קצת לפני גיל 40 הניח ניקי לוי את מפתחות הג'יפ, פשט את חולצת הקב"ט ויצא לטיול הגדול. מאחוריו היו כמעט שני עשורים בתפקידי ביטחון שוטף באזור עוטף עזה, למוד הקסאמים וניסיונות החדירה. במשך שנים הוא ישן עם נעליים, נשאר צמוד למכשיר הקשר 24 שעות ביממה ומיעט לעזוב את האזור, וכעת ביקש להתנתק מעט מאזור הצבע האדום.
במקום לצאת ליעדים הפופולריים במזרח הרחוק או בדרום אמריקה, לוי מצא עצמו מבלה במשך חודש שלם בחברתם של בני השבטים הבושמנים באפריקה. הוא השכים איתם בבוקר, נטל לידיו חץ וקשת, והצטרף למרדף אחר אנטילופות וצ'יטות במדבר קלהארי. כשהוא מנותק מכל זכר לטכנולוגיה, למד לוי על בוריים את סודות אומנות הציד והגישוש מאחרוני הבושמנים שעוד משמרים אותה. כששב בסופו של ארצה, הוא הבין שלילדי מדינת ישראל המעודכנים יש הרבה מה ללמוד מהם.
את מה שלמד באפריקה מיישם לוי (43) במרכז "אדוות", חווה חינוכית־טיפולית למיומנויות קדומות והישרדות, שאותה הוא מטפח בשטח בור בקצה קיבוץ צאלים. בשנתיים האחרונות הוא מגדל כאן את מקום העבודה החדש שלו, בינות עצי תאנה ומורינגה. בחורשה בת 250 עצי תועלת שנטע באדמת המדבר, הוא שואף להחזיר לילדים ובני נוער – כאלה שמתמודדים עם בעיות שונות, כמו גם ילדים "נורמטיבים" – את החיבור לטבע, ובכך לשפר את הדימוי העצמי שלהם.
מזג האוויר הסוער השורר כאן עכשיו, לא ימנע מכמה חבורות ילדים נחושות להגיע הנה בעוד כמה שעות. יחד הם ישחקו מחבואים בעלטה, יתפלשו בבוץ, ילקטו ויטעמו קצת עשבים מעורבים בחול, ולקינוח יסריחו מאש מדורה. תוך כדי, ללוי אין בעיה שיטפסו על עצים ("נפילה עד גובה מטר זה בסדר") או ייפצעו קצת בידיים כשהם מנסים להדליק אש ולגלף לעצמם קערה באמצעות סכין. קהל ההורים, החרדתי והסטרילי מטבעו, אמנם שולח לכאן את ילדיו בביטחון מלא – "אבל אני לא בטוח שיש לתחושה הזו ביסוס בפועל", מעיר לוי בחצי חיוך.
המשימה של אדוות נשמעת תלושה עד בלתי אפשרית. הטכנולוגיה היא הרי כמעט מגרש המשחקים היחידי של ילדי ישראל. רק 23 אחוזים מהם עדיין יוצאים לשחק בחוץ אחר הצהריים. גם אלו מביניהם הגדלים במרחב הכפרי, כשהטבע נמצא לכאורה במרחק נגיעה, סגורים לרוב בבית. הילדים באירופה, כך הראו מחקרים בשנים האחרונות, מבלים בחוץ פחות זמן מאשר אסירי בתי הכלא. ובכל זאת, לוי מאמין שילדים מסוגלים להתיק את עיניהם מהמסך, ואפילו להתמקד בעִקבָה של בעל חיים יותר מעשר שניות רצופות.
"אני מעביר חוג שבועי ברמת־נגב לילדי מדבר שהם אינטליגנטים וחריפים בצורה יוצאת דופן, אבל אין להם מושג מהחיים שלהם. כלומר, הם יודעים דברים מדהימים, אבל בצורה מאוד תיאורטית. אפשר לשמוע אמירות חכמות מילד שאבא שלו דוקטור לגיאולוגיה, אבל הוא עצמו לא יודע מה זה לקושש עצים. גם בתיכון האזורי של המועצה, שבו אני מלמד חקלאות, אני נתקל בחבר'ה שמעולם לא ראו ממטרות ומתזים, ביניהם ילדים של גדולי החקלאים בארץ. הם שואלים 'למה לי ללמוד חקלאות? חקלאות זה תאילנדים'. 'למה לי להתחבר לטבע? יש לי חיבור ויי־פיי בבית'.
"זו ממש הפרעה", קובע לוי. "אנחנו הרבה פחות חשופים לטבע, וכתוצאה מכך אנחנו פחות בריאים. הילדים פחות משחקים בחול כי זה 'לא נקי', והם נעשים חלשים יותר פיזית, רגישים יותר, וכושר ההמצאה והיצירה שלהם פוחת. אנחנו לא מפעילים את הזיכרון שלנו כי אנחנו רגילים שהכול נמצא פה", הוא מצביע על מסך הסמארטפון.
אבל גם אם אתם הורים עירוניים שלא זוכרים מתי לאחרונה נתקלו ילדיכם בדשא שאינו סינתטי, אפשר להתעודד. לוי מספר שכשהמפגש מתרחש, יש התמסרות מהירה. החושים מתחדדים והלב נפתח. זה יכול לקרות אפילו בחורשה הקרובה לביתכם, כל מה שנחוץ הוא להשיב את הדברים לפשטותם. "אני מאמין שאין צורך להמציא את הגלגל בטכניקות חינוכיות חדשניות, אלא פשוט לחזור לבסיס. אני רואה מה זה עושה לילדים, איך פתאום העיניים שלהם נדלקות. אני רואה איך הם לומדים לדבר ביניהם לא בהתרסה ובקללות אלא בכבוד, כי אלו החוקים.
"פעם בשבוע למשך שעתיים אני מקים עם חבר'ה בכיתה ח' מרחב אקולוגי קטן בבית הספר. אלו נערים שיש להם קשיי קשב וריכוז, וחלקם מגיעים עם מלווה. כל השבוע הם בכיתה עם הראש בתוך הטלפונים, ואז הם מגיעים למרחב, יושבים על ספסל שבנו ממשטחים ממוחזרים, מדברים ומסתכלים זה לזה בעיניים. לאחר מכן הם עובדים".
אחד הילדים, "ג'ינג'י חמוד", עוסק כבר חודש בחפירה באת ובטורייה. "הוא כבר הגיע לעומק של מטר. כששאלתי אותו לאן הוא חופר, התשובה הייתה שהוא מכין עמדת צלף. העניין הוא להבין מה המטרה ולתווך להם את החוויה. אצלו המטרה היא להתחייב, להיות מסוגל לעשות משהו, ולעשות אותו ברציפות שוב ושוב.
"הזמנתי עבורם פעם סכינים וגרזנים, דרך בית הספר. בהתחלה חשבו שאני משוגע, אבל אמרתי שזה כלי עבודה בסיסי. והנה, הם יושבים ומגלפים כפיות כבר שבועיים. זה מה שהעץ, הטבע, המגע, יודע לעשות. הוא נותן לך להתרכז, למצוא את עצמך ואת האיזון הפנימי שלך, ואז להירגע".
בעקבות עזית
לוי, איש שקט המקרין עוצמה פנימית, לא תמיד נמנה עם מחבקי העצים. רחוק מכך. במהלך עבודתו כקב"ט הוא לא אהב להיתקל בחובבי טבע וסביבה מושבעים. אלא שבעלילה חלה תפנית לא צפויה, ולאחר עשרים שנות "מרדף אחרי אנשים רעים", כהגדרתו, הוא ביצע מעבר חד לתחום החינוך. "אני עובד כל יום עד עשר בלילה אבל מרגיש בפנסיה", הוא מספר כשאנו יושבים בסלון דירתו הקטנה, המרוהטת בפשטות.
הוא נולד בתל־אביב. בגיל 12, לאחר שהוריו התגרשו, הוא הגיע לחברת הנוער בצאלים. המודל שלו היה דודו הנערץ, לוחם סיירת שעבר לקיבוץ. "לא שהיה לי מושג מה יש שם, אבל בספרים קראתי על משמר הגבול ועזית הכלבה הצנחנית, ואמרתי – כזה אני רוצה". מאז הוא שם. בצאלים גם הכיר מתנדבת הולנדית שהפכה לאשתו ולאם שתי בנותיו.
בקרב תושבי האזור הוא הפך לשם נרדף לסיוע בעת חירום. תחום הביטחון משך אותו תמיד, והוא טיפס במהירות במעלה סולם התפקידים המקומי. בין היתר שירת בכיתת הכוננות היישובית, שימש כרבש"ץ (רכז ביטחון אזרחי, הכפוף גם לצבא) וכסַייר שדות, ולבסוף נכנס לנעלי קצין הביטחון של המועצה האזורית אשכול. "נכנסתי לתפקיד ביוני 2007, ואחרי שבוע התחילו ליפול כאן הפצמ"רים הראשונים", הוא נזכר.
מ־2009 ועד סיום תקופתו של לוי כקב"ט, ב־2015, נפלו בתחומי המועצה האזורית אשכול 3,447 טילים ופצמ"רים, ושלושה סבבי לחימה נערכו בגזרת עזה. אלפי "אירועים ביטחוניים" ידעה המועצה, וברובם המוחלט לוי היה הראשון בזירה, הראשון להושיט עזרה. תחת שרביטו הגיעה מועצת אשכול לכשירות שיא בהתמודדות עם אירועי חירום, והיוותה מודל עבור מועצות וגופים אחרים.
"ברמה הכי בסיסית עשיתי את זה עבור הבנות שלי, אבל בדרך לא הייתי עם הבנות שלי", הוא מנתח בדיעבד. "הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות כדי ליצור מקום בטוח בשבילן, מקום מתורגל, מיומן ומאומן. הבנתי שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. כל התכלית שלי הייתה ליצור מערכת שיודעת להמשיך לעבוד גם אם אני לא נמצא, ואני שמח שהצלחתי בכך".
הנגיעה הראשונה שלו בתחום החינוך לא הייתה מתוכננת: לוי תפס כמה נערים מהאזור בעת שפרצו למשרד מתוך שעמום, אך במקום לפתוח להם תיק במשטרה, החליט לקחת אותם לים, לחתור בקיאקים. היוזמה התפתחה לקבוצת "חותרי אשכול", מפגש שבועי שכבר חמש שנים נערך מדי יום שישי בנמל יפו, בכל מזג אוויר ובהתנדבות מלאה. "באמצעות החתירה נתתי להם להתמודד בעיקר עם עצמם. ראיתי מה זה עושה לנערים האלה, וגם מה זה עושה לי, כמה אני לומד מהם. זה הפך אותי לאבא טוב יותר ולאדם טוב יותר, וחשבתי – למה לא לעסוק בחינוך כל הזמן".
במקביל, מתוך רצון לשפר את יכולות הסיור והשטח שלו כקב"ט, החל ללמוד ב"שומרי הגן" – ארגון שמכשיר במיומנויות קדומות, ופועל לחינוך טבעי ברוח תרבויות ציידים־לקטים. "במקור רציתי להגיע לבית הספר למיומנויות השטח של תום בראון – גשש, סופר ומורה אמריקני, שנחשב למדריך ההישרדות הטוב בעולם. אבל לא הייתה לי אפשרות לעשות זאת. בגלל התפקיד שלי, 14 שנה לא טסתי לחו"ל. בדקתי ומצאתי ש'שומרי הגן' הוא הארגון הכי מקצועי בארץ בתחום, וגם גיליתי שהוא הוקם על ידי אחד התלמידים של בראון. זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע אליו".
לוי הציץ ונפגע. "באתי בגלל המיומנויות ונשארתי בגלל הרוח. נפתח לי עולם חדש־ישן שזעזע את העולם שלי. החיבור בין האדם לאדמה היה כל מה שחיפשתי. אחרי קורס המבוא, שנמשך כמה ימים, המתנתי שנה לפני שיצאתי לקורס מדריכים, כדי לוודא שזו לא סתם התאהבות חולפת. סוף הקורס היה גם האות לסיום עבודתי בביטחון".
אבל אז הגיע בסערה מבצע צוק איתן. כמו רבים מתושבי האזור, גם אצל לוי משהו נסדק באותם ימים. "חוויתי משבר אמון עם המדינה ועם הצבא. במשך עשרה ימים עוד אמרו לנו שממשיכים בשגרה. בן־אדם קם בבוקר, לוקח את הילד לגן, וכשהוא יוצא מהבית נופלים עליו עשרה טילים. הוא קם, מנער את האבק, והמדינה אומרת לו 'זה בסדר, אלה טפטופים'".
זאביק עציון ז"ל ושחר מלמד ז"ל. צילום: באדיבות המשפחות
הוא שותף לכעס על כך שלא ניתנה בזמנו לתושבים התרעה לקראת אחד השלבים המסוכנים ביותר מבחינתם – הפסקת האש. חמאס נוהג לשגר מטחים כבדים בשעות האחרונות לפני שינצור את נשקו, וכך עשה גם הפעם. אחד הפצמ"רים שנפלו בשדות נירים גבה את חייהם של תושב הקיבוץ שחר מלמד והרבש"ץ זאביק עציון. "יורים עלינו טילים, זה עושה בום, זה אמיתי, זה הורג, פוצע והורס", אומר לוי.
"אם היינו מודעים לעובדה שיש דיבורים על הפסקת אש, היינו מוציאים הנחיות שאסור להסתובב בחוץ בשום אופן, כמו שעשינו בעשרות מקרים בעבר. הרי לאורך שנים של עבודה אל מול השכנים שלנו צברנו ידע וניסיון, שאי אפשר לבטל אותו כלאחר יד. כל פעם מגיע מח"ט או מג"ד לשנתיים, עושה את הכי טוב שהוא מבין ומתקדם הלאה לתפקיד הבא, בזמן שאנחנו נשארים כאן. היו מפקדים שהבינו את זה והשתמשו במערך הביטחון של המועצה כמו שצריך לטובת הציבור, והיו חבר'ה שהגיעו לכאן כשהם מונעים מאגו, עם תחושה של 'אנחנו יודעים הכול, אתם האזרחים אל תפריעו'. זה מה שקרה בחלק מהאירועים בצוק איתן, ואני לא אכנס לפרטים".
אתה בפוסט־טראומה?
"רוב הסיכויים שכן. אם תשאלי כמה מחבריי הטובים, הם יגידו שכן ב־120 אחוז. היו הרבה אירועים שנגעו בי לאורך השנים. בתאונת עבודה בחולית, אדם שגדלתי בג'יפ שלו טבע בבור ביוב ומת. הקב"ט שהחלפתי, שהיה המנטור שלי, נהרג בתאונה מבצעית והייתי הראשון להגיע לזירה. וכמובן, האירוע בקיבוץ נירים. אני מניח שאני שרוט ברמה כזו או אחרת, השאלה היא מה אני עושה עם זה. אני יכול לבכות או לשבת לדבר עם מישהו, אבל אני מאמין שמה שעוזר לי להתמודד, זו העשייה".
אל תביט בנמר
לאחר צוק איתן הקדיש לוי עוד שנה לשיקום המערכת והחזרתה לכשירות. בסוף אותה תקופה, כשהמועצה קיבלה ציונים גבוהים בביקורת חיצונית, יצא לדרכו החדשה. מאז הוא מטפח את "אדוות" ומתעמק במיוחד בתחום הגישוש. "אני לא אוהב את המונח הישרדות. כששומעים את המילה הזו חושבים על קושי, 'אכלו לי שתו לי', פחד ומצוקה. אם אתה יודע למצוא בטבע אוכל ולהפיק מים, אתה כבר לא בהישרדות, אתה בשגשוג".
אחד הדברים שמפעימים אותו בתורת הגישוש הוא היכולת לדעת היכן תהיה העקבה הבאה ולפענח את הסיפור שהיא מספרת. בתרבויות האפאצ'ים, המהוות השראה ל"שומרי הגן", גרסו כי מעקבה אחת "טובה" ניתן ללמוד לא פחות מ־5,000 נתונים ותובנות. את הצד המדעי של המלאכה הזו למד לוי אצל דוקטורנט לזואולוגיה, שגם חיבר אותו עם לואי ליבנברג, מדען יוצא דופן מדרום־אפריקה. לפי התיאוריה שפיתח ליבנברג, אמנות הגישוש כוללת יכולות אינטלקטואליות ויצירתיות גבוהות, ולכן עשויה לייצג את מקור המדע עצמו. היום הוא מרצה בכל העולם ומשמש עמית מחקר בהרווארד, אבל את רוב זמנו – שישה עד תשעה חודשים בשנה – הוא עושה במדבר קלהארי. שם שוהה ליבנברג לצד הבושמנים, ציידים־לקטים השוכנים בדרום־אפריקה, בבוטסואנה ובנמיביה, ונחשבים לגששים הטובים בעולם.
בשל תהליכי ההתערות והמודרניזציה נותרו כיום באזורים הללו רק כמה עשרות אלפי ילידים. לפי ההערכות, לא יותר מכמה עשרות מהם ממשיכים את אורח החיים המסורתי. מטרת מסעותיו של ליבנברג היא להחיות ולשמר בקרב הבושמנים את תורת הגישוש הנכחדת, ובדרך גם להתאימה לשינויים כך שתספק להם תעסוקה ופרנסה. "הוא עובר בכפרים ומלקט בושמנים", מספר לוי. "עם כל אחד מהם הוא עושה תהליך בן שלוש שנים, כדי ללמד אותו גישוש מאפס".
לוי הצטרף לאחד ממסעותיו של החוקר הדרום־אפריקני, מתוך כוונה להיות זבוב על הקיר. אלא שלליבנברג היו תוכניות אחרות. "הוא אמר לי ולמשתתפים נוספים שאם אנחנו כבר פה, הוא יבחן אותנו בגישוש במקום שאנחנו לא מכירים ולא יודעים עליו כלום. הוא הסביר שהחליט להסמיך אותנו למנהלי משלחות, כי הוא עצמו כבר זקן ופתאום הבין שכל הידע נמצא רק אצלו.
"זו הייתה חוויה מדהימה. במהלך חודש חייתי עם חמישה בושמנים, חבר'ה שקמים בבוקר לעבודה עם חץ וקשת והולכים ומחפשים ציד. סביבנו היו אריות, נמרים, פילים וג'ירפות. בלילה אסור לזוז מהמחסה כי בחוץ יש חיות טורפות, ובבוקר אתה רואה את טביעות הרגליים שלהן סביב האוהל שלך".
איזו תועלת יש לגישוש בחיים המודרניים שלנו?
"קודם כול, מבחינה ביטחונית – כשאתה רודף אחרי אנשים רעים אתה צריך לדעת לגשש. היום עושים את זה במז"פ (מחלקת זיהוי פלילי), שהיא בעצם המיקרו־טקטיקה – גישוש מדעי בזעיר אנפין שמתבסס על טביעות אצבע. מעבר לכך, באמצעות הגישוש אני מלמד את הילדים לבצע חקר ולמידה כמו שצריך, להתעמק, לשאול שאלות ולחוש חדווה של גילוי כשמפענחים את החידה. בילדותי כשקראתי משהו ולא הבנתי, הלכתי ובדקתי. היום במקרה הטוב גולשים לוויקיפדיה, או שאומרים 'זה לא מעניין' ועוברים הלאה. גישוש מלמד גם נחישות, התמודדות, ריכוז ושימת לב לסביבה ולפרטים. אלו מיומנויות בסיסיות שאנחנו פשוט לא משתמשים בהן".
אחרי שהוכשר על ידי ליבנברג להוביל משלחות אל הבושמנים, החליט לוי שהחוויה יוצאת הדופן עשויה לתת ערך מוסף דווקא לאנשי חינוך. הוא גיבש קבוצה צבעונית של מדריכים ומורים לא קונבנציונליים מרחבי הארץ, ובאוקטובר האחרון הוביל בעצמו מסע ראשון לאפריקה. "שמונה ימים היינו בשטח, כשבכל בוקר יצאנו לצוד. ניסינו לדחוק את זה אל הקצה עד כמה שהעזנו מבחינת מזון ומים. שמונה ימים נוספים היינו במדבר הנמיב, בדיונות הגדולות בעולם, כדי לעבד את החוויה".
איפה זה פוגש אותך ביומיום?
"בכל דבר שאני עושה. אחרי שהלכתי בשטח בידיעה שיש נמר שמסתכל עליי, והייתי צריך להמשיך קדימה ולהתעלם כי אם אפנה אליו מבט הוא יתקוף אותי – איזה קושי כבר יכול להיות לי? באחד הימים חזרנו למחנה וראינו שפקדה אותו סופה, וכל האוהלים והציוד שכבו בתוך בריכה. את השבועיים האחרונים בילינו עם אותם בגדים. אחרי זה, הכול קטן ומקבל פרופורציות".
ומה עם ילדים ישראלים שלא בילו בחברת בושמנים?
"אני מנסה להעביר להם את התובנות האלה. לייצר מצב שבו הם יצטרכו להתמודד ויצאו מנצחים. לילד שלא הצליח להדליק אש בעזרת מקלות, אפשר לומר מצד אחד 'קר לך ואתה מסכן ופצוע בידיים', או שאפשר לומר 'עברת תהליך מדהים ואתה כבר הרבה יותר קרוב ממה שהיית בתחילת היום. תראה כמה כוח ונחישות יש לך, הרי המשכת למרות שנפצעת. ותריח את המקדח – יש קצת ריח של עשן'. זה לגמרי עולם אחר".
לאחרונה קיבל מרכז אדוות הבעת אמון משמעותית ממקור בלתי צפוי. אחד מחבריו של לוי לספסל הלימודים במכללת קיי בבאר־שבע – שם הוא לומד הוראת גיאוגרפיה עם התמחות בחינוך בלתי פורמלי – שידך בינו לבין ניר גור, מומחה הישרדות ושטח. לגור יש שיטה משלו שבאמצעותה הוא מטפל בנערות ונערים בסיכון. הוא עצמו הצליח לשרוד בשטח במשך שתי יממות, אחרי שנורה בראשו בנסיבות עלומות. לאחר שהשתקם חזר לתפקוד מלא, כשקליע אקדח עדיין נעוץ בגולגולתו.
לוי מעיד כי מבחינתו, גור הוא לא פחות מאגדה. "הוא דמות מרתקת בעיניי, גדלתי על הסיפורים סביבו. עכשיו יש לו תוכנית להקים מעין משכן הישרדות. נפגשנו לשיחה של שעה שהתארכה לשלוש שעות וחצי, והוא אמר שהיה רוצה להעביר אליי את הידע שצבר כדי שאמשיך את דרכו. זה כבוד גדול בשבילי. מאז נפגשנו כמה פעמים נוספות, והוא גם הגיע לסוף שבוע בצאלים".
סיפרת שאתה מתנגד למונח "הישרדות". איך תשתף פעולה עם הטרמינולוגיה של גור?
"זה לא יהיה קל, יש לנו הבדלי גישות, אבל אנחנו מדברים ועושים את אותו דבר. שנינו רואים בטבע כלי חינוכי מדהים. אני רוצה לבנות בני אדם, זו המטרה היומרנית שלי. אם אצליח לסייע לנער אחד למצוא את הכוחות הפנימיים החבויים בו, ואתן לו את הכלים להתמודד עם מה שהחיים מפילים עלינו ובעיקר עם עצמו – הדרך להפוך את העולם למקום טוב יותר כבר תתקצר. צריך להתקדם בגל אחד בכל פעם. באדוות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
