באמצע הסיור שלנו במרחבי שדרות מקבל אלון דוידי טלפון ממספרת הכלבים. "אני מוכרחה כבר לצאת", מודיעה הספרית, וראש העיר קופץ לשם לרגע כדי לאסוף את מוקה, הכלבה המשפחתית. בשבילו זו הזדמנות נוספת לדרוש בשבחה של עירו. "הנה, זו בחורה שקיבלה מלגת לימודים מהעירייה, התמקצעה בספרות כלבים, ועכשיו פתחה עסק חדש בעיר", הוא מסביר. "ככה שדרות מתפתחת".
אבל דרך מוקה אפשר גם ללמוד על הצדדים הפחות סימפטיים של החיים בשדרות. בתו הצעירה של דוידי, ילדה בת 7, אימצה את הכלבה כחלק מטיפול בעזרת בעלי חיים, שנועד לסייע לה להתמודד עם פחדיה. "לשתיים מהבנות שלי יש תסמינים של פוסט־טראומה", מספר האב. "הקטנה פחדה לצאת החוצה, הייתה נשארת צמודה אלינו בפארק, ישנה איתנו במיטה".
יום שני בבוקר. רק שבוע חלף מראשיתה של הפסקת האש שחתמה יממה וחצי של מתקפת רקטות פרועה לעבר הדרום. בוועדת הכספים של הכנסת כבר מתקוטטים מי יפצה את התושבים על יום הלימודים והעבודה האבוד; פיקוד העורף הכריז עוד באותו בוקר שאפשר לחזור לשגרה, אבל ראשי הרשויות היססו. "פתחנו את בתי הספר והגנים, אבל אולי עשרים אחוז מהתלמידים הגיעו", מספר דוידי.
בשדרות, הוא מבהיר, אסור לומר שחוזרים לשגרה. זה רק מכאיב לתושבים, כי לכולם ברור כשמש שהמשך הלחימה נמצא מעבר לפינה. "העובדות מונחות על השולחן, ואנשים פה לא חיים בסרט. היו לנו שנים של שקט אחרי צוק איתן, אבל השנה החולפת הייתה מאוד מורכבת, עם כל ה'סבבים' שהם תוצאה של מה שקורה מסביב למדינת ישראל – בסוריה, בלבנון, באיראן. זה לא פשוט. סבב הלחימה האחרון היה קשה במיוחד. נזק רב נגרם לבתים, וממש לא רחוק מפה נהרג משה פדר כשנסע ברכבו".
מי בעיניך אשם במצב הביטחוני הרעוע?
"ההתנתקות הייתה אסון גדול. היא הדבר המטופש והמסוכן ביותר שמדינת ישראל עשתה, אולי חוץ מהסכמי אוסלו. אני זוכר איך קיבלנו כאן מפונים ובכינו. האמת היא שבבוקר שאחרי אמרתי לעצמי: מי יודע, אולי יצא מזה משהו טוב. זה לא קרה.
"מעבר לכך, יש היום בלבול ערכים במדינת ישראל. כל מי שמתגייס לצבא נשבע להגן על המדינה, צה"ל מכין אותו לזה, אנחנו מחזיקים מערך שלם וגדול למטרה הזו – ובסוף מתבלבלים, מדברים על מה יקרה חלילה לחיילים, ולא שמים לב שבינתיים יש חצי מיליון איש שחוטפים טילים. אז נכון ששדרות היא מוצב קדמי, אבל לא התושבים הם אלה שאמורים להגן על מדינת ישראל. צה"ל צריך לעשות זאת. אנחנו עושים את חלקנו, מנהלים את הקרב ההתיישבותי שלנו באמצעות כל הבניינים החדשים, התושבים והשכונות המתפתחות. חמאס רוצה למחוק את שדרות, והיא הולכת וגדלה. הגיבורים האמיתיים הם התושבים, והם נשארים פה".
הייתי בעייתי, ונשארתי כזה
ראש עיריית שדרות הוא איש תזזיתי, מהיר מחשבה ומעשה. בשלב מסוים בסיור שלנו הוא ישאיר את המכונית מוּנעת ואת דלת הנהג פתוחה, וירוץ אל תוך בניין העירייה, למשרדו שבקומה השלישית של המבנה נטול המעלית. "כבר חוזר, אנשים מחכים לי", הוא יודיע. כשאביע השתאות על ביטחונו המוחלט שהרכב לא ייעלם בדרך כלשהי, ירון הדובר יתבדח: "נו, שמעת את זה כל הבוקר. שדרות היא בית".
דוידי (45), נשוי לנורית ואב לשבעה, נולד וגדל בבירת הנגב. "אבא שלי ז"ל עלה מכפר בפרס. היה לו קיוסק, הוא היה אלוף הגרעינים בבאר־שבע. גאון מתמטי שנתן שיעורים פרטיים לכל החברים, אבל לא קיבל בצעירותו תמיכה ללכת ללמוד, ובגלל זה לא הצליח ליישם את הכישרונות שלו. לכן זו בעיניי השליחות שלי: לדאוג שהדור הבא יקבל את כל ההזדמנויות".
לשדרות הגיעו בני הזוג דוידי בשנות התשעים, אחת המשפחות הראשונות בגרעין התורני שהוקם שם. אלון החל את דרכו המקצועית כמורה, אבל מהר מאוד מונה למנהל ישיבת ההסדר בשדרות, ובהמשך שימש כיועצו של שר הבינוי והשיכון אפי איתם. כעשור לאחר שהגיע לעיר הוא ייסד את "המטה לביטחון שדרות". במסגרת הזו פעל להביא לעיר תקציבי מיגון, וגם ארגן כמה הפגנות סוערות במחאה בעניין, כולל חסימה של נתיבי איילון. "הייתי בחור בעייתי, ואני עדיין כזה", הוא מחייך. הממ"דים שנוספו לבנייני השיכון הישנים ליד העירייה הם בין השאר פרי מאמציו אז. היום הבתים האלה גם צבועים מבחוץ ומבפנים, וגינות נאות מעטרות את פתחיהם. "מגיע לאנשים לחיות במקום יפה", אומר דוידי. "מגיע להם להיות גאים במקום שהם גרים בו, לא להתבייש להזמין אנשים הביתה".
הוא התמודד לראשונה על ראשות העיר ב־2008. הוא הצליח אז רק להיכנס למועצה, וישב באופוזיציה. במערכת הבחירות של 2013 כבר ניצח במרוץ לראשות העיר, ובאוקטובר שעבר נבחר מחדש ברוב מרשים.
יש דואליות שמאפיינת את השיחה איתו, ובעצם את כל התפקיד שלו. מצד אחד הוא נחוש להפוך את שדרות לעיר מובילה ויפה, כאילו אין עזה עוינת שכמעט צמודה אליה ממערב; מצד שני, הוא לא רוצה שמישהו שם בצמרת ישכח את הטרור או יזלזל בו. גם באיפוק המילולי שהוא משתדל לסגל לעצמו, דוידי הוא קול נחוש שדורש להגיב בעוצמה על כל מתקפה. ביום שני בשבוע שעבר הוא היסס אם להתראיין משדרות לתוכנית הבוקר של ניב רסקין בערוץ 12. ידע שאם ידבר, כל מה שיש לו בבטן יתפוצץ על המסך. ומול עיניו של חבר הקבינט השר יובל שטייניץ, שישב באולפן, דוידי אכן התפוצץ. הפסקת האש, קבע ראש עיריית שדרות, היא טעות קשה. הרתעה לא הושגה, והממשלה לא יכולה להישיר מבט אל תושבי עירו.
מיד עם הפסקת האש התעורר ויכוח על זכותם של תושבי הדרום, כמי שהצביעו בהמוניהם לנתניהו, לבוא בתלונות. אלי מויאל, אחד מקודמיך בתפקיד, אמר ש"לא חסרים מטומטמים".
"מויאל הוא ידיד שלי, אדם נחמד", דוידי משתדל לשמור על שפה דיפלומטית. "יש לו הרבה זכויות בעיר. התקשורת אוהבת את הפרובוקטיביות שלו, אבל אני לא מסכים עם רבות מדעותיו".
הקולות שלועגים למצביעי הליכוד בדרום, מודה דוידי, מכעיסים אותו מאוד. "הצביעו פה לליכוד כי הם הכי טובים. בכתבות כאלו ואחרות ניסו להראות כאילו אנשים פה מצביעים בלי לחשוב, וזה לא נכון".
במהלך תקופת הבחירות לכנסת פעל בעצמו באופן נמרץ למען נתניהו. בין השאר העלה לחשבון הטוויטר שלו לא מעט ציוצים שתקפו ישירות את יריבו העיקרי של ראש הממשלה. "גנץ, תושבי שדרות מעניינים אותך?", הוא כתב. "אני מכהן כראש העיר למעלה מחמש שנים, ואני לא זוכר שראיתי אותך אצלנו, לא כרמטכ"ל ולא כאזרח. אה, סליחה. הגעת לפני שבועיים כחלק מתעמולת הבחירות. אגב, ראש הממשלה דווקא מצא זמן להגיע אלינו, והרבה".
"אני חרד מעליית שלטון השמאל, ומעריך מאוד את נתניהו", מסביר לנו דוידי את התגייסותו למען ראש הממשלה. "אני גם מבין את השיקולים שלו בנושא עזה. עם זאת, אני לא מסכים איתם. בשנים האחרונות הרמטכ"ל גדי איזנקוט הוביל בצורה חזקה את התפיסה שניסתה למצות את הישגי צוק איתן, לגרור את זה כמה שיותר ולא לצאת למלחמה נוספת. התחלנו אמנם בשלוש שנים וחצי של שקט, אבל אז ניסו להשיג עוד חודש שקט, עוד שבועיים. זה כמו כשאתה קונה רכב – אתה נוסע ונוסע, ואז הקלאץ' הולך, ואחריו הגיר, ואתה ממשיך עד שאין לך ברירה אלא לעצור ולהודות שהמכונית הרוסה.
"בפגישות שלי עם קצינים בכירים בחודשים האחרונים, הם אמרו שוב ושוב שסיכולים ממוקדים עלולים לפגוע בתהליך ההשקטה של האזור – אבל הנה, עכשיו חזרו לסיכול ממוקד (ביום ראשון שעבר חוסל בעזה חאמד חדרי, שהיה אחראי על העברות כספים מאיראן לרצועה – הכ"ח). טרוריסט אמור לדעת שהוא עומד למות. בשבוע שעבר היו צריכים להמשיך בלחימה, כי בסוף, תפקיד הצבא הוא להשמיד את האויב. אז אני מבין את הרצון לחסוך כניסה קרקעית, כי המשמעות שלה היא שבועות של לחימה, נפגעים, הרוגים ונזק כלכלי. אבל אני אומר שבסוף הרי נגיע לזה, אז מוטב מוקדם מאשר מאוחר".
למרות שהעיר שלך היא שתספוג את הנזק.
"אם את לוקחת את כל ימי הסבבים של השנה וחצי האחרונות, הם מצטברים יחד לשבועות של מלחמה. רק שבמלחמה אתה יודע שזהו מצב מיוחד, ואתה מגיב אליו בהתאם. יש מי שיישאר בעיר, יש מי שיעזוב לתקופה מסוימת, אנחנו נמצא פתרונות לתושבים, והמפעלים ידעו שהם צריכים להתמודד. אבל האון־אוף הזה, המלחמה שבאה והולכת – זה מצב שפשוט מטריף את הדעת. הוא לא בריא לילדים, לא בריא לכלכלה, לא בריא להתפתחות של העיר. בן אנוש לא מסוגל לעמוד במתח הזה, של כניסה לקרב ויציאה ממנו כל כמה שבועות. מה, יסתיים האירוויזיון ושוב נחטוף?
"מישהי כתבה לי בפייסבוק בשבוע שעבר, 'ראש העיר, ניפגש בסבב הבא בעוד חודשיים'. כתבתי לה שהיא אופטימית. הרי איך הסבב האחרון התחיל? בירי שפגע בקצין וחיילת. מה, זה לא עלול לקרות שוב מחר? לא יכול להיות שאחד הטרוריסטים – מג'יהאד, מחמאס, או סתם פעיל – יחליט שהוא רוצה לבדוק את הנשק שלו על איזה חייל שלנו? ומה יהיה אז?"
אתה מותח ביקורת על הצבא, אבל ראש הממשלה הוא מי שאמר שאין לו רצון להקריב חיילים ולכבוש את עזה רק כדי להעניק אותה לאבו־מאזן.
"אמרתי: אני מבין אותו, אבל לא מסכים איתו. כראש עיריית שדרות אני לא יכול לקבל את זה. הישגי צוק איתן נשחקו, ועכשיו צריך דף חדש שאותו לצערנו אפשר להשיג דרך מלחמה. איך בדיוק – אם על ידי הפצצות מהאוויר, פעולה קרקעית או סיכולים ממוקדים – את זה אני משאיר לגורמי הביטחון, ואנחנו סומכים עליהם שידעו לעשות מה שצריך. אני מוכן להיות הגורם שעומד בשער ואומר: חברים, אין ברירה. צריך להשמיד אותם, צריך לפגוע בהם, צריך להחזיר אותם להיות קטנים. אין דרך אחרת".
דופקים ביחד על השולחן
דוידי מעדיף לא להיכנס לשאלה מי אמור לשלוט בעזה אחרי הפלת ממשלת חמאס. "לסדר את הדובדבנים לפני שהעוגה מוכנה", הוא מכנה זאת. אבל, הוא מוסיף, "תמיד כשאנחנו בשטח, זו השליטה הטובה ביותר".
בסביבותיה של שדרות יש כידוע גם יישובים שתושביהם וראשיהם היו מהתומכים הנלהבים של ההתנתקות. דוידי לא רוצה להיכנס למחלוקת הזו; תחת אש, הוא אומר, עדיף לזנוח ויכוחי עבר. יש לו עיר לגדל, והיא צריכה יחסי שכנות טובים. "הרקטות לא בודקות מה הצבעת. יש לנו שיתוף פעולה מצוין עם ראשי הרשויות באזור, וכך היה גם עם אלון שוסטר (ראש מועצת שער הנגב לשעבר, כיום ח"כ ממפלגת כחול לבן – הכ"ח), למרות שהחלום שלו הוא כנראה להתמנות לקונסול בעזה. לכל אחד יש אוכלוסייה שהוא אחראי עליה ולכל אחד תפיסה משלו, אבל אנחנו דופקים יחד על השולחן. ובשבוע שעבר כל ראשי הרשויות היו נגד הפסקת האש.
"תמיד היה מתח בין הקיבוצים לעיר שדרות; היום יש הבנה ששדרות חייבת להיות חזקה. זה היפוך היסטורי שצמח מהמציאות. הקסאמים מרככים אותך, במובן הזה שאתה תופס שיש אתגרים חשובים יותר מאשר הוויכוחים הקטנוניים, למשל על גבולות בין מועצות. אם כי אנחנו", הוא מחייך, "עם כל הבנייה החדשה, ממצים כבר את השטח, ונשאר לנו להתפתח רק מערבה.
"גם אני בעד כל מה שיביא לפיתוח כלכלי בעזה, כל מה שישפר את החיים של האזרח הפשוט שם, אבל בלי לתת לחמאס להתעצם. אני חושב שצריך להגדיר שטח מעבר לגבול עם מצרים, שכל הכסף ינותב אליו. להקים שם בית חולים, מפעלים, מתקן טיהור שפכים. הבעיה העיקרית היא שהאירופים רוצים לפתור את הסכסוך באמצעות ההנהגה המקומית, וזה חמאס".
לא מכעיס להיווכח שכאשר אזור המרכז נכנס למעגל האש, התגובה הישראלית הופכת חריפה יותר?
"אם אתעסק כל היום בחשבונאות הזו, העיר שלי לא תצמח. הסיפור של שדרות גדול מההחלטות של ממשלת ישראל. זה הסיפור של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. אני לרגע לא חושב שראש ממשלה או שר מבדיל בין האזרחים במדינה. נתניהו ביקר פה עשר פעמים בשנים האחרונות. הוא קשוב, הוא כואב, וכן, אני חושב שהוא טועה. אני זוכר את הרקטה הראשונה שנורתה לכאן. היא הייתה צינור, בקוטר עמוד של תמרור. הרקטות של היום הן בקוטר 175 מ"מ, והנזק שהן גורמות אחר לגמרי".
על מסך הטלפון שלו הוא מציג לי גרסה מקומית לשיר שליווה את יום העצמאות, "שבט אחים ואחיות". כאן זהו ילד ששר על חלונות הסלון שהתנפצו, על אבא שבגלל חוסר מקום בממ"ד ישן על הספה, וניצל ברגע האחרון. למרות כל זאת, בשורות של הפזמון שדרות היא בית והיא לב, ואותה אני לא עוזב. "זה קורע אותי מבפנים. אבל זו ציונות", אומר דוידי.
יש לך עכשיו ממש דמעות בעיניים.
"כי הילד הזה מתאר אחד לאחד מה שקרה אצלו בבית. זה כואב לי. הייתי שם במוצאי שבת, לפנות בוקר. ניזוקו בתים של שלושים משפחות. אתה עובר בית־בית בחושך, מדבר עם הדיירים, מחבק. עוזר לאתר את נפגעי החרדה, את הפצועים שצריך לפנות לבית החולים ברזילי. אתה רואה את הנזקים ואת הפחדים. שואלים אותי אם אלך לפוליטיקה הארצית, אבל שם אנשים חושבים איך לשדרג את עצמם מתפקיד ח"כ לתפקיד שר, ופה אתה נוגע בחיים של אנשים, בכאב שלהם".
אילו רק רצה, כנראה היה מכהן בימים אלה כחבר כנסת, בדרך לתפקיד שר. לפני שלושה חודשים, בתקופת החיפושים הקדחתניים אחר מנהיג ראוי למפלגת הבית היהודי, הפצירו בו רבנים ומנהיגי ציבור לשקול בחיוב לקחת על עצמו את התפקיד. דוידי בהחלט חשב על האפשרות. "כבן הציונות הדתית, זה היה מבחינתי להציל את הבית שממנו באתי. וכן, היה עליי לחץ גדול. אבל אני לא רציתי להיבנות מהריסות של משהו אחר. מלבד זאת, גם שדרות היא בית, והמלאכה בה עדיין לא הושלמה. אני שלם מאוד עם ההחלטה שלי להישאר כאן, למרות שאני בהחלט רואה חשיבות בלהיות שר חינוך, לשבת בקבינט".
כדי להשמיע קול שלדעתך חסר שם?
"לא מהבחינה הזו. להשפיע ולהיות בין מקבלי ההחלטות, זו זכות".
ובכל זאת, מה הייתה האמירה שלך בקבינט, אילו היית חבר בו?
"שחייבים לייצר מציאות ביטחונית אחרת".
מה אתה חושב על הבחירה ברב רפי פרץ להובלת הבית היהודי ואיחוד מפלגות הימין?
"הוא דמות ראויה, אדם יקר. גם בנט הוא אדם טוב ויקר, עשה דברים טובים בחינוך. מבאס מאוד שהוא ואיילת שקד לא נכנסו לכנסת".
בנט בעצם ייצג בקבינט את הגישה שאתה מאמין בה.
"גם בליכוד יש היום קולות כאלו".
המקווה הממוגן הראשון
למחרת הריאיון הוא עומד להמריא לארה"ב, למסע איסוף כספים עבור שדרות. ההשקעה הממשלתית נדיבה מאוד, שב דוידי ומדגיש, אבל הוא רוצה יותר. פארקים ב־20 מיליון שקלים, ולא בעשרה. "כשנכנסתי לתפקיד ביקשתי לראות את סרטוני התדמית שהכינו עבור שדרות. הכול היה קסאמים ופיצוצים. אמרתי, זה לא; כשאני נוסע לחו"ל, אני קודם כול מדבר בשבחה של מדינת ישראל, אומר שהיא הדבר הכי טוב שקרה לעם ישראל. אני לא מקושש תרומות, אלא מזמין את האנשים להיות שותפים. אומר להם שאנחנו קו החזית מול הטרור, מול ערכי הטרור, ושהם יכולים להצטרף למה שאנחנו עושים".
למוד תקשורת לא מפרגנת, הוא מסרב להצטלם על רקע מיגונית או עם בנייני עזה ברקע. מעדיף להיות מתועד ליד פארק האקסטרים שנבנה בהשקעה עצומה, צמוד לשכונת הבתים הפרטיים הטרייה של שדרות. תמיד הוא מתאמץ לקעקע את הדימוי הציבורי שלה כעיר מוכת קסאמים, וגם עכשיו הוא דורש התייחסות לתנופה החיובית שמתחוללת במקום. כאילו כדי להוכיח את הנקודה, הפועל העמל לצד הטרקטור על עבודות פיתוח הפארק, מוחה זיעה ואומר לו: "דוידי, אתה עשית את שדרות גן עדן".
"ירשתי את העיר עם גירעון גדול, היא הייתה בקריסה גם מבחינת התחושות של האנשים וגם מבחינת התפקוד של העירייה", מספר דוידי. "שינינו את הכיוון מהישרדות להתפתחות: בנינו שכונות חדשות, פארקים לילדים, עסקים שמתפתחים. הוספנו תרבות, יצרנו שיתופי פעולה עם מכללת ספיר והבאנו לכאן מעונות סטודנטים, מה שגרם לעסקים חדשים להיפתח במרכז העיר. בכל שנה אני נוהג להגיע לכל גני הילדים ולהקריא סיפור: בהתחלה זה היה קל, כי היו 40 גנים, עכשיו כבר יש 60. שדרות ניצבת במקום העשירי בארץ מבחינת גידול האוכלוסייה. עלינו בשנים האחרונות ב־6,000 תושבים – מ־21 אלף ל־27 אלף. כל זה אחרי שבשנים 2003 עד 2013 הייתה עצירה בהתפתחות של העיר. אולי 200 דירות שווקו בכל התקופה הזו, לא הוקמו מפעלים, לא מרכזי מסחר. ברוך השם, הנחנו אבן פינה לשכונת המוזיקה, 3,000 יחידות דיור בארבע שנים". שמה של השכונה הזו ניתן לה משום שפעם, לפני הקסאמים, שדרות הייתה ידועה כעיר שהצמיחה מוזיקאים והרכבים מצליחים, ובהם טיפקס וכנסיית השכל, "וגם כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק".
בריכת השחייה, שהייתה פתוחה בעבר רק בחודשי הקיץ, עומדת כעת לרשות התושבים בכל ימות השנה, חוץ מבשבת ובמועדי ישראל. בזמן שדוידי מציג בפניי בהתלהבות את מתקני חדר הכושר ניגש אליו אחד המתאמנים ובפיו שאלה: "מתי אתה פותח לנו בשבת?". "אנחנו שומרים על הסטטוס־קוו", עונה לו דוידי. דיונים בנושא נערכים כל הזמן, הוא אומר לי.
על השולחן במשרדו, צנצנת זכוכית מלאה בפתקי נייר צבעוניים מקופלים. הצצה בהם מגלה כתב יד ילדותי. "אני אוהב את בית הספר, הכול פה תמיד שמח", נכתב באחד, ובאחר: "אני אוהבת את מגרש הכדורגל כי אני משחקת בו עם אחותי". "אלו פתקים שילדים נתנו לי", מסביר דוידי.
הפיגוע שאירע בחודש שעבר בבית הכנסת בפאווי שבקליפורניה חשף סיפור עצוב הקשור לשדרות. אחת מפצועות הירי הייתה ילדה שמשפחתה עזבה את העיר בעוטף עזה והרחיקה עד מעבר לים, בניסיון למצוא חיים שלווים יותר. "הייתה נטישה, אבל היא הצטמצמה", אומר דוידי. "עד לפני עמוד ענן וצוק איתן הייתה אווירה של עזיבה, אבל היום זה כבר לא קיים. עובדתית, העיר מתרחבת. ההצלחה הכי גדולה שלי היא שבני התושבים הוותיקים חוזרים לכאן. אני מדבר על הרבה מאוד חבר'ה משדרות שעברו לגור בקיבוצים מסביב, וגם הרבה אנשים מאשקלון, אשדוד, קריית־גת, באר־שבע. משפחות ציוניות־דתיות באות לכאן בעקבות ישיבת ההסדר. יש פה רכבת, יש פטור ממס על הכנסה של עד רבע מיליון שקלים, יש תנופת בנייה, יש השקעה בחינוך. במדדי ההצלחה בבחינות הבגרות, כבר שש שנים אנחנו מקום ראשון באזור הדרום. אנחנו מקימים כאן עכשיו את המקווה הממוגן הראשון בעולם. זה מקווה־ספא עם מרכז העצמה נשית. הנדל"ן בשדרות הוא השקעה מניבה: אם קנית שטח לפני חמש שנים, היום אתה יכול למכור במאות אלפי שקלים יותר.
"אנחנו מאמינים שיש לנו כוחות לעמוד באתגרים. שדרות מתפתחת בגלל עבודה משותפת של משרדי ממשלה, קרנות, צוות העירייה והתושבים. זו עיר חיה, וכל עוד זה תלוי בי, המצב לא יתהפך. יש פה ציונות גדולה של התושבים שמחלחלת גם לילדים, אמונה שזו העיר שלנו, זו המדינה שלנו, ואנחנו ננצח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
