במבחנת הזמן

לואיז ג'וי בראון, תינוקת המבחנה הראשונה בעולם, כבר בת ארבעים. היא נולדה להוריה, לסלי וג'ון בראון, בבית החולים אולדהאם שבצפון אנגליה ב־25 ביולי 1978. היא באה לעולם הודות לשני מומחים בריטים: הגינקולוג פטריק סטפטו והפיזיולוג מאוניברסיטת קיימברידג' רוברט אדוארדס.

בשנת 2010 קיבל אדוארדס את פרס הנובל לפיזיולוגיה ולרפואה על פיתוח ההפריה החוץ־גופית (בלעז In Vitro Fertilisation, או IVF) המכונה בפי העם "הפריית מבחנה". "השניים פיתחו טכניקה שאפשרה להם להוציא ביצית מגופה של הגב' בראון, להפרות אותה במבחנת זכוכית בזרע של בעלה, ואחר כך להשתיל את הביצית המופרית ברחמה – שם התפתח היריון נורמלי, שבסופו נולדה התינוקת לואיז", תואר בידיעה שהופיעה בעיתון מעריב ב־4 ביוני 1980, כשלואיז עמדה לחגוג שנתיים. הוריה פרסמו אז את הספר "נס ושמו לואיז". מבחינתם זו באמת הייתה התרחשות על־טבעית: אמה של לואיז התקשתה להרות בשל חסימה בחצוצרות, ובמשך תשע שנים ניסתה להיכנס להיריון ללא הצלחה, עד שהגיעה השיטה החדשה.

בשנות השמונים בישראל דווח על כ־20 אלף זוגות הסובלים מעקרות ממגוון סיבות, ובכל שנה הצטרפו אליהם עוד כ־500 זוגות. במהרה הפכנו למדינה החמישית בעולם שנכנסה לתחום הפריות המבחנה. פרופ' שלמה משיח, אז מנהל המחלקה הגינקולוגית בבית החולים שיבא בתל־השומר, היה חלוץ בתחום: הוא שלח צוות לחו"ל ללמוד את השיטה, וכבר ב־1980 הקים בבית החולים את היחידה להפריה חוץ־גופית. בתוך עשור פעלו בארץ לא פחות מ־18 יחידות רפואיות דומות. 750 תינוקות מבחנה נולדו בארץ בשנים 1982 עד 1989. ילדת המבחנה הראשונה בארץ היא אשת התקשורת רומי נוימרק, שנולדה ב־22 בספטמבר 1982 בתל־השומר; שנה אחריה בא לעולם באותו בית חולים ילד המבחנה הראשון, אלעד קליינר.

בעיתונים תוארו ההליכים שעברו הנשים (שאיבת ביציות) והגברים (מתן זרע) בדרך להפריה החוץ־גופית. השיטה החדשה עוררה מחלוקות דתיות, ובהן השאלה אם הזוגות מקיימים מצוות פרו ורבו כהלכתה, אם יש בהליכים משום הוצאת זרע לבטלה, ואם עלול לצוץ חשש לממזרות במקרים של תרומת זרע, תרומת ביצית או פונדקאות. כיום רוב הפוסקים מתירים הפריה חוץ־גופית, וגם זוגות חרדים לא מעטים סומכים על ההיתר. כאחוז מכל הלידות בעולם המערבי נובעות מהפריה חוץ־גופית, וישראל היא במקום הראשון בעולם: בכל שנה נולדים כאן כ־7,000 תינוקות מבחנה, כ־4 אחוזים מכלל התינוקות בישראל.

הביציות המופרות שמושבות לרחם מכונות בעגה הרפואית "קדם־עוברים". לפי האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה אפשר להחזיר עד ארבעה קדם־עוברים לגופה של האישה, אך במקרים רבים מעדיפים הרופאים להחזיר פחות. הסיבה היא שככל שיש יותר עוברים בהיריון, כך גדל הסיכוי ללידה מוקדמת ולפגות, על כל סיכוניה. כשהשיטה הייתה בחיתוליה נהגו להחזיר לרחם קדם־עוברים רבים יותר, וכך באו לעולם תאומי מבחנה, שלישיות מבחנה ואפילו רביעיות. התפתחותם לוותה רפואית ומחקרית, כדי לבדוק אם קיים הבדל בינם ובין ילדים שבאו לעולם בהליך טבעי; וגם התקשורת התעניינה בחייהם. היום הם בני שלושים פלוס, וחלקם נשואים והורים בעצמם.

תאומות משפחת בָּדְנֵר

תאריך לידה: 15.9.1985

ההורים: אינז ז"ל וראול בדנר, ממעגל מיכאל

הלידה המרגשת של תאומות המבחנה גל ונגה בָּדְנֵר פתחה את תנופת תינוקות המבחנה בקיבוץ מעגן־מיכאל, שבו נולדו בשנות השמונים עשרה תינוקות מבחנה. "קיבוצניקים בהפריה מלאכותית", הכריזה הכותרת בעיתון "את" ביולי 1990. "כולן היו מבחנותיי", הכריז גם העיתון המנוח "חדשות" בכותרת כתבתו על הקיבוץ הפלאי באותו חודש. "אני חושב שנתנו 'פוש' רציני לזוגות אחרים לנסות את שיטת המבחנה", אמר ל"חדשות" אביהן של התאומות, ראול.

ה"פוש" ותוצאותיו יושבות מולי כיום: שתי נשים יפות וחייכניות בנות 33, אמהות בעצמן. הריאיון מתקיים בביתו של ראול; האם אינז נפטרה במפתיע ביום העצמאות לפני ארבע שנים, כתוצאה מתסחיף ריאתי, אף שהייתה אישה בריאה בדרך כלל. בת 63 הייתה במותה.

ראול, עולה מברזיל, ואינז, שעלתה לארץ מדרום אפריקה, הכירו במעיין־צבי. כשנישאו עברו למעגן־מיכאל: אינז עבדה כאם בית באולפן ללימוד עברית וראול היה דייג בבריכות הדגים. לאחר שנתקלו בקשיים להיכנס להיריון, עברה אינז ניתוח ואחריו החלה בטיפולי הפריית מבחנה בבית החולים רמב"ם. "סיפרו לנו שעבדו עלינו מאוד קשה", אומרת נגה.

גל: "הנושא דובר פה כל הזמן, לא זכור לי שהפילו את זה עלינו. הסבירו לנו שלא ייצרו אותנו בדרך הרגילה, אלא שלקחו את הזרעים של אבא ששוחים במבחנה ושמו אותם עם הביצית של אמא, חיברו והחזירו את זה לאמא".

כשנשאלה בריאיון ב"את", שנערך כשגל ונגה היו כמעט בנות חמש, אם היא מתכננת לספר לילדותיה כיצד באו לעולם, השיבה אינז: "ניסיתי להסביר להן, אבל הן עוד צעירות מדי… בעתיד, ואז בוודאי יהיה זה הדבר הפופולרי ביותר כאן בקיבוץ… אני אספר. חשוב שהן תדענה את האמת".

נגה: "אני זוכרת שסיפרו לנו שההורים היו בירושלים וקיבלו טלפון מבית החולים שבו אמרו להם: 'קדימה, זה הזמן לעשות את זה'". ראול: "כל הטיפול היה סביב האישה, והבעל תמיד זרוק שם בפינה. אתה יושב יום שלם ומחכה ולא יודע מה קורה. בסוף היום, כשאתה עייף, הרופא בא ופתאום הוא חבר שלך, הוא שם לך יד על הכתף ואומר: 'בוא, הגיע הזמן לתרומת הזרע'".

אינז נכנסה להיריון כבר בטיפול הראשון. "בהתחלה הוחזרו שמונה ביציות מופרות", אומר ראול. "נשארו ארבע, אך הגוף דחה שתיים מהן, ולבסוף נשארו רק שתיים".

"לאחר ששמעתי על הקשיים של הנשים האחרות, לא ציפיתי שאצלי זה יקרה כל כך מהר ובניסיון הראשון", מתארת אינז בדמעות בכתבה ב"את". "אנשי הצוות היו מתוחים. הייתי בעלת התאומות הראשונה שלהם. לא עשיתי שום דבר חוץ מלהיות בהיריון".

היה זה הניתוח הקיסרי הראשון שבו באות לעולם שתי תאומות מבחנה ברמב"ם, ולכן הרשו לראול להישאר בחדר. ראול: "לא פחדתי, עמדתי ליד הראש של אינז ודיברתי איתה. גל יצאה אדומה ונגה פגה ולבנה לגמרי. היו שם המוני רופאים וכולנו היינו עם מסכות על הפנים. הרופאים צילמו אותנו ואמרו לי לחייך, אבל איך אפשר לראות חיוך כשאתה עוטה מסכה?"

יום אחרי הלידה פיארו תמונותיהן של גל ונגה את עמודי העיתונים. גל נולדה במשקל 2,250 ק"ג ונגה במשקל 1,920. "לקחתי לנגה את כל האוכל בבטן", נוהגת גל להתלוצץ כששואלים אותן, בפעם המי יודע כמה, על כך שהן תאומות, ועוד תאומות מבחנה.

בשנים הראשונות נהגה אינז להלביש את גל בבגדים כחולים ואת נגה בבגדים ורודים. באותם ימים כבר לא הייתה לינה משותפת בקיבוץ, אך אינז קיבלה סיוע בביתה ואף הביאה את הבנות לתינוקייה כשביקשה להתאוורר מעט. ראול: "הן היו תינוקות קלות לגידול. אינז הייתה מאוד מסודרת מבחינת שעות, ולכן הבנות נכנסו לסדר ממש מהר".

נגה: "לימים, כשהייתי מביאה את הבנות שלי לתינוקייה בקיבוץ, האחראית שם אמרה: 'גם אתן תמיד ישנתן'. היא הייתה חברה של אמא שלי וכולם אומרים שתמיד ישנו טוב והיינו רגועות כבר מהרגע הראשון".

"כשהייתי בבית הספר היסודי, הייתה תקופה שקצת התביישתי כי נוצרתי בדרך שונה מאחרים, אז קצת היה לי לא נעים להעלות את זה", מודה גל. "זה לא שאמא ואבא היו במיטה והייתה אינטימיות, זה מאוד כימי, אז היה לי קצת קשה עם זה. ברור שכיום אני לא מרגישה ככה, ורק רואה את המאמץ שהם השקיעו כדי שנבוא לעולם".

קיבלתן תגובות מעליבות מילדים?
נגה: "היו שאמרו 'מה ערבבו במבחנה של אבא', או: 'אולי בכלל טעו במבחנות'. היו גם ילדים שירדו עליי כי הייתי פגה ונולדתי במשקל נמוך, אבל זה לא הפריע לי".

כשהיו בנות עשר לקחו אותן ההורים למחלקה בה נוצרו ברמב"ם, כדי להודות לרופאים. נגה: "אני זוכרת שהלכנו שם במסדרונות, ועל הקירות היו תמונות של תינוקות המבחנה. אחת התמונות הייתה שלנו, ואבא ואמא מאוד התרגשו".

גל: "אני זוכרת שפגשנו את הרופא ושהוא סיפר לנו איך הגענו לעולם. לא אשכח את ההתרגשות של האנשים שם. כיום, כאמא בעצמי, אני מבינה איזה פלא הדבר הזה".

יש ביניכן טלפתיה?
נגה: "לא נראה לי, אבל גל היא החברה הכי טובה שלי, תמיד אתייעץ איתה".

גל: "אולי. מההיכרות שלי עם נגה מגיל אפס אני יכולה לראות עליה קצת דברים מעבר. אני יכולה לראות אם היא עוברת תקופה מורכבת, גם אם לא תמיד אפתח את זה איתה".

אחד היתרונות הברורים לכך שיש לך אח בגילך הוא שותף לטיול של אחרי הצבא. נגה: "אני ממש שמחה שיש לי תאומה ושזו גל. כשמחפשים חברה לנסוע איתה, ברור לי שרק איתה אני יכולה לנסוע. אנחנו שונות מאוד זו מזו, אבל זה תמיד מסתדר איכשהו.

"מאז שאמא נפטרה, כל החברות שלה תמיד ימצאו את הזמן גם לדבר על אמא וגם לספר בגאווה שהן היו חלק מהתהליך. כשאמא נכנסה להיריון, זו הייתה גאווה להרבה אנשים בקיבוץ. היה צורך בכפר שלם כדי לגדל אותנו. זה מה שאני הרגשתי ומרגישה עד היום בקיבוץ".

רביעיית משפחת נסאר

תאריך לידה: 21.8.1986

ההורים: אמל וחליל נסאר, חיפה

עץ הלימון ששתל חליל נסאר בשנה שבה נולדו ארבעת ילדיו כבר כמעט בן 33. הוא נטוע בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה, צמוד לבית הוריו, שם התגוררה המשפחה לאחר שנולדו הילדים. כיום גדלים על העץ לימונים עסיסיים, וחליל מכין מהם לימונדה בביתו שממול. הקיץ מתקרב, וכשהרביעייה תחגוג יום הולדת תאפה אשתו אמאל לרגל החגיגה לא פחות מעשר עוגות.

16 שנה ויותר ניסו אמאל וחליל להביא ילד לעולם. ידיעה בעיתון על הפריית מבחנה הביאה את אמאל למרפאתו של ד"ר יעקב (ז'ק) גולדמן, בבית החולים השרון בפתח־תקווה. במהלך הטיפול נשאבו מגופה 18 ביציות, וחמש מהן הופרו והוחזרו לגופה. כבר בניסיון הראשון להרות התבשרה אמאל שהטיפול הצליח, והיא בהיריון.

"ברגע שהבינו שנקלט יותר מעובר אחד, אושפזתי לכל תקופת ההיריון", נזכרת אמאל. הרופאים המליצו על דילול עוברים, כדי להפחית סיכוי למומים, אך בני הזוג נסאר סירבו בתוקף, ואמרו שכל תינוק מסמל ארבע שנות ניסיון להרות. וכך, אחרי היריון כבד ומסוכן במיוחד, הגיחו הארבעה לעולם בזה אחר זה, בניתוח קיסרי, במשקלים הנעים בין 1.650 ל־1.120 ק"ג.

אמאל הייתה בת 34 כשילדה, והרביעייה שלה הייתה רביעיית המבחנה הראשונה בארץ, ומהראשונות בעולם. "זה היה ניתוח בשלוש לפנות בוקר, וכל הרופאים באו לצפות", היא נזכרת. "שמעתי שהם מוציאים את התינוקות 'בן־בת־בן־בת'. אחר כך הרופא שאל אותי איך ידעתי, כי הייתי בהרדמה כללית. אמרתי שיותר מזה לא שמעתי, ונרדמתי עד למחרת".

איברהים: "הראשון שיצא הוא שאהין, אחריו מונאיה, אז אני, ואחרונה יצאה כרימה".

מונאיה: "רק לי יש כתם לידה בצורת סטייק על הרגל, כי לאמא שלי כל ההיריון התחשק לאכול סטייק ואבא שלי לא הביא לה".

הם סומנו באינקובטורים במספרים בסדר עולה. כשהתאוששה אמאל מהניתוח היא פגשה בהם לראשונה: "הם היו קטנים, ואיברהים היה הכי קטן מכולם. ספרתי באינקובטורים שלושה, ושאלתי איפה הרביעית, מונאיה הייתה חסרה לי. פתאום ראיתי את האחות מחזיקה אותה כמו לטאה קטנה, ומקלחת אותה מתחת לברז. התחלתי לבכות. האחיות שאלו אותי: 'כמה יהלומים קיבלת מבעלך לכבוד הלידה?'. אמרתי: 'הרביעייה שלי היא היהלומים. הם המתנה השווה ביותר בעולם'".

שישה שבועות אחרי הלידה שוחררה הרביעייה לביתה. מונאיה: "ההורים שלי הם הבכורים במשפחותיהם, ולאחים הצעירים מהם כבר היו ילדים. ואז, בבת אחת, קיבלו את הרביעייה. עשו לנו אירוע מאוד גדול, לכל המשפחה ולכל השכונה".

איברהים: "כשהביאו אותנו לראשונה, כל המשפחה חיכתה בהתרגשות בבית של סבתא. גרנו שם שישה בחדר אחד, ובהתחלה ישנו בשני לולים בלבד. כל השכנים של סבתא שלי התנדבו לעזור".

איך זה להאכיל ולחתל רביעיית תינוקות?
אמאל: "חמותי או אני היינו מכינות בכל בוקר סיר של דייסה, וממנו הכנו להם כ־36 בקבוקים. בכל בוקר הייתה מגיעה לפה שכנה: אני הייתי מקלחת את התינוקות, אמא שלי הייתה מלבישה אותם, והשכנה האכילה. מדי יום הייתה כמעט נגמרת חבילת חיתולים, זה היה כמו מפעל, אין הפסקה".

ואיך מוציאים כל כך הרבה ילדים לטייל?
אמאל: "קנינו ארבע עגלות. רק במזל בבית חמותי לא היו מדרגות, אבל היה קשה והיינו יוצאים רק לחצר הקרובה.כדי להגיע לטיפת חלב חיברנו שתי עגלות, ואני ומישהו נוסף היינו מסיעים אותן. היה קשה לנסוע ברכב, אז כמעט לא יצאנו. מה גם שבשנים הראשונות שאהין היה מאושפז הרבה עם בעיות נשימה, ואני הייתי לצידו, אז לא היה קל".

שאהין מספר שהיה מציק לאחיו, ו"מושך לכולם במוצצים, הייתי חכם, צוחק על כולם, מקבל כל מה שאני רוצה. הייתי מאוד תלוי באמא שלי, וסירבתי שמישהו אחר ירים אותי על הידיים. זה היה כנראה כי סבלתי מקוצר נשימה. ממש כל שני וחמישי הייתי בבית החולים".

איברהים: "עכשיו זה כל שני ורביעי, לפי ימי הפתיחה של בנק הפועלים אחרי הצהריים".

שאהין: "כפי שאת רואה, איברהים הוא המצחיק של המשפחה. האחיות שלי היו די רגועות".

כרימה: "אני הכי ביישנית מכולם עד היום".

מונאיה: "שאהין תמיד היה התלמיד הכי טוב, הוא הכי חכם, אני החרשנית. מאז ומתמיד אהבתי ללמוד".

בשל קשיי הפרנסה נאלצו ההורים לעבוד בכמה עבודות בו זמנית. לחליל הייתה נגרייה, ומלבד זאת גם עסק לתריסי אלומיניום. אמאל עבדה כטבחית וגם כמנקה. "בדרך כלל התקשורת רוצה לשמוע על הדברים היפים, שאנחנו רביעייה, שטוב לנו פה, רוצים לשמוע אותנו מודים למדינת ישראל, אבל מישהי אחרת שילדה חמישייה קיבלה בכל יום אספקת חיתולים ולנו לא סייעו מספיק", קובל שאהין.

אמאל: "משרד הרווחה רצה לתת לי מטפלת, אבל בגלל שגרנו אצל ההורים של בעלי ולא יכולנו להכניס לשם מישהי זרה, ביקשתי שיתנו את הכסף לחמותי שסייעה. רק אחרי זמן נתנו לה חלק מהכסף. קנינו חיתולים סוג ב', שלפעמים הדבק שלהם היה לא טוב, והיה מתפורר. לקראת כיתה א', כשהלכתי לעזרה סוציאלית לשאול אם אפשר לקבל בגדים, אמרו לי: 'תעלי לגן האם ותקני בחצי מחיר'. ביטוח לאומי תמך במשך כמה חודשים וזהו, קיבלנו רק בהתחלה עזרה בתשלום לגן".

כן ניתן להם סיוע מאנשים טובים שיצרו עם המשפחה קשר ביוזמתם. "אייבי נתן בא אליי לבית החולים ונתן לי במתנה אלף שקל", נזכרת אמאל. "במשך שנים גם היינו בקשר עם זוג מבוגר מפתח־תקווה שקראנו להם סבתא מגדה וסבא מאיר, שמדי יום הולדת ומדי חג המולד היו שולחים לנו צ'ק במתנה, וגם אירחו אותנו בבית שלהם".

איברהים: "אני ממש זוכר את סבא מאיר וסבתא מגדה ואת הבית שלהם. הם היו אנשים טובים שרצו לעזור. למדתי מאז לתת ולתרום ללא תמורה, וכך אני עושה כיום, תורם למי שאין לו יכולת".

חיתוך מצב

בחורף 1991, בעת מלחמת המפרץ, ילדי משפחת נסאר היו כבר בני חמש. בגזיר עיתון קרוע נראית כל המשפחה במסכות אב"כ, ומתואר הקושי לחבוש לרביעייה את המסכות. הפשרה מושגת בסופו של דבר כך: לכל אחד מהילדים ניתן בקבוק קולה לשתייה דרך הצינוריות שהוצמדו למסכה. רק כך הסכימו הילדים לחבוש את המסכות.

"בהתחלה ניסינו לחבוש לשאהין את המסכה", מתארת אמאל, "כי הוא סבל מהכי הרבה בעיות נשימה. יום אחד הייתה אזעקה והוא לא הסכים, ושום דבר לא עזר. דיברתי עם רופא ושאלתי אם צריך לתת לו את הזריקה (אטרופין, מ"פ), והוא אמר לי שבשום פנים ואופן לא. שנים שאהין היה מקבל טיפולי אינהלציה, אבל היום הוא מעשן נרגילה. אני כל הזמן שולחת לו כתבות מזהירות כדי שלא יעשן".

מונאיה: "גם אני מנדנדת לו על כך, כאחות במקצועי".

"זה עוזר לי להתגבר על האסטמה", צוחק שאהין.

במשך שנים שמרו בני המשפחה על קשר עם המחלקה בבית החולים השרון, ואף היו מגיעים אליה לאירועים. איברהים: "אנחנו נוצרים, אבל אני זוכר את עצמי כילד הולך למסיבת פורים בבית החולים, בתחפושת של קאובוי, כולל אקדח".

אמאל: "היו מזמינים את ילדי המבחנה בכל שנה בשביל הרושם, בשביל כתבות לעיתון, כדי לחגוג את השמחה בהצלחה של בית החולים. גם את יום הולדתם הראשון חגגנו בבית החולים".

בגן היו ארבעתם יחדיו, וכך גם בשנתיים הראשונות ללימודים. בכיתה ג' חולקו לשתי כיתות במתכונת שבה יצאו מהבטן: בן־בת, בן־בת. כשקנו הוריהם את הדירה שהם גרים בה היום, חלקו הארבעה חדר אחד. בהדרגה התפצלו לחדרים נפרדים לבנים ולבנות.

"הילדות שלנו הייתה רגילה. אנחנו רביעייה, אבל לא זהים חיצונית", אומר איברהים. "כל אחד התפתח בפני עצמו עם אישיות משלו וחברים משלו. היום ברוב המקרים אני לא מספר על זה, אבל כשמישהו מגלה הוא מופתע, כי לא נתקל ברביעיית מבחנה מעולם".

מונאיה: "בבית הספר הייתה לנו מורה לביולוגיה, שכשלימדה איך מביאים ילדים לעולם הייתה עוברת איתנו מכיתה לכיתה כמו דוגמה חיה. הרגשתי מאז ומתמיד סלבריטי כזאת. גם בעבודה אני תמיד מספרת, תמיד מראה את הכתבות, במיוחד כי אני עובדת בתחום הבריאות וכולם מבינים ומתעניינים".

כרימה: "השבוע נודע בעבודה שאני אחת מרביעייה. כששומעים את זה כולם מתרגשים ורוצים לשמוע עוד על הסיפור המוזר והמאתגר הזה. שואלים שאלות כמו 'איך ההורים שלכם גידלו את כולם', 'איך היחס ביניכם עד היום', 'האם עשיתם שיעורי בית יחד', כל השאלות הקטנות של היומיום".

מדי עשור לחייהם הם מתועדים בכתבות גדולות. "הרביעייה בת עשר (והאמא על ארבע)" נכתב בכותרת של כתבה במעריב ב־25 באוגוסט 1986. הכתבת תיארה איך הארבעה תקפו אותה בבת אחת: "בשלב מסוים, כששניים מהם נדחקו אליי בתנועת מלקחיים כדי לוודא שאני קוראת נכון את התעודות שלהם, השלישי ריחף מעליי בזווית מסוכנת, הרביעית נתלתה לי על הכתף, משחילה את הראש מתחת לעט לראות מה אני כותבת – אמרתי לעצמי בלב שאמא שלהם, האישה החייכנית בכורסה לידי, היא בטח מלאך שעשוי מברזל. מה ברזל, פלדת אל־חלד".

בכתבה תואר כיצד כרימה הייתה הראשונה שהלכה, ושאהין, עד היום הרטוריקן שבחבורה, היה הראשון שדיבר. אמאל אמרה למראיינת שלאות תודה לרופאים, היא רוצה שכל אחד מהם יגדל להיות רופא בעצמו.

כשהיו בני עשרים, בכתבה בידיעות אחרונות ב־25 באוגוסט 2006, סיפר שאהין: "אמא הרבה יותר דאגנית מאמהות אחרות. אנחנו מבינים את הדאגה שלה ומשתדלים לא להרגיז אותה. כשאנחנו עולים לה על העצבים היא אומרת: 'סבלתי כל כך הרבה שנים כדי להביא אתכם לעולם, וככה אתם עושים לי?'"

יום הולדתם חל באותה שנה במהלך מלחמת לבנון השניה. טיל נפל אז בחיפה לא רחוק ממערכת העיתון שבו עבדו יחד שאהין ומונאיה. "כעסנו על נסראללה שהודיע לערביי חיפה לעזוב את העיר", אמר אז שאהין. הבנות דיברו על חששן שיתקשו להרות כמו אמן – החשש לא התממש, ושתיהן, כאמור, כבר אמהות. "תמיד הרגשתי כאילו הגעתי מהעתיד, ושהקיום שלי הוא תוצאה של מדע בדיוני", אמרה אז מונאיה בת העשרים.

יש ביניכם טלפתיה, קשר רגשי מרחוק?
מונאיה: "עד כיתה י"ב אחותי ואני היינו מאוד מחוברות, הרגשנו זו את זו. אבל כשיצאנו לעבוד ואני עברתי לתל־אביב ללמוד, זה נחלש. היום כרימה מרגישה אותי יותר מאשר אני אותה. היא מתקשרת אליי ושואלת: 'כואבת לך הבטן? את מרגישה טוב?'"

כרימה: "כשמונאיה הייתה בהיריון, הרגשתי את זה למרות שהיא לא סיפרה. לבת שלי קראתי מונאיה על שם אחותי, מרוב אהבה אליה ומרוב שאנחנו קשורות. אנחנו גם גרות מרחק הליכה זו מזו, באותו הכפר".

איברהים: "אנחנו גם אחים ואחיות וגם החברים הכי טובים. לכל אחד יש אישיות שונה ורצונות שונים, אבל מגיעים לעמק השווה, ובשעת צרה יודעים שיש למי לפנות".

מה הסברתם לילדים שלכם על תינוקות מבחנה?
כרימה: "לא הסברתי מה היא הפריית מבחנה, אבל הם יודעים שאנחנו רביעייה בני אותו גיל, ושנולדנו באותו יום. בכל שנה, ביום ההולדת שלנו באוגוסט כולם מתאספים פה וחוגגים את יום ההולדת המשותף, והילדים מביאים לדודים שלהם מתנות".

אתם חושבים לעיתים מה היה קורה לו ההורים היו בוחרים לעשות דילול עוברים?
איברהים: "היינו הרביעייה הראשונה כי זו לא הייתה ההחלטה, וכנראה שזה היה נכון: עכשיו זה סיפור הצלחה".

"עד היום אני לא מאמינה שיש לי ילדים, ואפילו נכדים", מסכמת אמאל. "הייתי מיואשת, בכיתי, והיום אני בעננים. משמעות השם 'מונאיה' הוא הדבר שציפיתי לו כל כך הרבה שנים, משאלתי, תקוותי. כיום יש לי בית, ילדים, קורת גג וכל מה שאני צריכה".

שלישיית משפחת אדר

תאריך לידה: 7.1.1986

ההורים: שאול ז"ל ואיה אדר, ממעגן מיכאל

במורשת המשפחתית של משפחת אדר, לבת אדוה שמור הכינוי "המזליסטית". היא כלל לא הייתה אמורה להיות קיימת, לטענתם, אלא הייתה אמורה להיות "מופחתת" בהליך רפואי לדילול עוברים. "במקור היו אמורים להישאר רק מאור והילה, ולמזלי נשארתי גם אני", אומרת אדוה. שני אחיה, הילה ומאור, מרימים אליה שני זוגות עיניים תמהות. "ידעתם את זה, אתם פשוט לא מקשיבים כשאמא מדברת, זה סיפור ידוע", היא קובעת.

כיום הם שלישייה אנרגטית ומלוכדת, בני 33. גם האמא איה, שכשילדה אותם הייתה כמעט בת 38, נראית כאחת מהחבורה. "תמיד שואלים אותי איך זה להיות חלק משלישייה", אומר מאור, שסירב להצטלם לכתבה. "אני תמיד אומר שמבחינתי, אני לא מכיר משהו אחר. אני לא מספר את זה 'בשוטף', זה לא משהו מיוחד. זה כמו שמישהו אחר מיד יספר כמה אחים יש לו".

זהו יום שישי שטוף שמש, ואיה מכינה עוגות ועוגיות בעיצוב מרהיב. הריאיון מלא הומור ושמחת חיים, אבל השמחה לא שלמה: אבי המשפחה, שאול, נפטר לפני 11 שנה. "הוא היה איש בריא, שנפטר בסיבוך של ניתוח לא מסובך", אומרת איה בצער. יש להם אח גדול שמבוגר מהם בעשור. גם הוא נולד רק לאחר טיפול הורמונלי לאיה, שהתקשתה להרות. כשניסתה להרות שוב לא הצליחה, ולאחר שש שנים של ניסיונות פנתה לאפשרות החדשה של הפריית המבחנה.

במסגרת ההליך נשאבו מגופה 18 ביציות, והוחזרו שישה קדם־עוברים. חמישה נקלטו בהצלחה כבר בניסיון הראשון. "בבדיקת הדם הראשונה אמרו שכנראה יש לי תאומים", נזכרת איה. "אחרי שבוע לקחו אותי לבדיקת אולטרה־סאונד ואמרו: 'אופס, יש שלושה', וכך בכל שבוע נוסף לנו אחד, עד שאמרו שיש חמישה".

הרופאים בבית החולים רמב"ם הציגו להורים ההמומים את הסיכונים בהיריון מרובה עוברים, ובהם פגות ומומים קשים, מה שגרם להורים להחליט לעבור דילול – הליך שמטרתו "למוסס" עובר אחד או יותר, בעוד שאר העוברים ממשיכים להתפתח. ההליך נחשב היום לפשוט ורווח, אך עוד לא היה קיים אז בארץ. איה נאלצה לטוס לשם כך לבית חולים בפריז.

שאול הסכים איתה שיש צורך לעבור דילול עוברים. מאמציהם לאשר את ההליך תועדו בעיתונות התקופה: "מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' דן מיכאלי, אמר כי ועדת הלסינקי העליונה במשרד הבריאות… הסתייגה מבחינה אתית ומשפטית מהשמדת עוברים ברחם אמם כדי לאפשר תנאים טובים יותר להתפתחות של העוברים האחרים", נכתב במעריב ב־22 בנובמבר 1985. "בעזרת הקיבוץ יצאה גברת אדר לפריז לביצוע הטיפול… הגברת אדר, שנמצאת עתה בשמירה במחלקת היולדות של המרכז הרפואי רמב"ם… אמרה לנו כי הטיפול שעברה היה קל, מהיר ולא הצריך הרדמה כללית. הסתייגות ועדת הלסינקי העליונה מאישור הטיפול נבעה, בין השאר, מחשש לתסבוכת בשאלות הלכתיות".

"כשהגענו לפריז עשו לי אולטרה־סאונד והתברר שאחד העוברים כנראה 'נמס' בדרך, ונותרו רק ארבעה", מתארת איה. "התכנון היה להשאיר שניים בלבד, אבל אחרי מה שקרה החלטנו, בעצה אחת עם הרופאים, להשאיר שלושה ליתר ביטחון. דיללנו עובר אחד שהיה בחלק התחתון של השליה. גם אדוה הייתה לידו, אבל אותה החלטנו לבסוף להשאיר, ובגלל שהיא הייתה הכי למטה, גם הוציאו אותה ראשונה מהבטן. מנהל המחלקה ביקש שנתראיין בטלוויזיה כדי להסביר מה עברנו וכמה זה פשוט, כדי שהליך דילול העוברים ייכנס למחלקה שלו. דיברנו כי רצינו לעזור גם לאחרים".

הלידה של שלישיית אדר הופיעה במיקום בולט בעמוד הראשון של העיתונים. הם היו לא רק שלישיית מבחנה שנולדה בשלום בשבוע 36 להיריון, ובמשקל ממוצע ותקין של 1,600 ק"ג, אלא גם שלישיית המבחנה הראשונה בארץ שנולדה לאחר דילול עוברים.

איך אתם מתייחסים לזה שהפכתם לכוכבי תקשורת בעודכם בבטן אמכם?
הילה: "אני לא חושבת שאי פעם ראינו בזה משהו שעניין את הציבור. אבא התראיין במבט ובטלוויזיה הצרפתית, היו עלינו כתבות ברחבי העולם, אבל אנשים קוראים שנולדה שלישייה וממשיכים הלאה, וכך היה גם איתנו".

הקיבוץ מימן כל תשלום שנדרש להליך ההפריה, שמומן ברובו על ידי קופות החולים. כשנדרשה איה לטוס לפריז מימן הקיבוץ גם את כל ההוצאות הכרוכות בנסיעה ובטיפול. כשנולדו שמחו כל החברים בו, ואף הושיטו עזרה.

איך מנהלים האכלה והחלפת חיתולים לשלושה?
איה: "באהבה ובשמחה. כל אחת שיולדת שלישייה מקבלת עזרה מהמדינה, ובמקרה שלנו הכסף נכנס לקיבוץ אבל קיבלתי ממנו עזרה בהתאם. אחר הצהריים אמא שלי הייתה באה לעזור הרבה, כי היה גם אח אחד גדול שצריך להתייחס אליו. היה לי חלום לישון בלילה שעה ברצף, והגשמתי אותו רק כשהשלישייה הייתה בת שנה וחצי".

הלבישו אתכם בבגדים זהים כתינוקות?
הילה: "לא, אמא ממש הקפידה שלא להלביש אותו הדבר, כדי שכל אחד יפתח את הזהות העצמאית שלו. היא גם סיפרה שמאוד התעצבנה בבית התינוקות או בפעוטון, כשהייתה באה לקחת אותנו ואמרו לה: 'הילדים שלך מאוד בכו היום'. היא הייתה אומרת: 'מי בכה?'. היה לה חשוב במיוחד להתייחס לכל ילד בפני עצמו".

מתי הסבירו לכם שאתם שלישיית מבחנה?
אדוה: "ידענו את זה תמיד, כי דיברו על זה בבית. לאמא שלנו יש תיק עם כל הכתבות שעשו עלינו, והיא צילמה כל כתבה שלוש פעמים בשבילנו. מצד שני, זה גם אף פעם לא היה משהו מרגש. כשהיינו במיונים בתפקידים בצבא למשל, זה התברר כאמצעי שבירת קרח יעיל במיוחד: תמיד מבקשים שתספר משהו מיוחד עליך, וזה הדבר הראשון שמספרים. מאותו רגע ואילך, הריאיון הולך רק לשם".

בבית הספר היסודי למדו כולם יחד בכיתה אחת, בקיבוץ. אדוה: "היינו 29 ילדים, ומתוכם שלושה זוגות תאומים ושלישייה אחת, זה לא היה חריג".

הילה: "ידענו שתמיד יהיה מי שידאג ויביא שיעורי בית כשאתה לא נמצא, ותמיד היה מישהו שיקום איתך בשבת בבוקר למשחקים שמעניינים אותך. אתה לא לבד אף פעם".

אדוה: "אני זוכרת שבבית הספר היסודי, אם אחד מהאחים שלי רב עם מישהו מהכיתה, אוטומטית הרגשתי שאני נכנסת לריב איתו כי אני מגנה על האחים שלי ולוקחת את הצד שלהם".

הם לא דומים חיצונית – בעצם, אולי קצת, במבנה העיניים, אבל בזה זה נגמר. בבית הספר התיכון האזורי, שבו שבע כיתות לימוד, הם כבר הופרדו לכיתות שונות. אדוה: "בהתחלה המורות לא ידעו שאנחנו שלישייה, אבל כשגילו את זה התחילו להתבלבל בינינו, ולקרוא לי הילה מדי פעם".

הילה: "עד היום בקיבוץ יש אנשים שמתבלבלים ביני לבין אדוה. זה מאוד מעצבן. הייתה תקופה שעבדתי בחינוך של הקיבוץ ואדוה עבדה בכלבו, ובזמן שאדוה עשתה חשבון לאנשים בקופה של הכלבו, אנשים היו פונים אליה ומבקשים לדבר איתה על הבן שלהם כאילו היא עובדת בחינוך, כי הם חשבו שהיא אני. יש אנשים שעוצרים אותי בקיבוץ וקוראים לי אדוה, וכשאני מתקנת, הם אומרים: 'זה לא משנה, זה אותו הדבר'".

מאור: "יש לי אותו אף ואותו מבנה פנים כמו של הילה, אבל אותו צבע ואותם עיניים כמו של אדוה. כשאדוה ואני נסענו ברכבת יום אחד, מישהו שאל אותנו אם אנחנו אחים או זוג. אם יודעים שאחות שלי אמורה להגיע, יגידו: 'איך היא דומה לך'. אם לא, ישאלו מי זו, לא ידעו אפילו שהיא אחות שלי".

"תמיד התבאסתי שאנחנו לא תאומות זהות", מודה הילה. "הייתי רוצה שאדוה תעבור במקומי את המבחנים, כי בשביל אותם ציונים אני הייתי צריכה לחרוש, והיא לא. אדוה גם לימדה אותנו לבגרויות, העמידה פה לוח והסבירה לנו את החומר בלשון".

מאור: "אדוה היא החננה שבחבורה, היא המוח, אני הייתי תלמיד פחות טוב. בכל פעם שהייתי מקבל מאה במבחן, היינו מקבלים פיצה כפרס".

אדוה: "הילה היא הדוברת שלנו. כשהיינו קטנים תמיד היינו שולחים אותה לדבר עם מישהו או לשכנע, כדי שנשיג מה שאנחנו רוצים".

סדר הלידה משפיע על אופיים, במשהו. "בגדול, אדוי היא האחות הגדולה, היא נולדה שתי דקות לפניי, והיא המבוגר האחראי", אומרת הילה. "אני יצאתי שלישי ואני באמת הבן הקטן במשפחה", אומר מאור. "אפשר להגיד שאני שנה מתחת להן".

גם כשהם כבר בוגרים, ואדוה והילה כבר אמהות בעצמן, העובדה שהם שלישייה ממשיכה להפתיע אנשים בכל פעם מחדש. הילה: "יום אחד חדתי חידה לילדים שאני עובדת איתם: אמרתי שנולדתי באותו יום כמו אח שלי, אבל אנחנו לא תאומים, איך זה יכול להיות? הם שברו את הראש עד שהמדריכות האחרות נתנו להם רמזים. הם לא ניחשו בכוחות עצמם".

אדוה מספרת שגם היא הרתה הודות לטיפולים, אך לא בהפריית מבחנה. קצת לפני הלידה הגיעה בליווי משפחתה לבדיקת מוניטור במחלקת נשים, יולדות ופריון בבית החולים הלל יפה בחדרה. לפתע עבר לידם פרופ' אריה דרוגן, אחד מהרופאים שטיפלו באמם בעת שהרתה בהפריית המבחנה. "קראנו לו באמצעות האחיות והוא הגיע למיון, חיבק את אמא ופגש אותנו", נזכרת אדוה בהתרגשות.

הילה: "אני מודה שכשהתקשרתי בוכה לאמא שלי שאני לא ישנה בלילה ושהתינוקת לא נרדמת, באיזשהו שלב אמרתי שזה לא לעניין, זו התבכיינות לא הגיונית. הרי אמא עשתה את זה עם שלישייה, אז על מה אני בוכה בעצם?"

אדוה: "לאמא יש כיום ארבעה נכדים – שתי בנות מהאח הגדול, אור של הילה ורותם שלי. אני זוכרת שהיה יום שבו הבנות הגדולות היו אצלה, והילה הביאה את אור. אמרתי לאמא: 'איך תסתדרי עם שלושה?'. היא אמרה: 'את באמת שואלת את השאלה הזו? גידלתי שלושה ביחד בני אותו גיל'. הכול קטן על אמא".

תאומות משפחת לוי

תאריך לידה: 18.6.1986

ההורים: מריאן ורוני לוי, מעגן מיכאל

"עד היום – ארבע שנים אחרי – כשאני ניגשת בלילה לכסות את הבנות, עולות דמעות בעיניי", אמרה מריאן לוי בריאיון ל"את" ביולי 1990. "אלו ילדות בקשיש. קיבלתי אותן כפרס. אני כאישה עקרה חשה כאילו זה לא הגיע לי". מריאן ילדה את רותם והגר כשהייתה בת 34, והתאומות היפהפיות מתוארות בכתבה: לרותם זוג קוקיות, והגר בלונדינית וקצוצת שיער.

33 שנה אחר כך, ומריאן יושבת בסלון ומחזיקה בידיה שתי בנות תאומות לא זהות ויפהפיות: הנכדות שלה, מאיה ועמית, שנולדו לבתה, רותם. "זו הייתה הפתעה גדולה", מודה רותם. "נסעתי לבית החולים עם דימום רציני, חשבתי שאני עומדת להפיל, אבל בבדיקה בבית החולים גילו לא רק שהכול תקין, אלא שיש לי תאומות. מאז שהן נולדו, הגר ואני מספרות עוד יותר שאנחנו תאומות מבחנה, ואז כולם אומרים: 'אה, יש לך תאומות כי את בעצמך תאומה'. אבל אין שום קשר. אותנו עשו בהפריית מבחנה, ואין לנו תאומים במשפחה בכלל. מאיה ועמית באו לעולם בהיריון ספונטני".

אז עכשיו את מבינה, מכלי ראשון, מה עבר על אמא?
רותם: "אני לא מבינה מה עבר על אמא כי לה לא הייתה אמא עוזרת כמוה. היא עשתה הכול לבד".

מריאן: "בקיבוץ עזרו מאוד, ולא היה צריך יותר מדי עזרה כי הן היו ילדות יחסית קלות. אני אחות טיפת חלב אז אני מכירה את כל העבודה".

מה סיפרו לכן על נסיבות הגעתכן לעולם?
רותם: "סיפרו לנו שמאוד רצו אותנו. להורים שלי כבר היו כרטיסי טיסה לברזיל, לאמץ משם ילד. הם היו מוכנים לעשות הכול. זה לא היה כמו היום שכל אישה מזריקה לעצמה (הורמונים, מ"פ) בבית, הנשים היו נוסעות כל הזמן להזרקות ברמב"ם".

הגר: "אמרו לנו שהביאו אותנו לעולם במעבדה בצורה מלאכותית, שערבבו במבחנה. אני לא מצליחה להיזכר באיזה גיל זה נתפס בתודעה, אבל תמיד ידענו את זה".

מריאן ואבי המשפחה, רוני, גרושים כיום. כשהתחתנו זה היה פרק ב' שלהם, ולשניהם כבר היו ילדים (שלושה בסך הכול) מנישואים קודמים. כשניסו להרות שוב כשלו כל הניסיונות. מריאן: "ניסיתי להרות במשך כמה שנים, ואז היו לי, בזה אחר זה, הריונות מחוץ לרחם. בהמשך הציעו לי את האופציה של הפריית מבחנה. ניסינו שוב ושוב, ונכנסתי להיריון רק בניסיון השלישי. היה מאוד קשה לגלות בכל פעם מחדש שזה לא מצליח. לא הפריע לי שכל הקיבוץ ידע מה עבר עליי, הדבר היחידי שרציתי הוא את התינוקות שלי".

רותם: "היה לאמא היריון קל. היא הרגישה טוב, אבל הייתה צריכה לשכב אז יש תמונות שלה בבגד ים משתזפת על המרפסת".

הגר: "אני זוכרת ששאלו אותנו איך זה שיש לנו אחים גדולים שהם לא כתוצאה מהפריית מבחנה. לקח זמן עד שידעתי על ההריונות מחוץ לרחם שהיו לאמא שלי לפני שבאנו לעולם. עד אז התייחסתי לזה פשוט כמשהו שקרה".

הלבישו אתכן באותם בגדים?
רותם: "לא, אף פעם. אני חושבת שיש צילום אחד משבועות בקיבוץ שבו ביקשו שכל התאומים ילבשו בגדים זהים. גם אני לא מלבישה את התאומות שלי אותו הדבר".

מה יש במעגן־מיכאל, לדעתכן, שדווקא פה נולדו כל כך הרבה תינוקות מבחנה?
הגר: "כשרואים שזה מצליח אצל מישהו, אז גם השאר מנסים. תמיד ידענו על זה, כי כבר מגיל צעיר כל הזמן באו נוירולוגים לבדוק את כולנו, לוודא שאנחנו מתפתחים כמו ילדים נורמליים. לקחו אותנו למרפאה ונתנו לנו לצעוד בקו ישר, או לעשות כאילו אנחנו מכבים סיגריה כדי לבדוק שהמוטוריקה שלנו תקינה".

גם אצלן, כמו אצל התאומות בדנר ואצל השלישייה של אדר, אנשי הקיבוץ ממש מתבלבלים ביניהן למרות שהן לא תאומות זהות. "יש לי תמיד צורך להסביר שאנחנו אחיות שנולדו יחד באותו יום, כאילו להתנצל, כי שואלים אם אנחנו דומות", אומרת הגר. "תמיד אותן שאלות, זה מייגע. מעצבן אותי שברגע שיש שתיים חייבים להתבלבל. פעם אחת גם מישהי אמרה: 'אה, אתן אותו הדבר, זה לא משנה'. אבל זו שריטה של תאומים, אני לא בטוחה שזה קשור למבחנה".

רותם: "אנחנו לא כל כך באותה גישה. את הגר מאוד מעצבן שאנשים מתבלבלים בינינו או קוראים לה רותם. זה לא כי אנחנו דומות, אלא זה כי יודעים שיש שתיים. אותי זה לא מעצבן, אני גאה בזה, וכשקוראים לי הגר אני לא מתקנת".

הגר, שעדיין אינה אם, מודה שמלחיץ אותה הרעיון שיהיו גם לה תאומים יום אחד. "זה אומר שאולי יש לנו את זה בגנים", היא אומרת בחיוך מבוהל, ורותם, אחותה התאומה, ממהרת להרגיע: "הקיבוץ מעניק עזרה למשפחות עם תאומים, וגם אני באתי לעזור לשישה זוגות תאומים שנולדו בשנים האחרונות בקיבוץ. תמיד צחקו עליי שבטוח יהיו לי תאומים ואמרתי שאין סיכוי. זו באמת הייתה הפתעה גדולה – אנחנו תוהים מי המתנה, מי משתי התאומות שלי לא הייתה אמורה כלל להיות. אבל תאומות הן אושר גדול".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il