רגע לפני פסח, אגניישקה מיסקובסקה שולחת לי תמונה של קערת הסדר שהכינה. "חג פסח שמח", היא כותבת, "אני מוכנה כבר לקרוא את ההגדה". זו לא הפעם הראשונה שהיא שולחת לי מסר ברוח זו. חודש קודם לכן שיגרה מיסקובסקה תמונה של אוזני המן, והודיעה שבכוונתה לצלוח את מגילת אסתר. היא גם מכירה היטב את מנהגי החנוכה, את המושגים הקשורים לבר מצווה ובת מצווה ועוד ועוד – בהחלט לא חלק שגרתי מאורחות החיים של אישה קתולית המתגוררת בעיירה פולנית מנומנמת.
סיפורה הלא־ייאמן של מיסקובסקה לא מתחיל ברגע קטן יחיד: רצף של מקרים בלתי מוסברים הוא שגרם לה, מורה להיסטוריה בתיכון מקומי, להקים לתחייה סיפור יהודי נשכח. "יש אנשים שקוראים לזה 'פּאשן', תשוקה, אבל אני קוראת לזה 'החיים'", היא אומרת בחיוך כשאנחנו נפגשות בעיירת מגוריה. "אני מעורבת בתרבות ובחיים היהודיים יותר מאשר בתרבות שלי. לפעמים יש לי תחושה שמשהו התבלבל שם בדרך, שאני מתאימה יותר לישראל". כשאני שואלת אם הייתה רוצה להיוולד לעם היהודי, היא עונה מיד: "זה לא היה מכביד עליי בשום צורה. לא מזמן ביקרתי במוזיאון של העיר, וכשעברתי על רשימות של שמות משפחה יהודיים, מצאתי שֵם שזהה לשם הנעורים שלי. אז לכי תדעי, אולי בכל זאת יש שורשים שקושרים אותי אליכם".
לא רבים מהמסיירים בפולין נקלעים לוויילון שבדרום המדינה, מרחק מאה קילומטרים מלודז'. רוב בתיה של העיר הקטנה משופצים, כבישיה ריקים למראה. כשהחלה המתקפה הנאצית על פולין, ויילון הייתה בין היעדים שספגו את מכת הפתיחה. ב־1 בספטמבר 1939, בשעה 4:40 לפנות בוקר, עברו ארבעת המטוסים הגרמניים הראשונים מעל העיר. ההפצצה נמשכה שעות ארוכות, עד שתיים בצהריים. בין ההרוגים הרבים במתקפה הקשה היו לא מעט יהודים.
"רבים תוהים מדוע היה דחוף לגרמנים להפציץ דווקא את ויילון, בהתחשב בכך שלא הייתה פה תעשייה חשובה או משהו בסגנון", מספרת מיסקובסקה בזמן שאנחנו מהלכות במסדרונות בית הספר. "התשובה היא שהמטוסים שלהם היו מסוגלים לשאת רק 500 ק"ג חומר נפץ, והכמות הזאת אפשרה להם לשטח עיר קטנה כמו שלנו בלי שיצטרכו עוד הרבה הפגזות ומאמץ. המטרה הייתה לקבוע עובדות בשטח: להוציא מפה את התושבים הפולנים, ולהכניס במקומם גרמנים. קצת אחרי שהגיעו לכאן, הם כבר פתחו בעיר גן ילדים. לא הרבה לאחר מכן חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב – לא סרט לבן ביד, כמו בוורשה, אלא ממש כמו שהיה נהוג בגרמניה. אחת העדויות מאותם ימים מספרת על יהודי בשם אברהם דוידוביץ', שנקשר לסוס ונגרר במשך שעות ארוכות. עבודות הכפייה הראשונות שהוטלו על היהודים היו פינוי הגופות וההריסות מההפצצות".
קשה לשער מה היה מספרם המדויק של יהודי ויילון. ברישומי הגטו שנתחם שם לאחר הכיבוש נמנים 4,000 איש, ואילו ב"מרכז לזיכרון לאומי" של פולין מדווח על 7,000. ערב המלחמה, לפי ההשערות, היו מחצית מתושבי ויילון יהודים; היום, בין כ־25 אלף תושבים, לא תפגשו אפילו יהודי אחד. או לפחות, איש לא יצהיר זאת בקול: "אני יודעת על שתי נשים יהודיות שנשארו כאן. שתיהן התחתנו עם לא־יהודים, והן לא ממש מדברות על השורשים שלהן", מגלה מיסקובסקה.
עד לפני שש שנים תושבי ויילון ידעו מעט מאוד, אם בכלל, על ההיסטוריה היהודית של עיירתם. ואז הגיעה המורה להיסטוריה. "ב־2013 ביקרתי באושוויץ, במסגרת קורס על משטרים טוטליטריים. כשעיינתי ברשימות גיליתי שקרוב משפחה שלי, אח של סבי, היה אסיר שם", היא משחזרת. "התחלתי לברר מה קרה לו, וגיליתי שהוא אושפז כמה פעמים במחלקת רנטגן. כנראה ערכו בו ניסויים. בהמשך הוא הועבר למחנה עבודה, וככל הנראה מת שם. תוך כדי החקירה התוודעתי לכך שבמחנה הזה שהו בעיקר יהודים. זה סקרן אותי, רציתי להבין מה קרה להם. קלטתי שיש דברים שקרו פה בארץ שלי, ומוצגים בכלל במדינה אחרת. וזה משונה, הרי מדובר גם בהיסטוריה שלי".
שנה לאחר מכן מצאה את עצמה בארץ, במוזיאון יד ושם. "היכל 'יד לילד' עשה עליי רושם בל יימחה", היא נזכרת. "זה לא משהו שאפשר לתאר. את עומדת ושומעת שמות של ילדים, רשימה שלא נגמרת, ומחלחלת בך ההבנה. גם לי יש ילדים, וזה לא עזב אותי. לא הפסקתי לדמיין איך האמהות של הילדים ההם הרגישו.
"אחרי הביקור שם חשתי ריקנות גדולה. אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שחיו בעיר הזו דורות שלמים של יהודים שהיו בעלי השפעה עצומה על ההתפתחות שלה – הקימו ספריות, בנו בתי כנסת, פיתחו עיתונות – ופתאום בבת אחת הם אינם. אז עכשיו הם פה. מאז 2015 אני מחזירה אותם הביתה".
דם המכבים הפולני
מיסקובסקה (45), אם יחידנית לשניים, מתגוררת בוויילון כל חייה. כמו רוב תושבי העיר, היא דוברת רק את שפת אמה. לצורך הריאיון התלוו אליי שני ישראלים שחיים כיום בוורשה: האחד הוא מתן שפי, איש המחלקה הגנאולוגית במכון היהודי ההיסטורי של פולין, המסייע במחקר ובאיתור מידע על קרובי משפחה יהודים; האחרת היא מרתה סטנקביץ', ישראלית דוברת פולנית שנרתמה לסייע לנו בתרגום.
בחדר המנהלת של התיכון על שם יאנוש קורצ'ק, מציגה בפנינו מיסקובסקה את ויקטוריה פחוליק וסנדרה קוביילה, שתי תלמידות י"ב השותפות לפרויקט ההנצחה שהקימה, "נתיב יהודי ויילון" שמו. שלושה מחזורים של תלמידים כבר צלחו את המיזם, שהולך ומתרחב. הקיר העמוס צר מלהכיל את תעודות ההצטיינות וההוקרה, ובכל שנה נוספת עוד פעילות מפתיעה. בתוך תיק מעוטר במגן דוד נמצאת עבודת החקר שעשתה מיסקובסקה כדי להתקבל לסמינר מורים פולנים שמקיים "יד ושם" בשיתוף מוזיאון אושוויץ־בירקנאו. "אחרי הסמינר הצטרפתי לפורום דיאלוג, שמכשיר מורים לעודד תלמידים לחקור ולברר על ההיסטוריה במקום מגוריהם. זה אומר לראיין את הזקנים בעיר, לפשפש בארכיונים, להסתכל בשרטוטי טאבו ולאסוף מידע בעבודת נמלים. מלבד זאת אנחנו מקיימים בבית הספר ימי תרבות יהודית. השנה התכנון הוא לערוך משחק כדורעף לזכר 'מכבי ויילון', ולהציב לוחית זיכרון ליד ציור קיר שהכנו. אנחנו מציינים בבית הספר גם חלק מהחגים היהודיים. בחנוכה ערכנו פעילות לילדי בית הספר היסודי בעיר, עיצבנו חנוכיות וצבענו סביבונים. בראש השנה הצענו למשתתפי הפרויקט לטעום תפוח בדבש. הם השתגעו על זה".
"בשביל הילדים זה מרגש מאוד", מספרת קוביילה. "הם מנציחים משהו ומתחברים למנהגים היהודיים שהיו כאן. הם כמובן התלהבו מאוד לטעום סופגניות". ופחוליק מוסיפה: "רוב הילדים שמגיעים לתיכון לא יודעים שום דבר על יהודי ויילון".
ההורים שלכן לא הביעו שום הסתייגות?
פחוליק: "ממש לא. ההורים שלי היו מאוד בעד. אמא שלי אפילו שכנעה אותי לעשות את זה".
"עבורי זו שליחות", אומרת מיסקובסקה כשהיא מראה לי תמונה מערב שירה שערכה עם התלמידים, בליווי נרות וחלות. "זה לא שאני רק מתעניינת פה ושם, אני חיה את זה. כל הזמן אני עוברת קורסים והשתלמויות בהיסטוריה יהודית".
בבית הספר עדיין מנסים לעכל את הדיבוק שאחז במורה להיסטוריה. "שום דבר כבר לא מפתיע אותי לגביה, גם לא הריאיון המשוגע הזה", אומרת בשעשוע המנהלת רנטה טטרה שמצטרפת אלינו. "עכשיו היא רוצה לצאת שוב לסמינר של שבועיים בישראל. התלבטנו איך משחררים מורה לפרק זמן כזה, אבל אי אפשר להגיד לה לא. אני גם רואה כמה הנושא חשוב לה, ומה זה עושה לתלמידים".
למרות האווירה המחויכת, קשה להתעלם מהמורכבות של הסיטואציה: המורה להיסטוריה משלבת בתוכנית הלימודים את התחום הזה, בעוד חלק ממשפחות התלמידים מתגוררות בבתים שאולי היו שייכים בעבר ליהודים. כשאני מנסה לגשש גם אצל המנהלת באשר לדעתם של ההורים על המיזם, היא משיבה שהתגובות מגוונות. "יש גם תלמידים שמרגישים שהעיסוק בנושא מוגבר מדי. התוכנית הזו לא חשובה לכולם באותה מידה והיא איננה חובה, אבל מכיוון שיש פה חדר הנצחה והמון מידע ייחודי, הרבה אנשים באים לפה. הם יודעים שכאן ימצאו את מה שהם מחפשים".
מיסקובסקה מצידה ממשיכה לעבוד במרץ על הרחבת הפעילות הזו. "בקרוב נעלה מחזה על חתונה יהודית", היא מתגאה. "בשנה שעברה ערכנו מרוץ זיכרון, וקראנו פרק תהילים בבית הקברות המקומי. בנוסף העלינו הצגה בשם 'מהצד השני של החומה', על בחורה יהודייה שמקיימת קשר עם בחור ארי שמנסה להציל אותה. יש לי צמרמורת כשאני נזכרת בזה".
שמעו של המיזם המקומי חצה ימים ואוקיינוסים. עמוד הפייסבוק שפתחה מיסקובסקה, History of the Jews from Wielun, מושך אליו צאצאים של יהודי ויילון המתגוררים כיום בישראל, בצרפת, באוסטרליה ובמדינות נוספות. אחד מהם הוא שקד רוגובסקי, שהחל להתחקות אחר קורותיו של סבו, יליד העיר. בביקורו שם עלו שאלות אמביוולנטיות של זיכרון ונרטיב ושל טרגדיות קהילתיות חוצות לאום, ונוצר קשר הדוק בין מיסקובסקה לארגון יהודי ויילון והסביבה, שבו חברים גם בני משפחת רוגובסקי. יחד הם יוזמים מפגש בין צאצאיהם של יהודי ויילון לתושבי העיר כיום, וכך נחשפתי גם אני למפעלה של מיסקובסקה. "את העיתונאית הראשונה מחוץ לפולין שמתעניינת בסיפור שלנו", היא אומרת לי בהתרגשות.
בארון בחדר העבודה של מיסקובסקה מוצגת תערוכה צנועה ובה הגדה של פסח, חמסה, כיפה, טלית, תמונות ממרד גטו ורשה ודגל ישראל. בקומה אחרת מצאנו לשכת זיכרון שלמה – תמונות ומוצגים מתקופת המלחמה, ומפה של קווי הגבול ערב ההפצצה הגדולה. "כשמתבוננים בגבול הישן רואים את הקרבה הגיאוגרפית שלנו לגרמניה", אומרת מיסקובסקה. "ויילון נמצאת בדיוק על הקו בדרך לוורשה".
אחד הקירות בבית הספר מוקדש לזכרו של יאנוש קורצ'ק. משמאל הקווים ישרים והצבעים חדים, סמל לחיים היפים שהיו לפני המלחמה, מימין הקווים נשברים ומתארים את ימי השואה והשכול. באחת הכניסות לבניין נשתלה חלקת נרקיסים קטנה, זכר ל־1.5 מיליון ילדים שנרצחו בשואה, כך נכתב בשלט הסמוך. הנרקיס הצהוב, נאמר לי, מרמז למגן דוד, ומהווה גם מחווה לפרח הנרקיס שהונח על קברו של אחד ממפקדי מרד גטו ורשה. בכל שנה ב־19 באפריל, יום פרוץ המרד, מחולקים בפולין נרקיסים צהובים למי שחפץ לענוד אותם על דש בגדו – דם המכבים של הפולנים, אם תרצו.
זיכרון של ריח העוגות
רחובותיה של ויילון שטוחים ורחבי ידיים. בתיה נמוכים ומטויחים בצבעוניות מרושלת. נדמה שמקום לא חסר שם. ובכל זאת, לפני המלחמה התגלע עימות בין קהילת בית הכנסת העירוני, שהוקם ברחוב שינקוויצה באמצע המאה ה־19, ובין הכנסייה הפרבוסלבית. "הכמרים טענו שקולות מבית הכנסת מפריעים לטקסים שלהם, אף שהתפילות היהודיות היו בשבת בעוד הנוצרים מתפללים בראשון", מספרת מיסקובסקה. "בני הנוער מהגימנסיה ששכנה ממול, יחד עם חברים מהמחתרות הימניות, נהגו לשבור את חלונות בית הכנסת. בכל פעם היו המתפללים מחליפים את השמשות, עד שהתייאשו וויתרו עליהן. בית הכנסת הזה נחרב בהפגזה. יש עדויות על כומר שהחביא את כתרי ספר התורה, כ־12 במספר, אבל הגרמנים עינו אותו ובזזו את הכתרים".
במקומו של בית הכנסת שוכנת היום גינת משחקים שוממת, ובה אנדרטת זיכרון קטנה. במשך תקופה ארוכה אספה מיסקובסקה, בסיועו של ההיסטוריון המקומי פרופ' תדאוש אולייניק, רסיסי מידע על הקהילה היהודית שחרבה. היא שוחחה עם זקני המקום, הקישה על דלתות ותיעדה סיפורים. כך למשל גילתה שבית הדירות הצהוב שהיא מצביעה עליו עכשיו, היה בבעלות יהודית. אחד המקומיים, שעובד בטלוויזיה הפולנית, סיפר לה על דיירת שהייתה אופה ומוכרת עוגות אוכמניות ששמן יצא למרחוק. "עד היום אני זוכר את הריח", אמר למיסקובסקה. "איך הייתי משתוקק לבוא לאכול שם".
אנחנו מטפסות יחד אל גג בניין העירייה, לתצפית פנורמית. מיסקובסקה מספרת שראש העיר, שכרגע לא נוכח בלשכתו, "מורעל" על סיפורי המורשת כמעט כמוה, ומוכן להיפגש עם כל מי שמתעניין בהיסטוריה של המקום. קוביילה תלמידתה משקיפה אל השטח שבו הוקם הגטו בשנת 1941. "מי שניהלו את העניינים היו היודנראט והמשטרה הגרמנית", היא אומרת. "הוציאו תושבים פולנים מהבתים והכניסו אליהם כ־4,000 יהודים. הצפיפות הייתה גדולה. בחורף 1942 פרצה שם מגפה של טיפוס בגלל תנאי התברואה הירודים, וברחוב טרגובה הכניסו להסגר 600 מהחולים היהודים כדי שהמגפה לא תעבור לצד הארי. הגטו, תופתעי לשמוע, לא היה מגודר. היהודים יכלו לצאת ממנו ולחזור, אבל נאסר עליהם לעשות זאת בימי שלישי ושישי, ימי השוק, כדי שלא יוכלו להשיג לעצמם מזון מעבר למה שהוקצה להם. בהמשך הוסיפו גם את ימי ראשון".
מיסקובסקה מעלה אירוע קשה במיוחד מהימים ההם. "ב'ספר יזכור' של העיר מסופר על אישה שבמשך עשרים שנה לא הצליחה להיכנס להיריון, ואז קרה נס, נולד לה ילד. בזמן האקציה היא הסתתרה איתו ועם עוד יהודים במחבוא, והוא התחיל לבכות. כולם היו בהיסטריה, פחדו שהקול שלו יסגיר אותם. פתאום הם שמו לב שהבכי נפסק. הם חשבו שהאמא הצליחה להרגיע אותו, ואז התברר שהיא חנקה אותו במו ידיה".
כמה מתושבי העיר הפולנים סייעו ליהודים להינצל מידי הנאצים, אך רק מעט מהמקרים תועדו. "ידוע לנו על תושב בשם סטפן מיקוויצ'ק, שהוא ואחותו החביאו זוג יהודים מעיירה אחרת – יעקב ואדלה יבלונסקי. ביום השנה לחסידי אומות העולם אנחנו מספרים עליהם, אבל אין להם עץ ביד ושם", אומרת מיסקובסקה.
בכיכר רחבת ידיים בעיר שכן בעבר – לא ברור בדיוק היכן – המקווה של הקהילה היהודית. "במרכז הכיכר הציבו גרדום, וערכו הוצאות להורג", מספרת פחוליק. "באחד הימים תלו כאן תשעה או עשרה יהודים בבת אחת".
מיסקובסקה מפרטת את הרקע לאירוע: "ככל הידוע, זה קרה אחרי שכמה יהודים שחטו עגל ונתפסו. מכיוון שהם היו ממשפחות אמידות יחסית, המועצה היהודית החליטה להחליף אותם בעשרה עצורים עניים, והם אלו שנשלחו לתלייה. אבל יש לציין שפרופ' אולייניק טוען שזו לא בהכרח הסיבה: באותה תקופה, אחרי ועידת ואנזה, התקיימו הרבה הוצאות להורג מהסוג הזה".
מול הכיכר מתנשא בניין כנסייה עצום, שעבר שיפוץ מאסיבי. "בקיץ 1942 הגרמנים ריכזו בתוכו כ־10,000 יהודים מכל המחוז. הם הוחזקו כאן ימים ארוכים, יש אומרים שאפילו שבועות, בלי אוכל ומים. חום אימים של אוגוסט שרר בחוץ. חלק מהם נעמדו על המזבח ועל בליטות שיצאו מהקירות, מכיוון שלא היה מקום. הם שברו את החלונות, כדי לא להיחנק בפנים מרוב חום. בכל יום נלקחו מכאן יהודים לכיוון בית הקברות. ניצול מתל־אביב העיד בפני פרופ' אולייניק על הוצאה להורג נוראית באכזריותה: יום אחד הגרמנים הוציאו ארבעים יהודים לבית הקברות – עשרה חפרו בור, שלושים נשכבו בתוכו, ואז סגרו עליהם את הבור בעודם חיים. יהודי בשם פייפל בראט סיפר שנאלץ לקבור ככה את הבן שלו. בסוף הגיע כוח קומנדו ושלח מכאן לגטו לודז' 922 איש, רובם צעירים ובעלי מלאכות. השאר נשלחו למחנה ההשמדה חלמנו". מיסקובסקה מצביעה על בית סמוך לכנסייה: "הנריק סטרוז'ק, תושב העיר, סיפר שיהודים הוחזקו גם בבית הזה. הוא בתור ילד נהג לזרוק אליהם חתיכות לחם".
על קיר החזית של אחד הבתים המרכזיים בעיר, סמוך למקום שבו לפי ההשערות שכן "חיידר" יהודי, משתרע היום פרסקו ענק. מלמעלה קורנת בו שמש, סמל לחיים המתחדשים; במרכז – אנשים בעלי מראה יהודי יוצאים ממבנה הנושא מגן דוד; ובתחתית חומת אבנים הרוסה, אות לסבל ולחורבן. "אנחנו זוכרים", נכתב בפולנית על הציור.
"שלוש שנים לקח לנו עד שקיבלנו את הקיר הזה. כך הצלחנו בפעם הראשונה להכניס מגן דוד למרחב הציבורי של העיר", מספרת מיסקובסקה בהתרגשות. "לא ידענו כיצד אנשים יגיבו. יש כאן סניף של המחנה הרדיקלי הלאומי, וחששנו שאולי הציור לא יתקבל בעין יפה. אבל דבר מהחששות שלנו לא התגשם. התושבים אפילו נעצרים מול הקיר הזה כדי להצטלם. הפרסקו נמצא כאן מאז נובמבר, ועדיין ניצב בגאווה. לא השחיתו אותו בגרפיטי".
המשוגעים מתרבים
ותיקי ויילון מעידים שלפני המלחמה שרר כאן דו־קיום, והתושבים היהודים ניהלו מערכת יחסים בריאה עם שכניהם הקתולים. "אני יודעת שבמקומות אחרים המצב היה שונה", אומרת מיסקובסקה, "אבל כאן האוכלוסיות באמת חיו זו לצד זו בשלווה יחסית, והייתה ביניהן גם תלות כלכלית. חוק מיוחד אִפשר לוויילון למנוע אכלוס יהודים במספר רב בשטחה, אבל היא כמעט לא השתמשה בו".
עצי היער בפולין גבהי גזע ומעוטי עלים, ובעונה זו של השנה היערות אפורים וקודרים. אילולא גלעד קטן העומד בין העצים, לא היינו יכולים לדעת שבעבר שכן שם בית הקברות היהודי. "הוא נהרס בידי הגרמנים, ומהאבנים שלו סללו כבישים ודרכים. חלק מהמצבות שימשו לריצוף הדפנות של בריכת שחייה חדשה. תושבים שרחצו בה סיפרו שהם זוכרים אבנים שעליהן כיתובים. בכל נובמבר אנחנו מקיימים כאן טקס זיכרון. בהתחלה היינו רואים רק את הפרחים שהשארנו אנחנו, אבל בכל שנה שעוברת אנחנו מגלים כאן זרים נוספים".
בנה של מיסקובסקה, שסיים את יום הלימודים, מצטרף אלינו ודורש שנלך לסעוד בפיצרייה המקומית. בדרך מספר מתן שפי, שמתגורר בפולין זה שבע שנים, על תור הזהב של יהודי המדינה. בין המאה ה־10 למאה ה־15 היגרו לכאן יהודים בהמוניהם, ופולין קלטה אותם ברצון, מתוך אינטרס כלכלי של אנשי מעמד האצולה: הנוכחות היהודית סייעה להם בפיתוח המסחר והמנהל הכלכלי בשטחיהם. במחצית המאה ה־13, בעוד יהודים מגורשים מצרפת ובהמשך גם מאנגליה, בפולין הוענקו להם זכויות חסרות תקדים. רבים מהם מונו לגובי מיסים, או עבדו כאומנים ובעלי מקצוע. במשך מאות שנים, יהודים גם החזיקו ב־90 אחוז משוק האלכוהול בפולין. "לשלטונות היה נוח שיש בסביבה אוכלוסייה משכילה אך מוחלשת", מסביר שפי. "אם היא מתחילה לאיים בצבירת כוח, יש דרכים להחזיר אותה לגודל הרצוי – בהטלת מיסים, או באמצעות האשמות, רדיפות ועלילות דם. אפשר לווסת את האוכלוסייה הזאת, וקל מאוד לפגוע בה".
ערב השואה היוו יהודי פולין כעשרה אחוזים מאוכלוסיית המדינה – "אבל הנתון הזה מטעה", אומר שפי. "רוב האוכלוסייה הפולנית הייתה כפרית, ואילו היהודים כמעט לא התיישבו בכפרים. בערים הגדולות שיעורם נע בין 25 ל־30 אחוזים, ובעיירות מספרם הגיעו ל־40 ול־50 אחוזים, ואף למעלה מזה. לפעמים הגויים היחידים היו ראש העיר, השוטר והכומר. וזה משמעותי, כי כדי שהאינטגרציה תצליח, אסור שתהיה מסה קריטית של מהגרים. ברגע שחוצים את רף 30 האחוזים, זה משפיע על היכולת להתערבב במקום. הדוגמה הקלאסית ביותר היא של הסופר יצחק בשביס־זינגר, שעזב את פולין בגיל 30 בלי לדעת מילה בפולנית. הוא למד את השפה רק בגיל 70, בניו־יורק".
בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, רק מעטים מהפולנים טרחו לחקור את ההיסטוריה היהודית המקומית. ההתעוררות בהבנת השואה התחילה ב־1989, עם נפילת השלטון הקומוניסטי במדינה. "פתאום היה אפשר לבחון דברים מחדש, לשאול", מסבירה מיסקובסקה. את ההתעניינות הפולנית בגורל היהודים הגביר הספר "שכנים", של ההיסטוריון היהודי־פולני יאן טומאש גרוס. הספר, שראה אור בשנת 2001, מאשים את תושבי העיירה הפולנית ידוובנה בטבח 1,600 שכניהם היהודים בתקופת הכיבוש הגרמני. מחקרו של גרוס השפיע על פולנים רבים, ומאז עלו לא מעט יוזמות הנצחה מקומיות. מאחוריהן עומדים בדרך כלל "משוגעים לדבר" כמו מיסקובסקה, שמבקשים לתקן את מה שעשו הדורות הקודמים.
עם השנים ועם הנגשת המידע, גדל מספרם של הפולנים החופרים בעברה של המדינה כדי למצוא שרידים יהודיים. שפי מספר כי יאנוש מאקוך, המייסד והמנהל של פסטיבל התרבות היהודית בקרקוב, הגיע לעיסוק הזה לאחר שנקלע לחנות ספרים ישנה בעיר קטנה, ושמע מהמוכר כי לפני המלחמה מחצית מתושבי העיירה היו יהודים. "אחרי שהבין שגם בקרקוב הייתה היסטוריה יהודית עשירה, מאקוך החליט לייסד את הפסטיבל. כמוהו יש לא מעט אנשים פרטיים שאומרים: 'אם לא נשארו פה יהודים, אנחנו אלו שאחראים על שימור התרבות שלהם'".
מדינה שהיא בית קברות
בעבודתו נחשף שפי לעשרות יוזמות הנצחה מקומיות. "רוב המימון אגב מגיע מארגונים בארצות הברית, שרואים חשיבות לא רק בחקר השואה, אלא גם בשימור המידע על חיי הקהילות היהודיות לפני פרוץ המלחמה". ועדיין, יוזמות כאלה רחוקות מלהפוך לנורמה. "באחת הפגישות של הפורום לדיאלוג, מישהו אמר לנו שצריך הרבה אומץ כדי לעשות את מה שאנחנו עושים", משתפת מיסקובסקה. "אז עוד לא הבנתי למה הוא מתכוון, אבל היום אני אומרת שכן, צריך אומץ. כי אני מרגישה קצת לבד בתוך הסיפור. אנחנו לא עושים את זה כדי שימחאו לנו כפיים או כדי שייתנו לנו פרסים, אלא כי זו הגינות אנושית בסיסית".
מצער אותך שהמסעות של הישראלים בפולין עוברים באושוויץ ובטרבלינקה, ולא בעיירות צדדיות כמו ויילון?
"חבל לי שלא מציגים את פולין גם כמקום של דיאלוג. מה מעניין את הקבוצות האלה? להגיע למחנות ולגטו. כל היחס לפולין הוא כאל בית קברות אחד גדול. זה אולי היה ככה בעבר, אבל הדברים השתנו מאז. אנחנו מקום יותר פתוח היום, יותר אנשים מתעניינים בהיסטוריה היהודית ובתרבות היהודית. חשוב כמובן להכיר את אירועי השואה ולבקר במקומות האלה, אבל חבל שהצד האחר נדחק".
בבית העלמין בגבעת־שאול ניצבת אנדרטה לזכר קדושי ויילון. כמו בכל שנה, גם השבוע נפגשו לידה ניצולי שואה רבים וצאצאיהם. מיסקובסקה, הם מספרים, עוזרת להחיות את רוחה של קהילה שאיננה עוד. "דור המייסדים של ארגון יוצאי ויילון הולך ונעלם", אומר לי אבי רוגובסקי. "אבל יהודי העיר הותירו צוואה חשובה: להמשיך ולספר את הסיפור שלהם, שכולל לצד הטרגדיה והאובדן גם מורשת מפוארת בת מאות שנים".
מיסקובסקה מעוניינת להמשיך ולספר, ויש לה המון תוכניות. "אני רוצה שתהיה אנדרטה חדשה בבית הקברות ביער, עם שמות האנשים שנקברו בו. אני רוצה לתרגם לפולנית את 'ספר היזכור' של ויילון, ולבנות את 'נתיב החיים היהודיים', שיעבור בעיר דרך כל המקומות החשובים. אני רוצה שבני נוער ישראלים יגיעו לוויילון, ושהתלמידים שלי יוכלו לפגוש אותם. הדרך היחידה לשנות את המציאות היא ליצור שיח ישיר בין פולנים ליהודים. בלעדיו, הסטריאוטיפים לעולם לא ייעלמו".
