"כשאלוהים ברא את היצורים, הוא גילה חיבה מיוחדת לחיפושיות" (המדען הבריטי ג'ון הלדיין)
"אני אוהב חיפושיות, הן פשוט עושות לי טוב. אין ביניהן כאלה שאני אוהב פחות, אבל יש כאלה שאני אוהב יותר. כשאני הולך בשדה ורואה אחת מהן, נהיה לי חמים בלב, זה כמו לפגוש חבר טוב. הצבע והצורה כל כך מוצאים חן בעיניי, וכשמסתכלים בהגדלה אפשר לגלות מבנים מדהימים שלא רואים בעין. אני לא מתבייש להגיד שיש חרקים שאני לא מסוגל להוריד מהם את המבט. צרעות זהביות, למשל. הן גם מבריקות, גם צבעוניות, ולגוף שלהן יש מרקם שונה במקומות שונים – עם זיפים או בלי זיפים, עם שיניות או בלי שיניות. זה כל כך מגוון, כל כך יפה, העין לא מסוגלת לשבוע. לפעמים אשתי נאלצת להתחרות על תשומת הלב שלי עם החיפושיות שאני אוסף", אומר לי לייבעלע פרידמן, מנהל אוסף החיפושיות במוזיאון הטבע, תוך שהוא פותח קופסה לבנה וחושף בפניי את השלל שהביא מדרום־אפריקה.
כמה חיפושיות־ענק שחורות בעלות שריון כדורי בוהק גונבות את ההצגה מאחיותיהן הקטנות, המשופדות לצידן. לשמע התמוגגותי מהגודל ומהברק, פרידמן נחלץ להגנת החיפושיות הזעירות: "אני מבין מה מרשים אותך, אבל אני חיפשתי את מה שאנחנו רואים בתוך הקפסולות האלה. יש כאן חדקוניות קטנטנות – את רואה שהן קטנות מראש הסיכה? אני הלא מתמחה בחדקוניות, ורציתי להשיג את המינים האלה".
יש התרגשות כשאתה מוצא מין שלא הכרת?
"לפעמים יש התרגשות גם כשאני מוצא מין שכן הכרתי. בחדקוניות שלי יש מגוון כל כך גדול של צורות וצבעים ותבליט ומרקם. זה מרענן ומשעשע".
פרידמן אמנם מוכר ברחבי הלבנט כבר־סמכא בענייני חיפושיות שקצה ראשן דמוי חדק, אבל לאחרונה כיכב בכלי התקשורת הישראליים בגלל חיפושית אחרת לגמרי – רצנית אוליביֶה. "פלישת הרצניות" או "מתקפת החיפושיות השחורות", כפי שנהנו הכתבים לקרוא לתופעה ולזרוע קצת היסטריה, לא הייתה פלישה וגם לא מתקפה. בסך הכול הופעה של מין שמסתובב פה תמיד, והגשם כנראה עשה לו טוב. אחרי שכמויות מכובדות שלהן נצפו ברחובות, הוצגו בתקשורת שלל תמונות אימים של נחילי חיפושיות שפשטו על מכה ומדינה והפכו שם למכת מדינה. פרידמן נקרא לאולפנים להרגיע קצת את הציבור המבוהל.
"ריבוי כזה הוא לא משהו חדש, ולא כל כך נדיר", הוא אומר לי בביטול. "בטבע יש כל הזמן אפיזודות של פיצוץ אוכלוסין מכל מיני סוגים. במהלך עשרים שנות הקריירה שלי פגשתי כמה מקרים של חרקים שהתרבו מעבר לכל דמיון. שחרוריות קטנות הופיעו פעם בכמויות לא נורמליות, וזה לא עשה רושם מיוחד – כי הן קטנות יחסית, לא מתרוצצות מהר כמו הרצניות, ומסתובבות בעיקר באזור הבקעה והנגב. אבל כשזה מופיע לאנשים בגינה, פתאום יש 'מתקפה'. רצניות אוליביה לא נודדות, הן חמודות מאוד והן נמצאות פה בטבע הארצישראלי, אבל אם בשנה רגילה הן יכולות ליצור דור אחד, ייתכן שהשנה הן עשו שני דורות ושלושה. העניין דורש מחקר מקיף, וכרגע זו ההשערה".
באחד הראיונות שלך ראיתי שלא אהבת שקראו להן "חיפושיות זבל".
"האמת היא שזה עצבן אותי. יש חרק שנקרא חיפושית זבל, 'זבלית' בשמה המדעי. חלק מבני משפחת הזבליתיים ניזונים מזבל, כלומר מגללים – בעיקר של בעלי חיים צמחוניים, אבל יש גם חיפושיות שמתמחות בגללים של טורפים ומכרסמים. חרקים מוצאים די הרבה מזון בגללים, כי חלק מהחומר הצמחי יוצא החוצה לא מעוכל ואפשר לאכול אותו, זו לא בושה. אז יש כמה מינים שחורים גדולים מאוד שאוכלים זבל, אבל בישראל הם נדירים יחסית, כי גללים של בעלי חיים כבר לא מתגלגלים אצלנו ברחובות כמו פעם, ומצב הטבע בארץ, איך לומר, לא בעלייה. לעומת זאת, יש כאן שפע של חיפושיות שחורות אחרות – שחרוריות או רצניות. הן לא קשורות לזבל בשום צורה, אבל לאדם מהרחוב יש אוצר מילים דל יחסית בתחום הזה. יש מושגים שעוברים בתורשה מאב לבן, כמו שאומרים 'ג'וק' על תיקן. אם כבר, היו צריכים להגיד מקק, שהיא מילה ספרותית יפה. אבל ג'וק זו עגה שאי אפשר לשנות".
הפינגווין סירב להיעלם
אז לא חיפושית זבל מילאה את הארץ, אלא רצנית אוליביה. חיפושית שלא מסבה נזק לאדם, ואפילו מביאה לו תועלת – "היא חיפושית חמודה מאד שאוהבת זחלים של עשים ופרפרים, ובכך היא מסייעת לחקלאות. בכלל, מתוך כ־6,000 מינים של חיפושיות בטבע הישראלי, אין בנמצא אחת שמסוכנת לבני אדם", אומר פרידמן.
מיהו אותו אוליביה שזכה שתיקרא החיפושית על שמו? חוקר טבע צרפתי יליד המאה ה־18, שיצא למסע בן שש שנים במזרח התיכון ואסף כמות עצומה של חומר מדעי על עולם החי והצומח באזור. בזכותו למשל התוודעו אנטומולוגים לחגב בשם חרוטן קוני. "גיום־אנטואן אוליביה היה אחד הזואולוגים הראשונים", אומר פרידמן. "התמזל מזלו והוא שימש רופא במשלחת מטעם הרפובליקה הצרפתית, שיצאה לפרס על מנת לכונן קשרים דיפלומטיים. לפני שהגיעו ליעד הם נסעו דרך מזרח אירופה, עברו לאסיה הקטנה וקפצו לביקור קצר במצרים. כשחזרו הביתה, הם גילו שהרפובליקה הצרפתית כבר לא קיימת, ואת מקומה החליפה הקיסרות של נפוליאון. רוב חברי המשלחת, במקום לדאוג לשכרם, נאלצו לדאוג לנפשם. אוליביה עצמו לא נפגע, הוא עבד בגן הבוטני בפריז ופרסם הרבה מאוד ספרות יסודית. הוא היה בין הראשונים שדיווחו על החי באזור שלנו – אם כי בארץ ישראל הוא דווקא לא ביקר.
"אוליביה גם כנראה לא היה קשור לרצנית אוליביה; החיפושית הזו תוארה על פי פרטים שנאספו בבגדד, וככל הידוע לי אוליביה לא הגיע לשם, אבל מקובל לקרוא למינים בשמם של אנשים כדי לכבד את זכרם ותרומתם לתחום. השם המדעי של מין מורכב משתי מילים – הראשונה מציינת את הסוג, שמקביל לשם המשפחה אצל בני אדם, והשנייה היא תואר כמו 'ירוק', 'מפוספס', 'ספרדי', 'אפריקני', או לחילופין שם של מישהו".
חיפושית לייבעלע יש כבר?
"לא, אבל חיפושית פרידמן יש. אני חושב שעשרים מינים נקראים בשם הזה, לא רק חיפושיות אלא גם זבובים. זה כבוד גדול עבורי. מינים שאני אספתי ונקראו על שמי הכי מרגשים אותי. מי שקרא על שמי אלה כמובן אנשים אחרים – חוקרים ששלחתי להם חומר שאספתי, וכך הם הודו לי. יש מעין ספר חוקים, הנחיות אתיות ואחרות שקשורות למתן שמות, ואחת מהן היא שלא תקרא מין על שם עצמך. בעבר היו חוקרים שעשו את זה, אמרו 'למה שלא נטפח לעצמנו קצת על השכם'. זה קורה גם היום, והשמות האלה תופסים. הרי לא תבוא משטרה ותעצור ביולוג בעוון קריאת מין על שמו. אבל זה לא מקובל.
"אגב, אוליביה הוא אמנם שם משפחה, אבל יש מינים שנקראים על פי שם פרטי של חוקר. למשל אמנון פריידברג, המורה שלי, שפעל כאספן מעולה במשך ארבעים שנה, ויותר ממאה מינים קרויים על שמו. חוקרים שהכירו אותו יותר מקרוב, קראו למין 'אמנוני'; אני קראתי למין על שמו 'פריידברגי'".
לייבעלע הוא למעשה קיצור השם אריאל לייב לאוניד. "קראו לי על שם סבתא לאה. לקחו את האות הראשונה והמשיכו ללאוניד, זה היה הכי קרוב. לאוניד הוא שם רוסי, וביידיש זה לייבעלע".
אגב, המבקרים בתצוגה האנתרופולוגית במוזיאון הטבע, יכולים לחזות בתמונתו של פרידמן פרושה על הקיר. "אני דוגמה לאשכנזי מאה אחוז. לקחו ממני רוק, שלחו לבדיקה גנטית, וגילו את זה. חיפשו מישהו ששני הוריו מאותו מוצא, והוריי אפילו בני אותו כפר. הייתי בין הבודדים בצוות שהסכימו לעבור בדיקה כזאת".
הוא נולד ב־1973 למשפחה ליטאית שהתגוררה בעיר בוריסוב שברוסיה הלבנה. את רוב שנות הילדות והנערות בילה במינסק. רוב בני משפחתו עלו לארץ או היגרו לארה"ב – "ואם צריך, אני יכול להזעיק 300 איש גם פה. אני יכול להבטיח לך שלהלוויה שלי יגיעו 300 איש, למרות שאת רובם לא ראיתי שלושים שנה".
בשנת 1990 עלה פרידמן עצמו ארצה עם הוריו ואחיו, ונחת היישר לכיתה י"ב בתיכון קוגל בחולון. ללא עברית שגורה בפיו, הוא נאלץ לחשוק שיניים ולצלוח את בחינות הבגרות. "הגעתי בגיל הלא מתאים. אני לא יכול להגיד שזה היה קשה מאוד, אבל היו כמה רגעים של ייאוש. ויחד עם זאת, השנים הראשונות שלי בארץ זכורות לי כתקופה של התלהבות מהמפגש עם החדש. הרבה אוכל לא היה שם, אבל הסתדרנו.
"בחרתי ללמוד ביולוגיה כמגמה, והיה לא פשוט כי לא ידעתי עברית, אבל ביולוגיה כנראה ידעתי. גם במתמטיקה התקשיתי, ועזרו לי מאוד. אחרי העבודה איתי, המורה למתמטיקה אמרה – 'אין לך שום בעיה בעברית, יש לך בעיה במתמטיקה'. אני כנראה קצת נגוע בדיסקלקוליה. אבל אני יודע לספור עד עשר, בשביל זה יש לי עשר אצבעות. יש גם מחשבונים, וכשצריך סטטיסטיקה אני עובד יחד עם אנשים אחרים".
יחסית למי שעלה ארצה בגיל סוף תיכון, אין לך מבטא.
"לצד הדיסקלקוליה לפחות יש לי כישרון מסוים לשפות, וגם עבדתי על זה. הרבה אנשים לא מתעניינים בהגייה שלהם. יש כאלה שנמצאים שבעים שנה בארץ ואני יכול להגיד לך מאיזו עיירה הם באו, כי הם נשמעים בדיוק כמו שם. כשאני עליתי לארץ, היה לי חשוב ללמוד עברית לא רק בשביל לקנות בסופר, אלא גם לדעת את השפה כמו שהיא צריכה להיות. חקרתי והתחקיתי אחרי מבטאים שונים והגייה של אותיות שונות. ראיתי איך אנשים מדברים, והתאמנתי. רוב הישראלים לא יכולים להסביר למה יש ט' ות', כי הם לא נתנו דעתם לעניין הזה. אני נתתי. השקעתי בלימוד כמעט כמו דמוסתנס, הנואם המפורסם מיוון העתיקה, שהיה ממלא פיו חצץ כדי להתגבר על הגמגום, והיה יוצא ומדבר על חוף הים כדי להתגבר על הרעש של הגלים. אנחנו אומה שכוחה בפיה, וחשוב לעבוד על זה".
את המסלול הישראלי עבר פרידמן בסדר קצת הפוך מהמקובל. "אחרי התיכון, בגלל בלגן בירוקרטי, עשו איזה הסדר מוזר. קיבלו אותי לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, ודחיתי את השירות הצבאי. נדמה לי שהתחתנתי בדיוק אחרי המבחן האחרון. שבועיים אחר כך התגייסתי, כעבור שנתיים נולד לי ילד, ואז ארזו אותי ושלחו אותי הביתה".
הביתה היה היישוב עץ־אפרים, ומשם עברו לקדומים. אחר כך הגיע התואר השני והחיבור לד"ר אמנון פריידברג, אנטומולוג ומומחה עולמי לזבובים. במשך עשרות שנים שימש פריידברג כחוקר באוניברסיטת תל־אביב וכאוצר של אוסף החרקים הלאומי. לא מכבר פרש לגמלאות מתפקידיו הרשמיים, אבל הוא ממשיך בעבודתו. כשפרידמן תר בזמנו אחר נושא לתואר שני, וביקש לעסוק במה שאהבה נפשו, חרקים, "לא היה אף אחד בארץ שחקר את מה שחיפשתי, מלבד אמנון. במכון וולקני ובפקולטה לחקלאות אמנם עבדו על מזיקים, אבל בעיקר בדקו מה המינון של חומרים שדרוש כדי להרוג מין כזה או אחר. אני רציתי אותם חיים, אז פניתי לאוניברסיטת תל־אביב. כשאמנון קיבל אותי כתלמיד, הוא לא ידע אם אני רציני. אני טיפוס מוזר כזה, פינגווין שחור־לבן. הוא שיער שאני תופעה חולפת, והוא טעה. זה קורה במשפחות הכי טובות".
אז התחלת בכלל עם זבובים?
"לא, תמיד אהבתי יותר חיפושיות, אבל הייתי מוכן להתפשר על זבובים. אמנון אמר לי, 'אל תתפשר. אני אמצא לך חיפושיות'. פרופ' ולדימיר צ'יקטונוב, שעלה ארצה מטג'יקיסטן, היה אז בראשית דרכו באוניברסיטה ושימש כאוצר של אוסף החיפושיות. לא באופן רשמי, אלא כסידור עבודה עם משרד הקליטה. אמנון שאל אותו על מה כדאי לעבוד, והוא הציע את החדקוניות – קבוצה שאף אחד בישראל לא נגע בה עד אז, והיא מגוונת מאוד, אולי אלף מינים. חקרתי את החדקוניות בתואר השני, והגשתי את העבודה. יום למחרת באו אליי אמנון ותמר (פרופ' תמר דיין, יו"ר מוזיאון הטבע ואוצרת אוסף החולייתנים – י"א), והציעו לי לעבוד באוסף. בהתחלה בחצי משרה, אחר כך שלושת רבעי, אחר כך 75.9 אחוזי משרה, וכך הצליחו בסוף לתפור לי משרה מלאה ותקן. במשך שנים הייתי השוליה של אמנון, הוא קרא לי הרל"ש שלו. ליוויתי אותו בנסיעות, עזרתי לו במחקרים שלו, ועזרתי לעצמי במחקרים שלי".
לקפוץ מהמטוס ולאסוף
גם היום, כשהוא אב לשבעה וסב לאחד, עוטה על עצמו פרידמן אחת לכמה זמן את הווסט מרובה הכיסים שהפך סמל מסחרי ("ליציאה לשטח יש לי וסט עם יותר כיסים מזה שאני לובש עכשיו"), מצטייד במשאף חרקים, רשת פרפרים ושאר אביזרים, ויוצא לתור אחר חיפושיות, אם בארץ ואם בניכר. "זו בעצם מטרתנו העיקרית והחשובה: חקר הפאונה של הארץ (פאונה היא אוכלוסיית בעלי חיים הנמצאת באזור מסוים בזמן מסוים – י"א). כמה שאנחנו עם סגולה ונבדלים מכל העמים, אנחנו עדיין חיים על כדור הארץ, והקשר של הפאונה שלנו עם הפאונה של הארצות הסובבות הוא חשוב מאוד. צריך להכיר חרקים שחיים במקומות אחרים, ויש לזה גם היבטים פרקטיים. לעיתים קרובות אנחנו מקבלים בקשות ממשרד החקלאות ומגורמים אחרים להגדיר מין, כשצריך לבדוק אם חרק מסוים הוא מזיק, ולקבוע אם הוא הגיע ממדינה אחרת או שהוא מקומי. לפעמים אלה עניינים דחופים ומסוכנים שמתרחשים בגבול. בלי לדעת מה יש באוסטרליה או בדרום אמריקה, אני לא יכול לומר הרבה.
"אני לא מומחה לפאונה עולמית, אבל יש לי איזושהי הבנה, כי נסענו קצת בעולם. השתדלנו לבקר במדינות הקרובות לנו – טורקיה, קפריסין, חצי האי סיני. לירדן לא הצלחתי להגיע, לא נתנו לי. אמרו שבגלל ההופעה שלי מישהו עלול לתקוף אותי, והם לא רוצים להיות אחראים. כמה פעמים ביקשתי ויזה רשמית בשגרירות, היה גם איזה כנס שהייתי צריך להשתתף בו, ולא אפשרו לי להיכנס. אבל בסדר. הייתי עם אמנון כמה פעמים באפריקה – קניה, טנזניה, מלאווי, מדגסקר".
איך זה הולך? יורדים מהמטוס ועושים מה?
"בימים קדומים היינו יוצאים מהמטוס וישר קופצים ואוספים. היום גם באפריקה כבר יש שדות תעופה מסודרים, ואין בהם חרקים. אנחנו יוצאים לשטח, ואז תלוי כמובן אילו חרקים מחפשים. יש כאלה שנתפסים במלכודות אור, יש כאלה שנתפסים במלכודות נפילה – שמים אותן בקרקע ומחכים שתעבור חיפושית ותיפול פנימה. אני בדרך כלל אספתי בעזרת רשת, כמו בציורים. עמדתי ככה כמו שאני, פינגווין גבוה, ונופפתי ברשת. לפעמים מכים על הצמחייה, ומה שנופל אוספים. כך דוגמים בכל מיני מקומות, ובערב יושבים ומסדרים את החומר".
שיחת טלפון, אחת מני רבות, קוטעת את ההסבר. מאז ששימש כמרגיע הלאומי לענייני רצניות אוליביה, פרידמן מקבל שאילתות טלפוניות מכל הבא ליד. "הפכתי לעובד ציבור, אנשים מתייעצים איתי בענייני טרמיטים. אני לא יודע איך מספר הנייד שלי הצליח לזלוג לציבור הרחב. התראיינתי יום אחד בשני אולפנים, ומיד אחר כך התקשרו מגוף תקשורת שלישי ורצו שאבוא. עניתי שאני בדרך הביתה, והזמנתי אותם אליי. הם אמרו שישמחו לבוא, עד ששמעו שזה בקדומים, וזה כבר היה רחוק להם. שאלו אם מישהו יכול לצלם – ואצלי כל הילדים מומחים לטכנולוגיה, אז אחת הבנות צילמה אותי על רקע הבלגן בבית. הבלגן שאת רואה פה, יש לי גם בבית".
בריאיון המדובר, ששודר בערוץ עשר, נראה פרידמן על רקע מדפים עמוסי ספרים וקלסרים ודפים מגובבים, תמונת דגם בית המקדש השני, מזכרות מהעולם וחלון שממנו מציץ עץ ירוק. כאן בחדרו במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט בתל־אביב, האנדרלמוסיה אכן מיישרת קו: ערמות של ספרים וכתבי־עת שחלקן צומחות מהרצפה, מיקרוסקופ וחרק הממתין תחת עדשתו, קופסאות קרטון המכילות שיפודי חיפושיות, ומגדל קופסאות פלסטיק שקופות שבתוכן כמה חיפושיות צפות בנוזלים. "אלה הגיעו מאיסוף שעשתה סטודנטית של תמר באזור מירון", מסביר פרידמן. "קיבלתי אותן בשביל להחליט אם לזרוק, אבל אני כמובן לא זורק שום דבר".
מה היה בברית המועצות שייצר עניין בחרקים? שמתי לב שרבים מהעוסקים בתחום, כולל פרופ' צ'יקטונוב שיושב כאן בחדר לידך, עלו מהאזור.
"יש גם לא מעט ישראלים, אבל נכון שהרבה מהחוקרים מגיעים מברית המועצות לשעבר. זה קשור בחינוך, בתרבות המדע. התחום של אנטומולוגיה וזואולוגיה מפותח יחסית במרכז אירופה ובמזרחה. המדע הטקסונומי (מיון וסיווג שיטתי של בעלי חיים וצמחים – י"א) התחיל להתפתח לפני 300־400 שנה במרכז אירופה, ועד היום שם נמצא המוקד של העיסוק בתחום, יש שם הרבה מוזיאונים והרבה אוספים. בתחילת שנות התשעים הייתה העלייה הגדולה, חלק מהחוקרים הגיעו לישראל, וככה זכינו, כי התחום היה די מוזנח בארץ.
"בכל העולם התייחסו לטקסונומיה במשך תקופה כמשהו חובבני, ענתיקה, התעסקות בדברים קטנים. כולם דיברו על גנטיקה וחלל וגרעין כתחומי העתיד. אני לא מתכחש לחשיבות שלהם, אבל זה השפיע על דעת הקהל ועל התקציב שניתן לזואולוגיה הקלאסית, וכך התחום הלך וגווע. באירופה זה הצטמצם מעשרות אלפי אנשים לכמה אלפים, ובארץ זה הצטמצם מכלום לכלום. היו כמה אנשים באקדמיה שעסקו בזה כלאחר יד, והיום יש מעט מאוד מקצועיים באמת. באירופה יש די הרבה חובבים, אספנים שמלקטים חרקים כמו שאחרים אוספים אגרטלים או פסלים. יש גם חקלאים שעושים עבודה נהדרת ומשתפים פעולה עם הקהילייה המדעית. אני מכיר הרבה מאוד מומחים נהדרים, בעלי חשיבות בקנה מידה עולמי, שמתפרנסים בכלל ממשהו אחר. בזמנם החופשי הם עושים מדע שהוא לפעמים באיכות גבוהה יותר משל אנשי המקצוע".
ההורים התאכזבו
מביתו בקצה היישוב קדומים מגיח פרידמן למסעות איסוף יומיומיים. "כולם יוצאים לאסוף חרקים באביב, בתקופת הפריחה, אבל יש חרקים גם בעונות אחרות. יש כאלה שנחשבים לנדירים, כי אנשים פשוט מפספסים את העובדה שהפעילות שלהם היא בקיץ. אני למשל לא הצלחתי למצוא במשך שנים רבות כמה מינים של חדקוניות שקשורות בצמח בשם שנית גדולה. זה צמח שגדל על שפת נחלים, ופורח בשיא הקיץ. כשהשכלתי להבין זאת, מיד מצאתי את המינים הנעלמים, שהם בעצם נפוצים מאוד בעונתם. כשאוספים ליד הבית, קל יותר להבחין בזה. את מושית השבע ("פרת משה רבנו" – י"א) אפשר למצוא כמעט כל השנה, אבל יש חרקים שהפעילות שלהם נמשכת שבועיים, וכשאני קופץ מהבית בתדירות גבוהה אני יכול ללמוד את זה בשטח.
"לחרמון, עם כל הכבוד, אוכל להגיע לכל היותר עשר פעמים בשנה – לא יתנו לי, לא מהעבודה ולא מהבית – אבל כאן אני מוצא זמן כמעט כל יום. אזור קדומים, שהוא ירוק יחסית ויש בו שטחי בר, גם היה מעין בסיס אימונים בשבילי. לאורך השנים אספתי ביישוב כל מיני חרקים מיוחדים ומשונים, שפגשתי שם לראשונה. אם אני חולה ליום־יומיים, וביום השלישי החום כבר שב למקומו אבל הגימ"לים עדיין בתוקף, אני יוצא לאסוף קצת כדי להתאוורר, ומוצא כל מיני חיפושיות שלא נראו בשום מקום. זו תופעה מוכרת שבטח שמעת עליה – רבים מהמינים הנחקרים, נמצאים לגמרי במקרה ליד ביתו של החוקר".
דוקטורט הוא לא עשה עד היום, "אבל הרבה פעמים מציגים אותי כך. כמו שכל ג'וק זה איכס, כך כל מי שבאוניברסיטה הוא דוקטור. אני תמיד מבקש להשמיט את התואר. כשאמנון ותמר הציעו לי את העבודה, הם אמרו לי שאני יכול לעשות דוקטורט, אבל הם לא מתחייבים שהמקום שלי יישמר. בשלב הזה הייתי כבר עם שני ילדים וחייתי על לחם צר ומים לחץ, ולכן הגעתי למסקנה שמשכורת קבועה עדיפה על פני ארבע שנות מלגה בלי הבטחה להמשך. אני לא רוצה להתלונן חלילה, אבל בארץ התחלתי לא מאפס, אלא ממינוס. אז כנראה כבר לא אעשה קריירה אקדמית, הרי אני גם לא אצא לפוסט־דוקטורט בחו"ל ואעזוב את המשפחה. יש מצבים שזה מפריע, אבל בסוף הכול מסתכם בענייני כבוד, ואני די שמח כי זה מנפח אותי פחות.
"לפעמים אנשים אומרים 'מה, אתה לא דוקטור?'. אולי אני פגום, אבל זה בסדר, אי אפשר להיות מקובל על כולם. אפילו מרדכי היהודי לא הצליח, והיה אהוב רק על רוב אחיו. מה שכן, זה מאוד מצער את ההורים שלי. הם לא אהבו את הבחירה שלי בחרקים, רצו שאהיה רופא או מהנדס, משהו רווחי עם כבוד. כשאני בחרתי מה שרציתי, הם אמרו 'לפחות תעשה דוקטורט, שנוכל להגיד שיש לנו בן דוקטור', אבל אפילו את זה לא נתתי להם. יש לי אח מוצלח מאוד, אמנם לא דוקטור ולא רופא, אבל הוא עורך דין אז זה בסדר. היום הוא והוריי גרים בארה"ב, לדאבוני".
פרידמן לוקח אותנו לנבכי האוסף השמור למטה. ריח חזק של נפטלין שורר במקום, על אף שעם המעבר למעון החדש, כאן במוזיאון, הפסיקו להשתמש בו. מגירה אחר מגירה נמשכות החוצה, ופרידמן משוויץ בשלל – חיפושיות ירוקות ואדומות, קוצניות וחלקות. "בואי תראי מה קיבלתי מקולגה בטורקיה", הוא מתלהב. "חיפושית מיוחדת, חדקונית מסוג ברכיצרוס. אלה חדקוניות גדולות ומגושמות, חסרות כושר תעופה, בעלות חדק קצר. הן שוכנות־קרקע וניזונות מצמחי בצל כמו בצלים ושומים. השריון שלהן מכוסה בליטות, גבשושיות, זיפים וציציות של שערות, מה שמשווה להן הופעה דרקונית־משהו. ההבחנה בין המינים קשה, ולקח לי שנים ללמוד אותה".
אני מבינה שיש לך קולגות גם במדינות שאינן ידידותיות לישראל.
"יש בכל מקום. יש לי חברים במצרים, בערב הסעודית, בפקיסטן. אני שומר על קשר איתם. אנחנו לא מצטלמים מחובקים ומפרסמים את התמונות, אבל שולחים זה לזה חיפושיות וספרות. כל הזמן יש הפריה הדדית".
מה בעצם הופך חיפושית לחיפושית? "בגדול יש לה גפי פה נושכות ולועסות, והכנפיים הקדמיות שלה יוצרות מעין שריון שמכסה את הגוף. לפשפש לעומתה יש אמנם כנפיים קדמיות, אבל הן לא מכסות כמו שריון, וגפי הפה נועדו רק לדקירה ומציצה".
לפנינו נגלה עולם שלם של יצורים משופדים שרוב בני האדם, יש להודות, לא מאוד מחבבים. העיניים של אבישג הצלמת ושלי פוזלות בטבעיות לאוספים השכנים – לפרפרים הססגוניים המרהיבים, לדבורים ולצרעות. כשאני מבקשת מפרידמן לחוות דעתו בסוגיית היעדר החיבה האנושית כלפי היצורים האהובים עליו, הוא אומר: "זאת שאלה שצריך לשאול פסיכולוג, אולי פרויד היה מסביר את זה יפה. אני יכול להגיד לך מהתצפיות שלי שאנשים אוהבים דברים עגולים, עם נקודות, בעלי קצוות קצרים. בגלל זה כולם מחבבים את מושית השבע. לעומת זאת, אנשים מאוד לא אוהבים דברים מאורכים, שחורים, עם קצוות ארוכים. כנראה משהו שחור שיש לו הרבה רגליים מסמן לנו בתת־מודע סכנה, אולי הוא עוקץ. חשבתי לחקור בעניין, ואני עוד אגיע לזה".
איכשהו אנחנו יותר מחבבים יונקים.
"אם משווים חרקים ליונקים, הם הרבה פחות דומים לנו. לקופים יש רגליים כמו שלנו, עיניים כמו שלנו, אוזניים כמו שלנו, והם נעימים למגע. עם חרקים אנחנו לא מוצאים את נקודות החיבור. אני כבר לא מדבר על אנשים שירשו מהבית את חוסר החיבה לחרקים, וכשהם רואים תיקן הם נעמדים על ספה וצועקים כמו משוגעים, כי משעה שבאו לעולם לימדו אותם שזה איכס.
"אני למשל לא כל כך אוהב כלבים. גידלתי כלב כמה שנים, אבל זה פחד שהיה לי קשה מאוד להתגבר עליו, כי ההורים והסבים שלי חינכו אותי שצריך לפחד. חוסר חיבה לכלבים הוא אופייני מאוד ליהודי מזרח אירופה. אז היום אני כבר לא רץ בפאניקה כשאני רואה כלב, אבל זה לא מאחוריי, כי זה עובר דרך החינוך. אם ילמדו ילדים מגיל אפס שחרק הוא נחמד וטוב, הם יסתכלו עליו אחרת. הילדים שלי מתייחסים לחרקים כעוד אורחים בבית, וגם אשתי מסוגלת ליהנות מהיופי המופלא שלהם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
