ליד חניון גן העיר בתל־אביב ניצב פסל ברונזה לא גדול של איש מבוגר, מזוקן, שיושב בשילוב ידיים. אלפים חולפים על פני הפסל מדי יום, אך אפשר לשער שרק מעטים מהם, אם בכלל, מקדישים רגע כדי לקרוא את השלט שמתחתיו. בשורות קצרות, תמציתיות, בעברית ובאנגלית, מסופר שם על הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות בתל־אביב ומנהלו בשנותיו הראשונות. אחרי שהודח בבושת פנים מתפקידו, נשכח שמו של שורנשטיין, והפסל בגן העיר – שם עמד גן החיות עד 1980 – הוא ככל הידוע ההנצחה היחידה של דמותו.
דרמת חייו של שורנשטיין, רב אורתודוקסי שהגיע ארצה לבדו והניח את היסודות לגני החיות בארץ ישראל, מוצגת בסרטו הדוקומנטרי החדש של הבמאי דוקי דרור, "אין אריות בתל־אביב". הסרט, שעולה בימים אלו לאקרנים בפסטיבל דוקאביב (ב־29 וב־31 במאי), מתחקה אחר דמותו של שורנשטיין, ועוסק גם בנסיבות העגומות שבהן עזב את גן החיות שייסד. משם הוא ממשיך ומתאר את קורותיו של גן החיות, שנשק לכיכר מלכי ישראל דאז, עד שעבר לרמת־גן והפך לספארי. זהו סיפור על אדם צבעוני וחריג בנוף, שהצליח להגשים את חלומו אך נדחק מן התודעה; וגם סיפור על כרך מודרני שגן החיות שלו נטש אותו, ובין גורדי השחקים המתנשאים נותר ממנו רק זיכרון נוסטלגי תל־אביבי.
חיות או לא לחיות
אחת התחנות החשובות בסיפור הזה היא בניין סתמי למראה ברחוב שינקין 15 בתל־אביב. היום שוכנת שם מעבדה לתיקון טלפונים סלולריים, אך לפני 58 שנה נפתחה במקום חנות יוצאת דופן, ראשונה מסוגה בישראל – חנות חיות, שתפקדה גם כמעין גן חיות קטן וצפוף. המנהל היה מרדכי שורנשטיין, עולה חדש מאירופה בן 66. הוא נולד ב־1869 למשפחת רבנים מטכאו שבבוהמיה, ובגיל 36 מונה לכהן כרב בקופנהגן, בירת דנמרק. חמש שנים אחר כך הפך לרבה הראשי של העיר. הוא נודע כרב ליברלי, למשל בכל הקשור לגיור נשים לצורך נישואין, וכהונתו לא הייתה חפה ממתיחויות, בעיקר עם רבנים אחרים בקופנהגן.
בשנות השלושים התחיל לבעבע בשורנשטיין הרעיון הציוני, וב־1935, לאחר שאשתו הלכה לעולמה, הוא עלה לארץ ישראל והתיישב בתל־אביב. "שורנשטיין הבין שהוא צריך למצוא חיים חדשים", מספר דוקי דרור על גיבור סרטו. "הוא עשה צעד נועז, לקח את עצמו בגיל די מבוגר והגיע לכאן. וכאן הוא גם מימש את האהבה שלו לחַיות, שתמיד היו יקרות לליבו. הבית שלו בבוהמיה השקיף לאגם, והוא אהב לטייל שם, לראות ציפורים ולשחק עם בעלי חיים. כן, הוא היה גם רב אורתודוקסי – כאדם מודרני, שורנשטיין הכיל בתוכו זהויות שונות ואפילו סותרות".
בחנותו – שכינה כבר אז "גן חיות" – הציג העולה החדש תוכיים וקופים שרכש באיטליה, ותושבי העיר הקטנה התחילו להגיע כדי לחזות בהם. "זה היה מין פלא בתוך המרחב העירוני", אומר דרור. "כעבור שנה שורנשטיין עבר לרחוב הירקון והרחיב את גן החיות שלו. בביתו הוא חי יחד עם אריות ונמרים, ויש תיעוד שלו מסתובב ברחובות תל־אביב כשהוא מוליך נמר ברצועה. אבל אז גם התחילו הבעיות. כבר לא מדובר רק על ציפורים ונחשים, והשכנים נלחצו ורצו שהוא יסתלק משם. הם כתבו לעירייה ולבעל הבית, בדרישה ששורנשטיין והחיות יפונו. אפשר רק לדמיין מה חשבו עליו באותה תקופה, כשהסתובב כך ברחובות. אני מניח שהיו שראו בו אדם קצת הזוי, אבל הרוב היו מוקסמים. בשלב מסוים הוא עצמו רצה להתרחב ולהקים גן חיות מסודר, ואחרי שהגיש בקשות והעירייה דחתה אותן, קמו כמה תושבים לסייע לו. הם חתמו על עצומה המופנית לעירייה, בקריאה להקים גן חיות עירוני".
העירייה התרצתה ונתנה לשורנשטיין שני דונמים בפרדס פורטליס, שאותם קנתה באמצע שנות העשרים מתושב הכפר סומייל. הכוונה המקורית הייתה לבנות שם בית חולים מרכזי, אך משהתוכנית הזו לא התממשה, הוקמו בשטח הזה גן הדסה וגן החיות. הרב לשעבר תרם למוסד העירוני החדש את כל בעלי החיים שברשותו, וקיבל בתמורה את תפקיד מנהל הגן. במקביל מינתה העירייה את "אגודת חובבי החיות" שתפקח על המקום.
הגן נפתח ב־1938, ובמהרה הפך ללהיט. עיתוני התקופה דיווחו בהתרגשות על החיות האקזוטיות ששוכנות בו, וילדי תל־אביב והכפרים הערביים הסמוכים נהרו בהמוניהם לראות אותן. גן החיות צולם ל"יומני כרמל", שהוקרנו לפני סרטי הקולנוע, והקריין הכריז בפאתוס ש"גם בעלי החיים, דרי הגן, נהנים עכשיו מיתר התרחבות ויתר נוחיות". "זה הצליח מסיבה פשוטה", מסביר דרור. "איזה סוג אחר של בידור היה באותה תקופה? גן החיות הביא את הטבע לתוך העיר, ויצר מקום שבו אנשים נפגשים, רואים, מסתכלים. הוא היה אטרקציה אדירה".
העניינים החלו להסתבך כשהתגלעו חילוקי דעות בין שורנשטיין לאגודה המפקחת. חברי האגודה – פרנסי העיר, וטרינרים ועסקני ציבור – הרגישו שהמנהל דווקא עוצר את התפתחותו של גן החיות, וחיפשו תירוץ להדיח אותו מתפקידו. "כנראה הייתה שם קנוניה שמטרתה להשתלט על הגן", חושד דרור. "אנשים התחילו להגיד שהניהול קצת בעייתי, שהגן צריך לגדול, ושהאיש הזקן הזה לא יכול להיות אחראי על עסק כל כך רציני.
"צריך לזכור ששורנשטיין היה אז בשנות השבעים לחייו, והיה כאן בהחלט עניין של גילנות, בוודאי באותה תקופה. בעיר היו אנשים צעירים עם המון מרץ, ועמד מולם דוס זקן שכבר לא נראה להם מתאים. הם הרגישו שהם יכולים לעשות את זה טוב יותר. הסכסוך של שורנשטיין עם האגודה הגיע לבוררות, והעירייה הפסיקה לשלם לו משכורת. הוא נשאר בלי הכנסה, עד שלא היה לו אפילו כסף כדי לאכול. וכך יום אחד הוא ניגש לקופת גן החיות ולקח משם שלוש לירות".
מנהלי האגודה הגישו נגד שורנשטיין תלונה בעוון גנבה. ב־25 בספטמבר 1940 נפתח המשפט, שסוקר בכלי התקשורת של התקופה. לאחר שמיעת העדויות, החליט השופט שניאור זלמן חשין להרשיע את שורנשטיין בגנבה. הוא הועבר מתפקידו כמנהל גן החיות, ובסופו של דבר עזב את תל־אביב – תחילה לנתניה, ולאחר מכן לשכונת בית־הכרם בירושלים. מהתקופה הזו, מספר דרור, אין כמעט תיעוד של חייו. "שורנשטיין התכנס לתוך עצמו ולתוך 'גן הציפורים' שהקים בירושלים. ב־1949 הוא מת, בודד, כשסביבו רק חיות".
החלום שבכתר
חלפו 31 שנה, וגם בעלי החיים עזבו את גן החיות שבמרכז תל־אביב. ב־1980 הם הועברו לרמת־גן, לספארי, ובמקום הכלובים נבנה מתחם המסחר "גן העיר". דרור, שהיה אז בן 17 והתגורר סמוך לשם, זוכר עד היום את הריחות והקולות שבקעו מגן החיות בימים ובלילות. אל הסיפור של שורנשטיין הוא הגיע דרך המאייר והקומיקסאי זאב אנגלמאיר, שמספר לתלמידיו בבצלאל על הדמות ומבקש מהם ליצור בהשראת הסיפור. "ראיתי את האיורים של הסטודנטים, והבנתי שיש כאן סיפור יפה ועצוב שמעניין אותי", אומר דרור. "בראש ובראשונה, זהו אדם שהשפיע מאוד על המקום שנולדתי בו, ואני לא יודע עליו כלום; אבל יש כאן גם משל על החולמים, שהוחלפו בעסקנים, ואז באילי נדל"ן.
"שורנשטיין הוא בעיניי אדם שיש לו שאיפה שהיא קצת מעבר ליומיום, והוא נרמס בידי הבירוקרטיה. אנחנו חיים בתקופה שבה לחלומות האלה אין כל כך ערך. אתה מסתכל על תל־אביב ורואה הרבה מאוד תפאורה, ופחות ופחות נשמה ורוח, או שאיפה לעשות משהו לטובת הכלל בלי לקבל תמורה. הסיפור של שורנשטיין מייצג את זה, והוא גם מאוד ויזואלי, ואומר משהו על ההיסטוריה של העיר".
העבודה על הסרט התחילה במפגש עם צאצאיו של שורנשטיין שחיים בישראל, ובהם גם נינו, הרב והשר לשעבר מיכאל מלכיאור. "רציתי לראות אילו חומרים יש לבני המשפחה, ואיך הם ישתפו פעולה", מספר דרור. "מצאתי אצלם הרבה אצילות נפש, אבל גם אי רצון להיחשף יותר מדי. הייתה אצלם מעין תחושה של מרירות על ששורנשטיין נדחק מהתודעה. גם הפסל שניצב היום בגן העיר לא הוזמן על ידי העירייה, אלא נתרם בידי משפחת הפסלת (קטה אפרים מרכוס – א"ה).
"אחרי שהשגנו את שיתוף הפעולה של המשפחה, עשינו תחקיר ויזואלי וגילינו שיש המון חומר. גן החיות תמיד היה אטרקציה, נהרו אליו מכל רחבי הארץ, וכולם צילמו. כל מי שהגיע לתל־אביב כדי לצלם אותה צילם גם שם, ומובן שסרטי ההסברה של הסוכנות היהודית והקרן הקיימת תיעדו את המקום. בהמשך ערכנו תחקיר בארכיון תל־אביב, קראנו את התכתובות בעניין גן החיות, וכך התחלנו לטוות את הסיפור. הרעיון היה לעשות סרט לא סטנדרטי, שיהיה מעניין ומדליק וימשוך קהל רחב. התחלנו לבנות כל מיני רעיונות ויזואליים, איך לא נעשה רק 'ראשים מדברים' אלא משהו שונה. החלטנו גם לא להסתפק בסיפור של שורנשטיין, אלא להמשיך ולספר מה קרה לגן החיות אחרי מותו. אלה שני נרטיבים שנמצאים לסרט ופועלים במקביל".
איך אתה מסביר את הכישלון של שורנשטיין?
"אני לא חושב שהוא נכשל, אני חושב שהוא הצליח. הניצחון הגדול שלו הוא שגן החיות התקיים והשפיע על חיי העיר ועל הילדים שגדלו בה. הגן מאוד נוכח בזיכרון הקולקטיבי של תל־אביב. כששואלים אותי בשנים האחרונות על מה אני עובד, ובין שאר הפרויקטים אני מזכיר גם את המילים 'גן החיות של תל־אביב' – אני רואה איך זה מעורר געגועים עצומים לתקופה, לילדות.
"נכון שבאופן אישי, שורנשטיין סיים את חייו – כמו הרבה חולמים אחרים – בלי תהילה ובלי כבוד. היה לו אופי לא נוח, וגם משפחתו מכירה בכך. אבל חולמים הם בדרך כלל אנשים לא קלים, זה חלק מהעניין. בסופו של דבר הוא זה שהניח את התשתית לגני החיות בארץ, וזה מה שחשוב".
הסרט נוגע בקצרה גם בעצם הרעיון של גני חיות, שיכול להיתפס כבעייתי בעיני צופים מודרנים. רפי גיא־רון, לשעבר המטפל הראשי של הספארי ברמת־גן ומי שפיקח על העברת החיות מתל־אביב לשם, אומר בסרט שגני חיות הם "לא רק פאסה, זה סבל לחיות. זו התעללות. לחיות מגיע חופש. אנחנו מתייחסים אליהן כמו אל חפץ, אך יש להן נשמה בדיוק כמו לנו. ריבונו של עולם, זו התעללות, כל החיות שסגורות בתוך כלובים קטנים". כשדרור שואל אותו אם הוא התפכח לאורך השנים, גיא־רון עונה: "ממש. הבנתי את האבסורד הזה של גן חיות. זה סדיזם".
"גם היום אנחנו מתייחסים לגני חיות כצורה של בידור, אבל פיתחנו התבוננות חדשה", אומר דרור. "אנחנו רואים את הסבל ואת המצוקה של בעלי החיים, ומבינים גם איך התפתחו גני חיות – הם תולדה של העולם הקולוניאלי, שהביא יצורים אקזוטיים מאפריקה ומאסיה והציג אותם בארצות המערב. ברקע היו גם רעיונות של נאורות ועליונות האדם. היום כדי ללמוד על בעלי חיים מספיק לפתוח יוטיוב, ואפשר לראות אותם קרוב יותר מבכל גן חיות. ברור שאין דבר חזק יותר מאשר להתבונן על חיה במציאות, אבל זה נוגד את המוסר. היום אנחנו מבינים את המצוקה הזו".
איך התייחסו לחיות בגן בתל־אביב?
"שורנשטיין אהב את החיות, והפריע לו כשהווטרינר העירוני או עובדים אחרים התייחסו אליהן בצורה לא מכבדת, שנוגדת ערכים יהודיים – אבל כן, המקום הזה התקיים כמו גן חיות לפי התפיסה הרווחת אז. שורנשטיין כיבד את החיות, אבל הן היו בתוך כלובים. אני מאמין שאם הוא היה חי היום, גם הוא היה מתפכח מהרעיון הזה, כי הוא באמת אהב מאוד בעלי חיים".
חשיפה בררנית
דרור, בן למשפחה שעלתה מעיראק בשנות החמישים, מתגורר כיום בבנימינה, נשוי ואב לשניים. קולנוע הוא למד בקולומביה קולג' שבשיקגו. כבר למעלה מ־52 שנה הוא מביים סרטים דוקומנטריים, תחום שאליו הגיע במקרה. "לא כל כך ידעתי מה הם סרטים דוקומנטריים כשהייתי סטודנט", הוא מספר. "עשיתי כמה סרטים עלילתיים, ולא נחלתי הצלחה גדולה. בסמסטר האחרון הייתי צריך להשלים איזה קורס, וליצור כתרגיל סרט דוקומנטרי של חמש דקות. הגעתי לסיפור של אסירים בכלא בשיקגו שמלמדים אסירים אנאלפביתים קרוא וכתוב, ונכנסתי לזה. הסיפור שאב אותי פנימה. כך, תרגיל של חמש דקות הפך לסרט של שעה. הסרט הצליח, אז המשכתי הלאה בתחום. תמיד אמרתי לעצמי שבשנה הבאה אצור סרט עלילתי, אבל זה לא קרה".
מה אתה אוהב בעשייה הדוקומנטרית?
"תהליך העבודה על הסרט מרגש ומרתק אותי, כי אני נכנס לתוך עולם שלם ומתחיל להכיר אותו, ללמוד אותו ולהבין אותו, ובסופו של דבר מנסח אותו בצורה של סרט, מתווך אותו. זה כיף גדול, להגיע לאנשים ולמקומות ולנושאים שבחיים לא הייתי מגיע אליהם אחרת".
במסגרת חברת ההפקות שלו, "זייגוט פילמס", עבד דרור בשנים האחרונות על סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים בשם "המוסד: סיפור כיסוי", שבמרכזה ראיונות עם ראשי המוסד בעבר. יוצרי הסדרה מנסים להבין את השפעתו של גוף הביון הזה על ההיסטוריה של מדינת ישראל, ולפצח את עולמם הפנימי של אנשיו. בשנה שעברה נמכרה הסדרה לנטפליקס, ומאז פברואר האחרון היא משודרת בענקית הסטרימינג. את יכולתו לעבוד במקביל על שני פרויקטים שונים כל כך מסביר דרור באמצעות תכונה אחת שלו: סקרנות. "לתפיסתי, במאי סרטי תעודה חוקר בני אדם ובוחן את הסיפורים שלהם. אני יכול לעשות סרט על איש מוסד או על ארכיטקט או על מתאגרף, ואצל שלושתם הסיפור הוא קרקע להבין אותם, להבין איך הם פועלים, להבין את החברה שהם נמצאים בה, את הפוליטיקה, את ההיסטוריה הנוכחית. לא משנה במי מדובר, הכלים הם אותם כלים. גם כשאני מראיין את ראש המוסד וגם כשאני מנסה 'לראיין' את שורנשטיין, אני מגיע מעמדה של חוסר ידע, והסקרנות מובילה אותי לעולם שלהם, שהופך להיות נגיש ומעניין. הם פותחים את העולם שלהם בצורה שמסקרנת אותי, ואני חושב שגם את הצופה. בהקשר של המוסד, למשל, דווקא העובדה שלא עסקתי במשך כל חיי בביטחון ישראל ולא כתבתי ספרים על הנושא, היא זו שמשחררת אותי. אני לא בא מהמערכת, אני בא מסביב. מעניינים אותי דברים אחרים, ותוך כדי שהמרואיינים מדברים איתי על מה שמעניין אותי, הם מספרים לי את הסיפור שלהם, את ההיסטוריה ואת המעגלים שמסביב. בסופו של דבר אנחנו מגיעים למה שכן כתוב בספרים על המוסד, אבל זה מתחיל מסקרנות אנושית".
מה מעניין אותך כשאתה מראיין ראש מוסד לשעבר?
"הקונפליקט, הדיסוננס בין הבחירה שלהם לפעול למען המדינה ובין העובדה שלפעמים הם צריכים לעשות דברים לא מוסריים. אני רוצה להבין איך זה מתחיל, ואחר כך איך הם מתנהלים עם הדיסוננס ביומיום, איך הם מקבלים החלטות, איך זה משפיע על הפוליטיקה, על ההיסטוריה. מלחמת יום כיפור פרצה בהפתעה, אבל אם אתה מבין את הסיפור של צבי זמיר (ראש המוסד דאז – א"ה), אתה יכול להבין איך אותו דיסוננס פנימי מתגלגל ומתגלגל, ובסופו של דבר מוביל למלחמה קשה ולהשלכות הרות גורל על המון אנשים".
המלאכה שלך דורשת הרבה אמון – להגיע לבית של ראש המוסד לשעבר, או לנכדה של שורנשטיין, ולבקש מהם לספר לך את הסיפור האישי שלהם. איך עושים את זה?
"צריך לבוא נקי, מתוך מקום של הקשבה ורצון להבין את הסיפור, לנסות למצוא את התוכן האמיתי שלו. הרי מה זה לעשות סרט, או לצייר ציור? זה ניסיון לחדד אמת מסוימת. כשזה מה שאתה מחפש, אנשים בוטחים בך. הם מבינים שאתה לא מנצל אותם לשם הפרסום, או בשביל ריאיון סנסציוני בטלוויזיה עם פרומואים צווחניים, וכך נוצר אמון".
אתה מזהה הבדלים בין העשייה הקולנועית שלך בתחילת הדרך לבין תהליך היצירה כיום?
"היום אני כמעט לא עובד לבד, אלא עם צוות. הסרט הוא לא רק אני. אני כן נמצא שם ומכוון את הספינה, אבל אני צריך גם לתת אמון בהרבה אנשים, שהם השותפים שלי ליצירה. אני חושב שגם המדיום משתנה, יש התפתחות טכנולוגית מהירה, וזה בכלל לא מפחיד אותי אלא דווקא מרגש אותי. התוכן נשאר תוכן – מה שהשתנה הוא איך מעבירים אותו. אני מאמין שתוכן חשוב לאנשים. זה לא שהם נמנעים מתוכן, או רוצים לראות אירוויזיון וריאליטי 24 שעות ביממה. הם רוצים משהו אחר, צריך רק למצוא את הדרכים הנכונות להגיש להם אותו".
צנזורה עצמית
שירותי הזרמת התוכן והתפוצה הבינלאומית, אומר דרור, משפיעים גם הם על היצירה. "לפני עשור, סרט שלי היה משודר פעם אחת בערוץ 8, וזהו. היום אנחנו במקום אחר לגמרי. כשיצרתי את 'המוסד: סיפור כיסוי', תכננתי במקור לעשות סדרה לישראל וסרט לגרמניה ולצרפת. אבל ברגע שנטפליקס קנו את הסדרה, הגיעה חשיפה כזו שלא יכולתי לשער ולדמיין בחיים שלי. הסדרה תורגמה לשלושים או ארבעים שפות ודובבה לחמש. כל הזמן אני מקבל תגובות מאנשים שגרים במקומות שבקושי הכרתי".
ועדיין, סביר יותר שתצליח למכור סדרה על המוסד, מאשר סרט על גן חיות בתל־אביב.
"נכון. צריך גם לזכור שהתקציבים של גופי השידור בישראל ליצירה מקורית הולכים וקטנים, וזה אסון בפני עצמו. מקצצים בדברים שהם נשמת אפה של התרבות, ומה יישאר? רק התפאורה. גם מה שיש היום הוא מעט מאוד, ואת זה מנסים לקצץ מסיבות פוליטיות טיפשיות לחלוטין. יוצר שחושב ברצינות על היצירה שלו מתחיל לקחת בחשבון גם את הקהל בחו"ל, ולי באופן אישי זה עצוב, כי אותי מעניין רק הקהל בישראל. בשלב מסוים אתה מבין שאי אפשר באמת לעשות סרט על גן החיות".
אבל עשית.
"זה קרה במזל, במקרה. הסרט נדחה בידי כמה גופי שידור, ואמנם בסוף הצלחנו להפיק אותו ב'כאן', אבל היו חששות – כי זה סרט היסטורי, וזה על רב, ואין הרבה מרואיינים. לא ידעו איך לאכול את זה. יש מחסור גדול במשאבים, וזה מצמצם את היכולת לממן עבודות. אף ערוץ ישראלי לא היה משדר בפריים־טיים סרט כזה, למרות שאני חושב שזו טעות. התפקיד של גופי השידור הוא גם לחנך את הצופה, להשביח את הטעם שלו, לא רק למשוך אותו כלפי מטה כל הזמן.
"אז יש קושי, כי אתה נמצא במלחמה תמידית על רייטינג, גם אם 'כאן' קצת מחוצה לה. אל מול המלחמה הזו, יוצרים אומרים לעצמם: אני לא אגיש רעיונות שאין להם סיכוי להתקבל, אלא אלך על דברים קלילים ונוחים יותר. מלכתחילה היוצרים מצנזרים את עצמם ומציעים סרטים קלים יותר לעיכול, וחבל".
רייטינג לא חשוב לך?
"הוא חשוב, אבל הוא לא תמיד חשוב. ברור שאני רוצה קהל, אני רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את הסרטים, ואני לא מנסה לפנות לקהל מצומצם. אבל אני כן מנסה להביא דברים אחרים, ומקווה לקבל את הפלטפורמה, ואיתה גם את הקהל".
כעת עובד דרור על סדרה דוקומנטרית בת חמישה פרקים, שתעסוק במלחמות לבנון, משנות השבעים ועד 2006. הסדרה, שתעלה לשידור בעוד שנה ב"כאן", נוצרה בהשראת היצירה האפית של קן ברנס על מלחמת וייטנאם. "הדור שלי הוא הדור של לבנון", אומר דרור. "המודל של ברנס הדליק אותי, וחשבתי שצריכה להיות גם גרסה ישראלית, על המלחמה הארוכה שעוררה כל כך הרבה אמוציות. אני מרגיש שהסיפור של לבנון עוד לא סופר בצורה מספיק טובה, מעניינת ועמוקה, וצריך לספר אותו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
