הפגישה שלי עם בני הדור השני והשלישי למקימי ההתיישבות ביהודה ושומרון מתקיימת בבית קפה ירושלמי, אף שהנוכחים, כמעט כולם, הם מתנחלים בעצמם. אפשר לומר שאנחנו הולכים בדרכיה של מועצת יש"ע המיתולוגית, שהשתכנה דווקא בירושלים – הן בגלל הקרבה למוקדי ההשפעה, והן משום שהבירה היא פשוט מקום טוב באמצע, עבור נציגים מכל חבלי הארץ שמעבר לקו הירוק.
עם רוב אבותיהם של היושבים סביב השולחן עבדתי שנים ארוכות, כדוברת או כעוזרת פרלמנטרית. עכשיו, כשאני משוחחת עם "הבנים של" ו"הנכדים של", אני סקרנית לדעת מה משמעות המעמד הזה לגביהם – איך הוא עיצב את חייהם, את המקצוע שלהם, את הזיכרונות שלהם. מה טוב בהגדרה הזו, ומה רע בה. לפחות באופן חלקי, החוויה הקולקטיבית הזו מוכרת לי אישית: גם אותי שאלו לא פעם אם אני "הבת של" או "הנכדה של", וכשהודיתי שכן – שאבא הוא ח"כ אריה אלדד מהאיחוד הלאומי, שסבא הוא בכיר הלח"י ישראל אלדד – היו מבקשים ממני למסור להם משהו בדחיפות, מתוך ביטחון מלא שהמפה המדינית תשתנה אם רק ישמעו את הבשורה הזאת.
כשמכנים אתכם "הבן של", או "הנכדה של", זה מקטין אתכם?
שרה העצני־כהן: "ממש לא, אני גאה בזה. לכן גם שמרתי את שם נעוריי, שהפך להיות חלק מהאישיות שלי, מהזהות שלי. השם 'העצני' מזוהה מאוד עם המשפחה שלנו, אין כמעט משפחות נוספות שנקראות כך. תמיד היה לי האות הזה על המצח. בשנים מסוימות זה היה אות קין, באיזשהו שלב עברתי לגישת ה'תקפצו לי', והיום זהו אות של גאווה.
"למדתי במסגרות שהן שונות מהותית מהמקום שבו גדלתי. בכיתה ט' התחלתי לנסוע לבית הספר בויאר בירושלים, שזה מוסד מאוד אליטיסטי, והמורים בו היו מאוד חד־גוניים. שני מורים היו ימנים, אבל הרוב הגדול היו שמאל, והם דאגו להגיד את זה. אז בהתחלה קריית־ארבע והעצני היו עול מבחינתי, כי אמנם שתיתי אקטואליה והייתי מעורבת, אבל כטינאייג'רית לא תמיד בא לך לדבר על פוליטיקה. אגב, המורה לספרות, שהייתה ועודנה מרצ ושמאלה, היא עד היום חברה שלי, ומזמינה אותי לדבר עם התלמידים שלה".
יעל ישראל: "כששואלים אותי 'את הבת של אורי?', אני עונה – 'וחגית'. כי היא זו שהייתה שם, בניגוד לאבא", היא מחייכת. "אמא מספרת שכשהגיעו מים עד נפש וכלו כל הקיצין, היא הייתה מתקשרת לאבא שלי ואומרת לו 'אתה זוכר שב־23:30 יש לך פגישה עם גרעין אריאל?'. זו הייתה הדרך היחידה להחזיר אותו הביתה, כי אם לא קוראים למשפחה 'גרעין', הוא לא בא. מעבר לכך, באמת יש לי המון הערכה אליה. היא עשתה את הצעד המשמעותי של לעבור מקיבוץ חילוני, מעגן־מיכאל, לדת ולהתנחלויות. לה באמת הייתה התמודדות קשה".
מנורה חזני: "אני ממש סבלתי מההגדרה 'בת של'. הזדהיתי עם הערכים של אבא, אבל רציתי לבנות את עצמי. גם השם הפרטי שלי הוא ממש נדיר, ולא סבלתי אותו. כשרציתי להאמין בעצמי – זה היה קשה. הייתי צריכה הרבה זמן ועבודה כדי לראות את היכולות והכישרונות שלי בפני עצמי, בלי קשר למה שמצפים ממני או לעובדה שאני הבת של. לקח לי שנים להבין שאנשים נותנים לי קרדיט בגלל השם קצובר, ושזה יכול להעצים אותי. כשהייתי מאוד רגישה וחסרת ביטחון, הקרדיט הזה עזר. הבנתי שכמו שטורקים לי דלתות בגלל השם שלי, דלתות אחרות יכולות להיפתח בזכותו, ואני יכולה להתחיל להשתמש בו בלי להתבייש. כמו שאני מפסידה בגללו – אני יכולה גם להרוויח. זה לא חוסר יושר. מאז אני חיה בהרמוניה".
נורית ממליה: "שילמתי מחיר על השם ולרשטיין, כי הלכתי לעבוד ב'אמנה', וברור שכולם חשבו בליבם 'טוב, אנחנו יודעים למה את פה'. תביני, לפני שהתקבלתי לתפקיד רכזת גרעינים באמנה בחצי משרה, הייתי צריכה לגבש שני גרעינים שלמים שבכל אחד מהם 15 משפחות, רק כדי שאוכל להגיע לשלב של ריאיון אצל זמביש. ולמרות זאת, אנשים עדיין חשבו: 'טוב, היא הבת של פנחס'. מי ישמע, המשכורות של אמנה, בשביל זה כדאי לי להשתחל לשם. גם כשמגיע עובד חדש ומציגים בפניו את כולם, עליי אומרים 'וזאת הבת של פנחס'. אבל אני פה בזכות עצמי! הבאתי תועלת מרובה, היום אני גם רכזת גרעינים וגם מנהלת מכירות, אני מכניסה כסף! בשלב מסוים החלטתי לבדל את עצמי, והלכתי ללמוד משפטים. נהייתי עורכת דין, מה שדיבר אל הבוסים שלי באמנה, כי הם מהדור הקודם וזה מקצוע שנחשב אצלם".
אמיתי פורת: "גם אני, כמו שרה, עברתי את שלושת השלבים: העול, ה'תקפצו לי' וההשלמה. היום מאוד ברור לי שאני תבנית נוף מולדתי המשפחתית. בכולנו, כל האחים, מוטמע משהו עמוק מאבא שלנו, למרות השוני בינינו.
"אחי רועי, שהיה פרוע ומרדן יותר ממני, היה נוסע בטרמפים בכל הארץ, ומדי פעם היו מדברים איתו פוליטיקה. היה לו אז שיער ארוך, הוא לא חבש כיפה, כך שלא היה אפשר לנחש לאיזה מגזר הוא שייך. יום אחד הוא עולה על טרמפ בכביש הבקעה, ולאורך שעתיים של נסיעה, הנהג מדבר איתו על 'מגלגל העיניים'. זה השם שיוסי שריד הצמיד לאבא שלי – כלומר, כשיש למשל טרור יהודי, חנן פורת מגלגל עיניים. כשאחי ירד מהטרמפ הוא הודה לנהג ואמר: 'דרך אגב, אני הבן של מגלגל העיניים. שיהיה לך יום טוב'. אז כן, זה ליווה אותנו לטוב ולרע, לאורך כל הדרך".
דג או תפוח אדמה
היום מכהן אמיתי פורת כמזכ"ל הקיבוץ הדתי. תוך כדי השיחה, הוא וממליה מתאמים שליחת גרעינים לקיבוצים. יעל ישראל רואה זאת ומחייכת: "זה בדיוק כמו אבא שלי. כל הזמן הוא היה סוגר משהו. בחתונות, לא משנה היכן – תמיד יש מה לעשות, אין מפגש שהוא לא הזדמנות להתקדם. תמיד פרקטי".
זה מתאים לו ולפנחס ולרשטיין, אני משערת שגם לקצובר, אבל אני לא בטוחה לגבי חנן פורת ואליקים העצני. הם יותר דמויות של רעיונות.
פורת: "אבא שלי ניסה להיות בשני העולמות כאחד, אבל נכון, הוא היה יותר בזה של הרעיון".
העצני־כהן: "בחתונה שלי, סבא שלי יצא החוצה וקרא ספר".
ממליה: "החתונה שלי התקיימה ערב הקפאת הבנייה ביו"ש. זמביש וכל ראשי המועצות ישבו בחדר של מנהל האולם, וחתמו על היתרי בנייה. אבל אם את שואלת על הפער בין העולמות – אבא שלי תמיד אומר 'אנחנו היינו מלאים בהתלהבות, רצינו מאוד לעשות, וחנן הסביר לנו מה אנחנו חושבים'. חנן היה מביא משהו שהרב צבי יהודה קוק אמר, ואבא שלי היה יושב שם עם עוד חברים, שגם הם גלמים לגמרי כשמדובר בדברי הרב צבי יהודה, ושואל 'אבל תכל'ס, מה צריך לעשות?'"
חזני: "הרב מנחם פליקס, חנן פורת ואבא שלי אהבו זה את זה אהבת נפש, ויחד עם זאת היו להם הרבה ויכוחים אידיאולוגיים, ולא הייתה להם בעיה לרדת אחד על השני. חנן תמיד רצה שהכול יהיה בשלום ובהרמוניה, לא ללכת נגד אם לא חייבים. הייתה לו יכולת הסברה מדהימה, והוא היה מצליח לשכנע אנשים שלא הייתם מאמינים שזה אפשרי אצלם. אבל את אבא שלי ואת הרב פליקס זה עצבן, כי זה עיכב אותם. בעליות לשומרון, למשל, הם היו מעוניינים לרוץ קדימה בלי להתחשב במה שהעולם יגיד, וחנן התנגד. זה היה מקור המתח העיקרי ביניהם, ואני חושבת שהמתח הזה היה טוב. זה לא שצד אחד צדק והאחר טעה; שני הצדדים נבנו. הגישה של חנן עזרה להם לקבל תמיכה בדעת הקהל, אבל גם הקוצים בישבן קידמו דברים".
עברתם בילדותכם חוויות ייחודיות לכם בגלל היותכם "בנים של" – כמו הקמה, עלייה לקרקע, פינוי, מעצר?
"לי יש כמה זיכרונות כאלה", אומרת יעל ישראל. "למשל מפינוי תלמי־יוסף בחבל ימית. הייתי אז פיצית, בת שלוש אולי, ועליתי לבד על סולם בדרך לגג בלי לדעת איפה ההורים שלי. הם אולי היו על הגג הזה או מתחתיו, אבל הם בטח היו עסוקים מאוד".
ממליה: "וזה שונה מחברייך? כולם היו בימית אז. אני לא חושבת שנחשפתי לאירועים שונים מאלו שעברו החברים שלי".
יעל ישראל: "אני לא יודעת אם זה שונה מחבריי, אלה פשוט הזיכרונות שלי. ואני זוכרת גם איזו הפגנה או שביתת רעב, ואנחנו באוהלים, חורף קר שאפשר למות, מכסים אותי במזרנים כי קפוא. ועוד זיכרון שקשה לי לתארך: אני נוסעת עם אבא שלי לאיזה סיור בשומרון עם עיתונאית מ'הארץ', והיא כולה נרגשת מהעובדה שהוא עצר ונתן לפלסטיניות לחצות את הכביש, ולא ירה בהן. פתאום הבנתי את הפער בינינו לבין איך שתופסים אותנו. אה, וכשהייתי במעצר…"
חמודה, זה לא משפט שמתחילים ב־ו' החיבור. למה היית במעצר?
"כי אני חננה. זו הייתה תקופה של הפגנות, לא זוכרת על מה. היינו קבוצת נערות בנות 14, עמדנו בגבעה הצרפתית על המדרכה, ובאו שוטרים ואמרו לנו להיכנס לניידת. הגענו למגרש הרוסים, צילמו אותנו, לקחו טביעות אצבע, הפרידו אותנו זו מזו ושמו אותי בתא עם בגירות – שתי זונות ונרקומנית. פתאום הייתה הפסקת חשמל, וכולן צועקות. היה מפחיד נורא. אין טלפונים ניידים, אין כלום. כשנתנו לי להתקשר הביתה, אמא אומרת לי – גם אבא במעצר, הוא לא יכול לשחרר אותך (צוחקת). מי ששחרר אותי בסוף היה הרב יואל בן־נון, ראש האולפנה שבה למדתי אז. בעיניי הוא האיש הכי מדהים בעולם, אני אוהבת אותו אהבת נפש".
חזני: "גם אני זוכרת הפגנות, שלושה ימים בירושלים, חמישה ימים בתל־אביב. זה לא היה מחנה קיץ, אלא ממש הפגנה. היה ברור לאבא שנלך לשם, ואנחנו היינו מסורים עד הסוף, גם אם לא נהנינו בכלל. כנערה חדורת להט אידיאולוגי, הייתי בטוחה שההפגנות יעזרו".
ממליה: "בזמן המאבק על גבעת האולפנה היה דיון איך צריך להתפנות – כמו שק תפוחי אדמה או כמו דגים שמפרפרים. אני לא הבנתי מה נסגר בסוף, ובזמן שהתלבטתי, פתאום שמתי לב שפינו את כולם ורק אני נשארתי. מצאתי את עצמי לבד בגבעת האולפנה. זה היה מבאס".
פורת: "הייתי בימית חצי שנה, בגיל עשר. בתור ילד, זו הייתה הפעם היחידה שגרתי בחברה לגמרי אחרת. סוף־סוף חייתי עם חילונים! אני זוכר שדיברו על התנגדות פסיבית. אמא שלי אמרה לי שלא אבלבל במוח, אני לא חלק מהמאבק, ואני לא צריך להיות בתוך העיסוק הזה. אבל אני חשבתי שלא יכול להיות שלא אתנגד פסיבית לפחות. חיכיתי כבר להתנגד פסיבית. ואז הגיע הפינוי, ומכיוון שהייתי ילד, שלחו חיילות לפנות אותי. קשה לתאר את העלבון. לקחו אותי לאיזה אוטובוס, בלי ההורים שלי, והתחלתי לבכות. אחי הצעיר, שנה מתחתיי, הוכנס לאותו אוטובוס, ירד מהדלת השנייה והלך הביתה. אחר כך הוא והדוד שלי חילצו אותי משם. במשך שנים עוד היה לנו אלבום תמונות מהעקירה, והיינו שרים שירי סיני, עד שנמאס לנו".
ישראל: "לנו יש עדיין פוסטרים ענקיים של 'אל נא תעקור נטוע'".
ממליה: "אני זוכרת שבגן חובה למדנו את 'על כל אלה'. חזרתי הביתה, נעמדתי ושרתי את כל השיר, ופתאום אבא שלי מתחיל לבכות. זה לא נעים שאבא בוכה, חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר".
פורת: "אבא שלי עבר חוויה טראומטית מאוד בגוש קטיף. זה שבר אותו, אבל לא ראו את זה".
ישראל: "דווקא ראו. אני זוכרת שחשבתי עליו, איך בן־אדם יכול לשחרר את ירושלים בששת הימים וגם לראות את הדבר הזה. אלו קצוות שלא ברור איך אפשר להכיל אותם".
הקרב על הנראטיב
ההורים שלכם החליטו להפוך את האידיאולוגיה לעיסוקם המרכזי, וכמו שציינה יעל ישראל, אתם כילדים לא ראיתם את אבא בבית. זה יצר משקעים?
ממליה: "הרבה אנשים לא ראו את אבא שלהם. יש יתרון גדול כשאתה גדל בבית מוכוון מטרה. זה בריא לילדים. כשהאמא היא שותפה ולא קורבן – הילדים יוצאים בריאים ושמחים".
ישראל: "אבא שלי אומר ששלושה ימים בשבוע הוא נמצא בבית מוקדם: שישי לפני השקיעה, שבת כל היום, ועוד איזה יום, או שיצא או שלא".
פורת: "יש לי הערכה עצומה, אולי אפילו הערצה, כלפי מה שההורים שלי עשו. העובדה ש'אבא לא בבית' היוותה דוגמה אישית של מהי שליחות, והדבר הזה הוא חלק ממני. אני חושב שזה נתן המון – בהכוונה, בדרך, בבניין האישיות. לא הרגשנו שלא אכפת לו מאיתנו, אלא שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר".
העצני־כהן: "אני למדתי להעריץ גם את בנות הזוג. סבתא שלי נפטרה לאחרונה, וסביב האירוע המטלטל הזה הבנתי שהיא הייתה עמוד התווך. היא וסבא שלי הקימו ובנו משפחה במרכז הארץ, ואז יום אחד קמו ועברו להר טרשים קירח שהקור בו חודר את העצמות, והם חילונים וכולם סביבם דתיים, וסבתא הייתה צריכה להתמודד עם גידול הילדים אחרי שעקרה אותם מהחברים שלהם ושתלה אותם במקום אחר לגמרי".
חזני: "בלי הנשים כל זה לא היה קורה. הן החזיקו את הבית, את הילדים. לקח לי זמן להבין שמסירות כמו זו שהייתה להורים שלי אינה מובנת מאליה. הטוטליות שלהם סביב השליחות והרעיון – זה מדהים. וכל זה לא מאינטרס אישי, הם אף פעם לא ניסו לקדם את עצמם. הם עשו כל מה שצריך, קל או קשה, נוח או לא נוח – מלפנות את הזבל ועד לדבר בתקשורת. היום אין מנהיגות נקייה ואידיאלית עד כדי כך. זה דבר נדיר, שהולך ונעלם".
"מעבר למסירות הזו, שבגללה אין יום ואין לילה במשך המון שנים, יש באבא שלי יכולת להרחיק ראות", אומרת יעל ישראל. "אני מסתכלת על כפר־אדומים היום. כשאבא הגיע לשם בגרעין המייסד שהתיישב במישור אדומים – אני לא יודעת איך הוא חלם את זה, איך הוא העז לדרוש שטח בגודל של רמת־גן. מי היה יכול לחשוב ככה בכלל, להאמין שזה יקרה, ולהמשיך להילחם על זה".
העצני־כהן: "עוד דבר מדהים זה שנתנו להם. שחשבו שהם נורמלים".
ישראל: "אף אחד לא חשב שהם נורמלים, אבל הם חפרו!"
כשגדלתם, חברים היו מבקשים מכם פרוטקציות?
ממליה: "עד היום מבקשים ממני. הבעיה היא שאבא שלי לא עשה גם לנו פרוטקציות. כשחיפשנו עבודה, ידענו שלא נעבוד בבנימין. אסור היה לנו להגיש בקשה למלגה לסטודנטים ממועצת בנימין, כי אבא היה חותם על המלגה הזו. לכולנו היה שלב שבו היינו מובטלים, ואבא לא עזר בכלל. אבל זה לא מנע מאנשים להמשיך לבקש מאיתנו פרוטקציות".
ישראל: "חבל שלא ידעתי על זה. את מבינה, גם אבא שלי לא עזר לנו. אז אני הייתי צריכה ללכת לאבא שלך ואת לשלי, וככה היינו סוגרות את הפינה".
חזני: "אצלנו במשפחה 'פרוטקציה' זאת המילה הכי גסה, אסור להשתמש בה אף פעם. גם אבא שלי וגם דוד שלי (צבי קצובר, לשעבר ראש מועצת קריית־ארבע – ק"א) תמיד שמים את המשפחה בסוף התור. אמא שלי צוחקת שאבא מודד כל הזמן את הסנטימטרים במרפסת כדי להוסיף לארנונה, שחס ושלום לא יהיה מצב… אני פשוט חשבתי ששום אבא לא רוצה לעזור, אבל כשלפני הגירוש מגוש קטיף עצרו אותי בבאר־שבע, השר לשעבר יצחק לוי התערב למעני. פתאום אני קולטת שיש אנשים שכן עוזרים!"
קרה שדווקא אתם, הצעירים, חשתם צורך לגונן על ההורים שלכם, להיחלץ לעזרתם?
"היה רגע אחד כואב במיוחד, אחרי רצח רבין", אומרת יעל ישראל. "אבא שלי היה אז ראש מועצת יש"ע, והאשימו אותו באופן אישי. לי זה היה ממש קשה".
חווית ביקורת פנים־מגזרית נגד אבא שלך, אחרי אירועי כפר־מימון? טענו אז שמועצת יש"ע הוליכה שולל את המפגינים, וכלל לא התכוונה להצעיד אותם לגוש קטיף.
"אני יודעת שאבא היה מאוד מאוכזב ממה שקרה שם. הוא אמר שהוא לא היה בפורום קבלת ההחלטות".
פורת: "לנו הייתה לאחרונה תקרית עם 'הארץ', כשרוגל אלפר כיסח את אבא שלי בצורה קיצונית, על 'פורים שמח' (הערוץ הראשון הראה את חנן פורת, שעות אחדות לאחר הטבח במערת המכפלה, מחלק משלוחי מנות בקריית־ארבע ומאחל 'פורים שמח'. מיד לאחר מכן גינה פורת את הטבח, אך הדברים הללו לא שודרו – ק"א). זה גרם למשפחה לתגובה אמוציונלית מאוד, דבר שלא קורה אצלנו הרבה. אחי הצעיר כתב תגובה יפה לאלפר. כמו שאמר אריק איינשטיין – ממנו אני אפילו לא מתעלם".
העצני־כהן: "לי הייתה תקרית עם ברק רביד. הוא נכנס בסבא שלי וטען שהסית לרצח רבין. חתיכת חצוף! התקפנו אותו ברשתות החברתיות, והוא עוד יחטוף".
ממליה: "איזה כיף לכם שאתם מגיבים. אנחנו שותקים, לא יודעים להגיב. אומרים לעצמנו – מישהו כבר יעשה עם זה משהו, בואו נדפדף".
העצני־כהן: "אבל זאת בעיה, כי אחר כך יש נראטיב שמתעצב. מה שעכשיו הוצא מהקשרו, יהפוך בשנה הבאה להיות האמת".
פורת: "ואנשים ימחזרו את זה".
איך מורדים במורד
אז האם התפוחים שהתקבצו כאן נשארו כולם קרובים לעץ? ואולי התגלגלו מעט הלאה, לשדות אחרים? "אני לא מתחברת לפוליטיקה, אבל מרגישה שאני ממשיכה את לב העשייה של אבא", אומרת יעל ישראל. "בעבר עבדתי בעמותת 'ירוק עכשיו', שעוסקת באיכות הסביבה ביו"ש, וזה התחבר לאהבה ולדאגה של אבא לאדמה הזאת. היום אני מלווה רוחנית של חולים וחברה בוועד המנהל של העמותה לליווי רוחני, וגם זו אהבה, הפעם לאדם. במובן הזה אני לגמרי ממשיכה אותו. בכל המעגלים האלה, וגם כשהתחתנתי עם מישהו שאביו ז"ל היה בהנהלה של 'הקרן החדשה', תמיד הרגשתי שאני מייצגת את היכולת להיות גם מתנחל וגם בן־אדם. כן, במקביל!"
העצני־כהן: "אני מרגישה שאני קצת ממשיכה של סבי, גם בתנועת 'ישראל שלי' שאני עומדת בראשה, וגם בכתיבה. יריב אופנהיימר פגש אותי פעם מחוץ לאיזה אולפן ושאל: 'תגידי, כולכם חושבים אותו דבר? אף אחד לא מרד? אף אחד לא כפר באידיאולוגיה של סבא?'. עניתי לו שאנחנו בית מלא אהבה וגם רציונלי מאוד, מסבירים אצלנו דברים. לכן כולנו ממשיכי דרכו של סבא ברמה הרעיונית".
פורת: "גם בעניין הזה עברתי שלבים, שבמבט אובייקטיבי הם די טריוויאליים. קודם כול, אצל רוב האחים שלי יש גן מרדני. בזה אנחנו דומים לאבא", הוא צוחק.
איך אפשר למרוד במורד? לעבוד בראיית חשבון?
"זה חלק מהפרדוקס. כשהתבגרנו עברנו שלב של עימות עם העמדות הפוליטיות של אבא, ולפעמים גם עם הסוגיות הדתיות. היום האחים שלי פזורים בכל קצות הקשת הפוליטית. יש לנו מנעד מטורף, מחב"דניקית שאני לא יודע בדיוק מה היא מצביעה אבל נראה לי שעל גבול 'עוצמה יהודית', ועד הקצה השני, עם כל הספקטרום שבאמצע.
"אני באופן אישי עברתי תהליך של השלמה רגשית ורציונלית עם העמדות של אבא. עם הזמן, ובעיקר לאחר שהוא נפטר, קיבלתי את התפקיד של לספר לקבוצות שבאות לכפר־עציון את סיפור של היישוב. אבא נהג לספר לנו איך הם הגיעו אל שר הביטחון משה דיין אחרי מלחמת ששת הימים, וביקשו אישור להתיישב במקום. דיין הסתכל עליהם בעינו האחת ואמר: חבר'ה, יש לכם נוסטלגיה יפה, אבל עם זה לא בונים מדיניות. לדברי אבא, דיין לא הבין שיש כאן יותר מנוסטלגיה; יש פה סיפור עמוק של עם ישראל החוזר לארצו, וכפר־עציון הוא מיקרוקוסמוס של הסיפור הציוני. אני חושב שעם השנים גם אני הפנמתי את הדבר הזה.
"גם בהקשר של הריאל־פוליטיק למדתי להעריך את אבא. בשנות המחלה שלו, גיל מזומן עשה עליו סרט בשם 'איש אמונים', ובאחד הקטעים שם יוסי ביילין אומר: 'מאוד הערכתי את חנן, הוא נראה לי בן־אדם מאוד חכם, ולא הבנתי איך הוא יכול לדבר כאלה שטויות מבחינה פוליטית. לדוגמה, איך הוא יכול להאמין בהפחדות שלו מפני תוכנית ההתנתקות'. אז גם בהקשר הזה, למדתי שהייתה לא מעט תבונה בשיגעונות של אבא. גם בדברים שנראו קצת משיחיים והזויים, הייתה הרבה הבנה עמוקה של המרחב שבו אנו חיים. תפיסת העולם ההתיישבותית, הימנית, הזהות היהודית, מתיישבת לי היום הרבה יותר טוב מאשר כשהייתי צעיר".
ובתפקידך כמזכ"ל הקיבוץ הדתי, אתה ממשיך את מה שאביך עשה?
"כן, אני עוסק בהתיישבות".
ממליה: "הלוואי שאוכל להגיד שאני ממשיכה את מה שעשו הוריי. על פניו, בוודאי שכן. אבא הקים, ואני מנסה להגדיל, להרחיב, להוסיף. גם בתפקידים שלי באמנה, וגם כעורכת דין שמייצגת בעיקר בעסקאות ביו"ש. אבל להורים שלי היה חזון גדול לגבי התפקיד שלהם בתוך עם ישראל, מסירות עצומה ונכונות לחיים קשים; לי לעומת זאת יש חיים הרבה יותר נוחים, ואני כבר לא נדרשת לעוצמה של להמציא את הגלגל ולסחוף אחרים איתי. נולדתי בשנת 77', כך שאני רגילה להיות בצד שבדרך כלל מנצח בבחירות, ובשום שלב לא הייתי צריכה לגור בבית בלי שירותים, או להשלים קניות ברמאללה. גם הדברים שאני נוטלת בהם חלק הם הרבה פחות משנֵי־מציאות. אז אמנם בפעם הראשונה שהשתתפתי בישיבת צוות של 'אמנה' היו לי דמעות התרגשות בעיניים, ואני רואה לעצמי כבוד גדול לנסות להמשיך ולהעמיק קצת את העשייה של ההורים שלי – אבל ברור לי שגם בלעדיי, ההיסטוריה של שיבת ישראל לארצו הייתה נראית פחות או יותר אותו דבר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
