כך מאבדת מדינת ישראל את מדבר יהודה

"אני לא מחפש איך לעצור השתלטות של פלסטינים על המדבר", מצהיר משה קובלנץ. "אני מכוון זרקור עלינו, הישראלים. אני רוצה להעיר את האנשים ולומר: הסטטוס־קוו שהאמנתם שנשמר, המחשבה שלכם על המדבר כמקום בתולי וריק – כל זה כבר לא נכון, ולכן חייבים לפעול. במטאפורה אני רוצה להקים 'מועצה אזורית רמת המדבר', שתקבל שטחים מחמש הרשויות המוניציפליות שמתייחסות אל מדבר יהודה כאל החצר האחורית שלהן: גוש עציון, בנימין, הר חברון, מגילות ותמר. המטאפורה הזו היא הדבר הנכון ביותר למען המדבר. אבל מכיוון שאנחנו חיים במציאות מורכבת יותר, במקום שנילחם בטחנות רוח וננסה להקים מועצה אזורית חדשה ללא תושבים, אנחנו מקימים פרויקטים במדבר. אני נותן שירות לכל מי שהמדבר נמצא בידיים שלו, אבל הוא עצמו לא רוצה לעסוק ולטפל בו".

הקמטוטים שסביב עיניו של קובלנץ (31), יליד אפרת, מספרים על הרבה שמש ורוח במרחבים הפתוחים. הוא גבוה, שערו ארוך. אידיאליסט עם שתי רגליים בקרקע, שמתגורר היום בשטח, בוואן. דואר נע מדבר יהודה. מועצה אזורית משלו אין לו, אבל הוא עמל על הקמת קורת גג משותפת לכל המיזמים הפועלים במרחב האהוב עליו: "מנהלת מדבר יהודה" תכנס סביב שולחן עגול פורום רשויות מקומיות, תפיק תוכנית־אב אסטרטגית – ואחריהן, בתקווה, תבוא גם תוכנית מתאר מעשית – לצורך פיתוח השטח, תיזום פרויקטים חדשים ותטפח את הקיימים. בשלב הראשון היא תביא למדבר יהודה חקלאות ותיירות, כשההתיישבות תתלווה אליהן.

איך מתיישבת אהבת המדבר ונופיו עם המילה "פיתוח", שמשמעותה הכנסת דחפורים ושינוי של פני השטח? לדברי קובלנץ, פשוט לא נותרה לנו כל ברירה. "אילו התעוררנו לפני 15 שנה, הייתי מציע פתרון אחר לגמרי: לשמור את המדבר כפי שהוא, כמו שעושים למשל במכתש רמון. היינו צריכים להגדיל את שמורת הטבע ממצוק ההעתקים מערבה, כך שתכיל את כל רמת המדבר וחלק מסְפר המדבר, ותשתרע מים המלח ועד תקוע, סוסיא, בית־לחם וחברון. מאחר שנרדמנו, ובינתיים הושקה התוכנית של סאלם פיאד ועברו עשר שנים נוספות, כבר מאוחר מדי להגדיל את השמורה. השטח כבר השתנה. כעת אנחנו בצומת דרכים: או שניתן להם להמשיך להרוס את המדבר באופן שנראה אנרכיסטי בעינינו, או שניקח אחריות, כיאה לאפוטרופוס על השטח, ונדרוש מעצמנו לקבוע מה קורה בתוכו".

ב־2009 הכריז פיאד, ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית, על תוכנית שמטרתה להקים מדינה פלסטינית באופן חד־צדדי. בניגוד למתווים אחרים שעלו בעבר, פיאד דיבר על כינון מדינה "מלמטה למעלה", מהשטח ולא מחתימת הסכמים. אחד המרכיבים החשובים בתוכנית הוא יצירת רצף פלסטיני בין הערים הגדולות ביו"ש, תוך פלישה לשטחי סי, אלו שנמצאים בשליטה ישראלית. את היישום בשטח ניתן לראות למשל בחאן אל־אחמר, היישוב הבלתי חוקי שממשלת ישראל מהססת לפנות.

"פיאד הכריז על בקעת הירדן ומדבר יהודה כחלק מהמדינה הפלסטינית", מזכיר קובלנץ. "אם נצייר משולש שמחבר את רמאללה, בית־לחם ויריחו, ונדקור נקודה באמצע – זה חאן אל־אחמר. על פי התוכנית, שם תוקם העיר המרכזית, שם יהיו התשתיות המרכזיות".

בינתיים, מזרחית לחאן־אל־אחמר, גם מאור דרור ממצפה־יריחו רוקם תוכניות למען השארת מדבר יהודה בידיים ישראליות. לאחרונה הוא חבר לעמותה גדולה ממעלה־אדומים, ויחד הקימו את "מרכז תיירות ומורשת מדבר יהודה". המניעים שלו, מספר דרור, הם הוואקום השלטוני במדבר והשלכותיו הכואבות: שוד עתיקות מאסיבי, החרבה של ערוצי נחלים ומחצבות פיראטיות לרוב. "אין היום שום משילות, ואין מודעות לבעיה האמיתית במרחב – העובדה שאנחנו לא נמצאים בו כמעט. אנחנו לא כאן. אנחנו נוכחים על כביש מספר 1, שהוא ציר תיירות משמעותי ביותר באזור, אבל מה מעבר לזה? אף אחד לא מכיר אתרים היסטוריים חשובים שנמצאים במרחק יריקה מהכביש. אף אחד לא יודע שנחצבים בשטח צירים פיראטיים. אף אחד לא יודע שאני צריך לתאם מול צה"ל כניסה לשטח אש כדי לטייל – וכשאני מגיע לשם, אני רואה 12 עדרים. אף אחד לא יודע שמנזר מרסבא זה שטח סי, וגם המנהל האזרחי לא מתייחס אליו ככזה. מדבר יהודה קיבל מעמד של שטח הפקר".

בפסח ארגן המרכז כמה טיולים, תוך התמקדות באזורים שעד כה מיעטו ישראלים לדרוך בהם. "פתחנו חניון בבקעת הורקניה, והמון ישראלים הגיעו, חנו שם והשתתפו בפעילויות שלנו. היה מעולה. באזור הזה אפשר לטייל גם בראס־מועקף, מסלול אופניים מדהים. אין רוכב אופניים שמכבד את עצמו שלא מכיר את המקום. בימים אלו אנחנו מבשלים עוד כמה מסלולים רגליים, שיעלו לאישור בוועדה לסימון שבילים. בחלק הנגיש של ארץ המנזרים מיפינו את המתחם מה'הילטון' ועד קאסר־אל־יאהוד (הראשון הוא מלון ירדני שהפך לעמדה של צה"ל וקרס לפני שלוש שנים; השני הוא אתר בדרום נהר הירדן, שם לפי האמונה הנוצרית הוטבל ישו – ק"א). אנחנו מפרקים את האזור לגורמים ומסמנים בו מסלולים".

בפוסט שהעלה לפייסבוק לפני האירוע הגדול בפסח, התייחס דרור לסתירה בין המיזמים שלו לבין טבעו של האזור: "קל זה לא. הדילמה ענקית: שקט ושלווה של מדבר, או עשרות רבות של מכוניות בהורקניה? שקט ושלווה של מדבר… או המוני משפחות באתר השומרוני הטוב? אם נישאר בשקט, לא יישאר מדבר יהודה".

 

שתיל במקום קלצ'ניקוב

רובו המוחלט של מדבר יהודה שוכן מעבר לקו הירוק. בהסכמי אוסלו הוגדרו המרחבים האלה כ"שטחי סי", הנמצאים תחת שליטה ישראלית מבחינה ביטחונית ואזרחית. מחקר שערכה לאחרונה תנועת רגבים, העוקבת אחר בנייה בלתי חוקית והשתלטות על אדמות מדינה, חושף את ממדי הפלישה הפלסטינית היזומה לתוכם. מהמחקר עולה כי כיום יש באזורים הללו למעלה מ־2,800 מבנים לא חוקיים, קרוב למאה ק"מ של דרכים לא חוקיות, ועיבוד חקלאי של עשרות אלפי דונמים. בנוסף נחפרים ברחבי המדבר מאות בורות מים, כדי לאפשר קיבוע של אוכלוסייה.

אחד מתאי השטח במדבר יהודה הוא "השמורה ההסכמית" – 166 אלף דונם שנמסרו בהסכמי וואי (1998) לאחריותה הבלעדית של הרשות הפלסטינית, תוך התחייבות שלה כי המצב האקולוגי בשטח הזה יישמר, ולא יתבצעו בו פעולות בינוי. מיפוי עדכני שערכה רגבים מראה כי ברחבי השמורה הוקמו בעשור האחרון למעלה מ־500 מבנים, תוך הפרה של ההסכמים ופגיעה אנושה בערכי הטבע. "אנו רואים מגמה ברורה שמובילה הרשות הפלסטינית: השתלטות על שטחי מדבר יהודה ושטחי האש הכלולים בתחומו", אומר לנו ישי חמו, רכז יו"ש בתנועת רגבים. "הפעילות כולה נהנית מתמיכה מאסיבית של האיחוד האירופי, מדינות זרות ומגוון קרנות. הרשות הפלסטינית מוכיחה היטב בהתנהלותה שאין מבחינתה סטטוס קוו בשטחי סי. מדינת ישראל חייבת לקדם מהלך משמעותי שישמור על השטחים הפתוחים, על המשילות, ועל ערכי הסביבה והנוף של המדבר".

כדי להסביר איך הגענו עד הלום, מחזיר אותנו קובלנץ לשנת 1967. "מיד אחרי שישראל שחררה את האזור, כל רמת המדבר, ממעלה־אדומים של היום ועד ערד, נתפסה לטובת הצרכים של צה"ל. בתוך המתחם הזה הוגדרו שבעה שטחי אש וחמישה שטחי אימונים. לאחר חתימת הסכמי אוסלו צה"ל נסוג מהערים הסובבות את המדבר, וכפועל יוצא הוא פינה את בסיסי האימונים שהזינו את הפעילות המבצעית בערים. כשהוא עשה זאת, הוא השאיר אחריו ואקום. לא דאגו לשנות את הסטטוס של הקרקע לחקלאות, תעשייה, תיירות או התיישבות. הכול עדיין מוגדר כשטחי אש פעילים. לזה התרגלנו – מדבר נטוש, שומם, בתולי. למרות שאין פעילות צבאית אנחנו עדיין לא מטיילים שם, כי צריך לתאם כניסה לשטחי אש, וכי קשה טכנית להגיע. מצד שני, הבדואים מקימים שם מאות מבנים, גם בשטחי אש פעילים.

"אם מלכתחילה האדמות האלה לא היו שטחי אש, היו מוציאים מכרזים לעיבוד חקלאי, להתיישבות וכולי. לחלופין, אחרי הנסיגה אפשר היה לחלק את הקרקע בין המועצות האזוריות. כך לא היינו מגיעים למצב הנוכחי, של חצר אחורית שאף אחד לא דואג לה. אבל מאחר שצה"ל מעולם לא פנה לממונה על הרכוש הנטוש והחזיר את המפתחות, השטח נשאר בידיו. אף אחד לא ביקש ממנו לעשות אחרת".

ומה קורה עכשיו באזור?
"מאז 2009 יש כאן שקט יחסי. עד אז היו פיגועים ויריות. זה לא מקרה שתוכנית פיאד וסוף הטרור הגיעו ביחד: אותם אנשי אש"ף שרצו לשחרר את פלסטין בעזרת קלצ'ניקוב, קיבלו פקודה ושמו את הנשק במרתף. עכשיו הם יוצאים עם העדרים למרעה, שותלים עצי זית, נוסעים בטרקטור. זה השינוי בתפיסה. כל האנרגיות הערביות שהיו ממוקדות בטרור, עברו להתמקד בפיתוח.

"באיזו שנה קמה מדינת ישראל? 1948? לא נכון. אז בסך הכול הכרזנו על המדינה. בחמישים השנים שקדמו לכך, הקמנו תשתיות למדינה שבדרך. רכשנו קרקעות באמצעות קק"ל, העלינו לקרקע קיבוצים, ייסדנו את הסוכנות היהודית שהביאה עולים, הקמנו את 'ההגנה'. כל אלה לא נוצרו ב־1948. היום למעשה הפלסטינים מעתיקים את מה שאנחנו עשינו, וזו הבשורה הגדולה של סלאם פיאד. הם הקימו תשתיות: חברה שמקבילה לקק"ל, וחטיבה להתיישבות שאחראית לתוכנית הגירה וליישוב של הנחלות החדשות. הם מגדירים בשטחי סי שלנו אזורי מרעה ומחלקים לחמולות. החטיבה הזו דואגת גם למענק הגירה עבור מי שמתיישב בשטח החדש. תושב חברון, בית־לחם או יאטה יכול לגשת למכרז, ולקבל תא שטח לעיבוד בתוספת מענק.

"עד השנה הם עבדו בחתימה נמוכה, אבל מאז שהתעוררנו והתחלנו לצעוק שגונבים לנו את המדינה, הם עברו לשלב ב'. זה אומר שהם פועלים בצורה הרבה יותר גלויה. אם יהודי נכנס לאדמות מדינה שנמצאות מחוץ לקו כחול (גבול התב"ע של היישוב – ק"א), יגיע איזה ערבי מכובד בליווי כמה גנגסטרים ושוטרים פלסטינים במסווה אזרחי, ויסביר בחזה נפוח שזו האדמה שלו. הם מאיצים את הקצב, אבל עדיין עושים את זה בדרכי נועם ובמשא ומתן. עד היום לא מצאנו איך לעצור טרור כזה. אנחנו יכולים ללמד את כל העולם איך להילחם נגד טרוריסט חמוש ברובה, אבל כשהוא יוצא עם כמה שתילי זיתים – אנחנו חסרי אונים".

במקביל, אומר קובלנץ, מכינים הפלסטינים תשתיות תחבורה שייתנו בידיהם חזקה דה־פקטו על מדבר יהודה. "הם יצרו תוואי מחברון ועד חאן אל־אחמר, וזה יהיה הכביש הראשי, אוטוסטרדת חברון־יריחו. כל כפר ערבי בשדרת ההר המרכזית, מיאטה הסמוכה לחברון ועד קידר שליד מעלה־אדומים, סולל דרך גישה שמובילה לאוטוסטראדה הזו. חלק מהכבישים האלה כבר הושלמו, במימון אירופי ובסטנדרטים תואמים. כך יש להם כביש ראשי חדש בשליטה ערבית, בלי מחסומים, בלי יישובים יהודיים. כביש כזה, חמישה קילומטרים מזרחה מציר 60, יוצר חיץ בין היישוב היהודי בהר לבין מדבר יהודה. התוצאה היא שפלסטיני יכול להגיע היום מהאזור הזה ללב המדבר, בעוד יהודי לא יכול, כי הדרך עוברת בשטחי איי או בי. כל התוכניות האלה נמצאות באתר של הרש"פ. בקטע הזה הם דוגלים בשקיפות, ואפשר לראות את הדברים שחור על גבי לבן, ובאנגלית.

"יום אחד ממשלת ישראל עוד תחליט איך היא מתמודדת עם בעיית השתלטות הערבים על שטחי סי, עם פריסת התשתיות הפלסטיניות שם, עם ההגירה מערי הגדה למרחבים הפתוחים. היא תגבש אסטרטגיה ותתחיל לפעול. אלא שביום שנתחיל להילחם בצורה אפקטיבית נגד תוכנית סלאם פיאד – הפלסטינים יעברו לשלב הבא. אני צופה שבהתחלה הם יפסיקו לספק שירותים לענף הבנייה: לא פועלים, לא מנופים, לא משאיות, שום דבר. הקבלנים היהודים יגיעו לאתר, ויגלו שאין להם כלום. וזה לא יקרה רק ביו"ש, אלא בכל הארץ. המובטלים הפלסטינים החדשים לא יישארו בבית, כי ההנהגה שלהם תוציא קריאה: צאו לקרקעות, צאו בהמוניכם לשטחים הפתוחים. כבר עשר שנים הם בעומק השטח, יש להם כבישים שמגיעים לכל מקום. אונר"א והאו"ם והאיחוד האירופי כבר פרסו להם תשתיות 'הומניטריות' בכל המדבר. זה הדובדבן שלהם.

"יום הפקודה יבוא לידי ביטוי בעיקר במדבר יהודה ובבקעת הירדן, וזה לא ייעצר שם. זה יקרה בכל איו"ש, ואחר כך גם ערביי המשולש בצפון והבדואים בדרום לא ישארו פראיירים. כי ברגע שיש חלוקת קרקעות, ויש עם שקם ומכריז על מדינה – הם לא יהיו בצד שלנו".

 

נא לא להביא במבה

קובלנץ חוקר את המדבר כבר 15 שנה. "התחלתי את זה כילד היפר־אקטיבי שלא אהב ללכת לבית הספר", הוא מספר. "שם נוצר הרומן שלי עם המדבר, וכבר אז עניין אותי הסיפור של המרחב הזה – איך ייתכן שאין נגישות ומודעות אליו. אמרתי לעצמי שכשאהיה גדול, אקים פה חווה.

"בתקופת הצבא כבר היו לי הוכחות למה שהצד השני מתכוון לעשות בשטח, וזה טרד את מנוחתי. לא רק ההשתלטות הערבית, אלא גם המחשבה שאולי אני היחיד שיודע את זה. חזרתי מהטיול שאחרי הצבא, עליתי על האופניים ונסעתי לאזור הזה. אז קיבלתי החלטה שאני מקדיש את חיי למען מדבר יהודה ולמען עתידו. השאלה הייתה איך".

באותה תקופה הוא החל ללמוד הנדסה אזרחית בתל־חי, "מתוך חשיבה שזה ייתן לי כלים לקדם מיזם, בלי שידעתי מה בדיוק אני מתכוון ליזום. אחרי שש שנות לימודים הקמתי עסק, וחזרתי לכיוון ארץ אהבתי. עברתי לירושלים, המשכתי בחקר המדבר, ונפגשתי עם אנשי מפתח ממגוון תחומים. התחלתי ליזום פעולות עסקיות והנדסיות, ויצרתי תשתית שתאפשר לי את הביצוע. באיזשהו שלב הרגשתי שאני יושב יותר מדי עם העניבה מול המחשב. חסרה לי האמת – הנוף, הרוח המדברית. אז קניתי סוואנה ארבע־על־ארבע, אמבולנס לשעבר, עזבתי את הדירה ועברנו למדבר, אני והאוטו. הכרזתי על עצמי כ'נווד המדבר'. ידעתי שהמעבר הזה, הניתוק מהנטל של דירה, ההתחברות המחודשת לאדמה – זה מה שישלים לי את החסר".

וזה עבד?
"לגמרי. בתקופה שאני מסתובב עם החפ"ק הזה, נפתחו הצ'אקרות. כל הדברים שהיו לי ברמת התכנון – מבשילים, מקבלים צורה ומתחברים".

כנווד הוא רואה מקרוב תופעה שלא הייתה מוכרת בעבר – פלסטינים שיוצאים בהמוניהם לטייל בשטח. לדבריו, גם זה חלק בלתי נפרד מהתוכנית של פיאד. "הם הקימו גופי טיולים, שהבולט שבהם נקרא Camp of Palestine. אלו חבר'ה אינטליגנטים מחברון, שמדברים עברית ואנגלית ברמה גבוהה. בפוסטים שלהם בפייסבוק הם קוראים לפלסטינים לקום ולהתהלך בארץ, לצאת ולהכיר אותה בדיוק כמו שאנחנו עשינו. בסוף כמובן יש תזכורת 'נא לא להביא לטיולים מוצרים ישראליים', אבל זה לא העיקר. הם עובדים נכון. יש פקודה ממוסדת, ויש חיילים".

ואחרי שהבנו את הבעיה. מה אתה מציע כפתרון?
"אני פועל בשלושה מישורים מקבילים. הראשון – יצירת פורום הרשויות, במטרה לבנות תוכנית־אב למדבר יהודה. המישור השני הוא גיבוש קהילות ויצירת מודעות לבעיה ולדרכי ההתמודדות איתה. קהל היעד שלי הם אוהבי מדבר, אוהבי ארץ ישראל ואנשים שמאמינים בחזון ובדרך.

"המישור השלישי הוא העסקי: מנהלות שטח, הפקות אירועים ועבודות הנדסיות. אני נותן שירות בתחומי התיירות, התעשייה וההנדסה, כשהמיקוד שלי הוא סביב מדבר יהודה. אנחנו חייבים ליצור מציאות חדשה, ליצור תהלוכה במדבר, ליצור חיים. בקרוב אשיק חבילת מוצרים בשם 'דרך המדבר', שתציע מגוון אפשרויות שמחברות בין גוש עציון וים המלח – טיולים רגליים, טיולי אופניים, וגם קו תחבורה תיירותי על בסיס משאית ספארי. במקביל נוציא קו תחבורה קבוע מהמלונות בירושלים למלונות בים המלח דרך המדבר, בנסיעה שתכלול אטרקציות, בישול שטח, תיירות VIP. כמעט כל תייר שמגיע לישראל מבקר בירושלים ובים המלח, וכיום הנתיב היחיד שמוצע לו זה כביש מספר 1.

"פרויקט נוסף שאנחנו משיקים עכשיו הוא פעילות התנדבותית דו־יומית בשיתוף השומר החדש, עמותת התיירות גוש עציון ובית ספר שדה כפר־עציון. ביום הראשון עוסקים בהתנדבות חקלאית בחוות החדשות שקמות בספר המדבר, וסימון מסלולים בשמורת אל־כנוב שסמוכה ליישוב פני־קדם. בלילה הם לנים באוהל בחאן הנייד 'לב המדבר', שזה אני. היום השני מוקדש לפעילות ספורטיבית: 25 ק"מ של נסיעה באופניים בירידה, מגוש עציון לעין גדי".

לצד התחזיות הקודרות שלו, קובלנץ מוצא גם סיבה לאופטימיות. "התרדמת נגמרה. התעוררנו. באיחור, אבל התעוררנו".

מה זה אומר בפועל?
"זה אומר שמועצה אזורית מגילות, בשיתוף משרד התיירות, מקדמת תוכנית להקמת שבעה חאנים תיירותיים ברמת המדבר, מנבי־מוסא ועד נחל חצצון. בדרום מדבר יהודה, מועצה אזורית תמר התחילה להבין את הסכנה של השתלטות הבדואים. מה שהעיר אותם סופית הייתה פריצה משמעותית בקיבוצים עין־גדי ומצפה־שלם. כנופיה מחברון הגיעה מכיוון המצוק, ושדדה שם כמה עסקים. זאת הייתה הכאפה שניערה אותם, כשהשכנים שלהם מחברון באו לבקר.

"היו

מועצת תמר מקדמת הקמה של גוש התיישבות שייקרא 'מבואות ערד', ובו שישה־שבעה יישובים חדשים. זו פעם ראשונה שהם מפתחים משהו שאינו על קו החוף. בפני מועצת בנימין אני מוריד את הכובע: אני עובד רק איפה שיש ואקום, ומצפון לכביש 1, גבול בנימין, אני לא צריך לעבוד. הם יצרו מנגנונים של תיירות, פיתוח ודעת קהל. המועצה שלהם עובדת. נותרו גוש עציון והר חברון, והן עסוקות בלשרוד על שדרת ההר. בנושא של מדבר יהודה הן באיחור, זה לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלהן. מבחינתן הן רואות בעיות אחרות – פקקים, סכסוכי קרקעות עם ערבים במרכז גוש עציון – ולא חושבות להסתכל לכיוון הזה. בגוש אולי יש התעוררות מסוימת, בהר חברון טרם פעלו בנושא".

לאחרונה גם נולדה בצה"ל "יחידת ספר המדבר", שפועלת לשמור על שטחי האש ולמנוע הקמת התיישבויות בלתי חוקיות בתוכם. ויש עוד בשורות חיוביות: "משרד התיירות מתחיל להכיר בפוטנציאל של ארץ המנזרים, וכבר יש כמה וכמה תוכניות. מועצות גוש עציון, מגילות ובנימין קיבלו ממנו 4.5 מיליוני שקלים לפיתוח רמת המדבר. דברים קורים בצפון מדבר יהודה".

 

לחשוב כמו גמל

מי שטייל בפסח האחרון במדבר יהודה, כפי שעשינו אנחנו, אכן לא היה יכול להחמיץ את מיזמי התיירות, ההפקות והטיולים. אחד מהם היה כאמור בהובלתו של דרור. "סוף־סוף הצלחנו לגייס את הרשויות ולהביא אותן לשתף פעולה בנושא", הוא מתרגש. "יחד עם עיריית מעלה־אדומים, רשות הטבע והגנים והמועצה אזורית בנימין, הרמנו את האירוע התיירותי הכי גדול שהיה אי פעם באזור. הגיעו לכאן אלפי בני אדם. זה אירוע מרחבי עצום, וככה דברים זזים. אנשים צריכים לדעת שמצודת הורקניה, שאליה הבאנו מטיילים, הייתה בשעתה לא פחות חשובה מהרודיון ומצדה. יש באזור הזה מקומות מדהימים שהציבור לא כל כך מכיר, כמו ביר אל־קטר ונחל סככה. המערות בנחל סככה נחשבו עד לפני חודש 'המערות הסודיות'. מי ישמע", הוא צוחק. "בכל מקרה, היום זה נגיש".

הוא בן 39, נשוי ואב לארבעה, תושב מצפה־יריחו ב־11 השנים האחרונות. לשאלה מה גרם לו להתאהב כך במדבר, הוא משיב: "כשהתחלתי לצאת ממצפה־יריחו על האופניים, התברר לי שיש פה מסלולים מדהימים. באוסטריה יש פארק מפורסם ובו 400 קילומטרים של מסלולים; כאן, בצפון מדבר יהודה, יש 750. התגבשה קבוצה של רוכבים, וכשאנחנו יוצאים למדבר, זה כמו מילואים. לא משנה אם אתה חילוני, דתי, קיבוצניק או מתנחל – במדבר אתה מיישר קו. בשביל שבמצוק כולם עולים ביחד וכולם צריכים לעזור זה לזה. דרך הרכיבה התחברתי למדבר, לסיפורים ההיסטוריים שיש בו ולאורח החיים הסבלני שלו".

דרור מאט את דיבורו ומסביר שכאן צריך לחשוב כמו גמל. המבט שלי כנראה מעיד על חשש לבריאותו הנפשית, ולכן הוא מפרט: "גמל סבלני כי אין לו ברירה. בשביל לשרוד, צריך להוריד לפעמים את הראש, ולא משנה כמה חתיך, חכם או גבוה אתה. הגמל אף פעם לא קיצוני, כי המדבר קיצוני מספיק. צריך להיות בו מתון, לבחור את השבילים הנכונים ולהסתפק במה שיש. גמל גם יודע שמי שהולך לאיבוד ימות תוך ימים ספורים, כי בסופו של דבר כל גמל הוא חלק מהעדר, גם אם הוא נראה עצמאי. כשמסתכלים עליהם לפעמים רואים בלגן, כל גמל במקום אחר, ולכאורה אין שום קשר ביניהם. אבל במבט מלמעלה, כשרואים את התמונה המלאה, מבינים איזה עדר גדול ויפה יושב פה. לאדם לוקח שבע שנים ללמוד לחשוב כמו גמל. לעם אחד, אפילו מיוחד, זה כבר סיפור של ארבעים שנה במדבר".

אף שהוא מצפה מהמנהל האזרחי לאכוף את החוק בשטח ולא להעלים עין מההרס המתמשך, דרור אומר כי אינו רוצה להשקיע את כוחותיו בהתכתשות מול גורמי האכיפה. "הגישה שלי בגדול היא לא להגיד לאף אחד מה לעשות", הוא מסביר. "יש בדואים בשטח – שיהיו, אני לא יכול להגביל אותם. אנחנו נחמדים לבדואים, מחייכים לכולם, ויודעים בדיוק מה אנחנו רוצים לעשות. אנחנו מתרכזים ב'כן', וכל הפעילויות האלה הן ה'כן' שלנו. אני יכול לקדם מיזמי תיירות, להביא רוכבי אופניים, לעזור לסקרים ארכיאולוגיים, להפעיל מתנדבים שיאתרו אזורים לטיול ויסמנו שבילים, ולצאת כמה שיותר לשטח".

אחד האתרים שאינם מוכרים דיים הוא מנזר סנט־גרסימוס, שם שוכן בית מלאכה ייחודי לפסיפסים. הבעלים, נזיר ערבי צעיר להפתיע, הסביר על ההתפתחות ההיסטורית של הענף, על שיטות החיתוך של האבנים ועל התנועה שהן יוצרות בתוך יצירות אמנות. בעיניים בורקות הוא סיפר לי על אבנים המגיעות אליו מכל קצות תבל. "הנה, זאת מאיראן", הוא לחש.

אחרי סדנאות מוזיקה, פסיפסים, טיולים, פיקניקים, סיור ביער תקוע עם מאות בני ישראל, איפור בצבעים מן הטבע, סדנאות יצירה באצטרובלים והופעות שחקנים בהרודיון ובנחל, הגענו שמחים אך רצוצים ל"חאן ארץ המרדפים" שנח בין הגבעות הרכות של המדבר, ובין כפר־אדומים לאלון. את המקום הקים לפני שבע שנים דוד דוידסון, עלם חמודות חייכן ורגוע כמו גמל, כנדרש. כיום מציע החאן שלו מקומות לינה – באוהלים משותפים ובאוהלי בוטיק מפנקים, או בשיטת בנה ביתך, על מחצלות. במתחם יש שירותים, מקלחות, אזורי פויקה ומנגל, מטבחים משותפים וזולות. כשאני מנסה להזמין מקום בספונטניות, דוידסון אומר לי שנשאר לו מקום רק לאוהל שאנחנו מביאים, וגם זה בקושי: "כל הפסח אנחנו מלאים, יש לך מזל".

בדמדומי היום אנחנו יושבים סביב מדורה קטנה. קול קרקוש גלגלים גורם לנו להסב את ראשינו מהבהייה המרגיעה בלהבות. שתי משפחות הולנדיות גבוהות קומה, על נשיהן וטפן, הגיעו הישר מנתב"ג אל זרועותיו של דוידסון, שמוביל אותן לעבר האוהלים שלהן. "הן מצאו אותי דרך בוקינג", הוא מספר בחיוך.

למחרת בבוקר אנחנו נפגשנו עם ההולנדים, בני משפחות דיבלדאם וקנולשט. מתברר שהם נוצרים מאמינים, שתמיד רצו לטייל בארץ הקודש. ולא, הם לא מפחדים. האוהלים לא יהיו מקום הלינה שלהם לכל אורך השהות שלהם בישראל – בהמשך מצפים להם גם חדרים עם קירות אמיתיים ופחות אבק – אבל כאן הם מצאו חוויה מדברית של ממש. הפניתי אותם לעוד חוויה קרובה, עין מבוע שמה, והשבעתי אותם שימרחו קרם הגנה.

על חאן מדברי חולם גם משה קובלנץ. "אני רוצה להתיישב באמצעות חקלאות, וגם להתמודד במכרז לאחד משבעת החאנים. השאיפה שלי היא להפעיל את החאן שיוקם בבסיס חצצון הנטוש, בעיניי זה לב המדבר. המקום שוכן בצומת של שני כבישים עתידיים: זה שיחבר את גוש עציון עם ים המלח, והכביש ממעלה־אדומים לערד. הוא גם יושב בגבול בין שתי מועצות אזוריות – גוש עציון ומגילות. הקמת חווה בגבול הזה היא פרי שניזון משיתוף הפעולה המתחייב בין שתיהן".

בינתיים הוא נשאר לגור באוטו. "אני כנווד שואף לעגון בלב המדבר כמה שמתאפשר לי. זה אתגר לא פשוט: אין חשמל, מים או קליטה, ולא תמיד אפשר לישון בשקט בלילה, מסיבות ביטחוניות. אז יש לי תחנות עגינה בסובב המדבר, אבל השאיפה שלי היא להימצא בהן כמה שפחות, ולהצדיק את הקיום שלי בלב מדבר. כל לילה שאני לא נמצא בלב מדבר עם קבוצת תיירים, הוא לילה מבוזבז".

אורח החיים שבחרת לא כרוך בבדידות?
"זה חלק מהמיזם, וזה מה שצריך לעשות כרגע. יש דרכים הרבה יותר יעילות, אבל אין לי משאבים בשבילן. למדתי שעדיף לעבוד עם מה שיש. עדיף להיות בשטח מאשר לדבר מרחוק".

תגובות

מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר בעקבות הטענות שבכתבה: "תפקיד המנהל האזרחי לפעול למימוש סמכויות האכיפה בשטח סי באזור יהודה ושומרון, על פי מדיניות ממשלת ישראל. שטחים המצוינים בכתבה שנמצאים באזור איי ובי נתונים תחת אחריות הרשות הפלסטינית, על פי הסכמי אוסלו.

"בניגוד לנרטיב החד־צדדי המוצג בכתבה, המנהל האזרחי ביצע בשנים האחרונות מאות פעולות אכיפה נגד בנייה בלתי חוקית וסלילת כבישים בשטחי האש באזור יהודה ושומרון, לרבות עשרות פעילויות שאושרו באופן חריג ובוצעו באזור 'השמורה ההסכמית' הנמצאת בשטח בי. אנשי יחידת הפיקוח במנהל האזרחי נחושים להמשיך לעשות את מלאכתם נאמנה, בכפוף לסמכויותיהם ולשיקולים המבצעיים. מעבר לכך, אין בכוונתנו להתייחס לטענות חסרות כל בסיס אשר הועלו בכתבה על ידי גורם פרטי".

מצה"ל נמסר: ״באזור מדבר יהודה כמה שטחי אש המיועדים לאימוני צה"ל, לרבות אימונים באש חיה. השטחים סגורים בפני כל אדם בהתאם לסמכות המפקד הצבאי, מטעמים בטיחותיים וביטחוניים, כדי למנוע הפרעה לכוחות המתאמנים ופגיעה במטיילים.

"כניסה לשטחי האש מתאפשרת בכפוף להיתר מטעם המפקד הצבאי, שניתן בהתאם להערכת המצב ובתיאום מראש, בשים לב למועדי האימונים המתוכננים. כמו כן, במהלך תקופות החגים נפתחים חלק משטחי האש לקהל הרחב, ומופצות הודעות מסודרות בנושא בכלל ערוצי התקשורת".

ראש מועצת הר חברון יוחאי דמרי מסר: "אנו מעריכים את פועלם של הבחורים הצעירים והנמרצים, כפי שעולה בכתבה. צר לנו כי הוזכרו על ידם כמה פרטים שאינם מדויקים, כדוגמת השימוש שעושה הצבא בשטחי האש, ההתיישבות במבואות ערד, מאבקה של מועצה אזורית הר חברון ועוד.

"אנו מברכים ומעודדים כל אדם וארגון שיצטרף למאבק הקרדינלי שאנו מנהלים כבר כמה שנים להצלתו של מדבר יהודה, למול ההרס וההשתלטות השיטתית. יש בכך רווח נקי למדינת ישראל, אשר לצערנו בשלב זה מוסדותיה רדומים ומתנהלים בסרבול למול התמורות הרבות בשטח והיקפי גנבת הקרקעות, שאותן מובילה ביד רמה הרשות הפלסטינית, במימון נדיב של מדינות אירופה. בחמש השנים שבהן אני מכהן כראש מועצה הובלנו מאבק נחוש בכל הכלים שברשותנו כנגד הבנייה וההרס הלא חוקי בגב ההר ובמדבר יהודה. ראינו זאת כאחריות מלאה המוטלת על כתפינו, להיות המתריע בשער למול התופעה המכאיבה. בשיתוף פעולה פורה עם גורמים אחרים, אנו מצליחים במעט להדוף את הצונאמי של ההשתלטות העוינת בשטח.

"המאבק נעשה בכמה ערוצים: 1. מאות סיורי שטח עם בכירי העיתונאים, במטרה לחשוף את רמיסת ערכי המדבר והטבע והשתלטות על אדמות מדינה, תוך יצירת אקס־טריטוריה; 2. סיורי הסברה עם מקבלי ההחלטות, שירדו ללב המדבר לראות בעיניים את עומק הצרה. בין המשתתפים היו שרי המשפטים, הביטחון, השיכון, האנרגיה והפנים, חברי ועדת החוץ והביטחון ואחרים. הסיורים הצליחו להעיר את המערכת. 3. דרך תביעות בבתי משפט הצלחנו לעכב חלק מהמקבצים הלא חוקיים, ולחלקם להוציא צווי הריסה והפסקת בנייה; 4. משיכת מטיילים – טיולי שיטפונות, סדנאות כוכבים, מסע אופניים חוצה מדבר, סימון שבילים, טיולי גמלים וג'יפים ועוד תוכניות; 5. הכנסת תפקיד של פקח קרקעות, שחי את השטח ומעדכן את גורמי האכיפה על כל שינוי. פעילותו הביאה לאכיפה מוגברת מצד המנהל, שפעל כנגד תשתיות לא חוקיות; 6. רתימת גורמי אכיפה, בעזרת חומרים סדורים ומצגות שמבהירות את גודל הפגיעה כתוצאה מתוכנית פיאד".

ממועצת מגילות נמסר: "מועצה אזורית מגילות ים המלח נמצאת בתנופה של צמיחה ופיתוח, הבאה לידי ביטוי בתחומי התיירות (הקמת חאנים לאורך ים המלח וברמת מדבר יהודה, הקמת מלון בצפון ים המלח) ובדמוגרפיה. המועצה עובדת בשיתוף פעולה עם כלל הגורמים, אנו שמחים תמיד לשתף פעולה עם יוזמות הרואות את הפוטנציאל הגלום באזור הקסום שלנו".

המועצה האזורית תמר סירבה להגיב לכתבה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il