"ספרי לנו עליו", מבקשות החברות של יהודית אברהמי. "מה להגיד?", היא שואלת. "קודם כול, הוא היה אחיך הבכור?", מציעה אחת מהן. יהודית מתכוונת לענות, אבל אז עולה על פניה חיוך נבוך, מהול בהקלה. באיחור של למעלה מארבעים שנה היא קיבלה מחברותיה הטובות את השאלה שהייתה ראויה להישאל כשישבה שבעה על אחיה.
הן נפגשות באולפנה בקריית־מוצקין, שם הכירו ובגרו יחד בראשית שנות השבעים, ולשם חזרו לצורך צילומי "שקופה", סרטה הדוקומנטרי הקצר של אברהמי. בניגוד לסרטי הזיכרון הנפוצים יותר, "שקופה" מעמיד במרכזו לא את דמות הנופל, אלא את ההתמודדות של אחותו בשעה שהוריה מתפרקים לנגד עיניה. הסרט הזה הוא אחד משישה שהופקו במסגרת מיזם "זיכרון מצולם" של יד לבנים רחובות, בשיתוף המרכז לתקשורת רחובות. לפני כחודש הוצגו הסרטים לראשונה, באירוע שבו סיכמו היוצרים שנתיים של עיסוק אינטנסיבי בסיפורי השכול שלהם, והשבוע עלו התוצרים המצולמים לרשת.
"התכוונתי בכלל לעשות סרט אופטימי", משתפת אברהמי, "לתאר איך בכל רע יש גם טוב, אפילו בנורא מכול. התיישבתי עם חברה מתוך מחשבה שאספר לה בחצי שעה על אופי הסרט, ואצא לדרך. במקום זה מצאתי את עצמי מדברת איתה במשך שלוש שעות על דברים אחרים לגמרי, שעד אז לא העליתי על דל שפתיי. הייתי אחות שכולה, שאחרי ארבעים־וכמה שנים מעלה את הנושא בשיחה בפעם הראשונה. באותו רגע היה לי ברור שהסרט שלי יעסוק בדיוק בזה".
משפחה ושכול
סגן שמעון בוכניק, אחיה הבכור של אברהמי, היה בשעתו הקצין הצעיר ביותר בצה"ל. במלחמת יום הכיפורים, כמפקד בחטיבת גולני, הוא הוביל את חייליו בקרב העקוב מדם בחרמון. מהמערכה הקשה שם הוא יצא בשלום, אולם זמן קצר לאחר מכן נורה בידי צלף בקבטיה שבצפון השומרון. בן 20 היה במותו. "אני יודעת שזה נשמע מוגזם, ותמיד מדברים ככה על המתים, אבל אחי היה באמת משהו מיוחד", אומרת אברהמי. "הוא סיים תיכון בגיל 16 וחצי, מכיוון שקפץ כיתה. לפני שהגיע לגיל גיוס, הוא הספיק ללמוד משפטים באוניברסיטת בר־אילן במשך שנתיים. הוא היה יפה תואר ויפה נפש ומוכשר מאוד, נער שעלה על כל הציפיות".
משפחת בוכניק על שמונת ילדיה התגוררה בחצור הגלילית. הבנים למדו במדרשיית נעם, הבנות באולפנות. אברהמי זוכרת היטב את הלילה ההוא בחודש טבת תשל"ד, שבו השתנו חייהם. היא הייתה אז נערה בת 16, תלמידת כיתה י'. "העירו אותי באולפנה באמצע הלילה. המנהל אמר לי שאחי נפצע, ושהזמינו מונית שתיקח אותי הביתה. חברתי הציעה להצטרף אליי, אבל המנהל אמר שאין צורך.
"המונית אספה קודם את אחיי מהישיבה בפרדס־חנה, אחר כך אותי מקריית־מוצקין, ומשם נסענו יחד לחצור. בבית מצאנו המון אנשים, וסיפרו לנו מה קרה לשמעון. אבא שלי עמד על סף שיגעון אמיתי. הוא אדם מאוד אמוציונלי ומאוד טוטאלי – אוהב עד הסוף וכואב עד הסוף. מצבו היה קשה מאוד, וחמש השנים הראשונות היו איומות במיוחד. הוא שאל שאלות מול אלוקים, כעס מאוד על המדינה, אפילו לא הסכים שנצא לשירות לאומי. מבחינתו נתַנו למדינה די והותר. אפילו בשלושים של שמעון הוא לא היה, משום שעבר אירוע לב.
"אני זוכרת סעודות שבת שבהן הוא פורץ בבכי מר, מתחיל פתאום לחפש את אחי, ואז יושב ומתייפח שעתיים. אמא עמדה על המשמר – שיאכל, שמצבו הנפשי לא יידרדר – ודאגה לכל צרכיו. ואנחנו, בני עשרה, לא מוציאים מילה, לא מדברים. כל ההתנהלות שלנו בבית היא על קצות האצבעות, בשקט, בדממה. הפכנו להיות ההורים של ההורים שלנו".
חמש שנים אחרי הלילה הקשה ההוא, יצא אביה של אברהמי לשליחות בת ארבע שנים בפריז, עם אשתו וילדיו הצעירים. כשחזרו משם הדברים כבר נראו אחרת, ובכל זאת הילדים הבוגרים יותר עדיין נדרשו לסייע בניהול המשפחה. הם דאגו לטשטש כל מה שעלול להזכיר את השכול, להרחיק את אביהם ממראות ומקומות שעשויים להביא אותו לידי זעקה גדולה ומרה. המשפחה השתכנה בבני־ברק, כדי להתרחק מהבית בחצור הגלילית. "אחי השני, עמוס, הפך לאב המשפחה בכל המובנים – נפשית, גשמית, כלכלית", מתארת אברהמי. "הוא קנה לנו מה שצריך, והיה הכתובת לכל פנייה שלנו. כשהיה חסר לי משהו, הייתי הולכת אליו".
אברהמי מספרת את כאבה – הן בסרט והן בשיחה בינינו – בלי שמץ ביקורת על הוריה. האתגר שלה בסרט, היא מסבירה, היה להעביר את המציאות הכואבת של אחים שכולים בלי לשלוח אצבע מאשימה לאיש, גם לא אל הצוות החינוכי באולפנה. זה היה המצב, ועם זה היה צריך להתמודד, היא מסכמת. "איבדנו אח, אבל איבדנו גם את ההורים. היה טיפול בסיסי, אבל לא היה מקום לבקשה, לשאלה, לתיאור איך אני מרגישה. אנחנו האחים התאמצנו בעיקר לא להפריע, לא לגרום צער נוסף. בזמנו פשוט לא נתנו את הדעת לאחים שכולים. היום הדברים נראים אחרת, יש לזה מקום כבר בשלב הטיפולי של משרד הביטחון, אבל אז אפילו גורמי החינוך לא הושיטו יד".
כשאברהמי ישבה שבעה על אחיה הבכור, האולפנה שלחה שלוש חברות לנחם אותה, ומדריכה שהתלוותה אליהן על תקן המבוגר האחראי. "באו כמה שנכנסו במונית אחת", אומרת אברהמי בחיוך נטול סממני מרמור. "ישבו והלכו. חזרתי מהשבעה, וזהו. לא שאלו כלום ולא דיברו איתי על שום דבר. גם מההנהלה מעולם לא קראו לי לשיחה בעניין. לא הייתה מחנכת או יועצת שפנתה אליי כדי לברר מה קורה ואם צריך עזרה ואיך חזרתי מהבית. וכך, במשך כל שנות הלימודים, בבית היה קשה ובאולפנה לא התייחסו. האמנתי בעצמי, אבל זה לא היה מספיק. לא היה לי כוח להגיד לעולם מי אני ומה אני. לא היה לי כוח שיכירו אותי. לא התמסרתי, אלא התרחקתי. לא הרגשתי שמושיטים לי יד. וכזו אני – אם לא מושיטים לי יד, אני מתרחקת".
משפט חברות
היא אישה עדינה, התנהלותה נעימה ונטולת מרפקים. גם כשהיא מדברת על כאביה, היא לא דורשת דבר מאיש. "המצב במדינה היה בלגן, בכל יום הרוגים חדשים", היא מבקשת לסנגר, כדרכה. ובכל זאת, בתוך השקט שהיא משדרת, הדברים הקשים נפתחים ונאמרים בגלוי.
במהלך שבת חד־פעמית שבילתה עם חברותיה הוותיקות מהאולפנה, זרקה אברהמי משפט בנוגע לסרט שהיא עושה בעקבות מות אחיה. דבריה נקטעו מיד – הפעם מסיבות הפוכות לאלה שהורגלה בהן בנעוריה. "אחת החברות אמרה: 'יהודית, תקשיבי, איך היינו כאלה מגעילות? איך התנהגנו ככה?'. הן פתאום תפסו את עצמן. התחילו לספר לי במבוכה שזה בעצם עבר לידן. 'זה היה בקטנה, אח של יהודית נהרג, זהו. לא זוכרות מעבר'. החלטנו לנסוע לאולפנה, לדבר על זה שם ולהכניס את השיחה לסרט. במהלך הצילומים אחת מהן ביקשה לעשות תיקון: פתאום היא קמה וחיבקה אותי", אומרת אברהמי, וניכר שהחיבוק הזה יקר לה, אחרי שהייתה צמאה לו עשרות שנים. "היינו כולנו צעירות אז, והיום אנחנו מבוגרות, הרבה מאיתנו מחנכות. ופתאום זה עולה גם אצלן: איך לא שאלנו? איך לא באנו לנחם אפילו? היום הן נוהגות אחרת לגמרי מול התלמידים שלהן. כולנו למדנו מזה משהו".
גם ההתמודדות של הוריה נוכחת בסרט. אביה השכים קום מדי יום והתייצב בבית העלמין בחמש בבוקר; אמה לא הרשתה לעצמה אפילו לבכות על מות בנה בכורה. כשהיא משוחחת עם בתה מול המצלמה, היא מבהירה שעשתה כמיטב יכולתה. האב מצידו מדגיש בכנות מרשימה שלולא רעייתו, המשפחה כולה הייתה מתפרקת. "רציתי שאמא שלי תדבר בסרט", אומרת אברהמי, "זה היה חשוב לי אפילו יותר מהשיחה עם אבא. כל השנים היא לא בכתה, לא דיברה, כי הייתה צריכה לטפל בו. הוא הפסיק לעבוד, אז היא הייתה חייבת להמשיך לעבוד. שמרה שלא יעשה שטויות, שלא יפגע בעצמו. אחרי השליחות בפריז הכול היה אחרת, ועדיין כל מחשבה, כל השוואה לבן גילו של שמעון, הייתה עשויה לגרום להתפרצות, לאמירות כואבות כמו 'תראו איפה הוא ואיפה הבן שלי, קבור באדמה'".
לאחד הקטעים רבי־העוצמה והכואבים ביותר בסרט אחראי בכל זאת אביה. אברהמי מביטה בו ושומעת אותו אומר לה בכנות: "היית ילדה קטנה וניסית בכל פעם להרגיע אותי, להתקרב אליי. אבל אני לא שמתי לב אלייך בכלל. לא התייחסתי אלייך בכלל, לצערי הגדול… לא הבנתי כלום ממה שאת מדברת… ניסית להצחיק אותי, שאני אחייך טיפה. משהו ששמעת מפה ומשהו ששמעת משם. אבל אני לא חייכתי ולא זזתי ממקומי".
"זו הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על זה, אחרי 45 שנה", אומרת לי אברהמי. "אבא עונה בגילוי לב: הוא לא היה שם, לא עניין אותו. אפילו את השם 'שמעון' לא אמרתי כל השנים האלה. לא היה מצב שאזכיר את השם המפורש, כמו מילת קודש. לבן שלי קראתי אחיעד, אנחנו קוראים לו 'אחיק', אבל את השם עצמו לא נתנו.
"במהלך הצילומים היה הרבה בכי שלא הכנסתי לסרט מסיבות שונות – בין השאר בגלל האילוץ לצמצם ולקצר. אבל העיקר נשאר שם. אבא שלי אמר את האמת, בלי להתנצל, ועם הרבה כאב: 'את צודקת, לא ראיתי אותך ולא אתכם. הייתי בתוך הצרה שלי. אני לא מאחל לאיש שיתנסה באובדן של בן. לא עשיתי בכוונה'".
הוקל לך לשמוע אותו אומר את הדברים מפורשות?
"מאוד. הוא נתן אישור לתחושות שלי. גם התגובות לסרט מצד האחים שלי והחברות ושאר הצופים היו מחזקות מאוד. הרי גם בינינו, האחים, הנושא לא דובר".
אחותך פנינה חושפת בפנייך בסרט מכתבים ששלחת אליה, והם פונים לשמעון. נראה שזה פרק שמחקת לחלוטין מהזיכרון.
"באמת לא זכרתי את המכתבים האלה. כנראה כתבתי לשמעון ושלחתי לה, כי לא היה אקלים מתאים כדי שנשוחח בינינו. עברנו חוויות שונות משום שהיא למדה באולפנה אחרת, והיא הרגישה דווקא עטופה. דיברו איתה בעניין, איתי לא. מתברר שהיא גם ענתה לי על המכתבים, אבל זה לא קיים אצלי בזיכרון. קראתי בדמעות את מה שכתבתי לה, בכתב ידי. דברים ששכחתי שכתבתי בכלל, כשבכותרת נאמר 'שמעון היקר', ולא פנינה".
לא להיות עגלון
ל"זיכרון מצולם" הגיעה יהודית דרך מודעה קטנה. בעקבותיה היא השתתפה במשך שנה במפגשים שבועיים שארגנה שפרה כהן, מנהלת יד לבנים בעיר רחובות. חברי הקבוצה ישבו עם הפסיכותרפיסטית כוכי שלזינגר ואיש הקולנוע יענקל'ה שמעוני, שהנחו אותם עד לתוצאה הסופית. לפני כחודש, כשהוקרנו סרטי המיזם, הודתה יהודית לקהל האוהב מתוך הערכה להיותו שותף ולעצם היותו שם, כדי שלא תרגיש לבד את דפיקות הלב. "והיו המון דפיקות לב", היא אומרת. "ביום ההקרנה לא עשיתי כלום, רק ראיתי את הסרט בלופ כל הזמן. ידעתי שרגע גדול עומד להגיע – לא כי הסרט שלי יוקרן, אלא כי אני יוצאת מהארון. אחרי המון שנים, אני הולכת לדבר ולהציג את היותי שקופה כאחות שכולה. במהלך ההקרנה היו עוד דפיקות לב, אבל שלמה בעלי והילדים והנכדים ישבו לידי. קיבלתי הודעות מפרגנות מאוד בעל פה ובכתב. הייתי עטופה, ועם החשיפה הזו הגיעה הקלה גדולה".
מאז שנישאה, בהיותה בת 19 וחצי, יהודית כבר לא מרגישה לבד. היא הקימה משפחה, קיבלה שני תארים בפסיכולוגיה, ושימשה במשך שנים כיועצת בישיבת הדרום בעירה, עד שפרשה לגמלאות. אף שהסרט לקח אותה למקומות אחרים מאלה שאליהם כיוונה תחילה, היא עדיין מבקשת להתעכב על הדברים הטובים שנולדו מן הטרגדיה המשפחתית. "אני לא במקום שהייתי בו בגיל 16", היא אומרת. "בגלל מה שחווינו, נושא האינטליגנציה הרגשית חשוב לי מאוד, הרבה יותר מאינטליגנציה קוגניטיבית. בזכות אינטליגנציה רגשית או בגלל היעדרה, החיים שלנו מתנהלים לכאן ולכאן. כל התחושות והרגשות באים לידי ביטוי בעסקים, במשפחה, בלימודים. אני מנסה להביא את הניסיון האישי שלי למקום של רגישות־יתר לזולת.
"ואני עדיין מנסה למצוא את הטוב. שמעון נהרג, אבל הצלחנו לשמור על אחדות משפחתית. למשל בהתעקשות לאורך כל השנים לבלות את יום העצמאות יחד, למחרת יום הזיכרון. זה כבר טאבו, גם היום, כשתשעים איש מתאספים יחד. את מה שהפריע לנו והיה לנו קשה – למדנו לתקן, במאמץ גדול. בהפוך על הפוך, למדנו לראות כל אחד, לשמוע אותו ולקבל אותו. בסרט שילבתי דברים מתוך שיעור של הרב אילעאי עופרן, שמזכיר מחזה של צ'כוב על עגלון שבנו נפטר ואין לו למי לספר את צערו. לבסוף הוא נאלץ לספר לסוסתו, היחידה שמקשיבה לו. את זה בדיוק הסרט שלי בא למנוע. השנים השקופות האלה גרמו לי להבין שאסור שזה יקרה".
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
