־גרמני".
לסיפור "הרכבת האבודה" היא התוודעה לאחר שהכירה את וובר. "כשהוא שאל מהיכן אני, עניתי 'ממקום קטן שאף אחד לא מכיר'. להפתעתי הוא דווקא שמע על הכפר הזה, כי הרכבת ההיא עצרה שם לזמן קצר. כילדה חלפתי על פני התחנה בכל יום כשרכבתי על האופניים בדרך לבית הספר, אבל מעולם לא ידעתי על מה שקרה שם במלחמה".
היום וובר וצין מתגוררים יחד במודיעין. במקביל לעבודתה כפיזיותרפיסטית, צין היא טריאתלטית מקצועית שמשתתפת בתחרויות רבות ברחבי העולם. לפני כשנה זכתה במקום הרביעי בתחרות "איירון מן" שהתקיימה באירופה.
ב־2015 החליטו השניים כאמור לצאת למסע אופניים בנתיבה של הרכבת האבודה. לפי התוכנית המקורית, לא היו אמורות להתלוות אליהם מצלמות. "רצינו לרכוב יחד בשבילים רק עם המחשבות שלנו, בלי אנשים נוספים ובטח שלא עם צוות הפקה. אבל כשחברים שמעו על הרעיון, הם שכנעו אותנו שצריך לתעד זאת", אומר וובר. שבועיים לפני הטיסה שלהם לגרמניה נוצר חיבור עם המפיק רון עופר והבימאי יוחאי רוזנברג (שחתום גם על "המרפא הפצוע"). "את רוב המסע יוחאי צילם ולא צוות גדול, כי בכל זאת רצינו חוויה פנימית ושקטה".
והמצלמה בסופו של דבר לא פגעה באווירה שרציתם?
“זה לא היה פשוט", מחייך וובר, וצין מוסיפה: "בשנה הבאה אני רוצה לרכוב שוב, הפעם לבד, בלי להצטלם”.
שרשרת של טראומה
במהלך מסעם של השניים, על רקע שדות ירוקים ועצים הנמתחים כלפי מעלה, מהדהד קולה של צין הקוראת מיומנו של הרצברג: "הרכבת שלנו נראית בדיוק כמו רכבת צבאית, חוץ מזה שהיא מקושטת בדגל לבן גדול, שעליו תלינו את כל התקוות שלנו. האם נחזיק מעמד? אחרי חמש שנים של מלחמה, אחרי כל מה שעברנו, למות דווקא ברגעי הסיום? האם לא נזכה לרחמים?"
בעדינות רבה משרטט הסרט את עברם האישי של וובר וצין, יחד עם דרך חייהם בהווה. למרות האפקט המצנן של נוכחות המצלמות, המסע מוציא מהם רגשות מודחקים. וובר למשל נשבר כשהוא קורא את תפילת "יזכור" במחנה ברגן־בלזן, או כשהוא מנסה ללא הצלחה להיזכר בתפילה שנהג לומר עם אמו לפני השינה. "אנחנו חיים לפעמים כמו באיזו רכבת הרים", אומרת צין באנדרטת השואה בברלין. כשהיא מסתובבת עם אופניה בין הקוביות השחורות שנראות כמצבות, צף העומס הרגשי העצום: "איפה גדלתי, איך גדלתי", היא ממלמלת. "איפה הייתי היום אילו הסבים שלי היו מסכימים להחביא בביתם יהודים, כמו שעשו במשפחתו של קוס. הייתי רוצה להפוך את הדברים".
"הסבים שלי משני הצדדים הלכו אחרי היטלר", אומרת לנו צין. "מה אני הייתי עושה? האם הייתי מסוגלת להחביא ולסייע? בגלל שאלות כאלה החלטנו לתעד את המסע שלנו: מבחינתנו זה אמצעי להנחיל את הסיפור לדורות הבאים".
המצלמה מתעדת אותם כשהם נפגשים עם צעירים גרמנים, עם צאצא של נהג אחת הרכבות, וגם עם הוריהם. אמו של וובר – שמאז הלכה לעולמה – נפתחת ומספרת לראשונה על ילדותה. הוריה של צין, שיודעים לומר בעברית "רכבת" ו"שלום", עדיין לא מוכנים לדבר על העבר.
"מהרגע הראשון הבנו שיש כאן סיפור עומק", אומר רוזנברג. "לכן בחרנו לצלם גם בתחנות שהן לא בהכרח חלק מתוואי הרכבת, אבל משמעותיות לשניהם. אני מאמין שלסיפור יש כוח לרפא, ואכן, יצירת הסרט פתחה הזדמנות לגעת בנושאים שלא נפתחו עד כה. ביקשתי מקוס כמה פעמים שישאל את אמו על הרגע שבו נלקח אביה. הוא אמר שהיא לא זוכרת, אבל אני התעקשתי, ולבסוף היא שיתפה בזיכרונות. אולי דרך השאלות שלו, קוס עוצר שרשרת של טראומה ושל ריחוק, וזה מאפשר התבוננות ותיקון. בהקשר הזה שמעתי לאחרונה משפט שאהבתי: מי שלא מספר את הסיפור שלו, כיחיד וכעם – נידון לשחזר אותו עד אינסוף. מעבר לכך, נמשכתי גם לעובדה ששניהם עוסקים במגע ובגוף, בהיותם פיזיותרפיסטים וספורטאים. אלו תחומים שמסייעים לשחרר ולנוע קדימה”.
"הרכיבה לאורך המסלול היא מעין הנצחה לסבא שלי, שעשה חלק מהדרך הזו אבל בכיוון ההפוך", אומר וובר. "עם השנים הבנתי שאמנם אנחנו לא יהודים, אבל אנחנו מתנהלים כמו דור ראשון ושני לשואה. יש תיאוריה שאומרת שבמשפחות של ניצולי שואה, יש תמיד ילד אחד שבוחר להמשיך את הסיפור, להיות 'נר הזיכרון' המשפחתי. אז אני מבצע את התפקיד".
הסרט "רכבת המחשבות" זמין לצפייה עד מוצאי יום השואה:
Train of Thoughts from Ron Ofer on Vimeo.
