איך הפכה הכת של אמה ברגר לידידת ההתיישבות

סיפור האהבה בין מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון לבין הקהילה הנוצרית־גרמנית "קיבוץ בית־אל" יכול להזכיר קומדיות רומנטיות קלאסיות. הגיבור מפיל בטעות כוס מיץ על הגיבורה; מבט כועס עולה בעיניה, אך מתחלף במהרה למבט סקרן; ולבסוף, ניצתים הלבבות. כך פחות או יותר זה היה. אחרי פתיחה עוינת, כמעט אלימה, בשנים האחרונות הולכת ונרקמת בין הקהילה הזו לבין הציונות הדתית מערכת יחסים של כבוד וחיבה, בעיקר מאז ש"הגרמנים" נכנסו לאזור התעשייה שחק בצפון השומרון.

בנצי ליברמן, שכיהן באותה עת כראש המועצה האזורית שומרון, הכיר את הקבוצה הזו עוד מנעוריו, ובהחלט לא החזיק בדעה חיובית עליה. "בתיכון למדתי במדרשיית נעם, שהייתה ידועה כמקום שמוביל מהלכים שובבים אך אמיתיים", הוא מספר. "כך היה גם בנושא הקבוצה הגרמנית, שבשנים ההן הייתה ללא ספק מיסיונרית, ועשתה פעולות מיסיון מתוך אידיאולוגיה. חשנו שהם גורמים נזק, והם אכן גרמו. באחד הלילות תלינו מודעות נגדם על לוחות של המועצה המקומית זכרון־יעקב, והמשטרה עצרה אותי ועוד שלושה חבר'ה. אמרו לנו שאם נספר מי הרב שעומד מאחורי הפעילות שלנו, לא יעשו לנו שום דבר. מובן שלא אמרנו מילה. מאוחר יותר סגרו לנו את התיק הפלילי, כי ראש המועצה אמר שהוא לא מתנגד למה שעשינו".

בתחילת העשור הקודם, כשליברמן פעל לאכלס את אזור התעשייה החדש שהקים בצפון השומרון, הגיעה אליו פנייה מקבוצה שרצתה להקים שם מפעל עוגן על שטח של עשרת אלפים מ"ר. "אחרי שכבר חתמתי איתם על הסכם, אני פותח את השער ומגלה שמדובר בחבר'ה מזכרון. לא ידעתי את זה בזמן החתימה. כשהבנתי מי עומד מולי, אמרתי שאעשה כל שביכולתי כדי לעצור את המהלך – למרות המורכבות המשפטית, ולמרות שמבחינה מסחרית, ההצעה שלהם הייתה כדאית מאוד".

בשלב הזה קיבל פתאום ליברמן שיחת טלפון מאברהם דובדבני (דובדב), אז ראש החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית, שרצה להבין את פשר ההתנגדות לדיירים החדשים. "אמרתי לו שלא אכניס לכאן מיסיונרים, ושאני לא מתכוון להתפשר על העקרונות שלי. הוא התעקש, אמר שזה חשוב ושהם בכלל לא מיסיונרים. בסופו של דבר הוחלט לשכור חוקר פרטי שיבחן את החברה הזו ואת אופייה ומהותה. חומרי החקירה העלו שאכן היו בשורשי התנועה מוטיבים מיסיונריים, אולם לאחר מותה של המייסדת, אמה ברגר, חלו שינויים באופי הקבוצה. הם הבינו שאין מקום לפעילות מיסיונרית אם הם רוצים להמשיך לחיות בארץ, ושינו את אורחותיהם מהקצה אל הקצה.

"אחרי שהקימו אצלנו את המפעל, הם לאט־לאט החלו להתרחב, ולנוכחות שלהם באזור היה משקל רב. התפתחה מולם מערכת יחסים מיוחדת של שכנות טובה, הם קלטו תושבים מהאזור לתעשיות שלהם, וגם תרמו כספים רבים להר־ברכה. הייתי אצלם כמה וכמה פעמים במפעל, ולא יכולתי שלא להתרשם מהם. כולם חיים בצניעות – כולל המנכ"ל, שנסע בסובארו והרוויח 4,500 שקל לחודש – והם בעלי נימוסים והליכות שאפשר רק לקנא בהם".

"זה בכלל לא ברור מאליו שהיהודים יקבלו אותנו, אנחנו אסירי תודה על כך", אומר לי ישראל יונגינגר, חבר הקהילה, בעת סיור במפעלים בצפון השומרון. על הקירות מתנוססות בגאון תמונות של אתרי מורשת יהודיים, לצד פסוקי נבואה תנ"כיים המתגשמים אל מול עינינו. "יפה שמדינת ישראל אפשרה לנו לחיות פה ולהקים מפעלים", ממשיך יונגינגר, במבטא גרמני קל שמעיד על שורשיו. "זה דבר מאוד מיוחד, שלא היה קורה בשום מקום אחר. אנחנו מודעים לרגישות ומזמינים אנשים לבוא ולראות את המפעלים שלנו. ההורים שלי הגיעו לפה ב־64', פחות מעשרים שנה אחרי השואה. הם לא באו כדי שתסלחו להם. אין מילים לתאר את מה שהיה, ואי אפשר לבקש מחילה. אנחנו פה מכיוון שחזון הנביאים מתגשם, ואנחנו נרגשים להיות חלק מתהליך הגאולה. אני, כגרמני לא־יהודי, מרגיש שזו זכות עבורי לעזור בכך".

ב־2004, לאחר ארבעים שנות המתנה, זכו הוא וחבריו למעמד של תושבי קבע במדינת ישראל. אני שואלת את יונגינגר האם הדבר מעיד שחששות העבר התפוגגו, והיום כבר מבינים שקהילת בית־אל אינה מסוכנת לסביבה. "יכול להיות", הוא משיב. "אמון זה דבר שנבנה לאורך זמן. היום הילדים שלנו מתגייסים ליחידות כמו 8200, וזה מראה על אמון גדול שנותנים בנו. יש בי עדיין תחושת החמצה על כך שאני לא יכולתי להתגייס. כפרס ניחומים אני מתנדב בכיבוי אש", הוא מחייך, "והילדים שלי ילכו לצבא, בעזרת השם".

 

מזוודה מלאה מארקים

"הכובש הגרמני", "הכת הגרמנית", "הפולשים" – אלו רק כמה מהכינויים שהודבקו לקהילת "בית־אל" עם הגיעה לזכרון־יעקב. כיום רבים מכנים אותם "חסידי אומות העולם", אבל באותם הימים די היה בהזכרת שמה של אמה ברגר, וכבר הייתה אימת המיסיון נופלת על השומעים.

ברגר הייתה אחות גרמנייה, שהחלימה ממחלה קשה ובעקבות זאת נדרה להקדיש את חייה לעבודת האל. השמועות על הנס הרפואי שנעשה לה משכו אליה חסידים רבים, שהאמינו כי היא ניחנה בכוחות על־טבעיים. הם עזבו את הזרמים השונים של הכנסייה הנוצרית וקיבלו את תורתה של ברגר, שהתבססה על אמונה בתנ"ך ובברית החדשה ככתבם וכלשונם ללא פרשנויות. מצווה אחת הפכה אצלם לבעלת משקל רב במיוחד – קידום שיבתו של העם היהודי לארץ ישראל, כמובטח במקורות.

כבר מהימים הראשונים להקמת הקהילה שלה, תרמה ברגר סכומים נכבדים ל"עליית הנוער". בהזמנתה של התנועה היא הגיע לביקור בישראל, וכשהביעה את רצונה להתיישב בארץ, היא הופנתה לזכרון־יעקב והחלה לרכוש שם חלקות אדמה. ב־1963 עלתה ברגר ארצה, והביאה איתה קומץ מנאמניה. "בליבנו פנימה אנו יהודים", הסבירה. בהדרגה רכשה חלקות נוספות בזכרון־יעקב ובנתה עליהן בתי דירות עבור חסידיה מגרמניה, שנהגו להגיע לכאן בקבוצות כדי לעבוד ולהתפלל בצוותא. בשלב מאוחר יותר הוסיפה על הבתים גם כמה סדנאות ומפעלים חקלאיים, כדי לספק את צורכי הקהילה שקמה כאן. ב־1974 הפכה את ההתיישבות בזכרון־יעקב לקיבוץ, "בית־אל" שמו, וכל רכושה במקום נעשה רכוש משותף. ‬‬‬‬‬‬‬‬כאשר המועצה ניסתה להבין מהן כוונותיה של הקבוצה, הסבירה ברגר כי אין להם תוכניות ספציפיות: "פעולותינו מכוונות על ידי אלוהים, הוא מדריך אותנו ואנו פועלים על פי רצונו". גם כאשר נשאלה על ידי פקידי הבנק מדוע היא נושאת עמה מזוודה מלאה מארקים גרמניים, ענתה כי זהו רצון האל.

נוכחותם של הנוצרים הגרמנים הייתה לצנינים בעיני רבים מתושבי זכרון־יעקב. הפגנות גדולות נערכו נגד "כת אמה ברגר", צלבי קרס רוססו על מבני הקהילה, וחבריה הואשמו תכופות במיסיונריות. בוועדת הפנים אף האשימו את קיבוץ בית־אל כי הוא מקבל מימון משליט לוב מועמר קדאפי כדי לקיים פעולות מיסיון.

אחד ממובילי המאבק היה הרב בני אלון ז"ל, אז תלמיד במדרשיית נעם פרדס־חנה, לא הרחק מזכרון־יעקב. "זו הייתה אחת הפעילויות הציבוריות הראשונות שלו", מספרת הסופרת אמונה אלון על בעלה, שהלך לעולמו לפני שנתיים. "בגיל 17 הוא ארגן את הכיתה שלו להפגין נגדם. הגרמנים עבדו בשיטת עוד דונם ועוד עז, ובני וחבריו ניסו לבלום אותם, ופעלו נגד מי שמכר להם אדמות ובתים. כך ההתפשטות הזו נבלמה".

איציק נטוביץ, שחלק עם אלון חדר משותף במדרשייה, מספר עד כמה העסיק המאבק בקבוצה את חברו: "במקום ספרים, הארון שלו היה מלא בחומרים על אמה ברגר והמיסיון. הוא היה שקוע בזה בכל רמ"ח איבריו. ערב אחד הוא אמר לי 'אתה בחור חזק, בוא לשמור עלינו בהפגנה נגד אמה ברגר'. נסענו שלושים־ארבעים חבר'ה למתחם היפה שלהם, התחלנו לרקוד שם וצעקנו שהם אנטישמים ומיסיונרים. אחד הנערים אפילו שבר מנורה בחצר. השוטרים שהגיעו למקום רצו לעצור שניים מהתלמידים, ואנחנו אמרנו שיעצרו את כולנו. למחרת התחילו לגבות עדויות ואט־אט שחררו את כולם, עד שנשארנו ארבעה חבר'ה במעצר. אחרי ארבעה ימים אבא של בני אלון שלח לנו עורך דין, וגם אנחנו שוחררנו. כמה חודשים אחר כך התקיים משפט, ובהתאם לעסקת הטיעון שהושגה, כל אחד מאיתנו שילם קנס".

גם מי שלא חשש מפעילות מיסיונרית, מצא סיבות טובות להשקיף על אנשי בית־אל בעין חשדנית. לא קשה להבין את ההתנגדות שעוררה הקבוצה התימהונית־למראה, שהגיעה לכאן מגרמניה שני עשורים בלבד לאחר השואה. תושבי זכרון־יעקב והמועצה המקומית שלהם עקבו בדאגה אחר התפשטות הכת, שהלכה והעמיקה את אחיזתה באזור. לרשותם של הנוצרים עמדו אמצעים כספיים רבים, וקשה היה לבלום את עסקאות הרכישה שיזמו.

אחד משיאי המאבק היה מה שכונה לימים "בג"ץ אמה ברגר". בשנת 69' התברר כי הקהילה עומדת לרכוש את בית דורה שוורץ, בית ההארחה הצמחוני הראשון בארץ; שוורץ, מחלוצות הצמחונות בישראל, נקלעה לחובות ונאלצה למכור את הנכס. הפגנות זועמות פרצו במושבה, כשהמפגינים לא מסתפקים בגידופים הרגילים כלפי ה"מיסיונרים", אלא גם מאשימים את שוורץ במכירת קרקע יהודית לנוכרים מתוך תאוות בצע. עד אז כבר הספיקה ברגר לרכוש באזור כמאה דונם, אולם העסקה הזו הייתה הקש ששבר את גב המקומיים, שראו כי "צומח כאן מונסטר". את ההתנגדות הובילו התושבים הדתיים של זכרון־יעקב, אולם גם המועצה המקומית לא עמדה מנגד, וניסתה להפקיע את הקרקע כדי לטרפד את העסקה.

לבסוף הוכרע העניין בבית המשפט העליון, שפסק לטובת אמה ברגר ואפשר לה לרכוש את בית ההארחה. בפסק הדין כתב השופט צבי ברנזון כי הוא מבקש לדבר גם "על היחס הנדרש והמצופה מכל אחד מאיתנו כלפי זרים היושבים בתוכנו או הבאים אלינו. מימיו הראשונים כשהוא יושב בארצו ועל אדמתו, ידע ישראל את נפש הגר ונהג עמו בצדק וביושר… כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, קורבנות היינו לאומות העולם שבתוכן ישבנו, ובכל הדורות טעמנו את הטעם המר של רדיפות, נגישות והפליות רק בגלל היותנו יהודים 'שדתיהם שונות מכל עם'. מלומדי ניסיון מר ואומלל זה, שחדר עמוק־עמוק להכרתנו ולתודעתנו הלאומית והאנושית, ניתן לצפות שלא נלך בדרכים הנלוזות של הגויים, ובהתחדש עצמאותנו במדינת ישראל עלינו להיזהר ולהישמר מכל צד של אפליה ומנהג של איפה ואיפה, כלפי כל אדם לא יהודי שומר חוק הנמצא איתנו ורוצה לחיות עמנו בדרכו שלו, לפי דתו ואמונתו".

עשור מאוחר יותר, בשנת 79', הורה שר החקלאות דאז אריאל שרון לרכוש נכסים בזכרון־יעקב גם אם אין לכך צידוק כלכלי, וזאת "כדי למנוע השתלטות של הכנסייה הגרמנית על קרקעות אלו. בתחילת שנות השמונים אף הוקם בבנימינה ובזכרון־יעקב "ועד ציבורי" למלחמה בהתפשטות הגרמנים.

ברגר עצמה נמנעה כמעט לחלוטין ממגע עם כלי התקשורת, אך בשנות השמונים העניקה ריאיון קצר לעיתון מעריב. "מדוע הגעתם לכאן?", שאל אותה המראיין, והיא השיבה: "משום שישראל היא הארץ האהובה עלינו. אנחנו מגזע אברהם. אנו רוצים לעזור ליהודים". לשאלה האם ידוע לה שהתפשטות הקבוצה הינה לצנינים בעיני חלק גדול מהתושבים, השיבה ברגר: "זה לא ענייננו. אלוהים שלח אותנו לכאן. זה רצונו. (…) אין לנו כל תוכנית קבועה מראש. אנו עושים את רצון האלוהים. הוא מכתיב לנו את מעשינו".‬ וכיצד ניתן לדעת מהו רצון האל? – "יש לנו קשר עמו. הוא מדבר עכשיו בדיוק כמו שדיבר בשעתו עם הנביאים. הוא נמצא בכל מקום. הוא נגלה בחלומות ובחזיונותיי".‭ ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

 

לא להתחרות ביהודים

המפנה במעמדה של הקהילה הגיע בשנת 91', בזכות מלחמת המפרץ. אנשי "בית־אל" זכו באותם ימים לסיקור חיובי, מכיוון שאחד המפעלים שלהם, "תיבת נח", עסק בייצור מערכות מיגון למקלטים ולבתים מפני אב"כ – מוצר שהפך לפתע לנחשק. למעשה, הם היו היחידים בארץ שעסקו בתחום הזה, ולא במקרה: כשהקבוצה חיפשה לעצמה אפיקי פעילות כלכליים, היא הגבילה עצמה למוצרים שלא קיימים כאן, כדי לא לפגוע בתעשייה המקומית ולא להתחרות ביהודים. בתחילה לא היה ביקוש רב למערכות הסינון שייצרו, אולם מאז מלחמת המפרץ ידע השוק הזה פריחה, והמוצרים של הקבוצה נמכרים לכ־70 מדינות.

כיום מונה הקהילה בין 800 ל־900 חברים, שחיים במתכונת קהילתית של קיבוץ עירוני לא מופרט, כשכל הרכוש שייך לקבוצה. בשנת 1999 הוקמה חברת "תעשיות בית־אל זכרון־יעקב בע"מ", שמחזיקה כיום מפעלים בזכרון־יעקב, בצפון השומרון, במגן שאול שליד הגלבוע ובבני־יהודה ברמת הגולן. בימים אלה מוקמת בספיר שבערבה התיכונה שלוחה של מגן שאול. ענפי הייצור מגוונים – מטקסטיל ועד שבבים, מרטבים וממרחים ועד מכונות ייצור שונות. בנוסף מפעיל הקיבוץ מרכז הכשרה טכנולוגי, שלקורסים שלו מגיעים תלמידים מכל רחבי העולם, וגם צה"ל שולח אליו חיילים.

למרות השינוי שחל במעמדה הציבורי, הקבוצה ממשיכה לשמור על דממת אלחוט תקשורתית. כל ניסיונותיי לראיין חברי קהילה, בדרכים עקיפות או ישירות, עלו בתוהו. לבסוף מפנים אותי אל הרב רפאל ויינברג, המכונה בפי רבים "הרב של הגרמנים". כשאנחנו נפגשים בביתו שבזכרון־יעקב, מסביר לי הרב ויינברג בחיוך כי אשתו קרן היא סגנית המנהל באחד מבתי הספר של הקהילה, ומאז שהגיעה לשם "אנשי בית־אל מסתכלים עליי כאילו אני הרב שלהם. כשמישהו חולה, הם מתקשרים אליי ומבקשים שאתפלל עליו בבית הכנסת".

לדברי הרב ויינברג, הרתיעה ההיסטורית מאנשי אמה ברגר טרם התפוגגה לחלוטין. לפני כשנתיים, בחוג בית של בני 40 פלוס ("פלוס־פלוס־פלוס", הוא צוחק על גילו שלו), הועלתה ההצעה שאשתו תזמין נציגים מהקהילה למפגש ושיחה. "היו כאלו שהתלהבו מהרעיון, אבל אחרים התנגדו בתוקף ואמרו שהם לא מעוניינים לשמוע שום דבר מ'הגרמנים'. גם היום יש כאלה שמכבדים אותם, ויש מי שעינם צרה בהצלחה שלהם. בסופו של דבר המפגש הזה התקיים, והגיעו החבר'ה הכי רציניים של העדה. כשמישהו שאל אותם מה סוד הקסם שלהם, איך הם כל כך מצליחים, הם ענו 'אנחנו לא מוותרים על העקרונות שלנו'".

אבל כמו בכל קבוצה דתית־שמרנית שחיה בעולם מערבי וטכנולוגי, השמירה על העקרונות המסורתיים ועל הלכידות הפנימית נעשית קשה יותר ויותר. "כיום יש קרע בקהילה, המון ויכוחים פנימיים", מספר ויינברג. "לא מעט חברים פרשו. כשאשתי שומעת על חבר'ה שרוצים לעזוב את הקיבוץ, היא משדלת אותם להישאר".

על אילו נושאים הם מתווכחים?
"השאלה עד כמה לקבל את הקדמה נוכחת שם מאוד. אצל חלק מחברי הקהילה, השמרנות היא עד הסוף. למשל, האם מותר להכניס אינטרנט הביתה? אלברט פוקס, אחד המנהיגים השמרנים של הקבוצה, אוסר זאת, אבל יש חלק שלא יקשיבו לו וימרו את פיו. הוא לא אלוהים בשבילם, ואלו שכבר עם רגל בחוץ, יתנגדו לו". גם נושא החיסונים שנוי במחלוקת, כשהשמרנים בקהילה גורסים כי טיפול מסוג זה הוא מעשה אנטי־דתי. "הם אמנם לא יהודים, אבל כנראה למדו מאיתנו את מלחמות היהודים", אומר ויינברג.

הוא פותח את ספר הטלפונים שלו ושולה מתוכו את מספרה של מגי (שם בדוי), חברת קיבוץ בית־אל. את השובבות וההומור שלו, מתברר, מכירים גם בקהילה. "מגי, חברה שלי", הוא אומר לתוך פומית הטלפון, "נניח שמישהו מתקשר אליי ואומר 'שמעתי שאתה קשור לגרמנים, רציתי לדעת מה בדיוק התפקיד שלך', מה את היית עונה על זה?"

אני שומעת את תשובתה של מגי מעבר לקו. "אם מישהו היה שואל אותי, אתה קודם כול חבר טוב, ואתה גם הרב שלנו. זה כבוד גדול בשבילנו, כי לא מגיע לנו רב. אנחנו מהגויים, מהנוצרים הגרמנים – אבל מי שמתחבר איתנו באהבה, אנחנו יכולים להתייעץ איתו. אנחנו מעריכים את זה מכל הלב, אין מילים כדי לתאר מה זה להיות חלק קטן מהחברים שלכם".

"כששואלים אותי האם הגרמנים רואים בי מנהיג רוחני שיכול להתפלל עבורם", ממשיך הרב ויינברג, "אני יכול להגיד במצפון שקט שכן? אני מדבר אמת?". "אתה מדבר אמת", משיבה מגי. "הרבה פעמים למדנו ממך איך להתנהג פה, איך להתחבר אל העם. למדנו להעריך מאוד את הערכים שלכם, להעריך את השבת, לברך את הילדים. אנחנו רואים אצלכם דברים שלא קיימים באף עם אחר. למרות שאנחנו לא שומרים את כל ההלכות והתורה, ולמשל נוסעים בשבת, יש משמעות גדולה לכל מה שאנחנו לומדים מכם. אתם הכי טובים, אתה יודע?"

"אני מקווה", משיב לה הרב ויינברג. "קרן יצרה קשר עם מישהי מעוטף עזה, אני יודע שהעברתם הרבה כסף ואתם מחזקים איפה שצריך".

מגי: "אוי, אוי, אוי. אנחנו מנסים. נותנים מה שיש לנו".

 

המקום השקט בעולם

מביתו של ויינברג אני ממשיכה לארכיון לתולדות זכרון־יעקב. למזלי אני פוגשת שם, מול המחשבים, כמה קשישים שזוכרים היטב כיצד צמחה במקום קהילת בית־אל. "אני בכלל לא חושבת שהם מיסיונרים", אומרת רותי פרסקי (80), תושבת זכרון־יעקב מגיל תשעה חודשים. "ברבות הימים הבנו שהם חסידי אומות העולם. הם עוזרים ליישוב ולאנשים פרטיים, תורמים המון כסף למפעלי צדקה שונים, ומעל לכול מעסיקים מאות עובדים ישראלים – שזה דבר נפלא".

חיליק לייטנר (89) הוא יליד זכרון־יעקב, וכך גם הוריו. את הגרמנים יצא לו להכיר מקרוב: כמורה דרך במקצועו, הוא התבקש על ידי אמה ברגר ואנשיה להדריך אותם בכמה ממסעותיהם בארץ הקודש. כעת הוא מעלה למחשב תמונות מהטיולים הללו, ושואל אם יש לי דיסק און־קי כדי לשמור אותן. אני כבר מדור אחר: מחברת את הטלפון ישירות למחשב, ולייטנר בהקשת עכבר מעביר לי בנדיבות את החומרים שאסף. "הייתי שכן שלהם, ונרקמו בינינו קשרי ידידות", הוא אומר ומראה לי תמונה של אשתו ובתו יחד עם אמה ברגר, בביקור במערת המכפלה.

למרות האיפול התקשורתי, הציבור הישראלי יכול לקבל הצצה לנעשה בקהילת בית־אל באמצעות הסיורים במפעלים. כזה הוא למשל שטריילה, שמגולל בפני אורחי המפעל בזכרון־יעקב את ההיסטוריה של הקבוצה, כולל ההתנגדות שעוררה. "הבנו את הכעס ואת חוסר הרצון לראות אותנו בישראל, אבל ביקשנו להישאר מתוך אהבה ותחושת שליחות", הוא מספר. "רצינו להיות אחרים, לאהוב ולתמוך מכאן. אנחנו אומרים תודה על זה שאנחנו כאן. היו שנים של קושי, והיום סוף־סוף אנחנו תושבי קבע ויכולים לתרום גם בצבא".

לדבריו, אלוהים הוא זה שנותן להם הוראות ומנחה את דרכם. "הוא אומר כן או לא, אחר כך זה מגיע להנהלה הרוחנית", מסביר שטריילה, ומתכוון לזקני העדה. החלטות חשובות, כמו הקמת המפעל החדש בערבה, עולות להצבעה של כל חברי הקיבוץ.

קהילת בית־אל איננה משויכת כאמור לאף זרם נוצרי, וגם אין לה כנסיות וכמרים משלה. "אנחנו מאמינים בתנ"ך, אבל גם בברית החדשה", משיב שטריילה לשאלה מדוע הם לא מתגיירים. "אנחנו שומרים שבת 'לייט' – לא עובדים, אבל נוסעים. חוגגים גם את פסח וגם את הפסחא. בימי ראשון אנחנו עובדים, כי יום ראשון זו המצאה של הגויים". כדי לשמור על קשר ועל לכידות, הוא מספר, כל חבר קהילה שלא גר בזכרון־יעקב מגיע לשם אחת לשתי שבתות. מעבר לכך הקיבוץ מתאחד כדי לציין אירועים משותפים, וכן בחגים כמו פסח או סוכות.

לקהילה יש מוסדות חינוך עצמאיים, אך מאז קבלת מעמד התושבות הם נתמכים על ידי משרד החינוך באופן חלקי. שפת האם של הילדים היא גרמנית, ובה גם מתנהלים הלימודים בגיל הגן ובכיתה א'. עם זאת הילדים נחשפים לעברית ולתרבות הישראלית, בין היתר באמצעות מורות וגננות ישראליות. סדר היום כולל סדנאות בישול, עבודה בעץ ו"דברים שעושים עם הידיים", כהגדרתו של שטריילה. בבית הספר היסודי מפחיתים בהדרגה את השימוש בגרמנית, ובתיכון כבר מתנהלים השיעורים בעברית בלבד, והתלמידים ניגשים לבחינות בגרות תוך הכוונה למקצועות הנדסיים וטכנולוגיים. ההכשרה הזו מאפשרת להם להשתלב ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל.

יש לכם עמדה לגבי המצב הפוליטי בארץ?
"אנחנו לא מתערבים בפוליטיקה ולא נכנסים לשאלה איך נכון להגיב להתרחשויות כאן. אנחנו רק מתפללים על ראש הממשלה ומקבלי ההחלטות, ומאמינים שאהבה נותנת פתרון לכול. ישראלים אולי חושבים שהמקום הזה הוא כמו הר געש, אך למעשה זה המקום הכי שקט בעולם".

עד כמה הקהילה שלכם סגורה בתוך עצמה? יש לכם קשרים עם הסביבה, עם תושבים אחרים בזכרון־יעקב?
"בעבר היינו סגורים מאוד. גם משרד הפנים ביקש שנהיה סגורים, בין השאר בגלל החשש מפני פעילות מיסיון. היום אנחנו פתוחים יותר, אבל החשיפה לחברה הישראלית היא עדיין מצומצמת. קרה למשל שבחור ששירת בצבא התאהב בבחורה יהודייה ועזב את הקיבוץ. זה קשה מאוד כשבן עוזב, אבל אי אפשר בכוח, אנחנו מאמינים שכל אחד צריך לבחור. אנחנו בני אדם, הכול יכול לקרות, ואין מאה אחוז הצלחה בשום דבר".

בסיור במפעל בצפון השומרון הסביר לי יונגינגר כי המניע להתאגדות במסגרת של קיבוץ אינו סוציאליסטי. מבחינתם, כך הם מקיימים את הציווי הדתי "ואהבת לרעך כמוך". עוד סיפר שחברי בית־אל התקבלו ליישובים חיננית וקציר בצפון השומרון בתנאי שהילדים שלהם יתחנכו במסגרות של הקהילה, ולא במוסדות החינוך האזוריים. התנאי הזה התקבל באהבה ובהבנה.

במהלך הסיור במתחם בזכרון־יעקב, כמה מהעובדים מתייצבים כדי לשיר מזמורים – פסוקים מהנביאים העוסקים בגאולה. כאן אני נתקלת לראשונה בנשים מהקהילה. שיערן אסוף והן לבושות בצניעות, כולל חצאיות עד הקרסול וחולצות כפתורים סגורות או חולצות טריקו רפויות. המראה שלהן משדר דתיוּת, אבל הסטייל המיושן והמאופק מבהיר מיד כי לא מדובר ב"אולפניסטיות". יש משהו מעניין בשילוב הזה, כשדמויות שנראות כאילו נלקחו מהמאה ה־19, נטועות בתוך נוף של תעשייה מתקדמת. בנות הקיבוץ, אגב, אינן מתגייסות לצה"ל, מטעמים דתיים. "אנחנו חוזרים לעבודות שלנו", מודיעים חברי המקהלה אחרי ארבעה שירים, ומתפזרים איש־איש לתפקידו.

 

פציפיסטים לובשי מדים

האם הקבוצה אכן הגיעה לכאן כדי לעסוק בהפצת הנצרות, וברבות השנים שינתה את אופייה? הניסיונות שלנו להשיג את הדו"ח של החוקר הפרטי, שנשכר להתחקות אחר חברי הקיבוץ במקביל לכניסתם לצפון השומרון, לא צלחו. במועצה האזורית שומרון אמרו לנו כי הם אינם מחזיקים במסמך, ואילו במחלקה המשפטית של ההסתדרות הציונית סירבו לחשוף אותו.

"אני יודע שהיו בעבר טענות למיסיונריות, אבל כל עוד לא ראיתי הוכחות וראיות, מבחינתי אלה רק שמועות", אומר לנו בנימין קלוגר מארגון "יד לאחים". "דתיים וחרדים חושדים בכל מי שזר ושונה, ולכן מיד כשנתקלים בקבוצה כזו יש חששות – אבל אלו לא דברים שאומתו. אני עובד בתחום כ־25 שנה, ומעולם לא שמעתי שום תלונה לגבי פעילות מיסיונרית של קהילת בית־אל. יותר מזה, בת של ידידים שלי עבדה במפעלים שלהם, והושפעה שם מעובד יהודי משיחי. כשהסיפור נודע לחבר'ה של קהילת בית־אל, הם לקחו אותו לשיחת נזיפה קשה והוא פוטר מתפקידו. מבחינתם זו הייתה ממש מעילה באמון, והם פעלו באופן מיידי כדי למגר את העניין".

איציק נטוביץ מספר כי אפילו בני אלון סבר בדיעבד שהפעילות שלו נגד הקבוצה הייתה טעות. "לאורך השנים הוא התרשם ממעשיהם של ממשיכי דרכה של אמה ברגר – פעולות צדקה רבות, תרומה לחיילי צה"ל, הקמת מפעלים כסיוע למערכת הביטחון, וכן ההימנעות מכל פעולה מיסיונרית. בפגישת מחזור של בוגרי המדרשייה, אחד החברים סיפר שבמלחמת יום כיפור הוא פגש את אמה ברגר עצמה בנקודה של חלוקת מזון לחיילים".

את מערכת היחסים בין קהילת בית־אל לבין מתיישבי השומרון, שנפתחה בעידן בנצי ליברמן, ממשיך לטפח גם ראש המועצה הנוכחי, יוסי דגן. "בהתחלה לא ידעתי איך לאכול אותם", הוא מספר. "החלטנו להגיע לביקור אצלם בזכרון־יעקב, ואיכשהו יצא שהמזכירות שלנו תיאמו את המפגש ליום השואה. מצאתי את עצמי עומד בצפירה יחד איתם, עם הגרמנים. ראיתי איך הם מתרגשים ביום הזה, ואמרתי לעצמי 'וואו, הם ממש כמו יהודים'. משם נסענו למפעל בצפון השומרון, ונדהמתי מהעשייה שלהם. כששאלתי אותם מי מועסק במפעלים, הם ענו לי 'רק יוצאי צבא'. את עבודות הניקיון שם אנשי הקהילה עושים בעצמם, כי הם לא מוכנים ש'עם השם' יהיו המשרתים שלהם וינקו בשבילם.

"מאז אותו סיור הם פתחו אצלנו עוד שני מפעלים. באופן אישי הפכתי לחבר שלהם, נפשי נקשרה בנפשם. אני מסייע בכל מה שאפשר ומברך על כל עשייה שלהם. הם מייצאים לכל העולם מוצרים מהשומרון, מביאים לכאן תומכים רבים, וזה נדבך חשוב בעבודת ההסברה שלנו. מבחינתם, השומרון זה חלק מארץ ישראל. בתוך גרמניה הם מהווים אנטי־תזה לרוח ה־BDS ששולטת שם. הם רואים עצמם כאנשים שבאים לעזור לנו, כתומכי לחימה, והתרומה שלהם להסברה לא סותרת את ההקפדה מצידם על אי־מעורבות בפוליטיקה".

דגן מציין גם את הסמליות הרבה שבמפעל העיקרי של הקבוצה – "מסננים נגד אב"כ, שמיוצרים כאן על ידי גרמנים. מה שהם עושים זה הרבה מעבר למפעל רגיל. הם מקדישים את חייהם לחיזוק מדינת ישראל, ומעבר לתרומה הכלכלית הם גם מתנדבים בכל מקום – למד"א, לכיבוי אש ועוד. בעיניי, הסיפור שלהם מתחבר לדברי הנביא ישעיהו כפשוטם, 'ונהרו אליו כל הגויים'. אנחנו רואים במו עינינו את התהליך הזה, של גויים שמגיעים לכאן ורוצים להיות חלק מאיתנו, ולפעמים דווקא השומרון, שמוזכר רבות בתנ"ך, הוא עבורם סמל משמעותי במיוחד".

ואתה לא חושש שהציונות שלהם היא כסות לפעילות מיסיונרית?
"אם בעבר היה חשד כלפי החבר'ה האלו, מבחינתי היום זה הפוך. הם אנשים טובים מאוד, שרוצים להידבק בנו ולהיות חלק ממה שקורה לעם ישראל בארץ ישראל".

גם אליקים העצני, שרקם קשרים אישיים עם חברי הקהילה, סבור שנעשה להם עוול. הוא ואשתו המנוחה נהגו לבקר את אנשי בית־אל, ואלו היו מגיעים לביתו בקריית־ארבע. לדברי העצני, הוא מתקנא בהם בשל בקיאותם המופלאה בתנ"ך. "הם עולים עליי ועל גדולים ממני, יודעים לשלוף פסוקים ופרקים בעל פה. הם לוקחים את התנ"ך ברצינות, מתוך תום לב שנוגע בי עמוקות".

וכשטוענים שבתחילת דרכם הייתה גם פעילות מיסיונרית מצידם, מה אתה חושב על זה?
"אני חושב שזה לא נכון, ושמנסים היום להצדיק מעשים לא טובים שנעשו. רדפו אותם באכזריות עד שהתברר שהם חסידי אומות העולם. צריך לזכור שהיו גרמנים אחרים שהגיעו גם הם לארץ ממניעים דתיים, הפכו לנאצים והיו כלא היו. אני מדבר על הטמפלרים, גרמנים פרוטסטנטים שהקימו יישובים בשרונה ובבית־לחם הגלילית, וזה נגמר כמו שזה נגמר. אבל אלו – הם איתנו בלב ובנפש. הם מעין פציפיסטים, ובכל זאת הנוער שלהם בצה"ל. אני מדבר די הרבה עם ראשיהם, ורואה שהקשר שלהם לגרמניה די רופף.

"יש לנו היסטוריה נוראה כל כך עם הנצרות, עומדים בינינו אוקיאנוסים של דם יהודי שנשפך במשך הדורות. לכן מי שחושב היום במונחים של 'ראשית צמיחת גאולתנו', יכול להוסיף את הפרק החדש הזה שנפתח עם חלקים גדולים של העולם הנוצרי. זו התפתחות היסטורית. הנה, גם באמריקה, הכוח החזק והעולה שפועל למען האינטרסים היהודיים, אלו נוצרים אוונגליסטים. העברת השגרירות לירושלים זו מתנה שלהם אלינו. אנחנו לא יודעים להעריך את גודל המהפך הזה. כשליהודים יש מדינה, זו הפרכה של עלילות הדם והרשע נגדנו. למזלנו היחסים בין המדינה לקהילה הזו, ולנוצרים בכלל, הם למופת. יש כמובן קבוצות נוצריות נוספות שתורמות ועוזרות, אבל קהילת בית־אל מגלמת את השיא של הדבר הזה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il