כשיצאה יפעת אלון־פרל לשנת שירות לאומי בברקלי שבקליפורניה, היא קיבלה מהוריה מתנה לא שגרתית לצעירה דתייה: ספר "תיקון קוראים", המשמש להכנה לקריאה בתורה בבית הכנסת. "אזור ברקלי הוא ליברלי מאוד, ואמא שלי שמעה שבקהילות היהודיות שם נשים קוראות בתורה, אז היא ואבא קנו לי את הספר. זה המקום שבאתי ממנו. עפרה היא יישוב שמרני, אבל כבר אז היו בה ניצני ליברליות. עוד כשלמדתי באולפנה בעפרה, נכנס לכיתה שלנו יום אחד הרב אבי גיסר, ראש האולפנה בזמנו ורב היישוב, ואמר שהוא רוצה שבנות יקראו במגילה בפורים. היום זה אולי לא נשמע מרעיש, אבל אז זה היה מהפכני. חברה אחת ואני לקחנו על עצמנו ללמוד את הטעמים ולקרוא את המגילה".
"דיפלומטי בקטנה", כך היא מגדירה את תפקידה בבירת השמאל והליברליזם האמריקני בשליחות האגודה להתנדבות ובני עקיבא. "המעבר מעפרה לשם היה חד מאוד, אבל פשוט פרחתי. מאידך גיסא, הנושא הפוליטי היה כמו אגרוף לפנים – ולא רק למי שמגיע מהתנחלות, אלא לכל ישראלי. רק בשנה ההיא קלטתי כמה שנאה וביקורת לא עניינית כלפי ישראל יש בעולם. אבל מבחינתי זה לא העיב על השירות, אלא פתח אותי לגלות דברים חדשים. אני זוכרת המון שיחות ארוכות סביב שולחן השבת. היה מרתק לראות מה הם חושבים עלינו, גם כשזה לא בדיוק חיובי, ואני שתיתי ושתיתי את הדברים שנאמרו. היו גם רגעים פחות נעימים, כמו ההפגנות נגד ישראל באוניברסיטאות. בסופו של דבר הבנתי שהשנה הזאת לא מספיקה לי, ושאני רוצה להמשיך לעסוק בגישור בין ישראל לחו"ל".
כעשרים שנה אחרי השליחות ההיא, אלון־פרל שוב ממלאת תפקיד דיפלומטי בארה"ב, הפעם כבר לא כל כך בקטנה: מקום העבודה שלה הוא שגרירות ישראל בוושינגטון הבירה, ושם היא משמשת כציר כלכלה וסחר, מטעם המנהל לסחר חוץ במשרד הכלכלה והתעשייה. כשהייתה בתחילת דרכה האקדמית, שהובילה אותה למקום הזה, היא איבדה את אמה, נועה אלון, בפיגוע בירושלים. במשך זמן קצר נתנה לטלטלה להכתיב את קצב חייה, אך לאחר מכן המשיכה לחתור במרץ קדימה, אל היעדים שהציבה לעצמה.
"העולם הכלכלי תמיד משך אותי", היא מספרת. "אבא שלי בזמנו החליט לעזוב את תפקידו באקדמיה, ולהקים עסק. אני ידעתי שהדיפלומטיה מאוד מעניינת אותי, אבל רק בהמשך הכרתי את המושג של שליחות כלכלית מטעם מדינת ישראל. יש לי כאן עבודה שכוללת פוליטיקה, כלכלה, קשרים בעולם הרחב – כל מה שרציתי לעסוק בו".
נושמת בספרדית
אנחנו נפגשים בבית קפה בבניין עתיק בשכונת צ'יינה־טאון בוושינגטון. מהחלון נראה גשר בסגנון סיני בצבעי זהב, ירוק, סגול ואדום. שמש אביבית שוטפת את הרחובות, אך הטמפרטורות עדיין נמוכות מאוד.
אלון־פרל (40) היא כלכלנית במקצועה, נשואה לשלמה ואם לשלושה בנים בגילאי 3, 5 ו־8. במשך רוב הקריירה עבדה במשרד הכלכלה, ובין השאר ניהלה את המחלקה האחראית על הסכמי סחר וכלכלה דו־לאומיים. לאחר שנת השירות בברקלי, כשחזרה לארץ, החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בתוכנית פכ"מ, המשלבת פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה. "זה גם הומני וגם ריאלי, מה שמאוד התאים לי. למשרד הכלכלה הגעתי כעובדת שלא מן המניין, ועם הזמן הפכתי לעובדת קבועה. עסקתי בהיטלי שכר, מכסים וכדומה. פיזית ישבתי ליד מנהל סחר חוץ, הגוף ששולח את הנציגים הכלכליים לרחבי העולם. הייתי שומעת בקצה האוזן מה קורה שם, וכבר בהתחלה כיוונתי למשימה כזו".
כיום מחזיקה ישראל כ־40 נציגים כלכליים, הפזורים ב־150 נציגויות משרד החוץ ברחבי העולם. הם כמובן לא נשלחים לכל מדינה, אלא רק ליעדים שמסומנים כבעלי פוטנציאל כלכלי גבוה. במשך חצי שנה חיכתה אלון־פרל להזדמנות להיכנס למסלול הזה, ואז השתתפה במיונים שנמשכו חצי שנה נוספת, ואחריהם עברה קורס צוערים של משרד הכלכלה. בתום תקופה של עבודת מטה בארץ היא טסה עם בעלה למדריד, לשמש כנספחת מסחרית של משרד התמ"ת (כיום משרד הכלכלה והתעשייה) בשגרירות ישראל. "התחתנו שנה וחצי לפני כן, ושלמה ידע לאן הוא נכנס. הוא פמיניסט מדהים", היא אומרת.
מבחינה מקצועית, היא אומרת, התקופה בספרד הייתה מטורפת. "ספרד היא לכאורה לא אחת המדינות הגדולות והחזקות בין אלה שבהן משרתים הנספחים הכלכליים, אך זה היה בסוף 2009, שיא המשבר הכלכלי בספרד, ולמדינה כמו ישראל הייתה מבחינתם חשיבות. ישראל מזוהה עם בשורת החדשנות, ואילו הייתי מקבלת אירו על כל פעם שהמילה חדשנות הופיעה אז בעיתונות הספרדית, הייתי אישה עשירה. היו לנו הרבה פתרונות להציע להם, ולכן אני הייתי הבנאדם שהם רצו לפגוש.
"מבחינה יהודית השהות שם הייתה מאתגרת. לא קל לשמור כשרות בספרד. בארה"ב זה גן עדן יחסית למה שהיה לנו שם. גם התקשינו להתחבר לקהילה היהודית במדריד, היא הייתה סגורה מאוד ולא התעניינה בזרים".
בספרד נולד בנה הבכור. "לקחתי חופשת לידה של 14 שבועות, ומיד בסופה לקחתי מטפלת וחזרתי לעניינים. זה היה יום שישי, ובשגרירות היו בהלם מכך שחזרתי ולא עשיתי גשר עד לאחר הסופ"ש. היו לי כמובן רגשות אשמה של אמא מתחילה, אבל לשמחתי מצאתי מטפלת טובה במיוחד, ממש נס ספרדי גלוי".
כשאני שואל איך התמודדה עם המנטליות השונה של הספרדים, היא צוחקת: "בגלגול הקודם הייתי כנראה לטינית. מבחינה תרבותית נהניתי מאוד בספרד. למדתי שני קורסים בספרדית, ואני יחסית מסתדרת עם השפה. שפות באות לי בקלות. היה לי חיבור מצוין למוזיקה, לתרבות, למוזיאונים ולאוכל שיכולתי לאכול מבחינת כשרות. יש שם אנשים מאוד מפרגנים, ומאוד רגועים".
לישראלים קשה לעיתים להסתדר עם תרבות איטית יותר מזו שהם רגילים אליה.
"קרה שהייתי צריכה לקחת נשימה עמוקה, אבל אני אדם מאוד מחבק, ולא באתי לשנות אף אחד. המטרה שלי הייתה לשמש גשר בין ישראל לספרד. לומדים המון מחוויה כזו".
יעד מסומן מראש
אחרי המשימה הספרדית היא ניהלה בארץ במשך ארבע שנים את המחלקה להסכמי סחר דו־לאומיים במשרד הכלכלה והתעשייה. בעיקר עסקה בהסכמים עם מדינות אירופה ואמריקה הלטינית. "ניהלנו משא ומתן עם פנמה על הסכם סחר חופשי, ועסקנו בנושא המכסים מול האיחוד האירופי ומול רוסיה. קיימנו גם שיחות לא רשמיות עם בריטניה לקראת האפשרות של ברקזיט. כל עוד הבריטים חברים באיחוד האירופי הם לא יכולים לחתום על הסכמי סחר משלהם, אבל אחרי ההחלטה על הברקזיט אפשר להתחיל לעבוד על זה".
את ההגעה לארצות הברית תכננה אלון־פרל כבר עם היכנסה למשרד הכלכלה, ולפני שנה וחצי השיגה את המטרה. "מהרגע הראשון סימנתי את וושינגטון כיעד. יחד עם זאת לא הייתי בלחץ, ידעתי שזה ייקח כמה וכמה שנים, ופשוט חיכיתי. בלי להעליב את העמיתים שלי, זה באמת המקום הכי מעניין בעולם בשבילנו. יש כאן הכול".
תפקידם של רוב נציגינו הכלכליים על פני הגלובוס, מסבירה אלון־פרל, הוא לסייע לחברות ישראליות לייצא למדינה שהם מוצבים בה, ולמשוך השקעות ממנה לישראל. "למשרד הכלכלה יש בנוסף אליי עוד שלושה נציגים בארה"ב – בניו־יורק, ביוסטון ובסן־פרנסיסקו – וזה באמת עיקר עבודתם. כמי שמוצבת בוושינגטון, מוקד העבודה שלי שונה. חלק מרכזי ממה שאני עושה הוא יחסי מדיניות הסחר מול הממשל".
טראמפ מנהל בתקופה האחרונה מלחמת סחר מול סין שמתבטאת בהטלת מכסים על סחורות, והסינים נוקטים צעדי תגמול. את חושבת שנשיא ארה"ב פועל בכיוון הנכון?
"טראמפ משתמש בכוח הזה מול מדינות אחרות יותר מאשר קודמיו, אבל אלה כלים פוליטיים לגיטימיים שנשיא יכול להיעזר בהם כדי להגיע להישגים כלכליים או מדיניים. כך למשל השתת מְכָסים: כשמוטל מכס על ייבוא אלומיניום ופלדה מכל העולם לארה"ב, בין השאר בשל בעיה שנוצרה מעודף ייצוא סיני, גם ישראל משלמת אותו. אנחנו עוד אחת מ־190 מדינות בעולם שצריכות להתמודד עם כל האתגרים שמייצרת מדיניות הסחר הזו.
"הממשל בוושינגטון היה תמיד קשוב מאוד לעולם העסקי, וסייע לעסקים אמריקניים. זה פטריוטיזם לגיטימי, והוא לא חדש. התפקיד שלי הוא לדאוג לתעשייה הישראלית, ולכן אנחנו מקיימים מגעים הדוקים עם הקונגרס האמריקני ועם משרדי הממשלה הרלוונטיים לחברות הישראליות ולנו כמדינה. אנחנו מוצאים אצלם אוזן קשבת.
"יש גם שינויי רגולציה בתחומי הפיקוח על ייצוא והשקעות זרות בארה"ב – צעדים שלא קשורים אלינו ישירות, אבל כן משפיעים על כל מדינות העולם ובהן אנחנו. התפקיד שלי הוא לזהות את המהלכים האלה, לתרגם אותם להשלכות שיש להם עלינו, ולנסות להשפיע עליהם. בארה"ב נהוגה שקיפות גבוהה מאוד; ברוב המקרים, תוך כדי עבודה על רגולציה הם יפרסמו את הדברים ויזמינו הצעות או הערות. אני חייבת להיות ערה לתהליכים כאלה, להביא אותם מיד לידיעת התעשייה והארגונים הרלוונטיים בארץ, להגיב ולעשות לובי מול כל הגורמים הרלוונטיים בארה"ב".
דוגמה לחקיקה אמריקנית שמעסיקה את אלון־פרל היא רפורמת המס שאישר הסנאט האמריקני לפני כשנה וחצי. התוכנית החדשה כוללת בין השאר הורדה חדה של מס החברות – מ־35 אחוז ל־20 – וביטול מס הירושה, שמוטל כיום על יורשי נכסים בשווי של מעל 5.49 מיליוני דולרים. "עקבנו מקרוב אחרי רפורמת המס", אומרת אלון־פרל. "זיהינו בה כמה סעיפים שעשויה להיות להם השפעה על השקעות של חברות אמריקניות בישראל ולהפך, וזה נושא שכמובן חשוב לנו מאוד. ארה"ב היא המדינה שמגיעות ממנה הכי הרבה חברות להקים מרכזי פיתוח בישראל. בשבילנו זה גם הון שנכנס לארץ, וגם ידע ניהולי ומקצועי שעובר בהמשך לחברות ההיי־טק הישראליות.
"ישראלים רבים שעבדו בחברות הזרות למדו איך לנהל משהו בקנה מידה גדול יותר מכפי שמצוי בארץ. במקביל, גם ההשקעות הישראליות בארה"ב חשובות לנו. כסף זר בישראל הוא לא הדבר היחיד שטוב. הרי התרחבות של חברה ישראלית לחו"ל מאפשרת לה להתפתח, ולפעמים זו הדרך היחידה לחדור לשוק נוסף, למשל למכור כאן למגזר הממשלתי".
סמול־טוק שווה כסף
בחודשים האחרונים שבו ונשמעו הטענות שישראל צריכה לוותר על מיליארדי הדולרים הניתנים לה מארה"ב כ"סיוע ביטחוני"; את הסכומים העצומים האלה, אומרים המתנגדים, ישראל מחויבת להוציא על רכש מספקים אמריקניים, והדבר יוצר תלות ומביא לניוון בתעשייה הביטחונית כאן בארץ. בעבר הורשתה ממשלת ישראל להשתמש ב־25 אחוזים מתקציב הסיוע לטובת רכש של תוצרת כחול־לבן, אך ההסכם החדש, שנחתם ב־2016 ונכנס לתוקף לפני כחצי שנה, חוסם בפניה את האפשרות הזו, ומחייב לנתב את הסכום כולו בחזרה לתחומי ארה"ב.
אלון־פרל מסרבת להביע דעה על ההסכם, ואומרת שתחום פעילותה הוא רק סוגיות של כלכלה אזרחית. למשרד הביטחון יש נציג רשמי משלו העוסק בנושא הרכש. היא מסתפקת באמירה כי "ככה ארה"ב נהגה תמיד עם שאר מדינות העולם המקבלות ממנה תקציב שכזה, וישראל זכתה עד כה להקלות. העמדה הממלכתית היא שמדינת ישראל מעריכה מאוד את הסיוע הביטחוני, ואני לא רואה שום סיבה לוותר עליו. נכון שההסכם החדש צפוי לפגוע בחברות הישראליות הגדולות פחות בתחומי הביטחון. לחברות הגדולות יש פה נציגויות, כך שהן לא יושפעו. אבל אנחנו מדינה חזקה, ונדע איך לסייע לחברות שייפגעו. אין בזה ביקורת על האמריקנים, זה המצב וצריך להתאקלם".
היא מספרת שלאחרונה הגיעה לארה"ב משלחת של חברות ישראליות קטנות העוסקות בתחומי הביטחון. "הן צריכות כעת סיוע כדי להכיר לקוחות חדשים וליצור קשרים נחוצים. לחברות הישראליות יש המון מה לתרום כאן. הן ידועות כבעלות יכולת של ביצוע זריז, וזה נכס. המנטליות הישראלית יודעת לקחת מוצר קיים ולהתאים אותו למציאות המשתנה. גם המחיר הישראלי נחשב לתחרותי בארה"ב: כוח אדם אצלנו עולה פחות, ויחד עם זאת הוא יעיל יותר. כל זה נותן לנו כוח".
אלמנט נוסף בתפקיד שלה הוא עבודה מול מוסדות פיננסיים כמו הבנק העולמי, שישראל הצטרפה אליו בשנת 1954, והבנק הבין־אמריקני לפיתוח, שישראל חברה בו משנת 1976. בעבר הייתה ישראל בין מקבלי ההלוואות וההשקעות ממוסדות כאלה, וכיום היא בצד התורם. "בחמש השנים האחרונות ישראל הגדילה בטור הנדסי את תרומתה למוסדות שונים בעולם המתפתח. תרמנו יותר מ־10 מיליוני דולרים לקרנות שמפעילים הבנקים, ובמושגים שלנו זה כסף גדול. אנחנו מסייעים למדינות מתפתחות לבנות יכולות בתחומים שהתעשייה הישראלית חזקה בהם, כמו מים, חקלאות, בריאות ודיגיטל, ובכלל זה הגנת סייבר. התרומות האלה מאפשרות לי גישה ליחידות המקצועיות בבנק שמפקחות על פרויקטים שמקבלים הלוואות, ואני יכולה לחשוף אותן ליכולות הישראליות".
את מוצאת הבדלים מנטליים בין ישראלים לאמריקנים, בתחום הפעילות שלך?
"יש ישראלים שחושבים שהם מכירים את ארה"ב ואת התרבות שלה, כי הם טיילו שם המון, ורוצים על סמך זה להיכנס לשוק האמריקני. בפועל, יש פער עצום בין המדינות. כמו שלא תוכל לשנות את הספרדים, כך גם עם האמריקנים. אנשי עסקים ישראלים חייבים להבין אילו אתגרים ניצבים בפניהם.
"בסוף אנשים הם אנשים, ובכל זאת צריך לדעת שהאמריקנים יכולים להיות שונים מאיתנו, להבין שתהליך קבלת ההחלטות שלהם שונה, ולכבד את זה. למשל, כשאתה נפגש עם משקיע אמריקני תקדיש כמה דקות לסמול־טוק, אולי על המלון שאתה שוהה בו. מבחינתם, אם מגיעים מיד לתכל'ס, זה לא מכבד. חשוב להם להכיר את הבנאדם, להתחבר אליו. הם קונים לא רק מוצר או שירות, אלא את כל המכלול. גם קרנות הון־סיכון, לפני שהן משקיעות בחברה הן מסתכלות על מי שמייצג אותה. אם אתה אדם לא נעים, ייתכן מאוד שהעסקה לא תתקדם".
בינינו, לא היית מעדיף לעבוד בסקטור הפרטי? מן הסתם יכולת למצוא שם תפקידים מכניסים יותר ומסעירים יותר.
"ברור שזה קורץ, אבל אני רק בת 40, כל עתידי לפניי. בעבודה מול הממשל בוושינגטון יש לי השפעה על המאקרו, ולא הייתי רוצה לוותר עליה. בפגישות עם נציגי החברות, לפעמים עוברת בראש המחשבה 'היה יכול להיות כיף לעבוד בצד שלהם', אבל אז אני אומרת לעצמי: רגע, החברות האלה עושות מוצר אחד, ואילו אני נחשפת לכל התעשיות, וזה מרתק. אז אני לא יודעת אם זה יקרה בעתיד, אבל כרגע לא".
תודה על 23 שנה
אלון־פרל ממעטת לדבר על הפיגוע שבו איבדה את אמה ואת אחייניתה. גם עמיתיה בשגרירות בוושינגטון אינם מודעים לטרגדיה המשפחתית שהיא נושאת מאחוריה. זה קרה ב־19 ביוני 2002: מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בצומת הגבעה הצרפתית ורצח שבעה ישראלים, ובהם נועה אלון ונכדתה גל אייזנמן בת ה־5. בפיגוע גם נפצעו קשה אחותה של אלון־פרל, פנינה אייזנמן, ובנה שגיא.
"אמא שלי, שהייתה גננת בעפרה, קיימה באותו יום אירוע לכל גני הילדים ביישוב", מספרת אלון־פרל. "הכותרת הייתה 'שמחה בשגרת חירום ובתקופות קשות'. גם יום קודם לכן היה פיגוע, אבל לאמא שלי, כאשת חינוך וכאדם אופטימי, היה חשוב להמשיך את השמחה. היא הזמינה את פנינה ואת הילדים שלה שיצטרפו לאירוע בעפרה, ואחר כך נסעה איתם לירושלים. הייתי באותו יום בבית של ההורים, יחד עם אבא שלי ואחי הצעיר. כששמענו על הפיגוע ניסינו להתקשר לטלפון של אמא, והיא לא ענתה. אותם סיפורים מוכרים, והסוף כבר ידוע".
איך האסון השפיע עלייך, על הדרך שעשית מאז?
"בשנה הראשונה אחרי הפיגוע לא הייתי הכי יציבה. ברגע שהתגברתי על ההלם – גם אם לא על הכאב – חזרתי לחלומות ולשאיפות שלי. כל שלושת האחים שלי ככה, כולל אחותי שחוותה את הטרגדיה הכי גדולה. החיים שלי מתחלקים בין לפני הפיגוע ואחריו, ולמרות זאת, אני לא חושבת שמשהו מהדברים שהגעתי אליהם בחיים, או משהו בהגשמת החלומות שלי, היה קורה בצורה אחרת. זה הרבה בגלל החינוך שאמא נתנה לנו, היסודות החזקים שקיבלנו ממנה. יצא לי לחשוב על זה שלפחות האישיות שלי כבר הייתה מספיק מגובשת וחזקה, דבר שאולי אין לילד בן 14 שמאבד הורים בפיגוע.
"גם אחרי שהתחתנתי, אם ראיתי למשל איך חברות שלי מקבלות עזרה מהאמהות שלהן, ידעתי לנשום עמוק ולהודות על מה שאני קיבלתי. על אמא מדהימה שהייתה לי במשך 23 שנים, ושגרמה לי להאמין שאגיע לאן שארצה. בתקופת הנערות שלי, כל מה שאני זוכרת מהחיים שלי היה איתה. ביופי, בתום. היא העניקה לי את הכוחות להצליח להתגבר על הכול".
מתי היא הייתה חסרה לך במיוחד?
"יש בי צער רב על שהיא לא הכירה את בן זוגי. ברור לי שאמא הייתה מתאהבת בו, הוא בדיוק מי שהיא הייתה רוצה בשבילי. תמיד אמרה שהיא מקווה שאתחתן עם הסדרניק, ואני הייתי עונה לה: 'תסתכלי עליי, אני לא אתחתן עם הסדרניק'. אז בסוף התחתנתי עם הסדרניק שלמד במעלה־אדומים, אבל הוא ממש לא שבלוני".
היא הייתה בת 29 כשנישאו. שלמה, מהנדס תוכנה במקצועו, היה בן 32. "אני זוכרת שבגיל צעיר יותר אמרתי לחבר שלי 'אני אתחתן בגיל 30', והוא השיב 'אז כנראה זה לא יהיה איתי'. אבל אני רציתי ליהנות קודם מהשנים של הרווקות בביצה בירושלים. זה היה תענוג של עשור, ולא הייתי מוותרת עליו בדיעבד. הדייטים, שיברונות הלב, על דבר לא הייתי מוותרת. אני מקווה ששלמה ואני נחיה ביחד הרבה מאוד שנים, כך שזה לא באמת משנה".
אמנות הביקורת
כמי שגדלה בשדות הציונות הדתית ושלחה את ילדיה למוסדות חינוך דתיים, חשוב לה להעביר מסר לצעירות המגזר: "הייתי רוצה שבנות בגיל תיכון ידעו שהן יכולות לעשות כל דבר, אין מעליהן תקרה. את יכולה כמובן להיות מורה, אבל למה שלא תחשבי גם על עולם ההיי־טק כאפשרות? למדתי באולפנה במגמת פיזיקה, אבל בכלל לא חשבתי לעבוד בתחום ההנדסה. במקרה שלי זה גם לא בדיוק מתאים לי לאופי, אבל אני בטוחה שהיו איתי המון בנות שיכלו ללכת ללמוד הנדסה, ולא עשו את זה. אז אני רוצה לומר לבנות שצעירות ממני ביותר מעשרים שנה: תחלמו על קריירה ועל הגשמה עצמית. זה אפשרי בהחלט, וזה גם חשוב".
אחרי עוד רגע של מחשבה היא מבקשת להבהיר: "אני לא מתייחסת לעצמי כמקור השראה. במסגרת התפקיד שלי כאן אני נפגשת עם נשים רבות שממלאות תפקידים מעניינים וחשובים הן בממשל האמריקני, הן במוסדות הפיננסיים לפיתוח, הן במגזר הפרטי – וכל אלו הן השראה עבורי. הייתי שמחה לעשות יותר כדי שהבנות שמתכננות כיום את עתידן, יגיעו לעמדות השפעה. אני מאמינה בכל ליבי שלא רק הן עצמן יצאו נשכרות מכך, אלא כולנו כחברה. יש במגזר שלנו כוח נשי אדיר שקולו לא נשמע מספיק, ואני מצרה על כך".
והעבודה האינטנסיבית שלך יכולה ללכת בקלות יחד עם הקמת משפחה?
"זה מאתגר, אבל לא הייתי מוכנה לוותר על אף אחד משלושת המרכיבים המרכזיים בחיי – עבודה, זוגיות וילדים. יש לנו 'נאני' שאנחנו משלמים לה הרבה כסף כדי שאוכל לעבוד בשקט ולהשקיע גם בזוגיות. כשאין עומס מיוחד, אני משתדלת להגיע הביתה בסביבות שבע בערב, ואז חוזרת למיילים בעשר. בשעות האלה אני לא שוטפת כלים ומבשלת, אלא נמצאת עם הילדים. זה אתגר, אין רגע דל ואני כל הזמן מג'נגלת, אבל כיף לי".
איך הילדים הסתדרו עם המעבר לארה"ב?
"זה לא היה פשוט. הגדול היה בכיתה א', ולא ידע אנגלית בכלל. רשמנו אותו כאן לבית ספר יהודי, אבל יש מורים לא יהודים שלא יכלו לתקשר איתו. הוא היה בשוק, לקח לו לפחות חצי שנה כדי להבין מה קורה בשיעורים. הוא ציוני – מתעקש לדבר בבית עברית, ולא נשמע אמריקני כשהוא מדבר אנגלית. לקטנים יותר כבר יש אנגלית אמריקנית לחלוטין".
ילדיה לומדים בבית הספר היהודי "מילטון", שם לומדת גם הנכדה היהודייה של דונלד טראמפ. "זה בית ספר מעולה. כשליחים אנחנו לא משלמים עליו, אחרת לא היינו יכולים להרשות אותו לעצמנו. אגב, למרות שבבית הספר הזה יש 17 ילדים בכיתה ובישראל יש 35, אני לא חושבת שכאן עושים משהו שבארץ לא יודעים לעשות. אני למדתי בבתי ספר מדהימים בעפרה, וקיבלתי את כל מה שהייתי צריכה כדי להצליח בחיים. יש כאן גם מורכבויות, וצריך לדעת איך להגיד דברים בצורה נעימה ויפה, אפילו אם זו ביקורת. חשוב לדבר בכבוד ובנימוס, אך בלי להתבייש".
הם חברים בבית הכנסת "אוהב שלום" בבירה האמריקנית – "קהילה פתוחה וחמה שאנחנו אוהבים מאוד. זה בית כנסת אורתודוקסי, אבל אתה יכול להיות מכל רקע, כולל לא יהודי, ותמיד יקבלו אותך יפה, יזמינו אותך לארוחת שבת. בכל שבת שנייה היינו מוזמנים להתארח אצל משפחה. בעיניי זה חלק מהדיפלומטיה – לא רק להביא מעצמך ומהארץ שלך, אלא ללמוד דברים אחרים. מרתק אותי לשמוע ולהתנסות בצורה אחרת של חיים ושל יהדות. גם כאן בקהילה לא תמיד קל להיות ישראלי. יש ביקורת על ישראל, אבל זה מעניין לשמוע, ואנשים פתוחים מצידם לשמוע את מה שאני אומרת. אני אגב לא אדם פוליטי, לא נכנסת לוויכוחים".
בבית הכנסת הזה אלון־פרל גם סגרה מעגל שנפתח בשליחות הראשונה שלה בארה"ב. "יש אצלנו קריאת מגילה על ידי נשים", היא מספרת. "לקראת פורים האחרון החלטתי לקרוא שם בעצמי את המגילה. התכוננתי בעזרת אותו 'תיקון קוראים' שקיבלתי מהוריי, ואז קראתי מול קהל נשים אמריקניות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
