אוגוסט וייסמן רק רצה להוכיח שתכונות שנרכשות במהלך החיים, לא עוברות בתורשה לצאצאים. עשה החוקר הגרמני בן המאה ה־19 מעשה: הוא הצטייד באוכלוסייה גדולה של עכברי בית, ובאבחת סכין קיצץ לכל אחד מהם את הזנב סמוך לבסיסו. בהמשך הניסוי – המעט אווילי, יש להודות – דאג וייסמן שקצוצי הזנב יחברו לבחירות ליבם ויביאו לעולם צאצאים, שכמובן נולדו עם זנב שלם למשעי. דור הולך ודור בא, זנב ההורים נקצץ, וזנבות עוללי העכברים בשלהם.
כעשרים דורות של עכברים סבלו מנחת זרועו של וייסמן, רק כדי להוכיח שחוקר הטבע הצרפתי ז'אן בטיסט למארק טעה. למארק, שפעל כמה וכמה עשורים קודם, האמין שאורגניזם חי יכול להעביר לצאצאיו את השינויים שחלו בו. הדוגמה המוכרת ביותר בתורת ההתפתחות שלו הייתה הג'ירפה: מכיוון שמתחה את צווארה כדי להגיע למרום העץ, טען למארק, התארך הצוואר מדור לדור. לפי ההיגיון הזה, אחרוני העכברים של וייסמן כבר היו אמורים להיוולד עם זנב מזערי לכל היותר, אבל זה כמובן לא קרה – ומה חבל שווייסמן לא חשב על שכניו היהודים, שהקפידו על ברית מילה לאורך אלפי שנים, ועדיין נדרשו לבצע אותה בכל תינוק מחדש.
בעקבות הניסוי הזה ומחקרים נוספים, ניסח החוקר הגרמני חוק ביולוגי חשוב שזכה לשם "מחסום וייסמן". מידע גנטי, כך נקבע בו, לא יכול לעבור מתאי הגוף השונים לתאי המין שאחראים על יצירת הדור הבא. מכאן שעבודה מאומצת במכון הכושר לא תביא לעולם תינוקות בעלי גוף שרירי יותר, וקריאה בספרים לא תגרום לצאצאים להיוולד חכמים יותר.
והנה, בשנת 2010 התפרסם מאמר שהצביע על תופעה מוזרה. תולעים קטנטנות בעלות רגישות גבוהה לריחות ויכולת למידה, הורגלו בכך שמיד עם הופעת ריח מסוים – שכמובן הותז על ידי החוקרים – מופיעה גם ארוחה בדמות מנת חיידקים ערבים לחך. מצוידות בידע הזה, הן החלו לזחול לעבר הריח בכל פעם שהגיע לאפן. עד כאן, למידה קלאסית. אלא שלהפתעת החוקרים, הצימוד בין ריח מסוים לבין הציפייה למזון נראה גם בדור הבא של התולעים, ובזה שלאחריו וכן הלאה. דורות של תולעים זחלו אחרי הארומה שסבא־רבא שלהן למד לזהות עם אוכל. למזלם של החוקרים, תולעת שנולדה לפני שלושה ימים כבר הופכת לאם בעצמה, כך שלא היה צורך להתיז חומר ריחני במשך שנים על גבי שנים כדי לגלות את האפקט המפתיע. המחקר שפורסם לא דיבר עדיין על מנגנון סדור, אבל היה ברור מה התרחש – הזיכרון עבר בתורשה, מה שבגדול אמור להפריך את מחסום וייסמן והנחות יסוד נוספות בתחום הביולוגיה. האם ייתכן שהורשת תכונה כלשהי לא בהכרח עוברת דרך הדי־אן־איי.
פרופ' עודד רכבי (38), היום ביולוג מולקולרי בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל־אביב, היה פוסט־דוקטורנט באוניברסיטת קולומביה כשיצא המחקר שהכה גלים. את התולעת הקטנה שבמרכז הסערה, C. elegans שמה, הוא הכיר גם מהעבודה שלו. התולעת, מילימטר אחד אורכה, היא כל מה שחוקר מתחום הנוירוביולוגיה יכול לבקש. אם במוחו של האדם יש כ־100 מיליארד נוירונים – תאי עצב שמייצרים ביניהם מערכת סבוכה ודינמית של קשרים (סינפסות) בסדר גודל של 16 ספרות – התולעת ניחנה ב־302 נוירונים לכל היותר, ובכ־7,000 סינפסות בלבד. זה מה שהפך אותה לחיית מודל מועדפת על החוקרים, שאף הצליחו ליצור מפה דמוית קווי המטרו בניו־יורק, ובה הנתיבים המדויקים של הקשרים במוח התולעת. יתרון משמעותי נוסף של הסי־אלגנס הוא היותה שקופה, מה שמאפשר לראות את מערכת העצבים שלה בפעולה. לא פלא שמאז שנת 2000 הוענקו שישה פרסי נובל על מחקרים שנערכו באמצעות הסי־אלגנס. אחד הזוכים הוא חלוץ המשתמשים בתולעת – הביולוג היהודי סידני ברנר, שנפטר בתחילת החודש. ביוני הקרוב ייערך בלוס־אנג'לס כנס הסי־אלגנס הבינלאומי, שם יוכלו אלפי חוקרים וחובבי תולעים מקצווי עולם להיפגש ולחלוק את הנעשה בחזית המחקר.
נחזור לרכבי. במסגרת מחקריו בניו־יורק, חשב הביולוג הישראלי לבדוק מה קורה לתורשה של התולעים הזעירות אם מדביקים אותן בווירוס. התוצאות היו מרתקות: לאחר שהתולעים פיתחו עמידות כלפי הווירוס, גם הדורות הבאים היו מחוסנים. "עד אז לא היה ידוע על אף וירוס שהתולעת נדבקת בו. זה מוזר מאוד, כי וירוסים יודעים להדביק כל דבר. אנחנו גילינו שהתולעים לא 'נדבקות' כי הן מעבירות בתורשה את העמידות לווירוס", מסביר רכבי.
משמעות המחקר היא שהתורשה לא צועדת רק בנתיב האחד המוכר – מולקולת הדי־אן־איי, הסליל הכפול שמשמש ספר מתכונים ליצורים חיים. מתברר שיש מידע נוסף שעובר הלאה; הוא אמנם לא מופיע במתכון, אבל משתלב בזמן האפייה. "כביולוג מולקולרי שאלתי את עצמי האם ישנה מולקולה שיכולה לפרוץ את מחסום וייסמן, ולהעביר תכונות ופעולות של הדור הנוכחי לדור הבא. חשבתי שאולי זו הבת־דודה של הדי־אן־איי – מולקולת האר־אן־איי. בדוקטורט שלי עשיתי ניסויים ועסקתי במולקולות אר־אן־איי קטנות, שרק בשנים האחרונות התחילו להכיר בחשיבותן. ראיתי שהן מתניידות בין תאים, ואמרתי לעצמי שייתכן שהן יכולות להעביר מידע. כשהדבקנו את התולעת בווירוס, היא מיהרה לייצר מולקולות אר־אן־איי קטנות כאלה, והן עברו לדור הבא. כך החיסון נעשה תורשתי".
מותק של שעון
בהגדרה מכלילה מאוד, לתורשה של תכונות נרכשות – כלומר כאלה שאינן קשורות בסליל הדי־אן־איי – קוראים אפיגנטיקה. "אפי" ביוונית משמעו "מעבר" או "מעל". את המונח אפיגנטיקה טבע לראשונה הביולוג הבריטי קונרד וודינגטון לפני כשבעים שנה, ומאז הספיקה האפיגנטיקה לחולל שינוי פרדיגמה אדיר בביולוגיה. אם המאה ה־20 הייתה המאה של הגנטיקה, המאה ה־21 מסתמנת כמאה של האפיגנטיקה. מעבדות בכל העולם עוסקות בתחום הזה, ורבות מהן מתמקדות במולקולת האר־אן־איי, שהולכת ומתגלה כבעלת תפקיד קריטי במגוון תהליכים ביולוגיים ובבקרה על פעילות התא.
רכבי, לאחר ששב לארץ והקים את המעבדה הדינמית שבה אנחנו יושבים כרגע, החל לבחון שאלה מעניינת: האם אפשר להעביר בתורשה זיכרון של רעב? או אם לנסח בביולוגית מדוברת: האם מולקולות אר־אן־איי קטנות יכולות לחולל שינוי בגנים שמעורבים בתזונה של הדורות הבאים?
כדי לבדוק זאת, הרעיבו רכבי וצוותו את התולעים במעבדה. במשך שישה ימים הם מנעו מהן את מזונן – חיידקי אי־קולי, עוד חיית מודל שחביבה על החוקרים. התוצאות היו מפתיעות: התברר שאם מרעיבים את התולעת, תוחלת החיים של הצאצאים גדלה בערך פי אחד וחצי. כמו קודמו, גם המחקר הזה פורסם בכתב־העת החשוב Cell, ועורר הדים.
לאפיגנטיקה כבר יוחסו תופעות הקשורות להרעבה של בני אדם. במקרה הזה לא מדובר כמובן על ניסויים שנערכו בסביבה בלתי אתית בעליל, אלא על מצב טראגי שיצרה ההיסטוריה האנושית. בשלהי מלחמת העולם השנייה שרר בהולנד – ובמיוחד באזורים הצפופים שבמערב המדינה – רעב קשה שנמשך כמה חודשים. בחסות השלטון הנאצי, נקלעה אוכלוסייה של כמה מיליוני בני אדם לתת־תזונה חריפה. הקיצוב הקלורי היה מינימלי, וכ־18 אלף איש קיפחו את חייהם. התיעוד המפורט שהתקיים שם אִפשר לאורך השנים לערוך מחקר אפידמיולוגי רחב היקף, שבחן את בריאותם של הילדים שנולדו לפני תקופת הרעב, במהלכה ולאחריה. השחקנית והדוגמנית אודרי הפבורן, אגב, הייתה נערה בת 15 בהולנד של ימי הרעב; גם בחייה הבוגרים, כאישה עשירה ומפורסמת, היא המשיכה לסבול משורה של מחלות.
המחקר ההולנדי־בריטי, שטרם הסתיים, מצא כי ילדים לאמהות שידעו רעב היו בעלי סיכון גבוה ללקות בסוכרת, השמנת יתר, מחלות לב וכלי דם ועוד. אותם ילדים היו בעלי גובה ומשקל נמוכים מהממוצע, ולמרבה ההפתעה התברר שגם ילדיהם – הדור השלישי לנשים הרעבות – היו מתחת לממוצע במדדים הללו. מחקרים אחרים הצביעו על סיכון גבוה יותר למחלות שונות בקרב הדור השלישי.
האם ההיסטוריה סיפקה כאן הוכחה לאפיגנטיקה בקרב בני אדם? – אני שואלת את רכבי. אולי הסוכרת וההשמנה הן "פיצוי" שנוצר אצל הדורות הבאים, בעקבות ההרעבה של הוריהם? "תראי, על פניו נתונים כאלה היו מעניקים משנה תוקף למחקרים שלי", משיב רכבי, "ועדיין אני אומר שצריך לנקוט זהירות לגביהם, כי קשה לנו לבודד את המשתנים ולשלוט בהם. הסביבה שבה גדלות התולעים בדור הרביעי, זהה כמעט לסביבה של שלושת הדורות הקודמים; לעומת זאת, כשמדובר בבני אדם, הילד שלך יכול לעבור לסין, כך שהתנאים שלו יהיו שונים מאוד.
"ספציפית לשאלת המחקר ההולנדי – הושוו שם אחים שנולדו לאותן אמהות, חלקם היו ברחם בזמן הרעב וחלקם לא. הטענה לאפיגנטיקה כאן מורכבת, כי מי שהיה ברחם בשלב ההרעבה, לא 'ירש' את ההשלכות שלה אלא הושפע ממנה ישירות. זו לא הורשה אפיגנטית. גם הנכדים למעשה נחשפו ישירות, כי הם נוצרו מתאי מין שהתפתחו אצל ההורה שלהם עוד כשהוא היה ברחם. לכן זו לא תוצאה אפיגנטית מובהקת. המחקר הזה זוכה לתהודה מכיוון שהוא רחב מאוד ורב־נבדקים, ובעיקר מאתגר את ההסתכלות שלנו על תורשה, אבל המבחן שלו יהיה כשנדע האם ההשפעות ממשיכות הלאה, לצאצאים שממש לא נחשפו לשום דבר".
אני מציינת באוזני רכבי עוד מחקר שעורר רעש, ותוצאותיו מיוחסות גם הן לאפיגנטיקה של בני אדם. המחקר הזה, שנערך בבית החולים "מאונט סיני" במנהטן ופורסם בשנת 2015, הראה כי בקרב בני הדור השני לשואה קיימים שינויים בגן ספציפי הקשור בחשיפה ללחץ. פרופ' רייצ'ל יהודה הסיקה מכאן כי הטראומה הקשה של ההורים עברה בתורשה לילדים. "המחקר של פרופ' יהודה היה למיטב זיכרוני מצומצם יחסית", מצנן רכבי את ההתלהבות. "הוא מבוסס על 32 ניצולי שואה, שזה מספר נמוך של משתתפים, בניגוד למחקר ההולנדי שהקיף אלפים. בנוסף, המחקר הזה בדק מיקום מצומצם מאוד בגנום, כך שקשה לדבר עליו במונחים של אפיגנטיקה מובהקת. וכמובן, אותן הסתייגויות שציינתי לגבי המחקר ההולנדי, קיימות גם כאן.
"יש גם מחקר שוודי שבדק נכדים של מעשנים, והראה אפקט שקיים אצל זכרים דווקא ולא בנקבות. מחקרים כאלה בבני אדם צצים ללא הרף, ואני חושב שעדיין מוקדם להגיד איזה מהם מצביע על הורשת תכונות נרכשות. זו משימה קשה ומאתגרת, אבל אני חושב שזה יקרה. אני מזכיר לך שגרגור מנדל, אבי הגנטיקה, ערך את המחקרים שלו על אפונים, ולקח הרבה מאוד זמן עד שהגיעו לבני אדם. סי־אלגנס היא ללא ספק האפונה של האפיגנטיקה".
וזה המקום להעיר שגם על אפיגנטיקה של עכברים, חיה מורכבת בהרבה מהתולעים ולא רחוקה מאוד מבני האדם, יצאו לאחרונה כמה מחקרים מעניינים. אחד מהם, שהתפרסם לפני ימים אחדים, הראה תורשה אפיגנטית של סרטן.
איך יכול להיות שהרעב בהולנד העלה בקרב הצאצאים את הסיכון להשמנה, סוכרת וסכיזופרניה, ואילו כשאתם הרעבתם תולעים, האפקט היה התארכות תוחלת החיים?
"העובדה שהתולעים חיות זמן רב יותר, לא מעידה שהכול תקין אצלן. ראינו במעבדה שהפוריות שלהן למשל יורדת".
מי יודע, אולי יש להן גם סכיזופרניה.
"יכול להיות. אולי כשהן מפתחות עמידות להרעבה, הן משלמות מחיר במקום אחר. אחרי המחקר שלנו, מעבדה אחרת הראתה שתולעים שבאות משושלות של 'מורעבות', הופכות עמידות יותר להרעבה חריפה. אנחנו הרעבנו את הדור הראשון של התולעים במשך שישה ימים, שזו תקופה שמאפשרת להן לשרוד, כי סביב עשרה ימים הן מתחילות למות; הקבוצה השנייה הראתה שהדור השלישי שרד הרעבה קשה יותר, כלומר הסבים והסבתות שלהן הכינו אותן למצב קיצוני".
אנחנו יודעים שברגע שיש מוטציה, פגם בדי־אן־איי, היא תעבור הלאה לדורות הבאים ואין דרך חזור. גם הורשה אפיגנטית תימשך לתמיד, או שהיא תיעצר?
"עד לא מזמן חשבו שיש אפקט של דילול, כלומר שאם אני חוויתי טראומה, הילדים יחוו אותה קצת פחות, הנכדים עוד פחות וכן הלאה עד שהיא תיכחד. אלא שבכל דור יש 250 תולעים, כך שלפי המודל הזה אפקט הדילול מטורף, המספרים אסטרונומיים. זה לא הגיוני, חייב להיות מנגנון אחר. לפני שנתיים גילינו מנגנון שהוא מעין שעון עצר בין־דורי, שקובע כמה זמן האפקט יימשך, כלומר כמה דורות יירשו אותו. בתולעים המנגנון הזה מורכב ומדויק מאוד, וגורם לכך שהורשה תימשך תמיד בין שלושה לחמישה דורות. אנחנו יודעים היום הרבה על אופן הפעולה של שעון העצר, ואילו גנים מעורבים בו. קראנו להם MOTEK genes, או Modified Transgenerational Epigenetic Kinetics, מה שכמובן שעשע אותנו מאוד. למדנו שאם משנים את הגנים האלה, אפשר להשפיע על משך הזמן של האפקט, ולהאריך אותו אפילו למאות של דורות".
הגביע הקדוש בתחום, מוסיף רכבי, הוא הפתרון לשאלה האם זיכרונות שמקודדים במערכת העצבים, כלומר במוח, יכולים לעבור לדור הבא. בקרוב אמור לצאת מבית מדרשו מאמר גדול שירחיב מאוד את הידע שלנו לגבי סוג הזיכרונות או התכונות שיכול לעבור לצאצאים, אבל כרגע לא ניתן לפרט מעבר לכך.
אמן בין רופאים
הבחירה של רכבי בקריירת מחקר קשורה כנראה בגנטיקה או באפיגנטיקה; במקרה שלו, קשה להפריד בין סביבה ותורשה. אמו קרן היא רופאת משפחה בעלת שם, ואביו גידי הוא מנהל המרכז לחקר הסרטן בבית החולים שיבא, שעוסק בין השאר בחקר מולקולת האר־אן־איי. "אבא הוא מדען בעל שם עולמי, קליבר ברמה של נובל. נחמד שהתחומים שלנו נושקים, ואני יכול לדבר ולהתייעץ איתו על כל דבר".
שני אחיו של עודד רכבי הם רופאים שעשו גם דוקטורט בביולוגיה. לרגע נדמה היה שהוא עומד להפוך לתפוח בודד שהתרחק מן העץ: כמי שחוטא בציור ואיור, נסע רכבי בתום השירות הצבאי לפריז, לקח קורסים ב"בוז־אר", בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות, ואפילו הציג ציורי שמן בתערוכות. גם אשתו תכלת, אם שתי בנותיו, היא אמנית ומעצבת.
אם היית אמן, זה היה מרד מדהים.
"תופתעי, אבל אבא שלי דווקא חשב שאני צריך ללכת בכיוון, כדי שמישהו יוציא אותנו מהשבלונה. אני מתעניין מאוד באמנות ותרבות, ויש לי עכשיו אפילו פרויקט משותף עם מכון ון־ליר בירושלים, של שילוב בין מדע לאמנות. כשהייתי בפריז והתלבטתי מה ללמוד, חשבתי לשלב בין אמנות לתחומים כמו פילוסופיה או פסיכולוגיה. הסתכלתי בידיעון של האוניברסיטה, ראיתי שיש תוכנית של מדעי המוח, ואיכשהו זה נשמע לי מעניין יותר. חזרתי לארץ, התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל־אביב, ותוך כדי הצגתי בשתי תערוכות ועבדתי קצת באיור. לתקופה מסוימת חשבתי להיות רופא, אבל נמשכתי יותר לצד של הביולוגיה".
הבחירה הזו הוכיחה את עצמה. כיום רכבי הוא מרצה בכיר שמחזיק על המדף פרסים יוקרתיים כמו בלווטניק וקריל (כמטאפורה בלבד, אין באמת מדף פרסים בחדר) ושאר אותות כבוד שמצטרפים למענקי מחקר יפים. כל אלה הולידו מעבדה שהיא אחת הגדולות בישראל. כ־25 חוקרים עובדים כאן מחוץ לדלת – אחת מזריקה חומר זרחני לתולעים כדי שיזהרו על המסך, שנייה מאכילה אותם בחיידקי אי־קולי, שלישי מחדיר להן די־אן־איי.
המעבדה לא עוסקת רק באפיגנטיקה אלא "בכל מה שמעניין", כלשונו של רכבי. מאמר שלהם שטרם פורסם מתמקד בקבלת החלטות של, נכון, תולעים. לסי־אלגנס אין מוח מרכזי, אבל יש לה מערכת עצבים, והיא בהחלט מקבלת החלטות רציונליות. איך אפשר לבחון את זה? רציונליות כלכלית מוגדרת ומפורמלת במדויק הודות למחקרם המשותף של חתן פרס נובל דניאל כהנמן ועמיתו עמוס טברסקי, ובעזרתה ניתן לנתח איך התולעת בוחרת ריחות למשל. במאמר שיצא בקרוב יראו רכבי וחבריו תהליך של קבלת החלטות והפרתן בעזרת המנגנונים העצביים. אם אצל בני אדם נהוג להשתמש במונחים פסיכולוגיים כדי להסביר קבלת החלטות, כאן מערכת העצבים מדברת בעד עצמה.
שמתי לב שחיות המודל במעבדות חוזרות על עצמן – תולעים, חיידקי אי־קולי, חולדות, זבובי תסיסה. אני מניחה שהמדע לא מנצל את המרב מבחינת מה שאפשר ללמוד מעולם החי.
"זה נכון, אבל דווקא בשנים האחרונות נוספו המון חיות מודל, כיוון שהתפתחו שתי טכנולוגיות עוצמתיות. אחת היא האפשרות לערוך ריצוף גנטי באופן זול ויעיל, כך שפתאום יש בידינו גנום של המון יצורים. השנייה היא עריכה גנטית בטכניקות כמו קריספר. אגב, גם אם בחרת בתולעי סי־אלגנס, זה עדיין לא אומר שמצאת את חיית המודל הנכונה. התולעת שבמעבדה שלנו הגיעה מבריסטול שבאנגליה, וזו אותה תולעת שסידני ברנר בודד. אצל תולעת סי־אלגנס שבודדו בהוואי, מערכת האר־אן־איי לא עובדת. זה אפילו לא מין אחר של תולעים, הן פשוט הסתגלו לסביבת המחיה שלהן. אם היינו בוחרים למחקר את התולעת של הוואי, לא היינו מגיעים לאן שהגענו. אני חושב שאם הייתי פותח מכון חדש, הייתי מקדיש אותו בדיוק לזה – ליצירת חיות מודל חדשות. הרווח יהיה עצום".
מלבד התולעת האנגלית עובדים רכבי ועמיתיו גם עם פלנריה, תולעת שטוחה ופוזלת, גדולה וחביבה למראה, בעלת מוח מרכזי. הפלנריה, שמשמשת חיית מעבדה כבר מאה שנים, יכולה לתת שיעורים ברגנרציה: כאשר חותכים לה את הראש, היא מצמיחה אחד חדש במקומו. על שער כתב־העת Biology Open מספטמבר של שנת 2016 נראית פלנריה שהצמיחה ראש במקום זנבה שנחתך, והפכה לדו־ראשית. כן, עידן המדע הבדיוני כבר לגמרי כאן.
"חוקר ממישיגן בשם ג'יימס מק'קונל, שפעל באמצע המאה הקודמת, טען שאפשר ללמד את התולעת משהו, לחתוך לה את הראש, והמוח בראש החדש יזכור את מה שהיא למדה קודם", מספר רכבי. "מק'קונל היה טיפוס משונה, שכתב גם מדע בדיוני וקומיקס והופיע בתוכניות אירוח. הוא פרסם מאמרים טובים מאוד, אבל מחקריו היו לעיתים שנויים במחלוקת. לא מזמן הצליחו שני חוקרים – מייק לוין מבוסטון וטל שמרת מישראל – לחזור על הניסוי של הורדת הראש והראו שהוא עובד. השחזור שלהם הוא שמככב על שער כתב־העת". אגב, שמו של מק'קונל עלה לכותרות גם בשל היותו אחד היעדים של היונבומבר – רוצח סדרתי ששלח מעטפות נפץ לחוקרים, והביא למותם של שלושה אנשים ולפציעתם של כמה עשרות. מק'קונל היה בין הפצועים, וסבל מאובדן שמיעה עד מותו ב־1990.
"הסיפור של מק'קונל מתחבר אליי כי הוא ערך ניסוי חשוב נוסף", ממשיך רכבי. "הוא הראה שכאשר יצרו אצל תולעת זיכרון מסוים, ואז נתנו לתולעת אחרת לאכול אותה – הקניבלית 'קיבלה' את הזיכרון. מק'קונל לקח את זה עוד צעד קדימה, ונתן לפלנריות לאכול בנפרד את המרכיבים השונים של התולעת בעלת הזיכרון – רק די־אן־איי, רק סוכרים, רק אר־אן־איי וכו'. התברר לו שהרכיב שמעביר את הזיכרון הוא מולקולת האר־אן־איי. זה היה עשורים לפני שדיברו על האר־אן־איי הקטנות. עכשיו, עם הטכנולוגיה שיש לנו, אנחנו רוצים לחזור לניסויים של מק'קונל וללמוד מהם".
מה יכול להיות היישום האפשרי של מחקרי האפיגנטיקה במעבדה שלך?
"כמעט כל הורה בישראל פונה לייעוץ גנטי קודם היריון או קודם לידה. היום מסתכלים רק על תכולת הדי־אן־איי, ושמים את הדגש על גנים מסוימים. בקרוב מאוד יסתכלו על הגנום כולו, אבל אנחנו יודעים שזה עדיין מזניח את כל המידע האפיגנטי, שמסבך לגמרי את הסיפור. האפקט של ההרעבה, למשל, לא יופיע בדי־אן־איי. התורשה האפיגנטית יכולה להשפיע על סרטן ועל סוכרת ועל שורה של מחלות, ולכן היישום הראשון שאני מדמיין הוא דיאגנוסטיקה, אבחון. היישום השני, וזה כבר חזון למועד, הוא מניפולציה של אר־אן־איי מורש, כלומר שינוי של המולקולה כדי לתקן פגמים, אם ישנם. אותם כלים שיש לנו לדי־אן־איי קיימים גם באר־אן־איי, ואני מניח שאם זה יוכח כחשוב לאדם, התחום הזה יתבסס".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
