מה הסיכוי שבדרך לחתונת בנך יציעו לך להיות מועמד לכנסת הבאה? זה מה שקרה לי בט' באדר א', 14 בפברואר 2019. החתונה הייתה בכפר־עציון, אבל יצאנו מביתנו בירוחם כבר בשעות הבוקר כדי להתארגן בנחת. בעליות לגוש עציון התקשר אליי נפתלי בנט, והציע לי להצטרף לרשימת הימין החדש "ולהביא את ירוחם והנגב לכנסת". בנט דיבר על המקום השביעי ברשימה. הסקרים של אותם ימים האירו פנים למפלגתו וחזו לה בין שבעה לעשרה מנדטים. המקום היה ריאלי, המועמדים ברשימה עשו חשק להצטרף, וידעתי שגם יש בינינו הסכמה מלאה על הדרך.
ארבעה ימים קודם לכן הזמין אותי בנט לשיחה אצלו בלשכה, תחת הכותרת "הלכי רוח בציונות הדתית ביחס לימין החדש". שוחחנו במשך למעלה משעה, כשהוא בעיקר מבקש לשמוע את דעתי על נושאים חברתיים שחשוב לקדם באמצעות המפלגה. דיברנו על צמצום פערים בחינוך, ברווחה ובבריאות, על צדק חלוקתי ותקצוב דיפרנציאלי, וגם על היכולת לדאוג למפעלי הציונות הדתית דרך מפלגה לא מגזרית. השיחה הייתה מצוינת, מצאנו שפה משותפת, אבל בשום שלב לא דובר על אפשרות להשתלבות שלי במפלגה. בדיעבד מתברר שהוזמנתי לסוג של אודישן.
נחזור ליום החתונה. בזמן שבנות המשפחה השקיעו בתסרוקות ואיפור, אני שקעתי בהתייעצויות עם המשפחה ועם הבוסים מהעיתון. הכיוון היה חיובי, אבל כשהגיע הערב שמנו הכול בצד והתמקדנו בחיים עצמם: ליווי ילדנו הראשון לחופה. ההרפתקה החדשה הוקפאה לשלושה ימים, עד מוצאי שבת חתן שקיימנו אצלנו בבית. רק כשכל האורחים נסעו, עדכנתי את החתן והכלה בחדשות.
18.2 שעות של חסד
ההצטרפות הרשמית תוזמנה ליום שני, עשר בבוקר. אחרי ניסוח הודעה לתקשורת ופוסט לפייסבוק, אני יושב ליד המחשב בכוננות. בדקה לעשר אני יוצא מכמה קבוצות ואטסאפ עיתונאיות אחרי הודעה לקונית: "להתראות חברים. נעמתם לי מאוד. עוד ניפגש". דקות ספורות אחרי השעה עשר הנייד מוצף במאות הודעות. המון פרגון. הרבה ברכות. וכן, גם ציפיות גבוהות שמעצימות את כאב הבטן שמלווה אותי ארבעה ימים. אחר כך באים גם הפוסטים המרגשים ברשת, שנושאים ברובם אופי של הספדים. באופן כללי, היממה הראשונה מפתיעה לטובה. אלו שעות של חסד, לפני שמתחילות הדרישות. והן מגיעות מהר, כבר למחרת.
19.2 נרקומן ציבור
המעבר מעמדת העיתונאי, שמקבל מדי פעם ביקורת אבל חייב דין וחשבון בעיקר לעצמו, לעמדת חבר כנסת בפוטנציה, הוא חד ואפילו קצת אכזרי. יום אחרי הקפיצה למים הפוליטיים, אנשים כבר משוכנעים שאתה עובד אצלם. חלקם שולחים הצעות חוק וניירות עמדה, חלקם מתקשרים לקבוע פגישה, וחלקם חושבים שהפכת לראש הלשכה של שר החינוך ושרת המשפטים. בין השאר מתקשרים גם לוביסטים של חברת גז, ומבקשים להיפגש בדחיפות. את ניירות העמדה והצעות החוק אני שומר בתיקייה חדשה במחשב. את רוב הדרישות לפגישות אני מבקש בנימוס לדחות בינתיים.
בשעות הבוקר אני נוסע למטה המפלגה בבני־ברק, לחתום על טפסים שכל מועמד לכנסת חייב למלא. והנה הטעות הראשונה. יש בבעלותי רכב, אבל אני בחור של תחבורה ציבורית, כל עוד זה מתאפשר. אני יוצא בלי רכב לכיוון בני־ברק, ומהר מאוד מבין שיש פה משחק חדש. עוד לפני שאני מגיע אל המטה, אני מתבקש להגיע לשלושה מקומות שונים בגוש דן, לצרכים שמשתנים מדי רגע. מתברר שאוטובוס הוא פריווילגיה של החיים כעיתונאי.
בין השאר אני מצטווה להגיע בדחיפות לחולון כדי להצטלם לפלייר, וכאן טעותי השנייה: צריך להתחיל להתלבש כמו בן־אדם. בדרך לחולון אני קונה חולצה הולמת. בחמישים הימים הבאים, נעלי הספורט מאופסנות לטובת זוג אלגנטי, והחולצה נתחבת במכנסיים. מה לעשות, המעמד מחייב. מישהו כבר צעק לי ברחוב: "לפחות למדת להתלבש".
בהמשך היום אני עובר תדריך תקשורתי אצל דובר המפלגה. מעכשיו, כך מוסבר לי, אני מחויב למשמעת הקמפיין. לא מתראיינים לשום כלי תקשורת – גם לא לעלון בית כנסת – בלי רשות מהדוברות. חוץ מזה, מזהירים אותי, צא מנקודת הנחה שכל שיחת טלפון שלך מוקלטת. התבטאות לא זהירה אחת עלולה לעלות במנדט.
20.2 מחפשים עבודה
אנשים מתחילים להציע את עצמם כעוזרים פרלמנטריים. חלקם מעוניינים להתלוות אליי כבר עכשיו, בהתנדבות. קצת מלחיץ. אני מבקש בנימוס לא לרתום את העוזרים בטרם היותי ח"כ מן השורה, ומציע להמתין ליום שאחרי בחירות.
21.2 היזהרו מ"השמאלני"
סרטון אנונימי מלווה במנגינה מפחידה שמופץ ברשת, מזהיר את בוחרי הימין מ"השמאלנים" שמסתתרים ברשימה של בנט ושקד. אחד מהם הוא עבדכם הנאמן. למה שמאלני? כי אני "חבר הנהלה בארגון תנועת הפריפריות". כי אני "מתנגד למאבק נגד התפשטות הבדואים בנגב". כי אני "מקדם שמאל כלכלי". ההאשמות מופרכות עד כדי כך שהן בעיקר משעשעות אותי. אחת הבנות שלי מבודרת קצת פחות מהסרטון שהופק נגד אבא שלה, ובשבילי זו החשיפה הראשונה למחיר שמשלמים ילדיהם של פוליטיקאים. הסרטון מצליח לקבל אייטם במהדורת חדשות 12, וגם זוכה להתייחסות צינית של עמית סגל, שמגחך על הטענה שאלישיב רייכנר הוא שמאלני. אחד מרגעי השיא בקריירה הפוליטית שלי.
23.2 רף הדרישות עולה
במוצאי שבת מוזמנים כל המועמדים ובני הזוג לערב גיבוש בביתה של אלונה ברקת בתל־אביב. האווירה ביתית ונעימה. המפלגה משותפת לדתיים וחילונים, אבל אחוז ניכר מאנשי המטה הם דתיים. למרות זאת, מי שבוחר לומר דבר תורה בסבב ההיכרות הוא דווקא מספר 9 ברשימה, עמיחי שיקלי נטול הכיפה, ראש מכינת תבור מקיבוץ חנתון. בדבריו הוא מצטט את הבעל שם טוב.
באנו ליהנות, אבל גם לעבוד. איילת שקד מתיישבת בינינו ומעלה את רף הדרישות. "כל אחד נותן לפחות שלוש שבתות עד הבחירות", היא אומרת, כשהכוונה לשבתות שבהן המועמדים מתארחים במקומות שונים בארץ ומקוששים קולות. חלק מבני הזוג שלנו מאבדים קצת את התיאבון.
25.2 עושים פאנלים
בשלב הזה במערכת הבחירות, זמנם של המועמדים מוקדש בעיקר לשני סוגים של אירועים: בשעות הבוקר פאנלים פוליטיים, רובם בבתי ספר תיכוניים, ובשעות הערב חוגי בית.
הפאנלים מאתגרים יותר. משתתפים בהם מספר רב של מועמדים ממפלגות שונות, יש מתח של מאבק, שאלות קשות מצד המנחים ושאלות לא פחות קשות מהקהל. מכיוון שרק מעטים מהתלמידים הם בעלי זכות בחירה, המטרה העיקרית היא לצלוח את האירוע בלי טעויות. גם כאן הכול נרשם והכול מוקלט. מועמדים, היזהרו בדבריכם.
הפאנל הראשון שלי הוא בישיבת כפר־גנים בפתח־תקווה. לפני ארבע שנים, במערכת הבחירות הקודמת, הגעתי לפאנל כאן בכובע המנחה. לפני האירוע המועמדים מתכנסים בחדר המנהל ומסתחבקים. חלק מעמיתיי לפאנל הם חברים טובים, אבל כשאנחנו עולים לבמה ההצגה הפוליטית מתחילה, ואנו הופכים בעל כורחנו ליריבים. אחד הרגעים היפים מגיע כשמחמוד, אב הבית האהוד של הישיבה, מציג שאלה על חוק הלאום ומשתף בתחושותיו כאזרח ערבי מול החוק. היה יפה לראות עד כמה הסיטואציה טבעית לתלמידי הישיבה התיכונית.
מבוכה נרשמת כשנציג הליכוד בפאנל אומר לקהל שנתניהו "הוא לא אחד שהייתם קונים ממנו מכונית יד שנייה". לאחר מכן מתברר שהאמירה הזאת לא ממש משפיעה על התיכוניסטים: בבחירות הדמה שמתקיימות בסוף היום זוכה הליכוד במקום הראשון, עם 49 מנדטים.
26.2 אזור הנוחות
פאנל דרומי שיזמו תנועת אור ומועצת הנגב. לצידי עוד ארבעה מתמודדים ממפלגות אחרות. כמעט כולנו תושבי הנגב, ואנחנו משרטטים את החזון שלנו לעתיד האזור. הקהל דרומי, האווירה ביתית והמילה החוזרת היא שותפות. בראייה לאחור, עצוב לגלות שרק אחד ממשתתפי הפאנל, אלון שוסטר מכחול לבן, נכנס לכנסת. חגי רזניק מגשר, עמר בר־לב מהעבודה, אבי דבוש ממרצ ואנוכי נשארנו בחוץ.
2.3 שבת תרבות
במצוות הקמפיין אנחנו נוסעים להתארח בשבת בבית־שמש ולהביא קולות. בלילה חורפי וגשום אני מקיים את חוג הבית הראשון. במהלך הקמפיין למדתי לחבב אירועים כאלה: בניגוד לפאנלים, שבהם אתה מתחרה במועמדים האחרים ומדבר רק דקות ספורות, בחוג בית הבמה כולה שלך. יש זמן, והקהל אוהד יותר וקשוב, אחרת לא היה טורח להגיע. אני אוהב להכיר מקומות חדשים ואנשים. חוגי הבית הביאו אותי גם ליישובים שלא ביקרתי בהם מעולם, וגם להיכרות עם אנשים מעניינים. אם נחזור לבית־שמש בערב שבת ההוא, אני מגלה שלחלק מתושבי העיר יש עדיין חשבון פתוח עם נפתלי בנט על נטישתו את עליזה בלוך במהלך הבחירות המקומיות ב־2013.
4.3 אלונה בדימונה
אלונה ברקת מגיעה לדימונה וירוחם כדי להיפגש עם תומכים פוטנציאליים של המפלגה, ואני מצטרף לפגישות. באותם ימים אנשי איחוד מפלגות הימין מנהלים קמפיין אישי נגד ברקת, והיא פגועה ממנו. לפעילים בדימונה היא מספרת שגדלה ב"בית של המפד"ל", שידע להכיל את כולם. רבים מבני המשפחה שלה, כולל אחיותיה, עדיין משתייכים למגזר הדתי־לאומי, והיא שמחה שבבחירות הללו מתמודדת גם מפלגת הימין החדש, שבה כל בני משפחתה יכולים להרגיש בבית. גם הדתיים, וגם אלו שאינם.
בירוחם אנחנו נפגשים עם אנשי קבוצת הכדורגל המקומית שמוקירים את עשייתה של אלונה בהפועל באר־שבע. הם מבטיחים לגייס קולות לימין החדש ואני משקיף מהצד על המצב ומבין שלקהל הזה לא הייתי מגיע בעצמי. לחוג הבית שאני מקיים באותו ערב בירוחם מגיעים כצפוי רק אנשי הציונות הדתית. התקווה שלי בסוף היום היא שהקהלים שפגשתי ביממה האחרונה יתחברו בעוד כחודש בהצבעה לימין החדש.
5.3 מופע החימום של איילת
אחרי יום ארוך שמתחיל בהרצאה בירושלים וממשיך בישיבת מועמדים במטה בבני־ברק ובהרצאה בסמינר גבעת־חביבה, אני מגיע לחוג בית משותף לי ולאיילת שקד בלוד. כשאני רואה את הקהל הגדול שגודש את הבית אני מזכיר לעצמי מיד שהוא הגיע בגלל שקד, לא בגללי. אבל איילת מאחרת, ומבקשת שאתחיל בינתיים.
אני נותן נאום פתיחה, מבטיח שאיילת בדרך, ומרגיש כמו זמרי החימום העולים על הבמה לפני המופע המרכזי. כששקד מגיעה היא מסתפקת במשפטים בודדים ועוברת מיד לשלב השאלות. הקהל רוצה לשמוע על הישגיה במשרד המשפטים, על פינוי חאן אל־אחמר, על דאגה תקציבית למפעלי הציונות הדתית ועל המצע של המפלגה בסוגיות דת ומדינה.
אותן שאלות חוזרות על עצמן פחות או יותר בכל חוג בית, ושקד המנוסה כבר מדקלמת את התשובות. למרות האווירה הביתית, היא יוצאת מנקודת הנחה שהיא מוקלטת גם כאן, ולכן נזהרת מאוד בלשונה כשהיא נשאלת על נתניהו ועל מפלגות אחרות.
7.3 השאלה הראשונה
פאנל בתיכון אשל הנשיא, השוכן על אם הדרך בין באר־שבע לאופקים. "היה לנו חשוב מאוד שישתתפו בפאנל הזה גם מועמדים מאזור מרכז הארץ", אומר המנחה, ואני מתמוגג מהאפליה המתקנת. השאלה הראשונה, כמו בכל פאנל תיכוניסטי כמעט, עוסקת בזכויות הלהט"ב. המועמדים יכולים לדבר עד מחר על סוגיות ביטחוניות וחברתיות, אבל את התיכוניסטים מעניין יותר היחס לקהילה הגאה.
על אף הכיפה שעל ראשי, את האש סופג בעיקר מועמד הליכוד שלמה קרעי: בכתבה שפורסמה כמה ימים לפני כן הוא תקף במילים חריפות את מצעד הגאווה. התיכוניסטים לא מרפים ממנו עד שבשלב מסוים קרעי מכריז: "אני לא רוצה להתייחס יותר לנושא הזה". משבעת משתתפי הפאנל, הוא היחיד שנכנס לכנסת.
9.3 פורום אינטימי
שבת שנייה ברציפות מחוץ לבית. הפעם בקריית־גת, שילוב של שמחה משפחתית ופעילות פוליטית. בליל שבת אני צועד כמעט חצי שעה לחוג בית. המארגן הזהיר מראש שאנשים בקריית־גת לא יוצאים בערב שבת, ודאי לא לאירוע פוליטי, וגם הוסיף שהוא לא מאוד מחובר לקהילה המקומית. אבל גם התחזית הפסימית שלו לא צפתה את מספר המשתתפים הזעום. חוץ מבני הזוג, בעלי הבית המארחים, הגיע רק עוד אדם אחד.
אני לא מקפח את הקהל. שילמו כרטיס, מגיעה להם הופעה. אחרי כמעט שעה של שיחה נעימה אני חוזר לבני המשפחה, מתבייש לספר כמה אנשים באמת הגיעו.
17.3 גונטז' מטריל
בנט ושקד משיקים קמפיין חדש: "שקד תנצח על בג"ץ, בנט ינצח את חמאס". כל חברי הרשימה מתבקשים להתייצב במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל־אביב. המפגש עם העיתונאים והצלמים הרבים, חלקם עמיתים לשעבר, קצת מוזר לי. מזכיר חתונה שבה אתה מוזמן גם מצד החתן וגם מצד הכלה.
בכניסה לבית סוקולוב מזהירים אותנו אנשי הדוברות מהתמסרות מסוכנת לצבא העיתונאים הצובא על המקום. בהמשך אנחנו מקבלים התראה נקודתית על העיתונאי ניר גונטז' מעיתון הארץ ומהתוכנית "הצינור", שמסתובב במקום עם מצלמת וידאו במטרה להטריל אותנו בשאלות מכשילות. גונטז' לא מאכזב. הוא תוקע לנו מצלמה בפנים ומתחיל לירות: "מה העמדה שלך על נישואים של זוגות חד־מיניים? ומה בנוגע לתחבורה ציבורית בשבת? למה אתה לא עונה?"
אנחנו מסרבים לשתף פעולה עם ההטרלה. ברור לנו שכל תשובה חפוזה, בנסיבות הנוכחיות, תוציא אותנו רע. ככה לא מראיינים. גונטז' לא מרפה. הוא ממשיך להטריד עם המצלמה, ובתוך כך נושא מונולוג ביקורתי ציני על חוסר שיתוף הפעולה מצידנו. ההתנהלות העיתונאית שלו מכעיסה אותי. אני מרגיש שכמו שחלק מהפוליטיקאים מוציאים שם רע לעשייה הציבורית, גם גונטז' מכתים את המקצוע שבו עסקתי עד לפני חודש, ושאליו אני חוזר עכשיו.
בערב מתקיים באוניברסיטת בן־גוריון פאנל מועמדים בנושא הנגב. הנוכחות שלי שם מתבקשת וטבעית, לכאורה, אך מתברר שמארגני הפאנל מתעקשים שהימין החדש ישלח לפאנל דווקא אישה ולא גבר, בגלל מחסור בנציגות נשית. במפלגה מסבירים שהנשים ברשימה כבר תפוסות הערב, אבל המארגנים מתעקשים: חסרה אישה. הצורך הקדוש באיזון מגדרי יוצר מצב מעוות: תושב ירוחם מנוע מלהשתתף בפאנל שעוסק בנגב רק משום שהוא גבר. בשלב מסוים המארגנים מבינים את האבסורד ומואילים בטובם לכלול גם אותי בפאנל.
18.3 המירוץ לתיכון
לשמחת מועמדי המפלגות, לפי הוראות משרד החינוך התיכונים מורשים לקיים פאנלים פוליטיים רק עד 21 יום לפני הבחירות. בזמן הקצר שנותר אנחנו רצים מתיכון לתיכון. במהלך פאנל באולפנה בבאר־שבע, בהשתתפות חמישה מועמדים ממפלגות אחרות, אנחנו מגלים שבעוד כשעה כולנו אמורים להשתתף גם בפאנל בישיבה התיכונית בעיר. כמו להקה נודדת אנחנו ממהרים מהאולפנה לישיבה, חוזרים על אותם משפטים, נשאלים את אותן שאלות, ועונים את אותן תשובות.
24.3 הולך ומידרדר
עוד יום של פאנלים, הפעם לקהל מבוגר, מתחיל באנשי הקיבוץ הדתי בבארות־יצחק וממשיך לכפר הרי"ף במועצה האזורית יואב. המנחה, כתב גלי צה"ל מיכאל האוזר־טוב, פותח בגילוי נאות: אביו צבי מועמד ברשימת כחול לבן. הפאנל מידרדר מהר מאוד למקומות נמוכים. נציגת כולנו צורחת על נציגת זהות, נציג כחול לבן צועק על נציגת העבודה, ואישה אחת מהקהל צורחת על כולם. המבוכה גוברת מרגע לרגע, ואני מתפלל שהסיוט כבר יסתיים.
25.3 פרנג'ים במיעוט
באוניברסיטת בן־גוריון נערך דיון בסוגיית העלאתם ארצה של יהודי אתיופיה, הממתינים במחנות באדיס־אבבה ובגונדר. רוב הקהל משתייך לקהילה האתיופית, וגם על הבמה יושבים מנחה מהקהילה, ושלושה נציגי הקהילה ממפלגות שונות. היחידים שאינם משתייכים לקהילה האתיופית הם עמר בר־לב מהעבודה ואנוכי.
זה הפאנל החשוב ביותר במערכת הבחירות, מבחינתי. קצת עצוב לי לגלות שמארגני הפאנל ורבים מהקהל מתרגשים מעצם העובדה שנציג שאינו משתייך לקהילה טרח לבוא לפאנל הזה ולהביע תמיכה בהעלאת הממתינים באתיופיה. בשביל רגעים כאלה שווה להיכנס לעולם הפוליטי.
27.3 הדתה שמדתה
חוג בית משותף שלי ושל רוני ססובר בגבעת התמר באפרת. ססובר, תושבת תל־אביב, היא אשתו של השחקן גיל ססובר, למי שגדל על הקומדי סטור, והיא מקום 13 ברשימת הימין החדש. זה הביקור הראשון שלה באפרת והיא מתפעלת מגודלו של היישוב. היא פעילה נלהבת בתחום החינוך והחברה בצפון תל־אביב, ואני מתרגש לשמוע אותה מדברת על הצורך בחיזוק הזהות היהודית בבתי הספר הממלכתיים. החיבור בין דתי־לאומי מירוחם שגדל בהתנחלות ובין חילונית מצפון תל־אביב הוא עוד סיבה שבגללה הגעתי לימין החדש.
31.3 יאללה הפועל
כנס גדול של המפלגה מתקיים באולם אירועים בבאר־שבע בהשתתפות בנט ושקד. מארגנת הכנס אלונה ברקת מציגה בכנס את תוכנית "הדרום החדש" של המפלגה. התוכנית כוללת הטבות מס לכל היישובים בטווח 40 ק"מ מרצועת עזה, הקמת שדה תעופה בינלאומי בנבטים שבנגב שיהווה מנוף כלכלי לאזור, וזירוז הקמת בית חולים נוסף בבאר־שבע לצד חיזוק בית החולים סורוקה ובתי החולים באשקלון ובאשדוד. אלו צרכים שכתבתי עליהם פעמים רבות בעיתון, ועכשיו הם חלק מתנאי ההצטרפות של המפלגה לממשלה הבאה.
אני מסתכל בהתרגשות על האולם המלא בציבור המקומי: רבים ממנו אוהדי הפועל באר־שבע, רובם מסורתיים. הנה, אני מהרהר לעצמי, קהל שלא היה מוצא את עצמו בבית היהודי מרגיש עכשיו בבית בימין החדש. בדיעבד, לפי תוצאות הבחירות בבאר־שבע, סביר להניח שרבים מהם הצביעו ברגע האמת לליכוד.
2.4 רייכנר או בן־גביר
מפלגת עוצמה יהודית, שותפה באיחוד מפלגות הימין, יוצאת בקמפיין חדש שהולך לי על הראש. "את מי אתם רוצים להכניס לכנסת?" הם שואלים ברשתות החברתיות ובהמשך גם בעיתוני המגזר. "את איתמר בן־גביר, מספר 7 באיחוד מפלגות הימין, או את אלישיב רייכנר, מספר 7 בימין החדש?". אני אמור להיעלב מהקמפיין הזה אבל מוצא את עצמי די משועשע. הרי יש לא מעט קולות צפים, שהסיבה היחידה שהם חוששים להצביע לאיחוד הימין היא איתמר בן־גביר.
בהמשך היום אני מקבל הדלפה מקבוצת ואטסאפ של אנשי הבית היהודי שלא מתלהבים, בלשון המעטה, מהקמפיין של שותפם לרשימה. "זה נראה מזיק יותר ממועיל, מי יכול להוריד אותם מזה?", שואל שם מישהו. אחר כותב: "זה ברמת פיגוע אסטרטגי". מישהי מוסיפה: "זה לא ירי בנגמ"ש, אלא ירי בראש". אצלנו בימין החדש דווקא מרוצים מהקמפיין של עוצמה יהודית, ומקווים שיימשך.
3.4 טיפוח תקוות
אחרי עוד ישיבת מועמדים במטה, אני מצפין למפגש עם תלמידי ישיבת מעלה־גלבוע. בניגוד לחוגי בית אחרים, כאן רוצים לשמוע בעיקר על סוגיות דת ומדינה. למחרת בבוקר אני מקבל את תוצאות ההצבעה שהתקיימה בישיבה בשעות הערב. התלמידים נתנו לימין החדש 30 מנדטים, לכחול לבן 23 מנדטים ולמפלגת העבודה 22 מנדטים. ישיבה מעניינת, אין ספק. ממעלה־גלבוע אני מדרים לחוג בית בשוהם, שם אני משמש שוב כמופע חימום של שקד. כמאה משתתפים בחוג, כמעט כולם חילונים. שוב אני מטפח תקוות על מפלגה שמאחדת מגזרים.
6.4 ממשלת הגוש
שבת שלישית בקמפיין מחוץ לבית, הפעם אצל ההורים באפרת. פעולה בסניף בני עקיבא בליל שבת, בבוקר צעידה של 40 דקות לקידוש בגבעת הזית, ואחר הצהריים חוג בית בגבעת הגפן. שלושה משמונת המועמדים הראשונים ברשימה שלנו הם תושבי גוש עציון, ובין התומכים במפלגה נכללים תושבים בולטים בגוש, ובהם הרב יואל בן־נון, הרב אמנון בזק, מוטי קרפל, חיותה דויטש, חנוך דאום וקרני אלדד. אם רק תושבי גוש עציון היו בוחרים את הכנסת הבאה, היינו מפלגת שלטון. אבל הם לא.
7.4 קולות מהעוטף
יומיים לבחירות. אני פותח את הבוקר בעמידה עם פעילים של המפלגה בתחנה המרכזית של באר־שבע, הצמודה לתחנת הרכבת. מאות חיילים עוברים כאן ביום ראשון בבוקר, וחומרי ההסברה מיועדים בעיקר אליהם. אנחנו כמובן לא היחידים כאן. אני שמח לפגוש חברים ותיקים מהנגב. אבי דבוש, חברי מתנועת הפריפריות, מסתובב עם פעילי מרצ. מיכאל ביטון, חברי מירוחם, מלווה בפעילי כחול לבן. רוב מחלקי הפליירים של המפלגות הם שכירי חרב. הצעירים שעובדים בשביל הליכוד מצביעים בכלל לפייגלין.
מבאר־שבע אני נוסע לעוטף עזה, לסיור עם חברים לרשימה. מתחילים בסיור עם קצין הביטחון של המועצה האזורית אשכול, ממשיכים לפגישה עם מנהלת מרכז החוסן של המועצה האזורית שדות נגב, ומשם לסיור עם רפי בביאן, קצין הביטחון של המועצה. תוך כדי הסיור בביאן מקבל דיווח על רקטה שנמצאה בשדות הגזר של קיבוץ עלומים, מאות מטרים מבתי התושבים.
אנחנו ממהרים למקום ומקבלים המחשה בזמן אמת למציאות השברירית של חיי התושבים באזור. אחרי מפגש עם חברי עלומים, אני ממשיך עם שולי מועלם למזכירות של אחד היישובים הדתיים באזור. חלק מהצרכים של אנשי המזכירות נשמעים הגיוניים. אחרים, פחות. לא ברור לי למשל למה חברי כנסת אמורים להשיג מימון לשיפוץ בית הכנסת ביישוב.
משם אנחנו ממשיכים לחוג בית מוצלח בכפר־מימון, ובשעת לילה מאוחרת מדלגים לחוג בית בשדרות, שם מצטרף אלינו גם עמיחי שיקלי. שדרות היא עיר ליכודניקית מובהקת, וחברי הגרעין התורני בעיר מצביעים ברובם לאיחוד מפלגות הימין. זה עשוי להסביר את העובדה שחוג הבית הפך במהרה לחוג פרטי. בשלב מסוים הצדדים מתחלפים: בני הזוג המקסימים שמארחים אותנו משתפים אותנו מעט בהשלכות המציאות הביטחונית הקשה על שלושת ילדיהם. הביתה, לירוחם, אני מגיע רק אחרי חצות.
8.4 שלום, כאן נפתלי בנט
היום שלפני הבחירות מוקדש בעיקר לשיחות טלפון עם מתלבטים. רשימת השמות מגיעה מהמטה, וכשאני מתקשר אני מגלה ששיחת טלפון רגועה בת עשר דקות עם קולות צפים היא יעילה מאוד. בנט ושקד מקליטים הודעות ייעודיות למאות קבוצות ואטסאפ, לפי בקשותיהם של הפעילים. כל קבוצה משפחתית או סתם קבוצה נוסטלגית של חברי כיתה משנות התיכון זוכה להקלטה עם פנייה נרגשת של ראשי המפלגה. התגובות נלהבות, אבל ההשפעה על הבחירות מחר מוטלת בספק.
9.4 זהו יום הבוחר
אחרי הצבעה מוקדמת בקלפי בירוחם, סיבוב בקלפיות על פי הוראות המטה. חבר טוב מתלווה אליי ביום הזה ומאפשר לי לנצל גם את זמן הנסיעה לטלפונים ועדכונים. אנחנו מתחילים במודיעין, עוברים בין הקלפיות ומחפשים את הפעילים הצעירים שמאיישים את דוכני המפלגה כדי לטפוח על השכם, להתעניין בשלומם ולהעלות תמונות משותפות בקבוצת הפעילים, להרמת המורל.
באחת הקלפיות מצטרף אלינו פרופ' אשר כהן, תושב העיר ומתומכי הימין החדש. כהן, בר סמכא בניתוח דפוסי ההצבעה של הציונות הדתית, מודה בכנות שכל תסריט אפשרי בבחירות הללו. אנחנו ממשיכים לנוף־איילון ומשם ליישובי גוש עציון. לקראת ערב יורדים דרומה ליד־בנימין. בשעות אחר הצהריים מתחזקות קריאות הגעוואלד של הליכוד, איחוד מפלגות הימין והימין החדש. התחושה היא שיש פה תחרות, מי יצעק יותר חזק. אין לי ראיות למצבה האמיתי של המפלגה, אבל ככל שמתקרבים לשעת סגירת הקלפיות צעקות הגעוואלד מהמטה שלנו נשמעות אותנטיות ואמינות יותר. זה לא נשמע טוב.
בעשרה לעשר בלילה אני נכנס לבניין המטה, וממהר לאולם שהוכן מראש לצפייה משותפת במדגמים יחד עם הפעילים והעיתונאים. השמועות מדברות על אזור אחוז החסימה, וההלם ניכר על הפנים של הנוכחים. בשעה עשר השמועות הופכות למציאות. מאותו רגע האווירה מזכירה המתנה לעדכונים ממנהל חדר טראומה בבית חולים אחרי אירוע רב־נפגעים. אחרי חמישים יום של הקפדה על לבוש הולם, אני משחרר מעט את החגורה במכנסיים ומוציא החוצה את החולצה. בראש שלי אני שומע שריקה של מציל בבריכה. אחרי חמישים יום, הגיע הזמן לצאת מהמים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
