"אני חייבת לקום וללכת לעבודה. ענן האפלה קם יחד איתי. אני מתקלפת מהמיטה, מתרוממת בקושי… אני חייבת להחזיק מעמד. שלא יכעסו עליי. שלא יחשבו שאני עצלנית, חולנית, רק שלא ישימו לב שאני מקיאה בשירותים, שלא יחשדו, שלא יֵדעו. לא רוצה לשמוע עכשיו: 'את בהריון? איזה יופי! את נראית נפלא, ממש קורנת… כשאשתי הייתה בהריון עם הבכורה…'. אין בי כל שמחה, רק טעם מר של עפר בפה, ותחושה עמומה של אבל. מעפר באתי ואל עפר אשוב"
(מתוך הספר "שיעור בפרספקטיבה")
כשמיכל שטייניץ גילתה לראשונה שהיא בהריון, היא לא חשה שמחה ואושר עצום, כפי שמצופה מאם לעתיד. "זה נפל עליי כמו פצצת מצרר, על אף שבן זוגי ואני מאוד רצינו את ההריון הזה", היא מתארת ממרחק של 24 שנים. "הרגשתי חולה. חשתי כאילו משהו בתוך הגוף שלי מתנהל נגדי וגוזל ממני את כל האנרגיה, את השמחה ואת החיוניות. כאילו הגוף תוקף את עצמו. אני זוכרת את עצמי למשל עוצרת אוטובוס באמצע הדרך כדי להקיא. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להחזיק, להתאפק, עד שלבסוף ביקשתי מהנהג לעצור. ירדתי מהאוטובוס והקאתי מול כל הנוסעים, שישבו וחיכו לי. לא ראו עדיין שאני בהריון, כך שהם לא היו אמורים 'לסלוח' לי ".
בתוך זמן קצר הפכה שטייניץ לצל של עצמה. פעמים רבות נשארה במיטה, לא מסוגלת להרים את עצמה ולהתחיל את היום. וכשההריון עדיין בשלביו הראשונים, הסמויים יותר מן העין, קשה היה לה להסביר לבוס שדורש תפוקה ולסביבה שדורשת בשלומה את מה שעובר עליה. "אני זוכרת בקרים שבהם אני לא מצליחה להתמצק", היא מתארת. "את הופכת למין דייסה נוזלית, לא מצליחה אפילו לחשוב מה צריך לעשות היום. בן הזוג שלי לא הבין מה עובר עליי, ואני לא הצלחתי לדבר איתו, להסביר לו, גם כי אני לא הבנתי".
רק פגישה מקרית עם חברה שעברה חוויה דומה, הפילה את האסימון. בעקבות השיחה איתה הבינה שטייניץ שייתכן כי היא סובלת מדיכאון בהריון, "דיכאון קדם־לידתי" בשמו האחר. "נדמה לנו שדיכאון פירושו אדם שיושב ובוכה כל היום, או חותך לעצמו את הוורידים", היא מסבירה. "האמת היא שהרבה פעמים דיכאון הוא דבר שמתגנב, ורק בשלב מאוחר יותר אתה שם לב אליו".
אם אישה בהריון תספר על תחושות כמו אלה שתיארת, מן הסתם יגידו לה "עזבי, את סתם הורמונלית, זה יעבור".
"כן, זה הורמונלי, אבל זה לא פותר כלום. כמו שפעם אמרו 'פסיכוסומטי' על כל דבר שלא ידעו להסביר. גם אפיזודה זמנית יכולה להיות חמורה מאוד, ולגרום לך לעשות דברים שתתחרטי עליהם אחר כך. הסיבה כלל לא משנה: אם אישה נקלעת למצב שבו היא חסרת אונים ומשובשת – חשוב לבדוק מה קורה פה".
ההריון שלה עלה על המסלול הנכון, אך גם לאחר לידת בתה הבכורה, נשאה שטייניץ במשך שנים מטען חורג בבטן. היא ידעה שעברה משהו קשה ואישי במיוחד, סבל מסוג שלא מדברים עליו, אך חשה צורך לספר אותו לעולם כדי לעזור לנשים אחרות. ב־2013, כשנסעה עם משפחתה לארה"ב בעקבות עבודתו של בעלה, החליטה שזו ההזדמנות להעלות את הדברים על הכתב. באמצעות גיבורת הרומאן "שיעור בפרספקטיבה", שיצא כעת לאור בהוצאת "מטר", היא מספרת על תחושותיה באותם ירחי לידה כאובים, על תגובות הסביבה ועל הדרך להיחלץ ממעגל הדיכאון.
כדי לשזור בעלילה את סיפוריהן של נשים אחרות שעברו חוויה דומה לשלה, פרסמה שטייניץ שאלונים בפורומים אינטרנטיים שעוסקים בהריון. אז היא עוד לא ידעה עד כמה שכיח הדיכאון שלפני לידה: כ־15 עד 20 אחוז מהנשים לוקות בו. "קיבלתי המון פניות", היא מספרת. "נדהמתי כשראיתי כמה נשים עוברות את זה. הן סיפרו למשל: 'לא אובחנתי, ואני לא יודעת אם זה נקרא דיכאון. אני פשוט מקיאה כל הזמן, ואני גם בוכה כבר שלושה חודשים ברציפות'. חלקן הודו שלא סיפרו לאף אחד, כי הן פחדו, זה נראה להן לא לגיטימי. הן לא רצו להיות מתויגות כיללניות.
"בעיניי, המפתח לכול הוא השיתוף, כי לאנשים הקרובים יש השפעה מכרעת. כיום רבים מבני הזוג רוצים להיות מעורבים בכל תהליך ההריון, אך חלק מהמשמעות של דיכאון זה חוסר היכולת להגיד 'אני צריכה עזרה'. בעוד הנושא של דיכאון אחרי לידה כבר נמצא בתודעה, דיכאון בזמן ההריון הוא תופעה הרבה פחות מוכרת ומדוברת. רופאת נשים שאיתה שוחחתי לאחרונה אמרה לי: 'שמעתי שזה קיים, אבל באף אחד מהכנסים שבהם השתתפתי לא דיברו על זה'. אז כן, מותר לחוות הריון כפצצה, אבל עדיף שהיא לא תתפוצץ בתוכך, אלא בחוץ, במקום בטוח. כשאנחנו שומרות בבטן, תרתי משמע, הכול יוצא מפרופורציות, וזה דבר שניתן למנוע. אני חושבת שהריון ולידה זה משבר, זה סוף, וזו גם התחלה".
החדר והחושך
"מה אם לא אוהב את ילדי? הרי אין פתק החלפה. אין חרטות. זה מעכשיו ולתמיד, לכל החיים. בכל רגע ורגע, עד המוות! התובנה הזאת מטלטלת ומבהילה אותי עד שורשי שערותיי. עכשיו, ברגע זה ממש, בתוכי, הקלט־פלט משריש שורשים, מעמיק יסודות, משתכפל ומשתדרג. איזה בלגן אצלי בפנים. איפה לעזאזל הכפתור של 'אתחול מחדש'?! או פקודת עצור, או המתן. רגע! אני עדיין לא מוכנה!!! יבבת ייאוש הולכת וגואה בתוכי"
(מתוך הספר)
שטייניץ (57), אדריכלית ומעצבת פנים במקצועה, מתגוררת ביישוב פסטורלי סמוך לירושלים. היא נשואה לנעם ניסן, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית, והם הורים לשלוש בנות, ששתיים מהן משרתות כיום בצה"ל. כשנכנסים לבית המשפחה, תופס מיד את העין פסנתר שחור ענק, שעל הקיר לידו תלויה גיטרה. גם מהצבעים הסובבים אי אפשר להתעלם: הדלת אדומה, ועל כַּן ציור בסלון ניצבת יצירה שלה, בלתי גמורה אך מלאת גוונים. "אחד הדברים שאני מתארת בספר זה אובדן הצבעים. בשבילי, כמו שאת רואה, צבע הוא דבר חשוב מאוד, זה ממש התבלין של החיים. כשהייתי בדיכאון, הכול נהיה אפור. בשלב מאוחר של הספר אני מראה שברגע שאלמה מתחילה לצאת מהדיכאון, הצבעים חוזרים".
מגיל צעיר היא כתבה וציירה. אמה, שעלתה ארצה מפולין, הייתה מורה לספרות, והאב, יליד גרמניה, עבד בארץ כמהנדס. ביתם, ששכן ביישוב רמות־השבים שבדרום השרון, היה עמוס ספרים. "גרנו במקום שהיה אז קצה העולם", היא מתארת. "היו שם חולות ופרדסי תפוזים. כיום צומחות שם וילות".
אחיה הבכור הוא יובל שטייניץ, שר האנרגיה בממשלה היוצאת. היא זוכרת שכבר מגיל צעיר גילה האח נטייה לפוליטיקה, והקים עם חבריו תנועה חברתית של נוער למען נוער. הוא החל בצד השמאלי של המפה, כפעיל בתנועת "שלום עכשיו", ובפברואר 1983 השתתף בהפגנה המפורסמת שקראה לפטר את שר הביטחון אריאל שרון בעקבות הטבח בסברה ושתילה. יונה אברושמי, תושב ירושלים, השליך לעבר המפגינים רימון רסס, ומהפיצוץ נהרג אמיל גרינצווייג ונפצעו תשעה אחרים, בהם גם יובל שטייניץ. "אני זוכרת שהתקשרו והודיעו לנו שהוא בבית החולים", מספרת אחותו. "אני הייתי באזור, ומיד הגעתי. הוא היה המום ומזועזע מהאלימות, מהתוקפנות ומהשנאה".
כשאני שואלת את מיכל על המהפך התודעתי שעבר אחיה באמצע שנות התשעים, היא אומרת: "אני חושבת שבעולם כזה, ובמיוחד במדינה שלנו, שבה הדברים משתנים כל הזמן, אתה יכול לגדול על דעה מסוימת ואז לגלות שזה לא תמיד נכון. כולנו מגיבים על מציאות משתנה. בכל אופן, כמשפחה היינו מעדיפים שהוא יישאר באקדמיה, כי לקבל את הריקושטים, לקרוא טוקבקים וכתבות ולהיתקל בהפגנות מול הבית שלו – זה לא נעים".
אנשים מנסים להעביר אליו מסרים באמצעותך?
"קרה שהתלוננו באוזניי על דברים שהוא עשה, ורצו לדעת מה אני חושבת. אבל אני אדם פרטי, לא מעורבת בפוליטיקה ולא נכנסת למקומות האלו. אני גם לא קוראת טוקבקים; בעיניי הם מייצגים את הכותב בלבד, כמי שרוצה להעלות התבטאות מרושעת. בשבילי יובל הוא אח נפלא, ואני מעריצה את הנכונות שלו לעזוב מקום חמים ונוח כמו האקדמיה וללכת לעשות. כולם יושבים ומקטרים, אומרים מה צריך לשנות, אך בפועל אין לנו מושג כל עוד אנחנו לא נמצאים במקום שבו הדברים קורים. אני יודעת שיובל באמת ובתמים בא כדי לשפר ולהזיז דברים".
הוא נחשב לאחד השרים הכי מקורבים לנתניהו. יצא לך להכיר את ראש הממשלה?
"אני לא מכירה אף אחד, לא ראיתי אף פוליטיקאי אצלו בבית באף אירוע".
איזה תפקיד לדעתך הוא יקבל בממשלה הקרובה?
"אני מקווה שהוא יקבל את מה שהוא רוצה. אני יודעת מה זה, אבל לא אגיד לך", היא מחייכת.
השר שטייניץ גם היה מהראשונים שקיבלו את ספרה לקריאה. בתמונה שהעלה לפייסבוק הוא נראה קורא את הספר במליאה. "ניצלתי את השעות הארוכות בדיון הלילי בכנסת על מנת לקבל שיעור בפרספקטיבה", כתב, וסיפר מעט על עלילת הספר ועל תופעת הדיכאון הקדם־לידתי. "בזמן שהספר נכתב, יובל היה שר האוצר", מספרת אחותו. "הוא אמנם איש ספר, אבל באותה תקופה לא היה לו זמן לקריאת ספרים, ובכלל בקושי ראינו אותו. אחרי שקרא, הוא אמר שבאמת לא היה לו מושג שזה מה שעבר עליי".
למרות הנושא הקודר שבו הוא עוסק, הספר אינו "כבד" אלא כתוב בשנינות ובהומור עצמי. אפשר לראות בו חוליה נוספת בשרשרת ספרים מהשנים האחרונות שלא מתייחסים אל המסע להורות כאינסטינקטיבי או מובן מאליו, אלא מתבוננים באומץ גם בצדדים הפחות פוטוגניים שלו. ופוטוגניות היא בהחלט נושא שמעסיק את אלמה, גיבורת הספר, צלמת במקצועה. הפרספקטיבה שהיא מקבלת על ההריון מתכתבת עם הפרספקטיבה בעבודות הצילום, הבחירה במה להתמקד ומה יישאר ברקע. "את חדר החושך שבסטודיו החלפתי זה מכבר בחדר החושך הפרטי, ערש הדווי שלי, בור ההאפלה", היא מתארת. בכך לא תמו משחקי הפרספקטיבה, שאליהם מכוון שמו של הספר: יש בו נקודות מבט מתחלפות של גבר ושל אישה, של מי שסובלת מדיכאון ושל מי שניצחה אותו, וגם המבט הבוגר של שטייניץ עצמה. "מרחק השנים עשה את שלו, ואני חושבת שבאמת הייתי צריכה הרבה מרחק, כי זה מה שאפשר לי לכתוב. אילו ניסיתי לעשות זאת מוקדם יותר, ייתכן שהיה לי הרבה יותר קשה", היא אומרת.
מקום מרכזי בספר ניתן למחשבותיו ותגובותיו של טמיר, בעלה של אלמה, שאינו מבין מדוע אשתו אינה מאושרת מהסטטוס החדש. כשהיא לא הולכת לבדיקות כנדרש, הוא מנסה לשחק את תפקיד המבוגר האחראי ולנהל לה את סדר היום, אך היא רק שוקעת בעצמה עוד יותר, מבקשת להתנער מהלחץ הנוסף שהוא מערים עליה. "איפה האישה שאותה בחרתי מכל הנשים בעולם כדי לייסד איתה את השושלת המפוארת שלנו?", שואל את עצמו טמיר. "אני מביט בה ותוהה, מי זאת בכלל? כאילו החליפו אותה בסתר, אותם פנים – אבל האישיות שונה לגמרי. כמו בסרטי מדע בדיוני".
כדי שלרעייתו לא יחסר מידע חלילה, מעניק לה טמיר ספר הדרכה על הריון. קטעים מהספר הזה מופיעים בסיום כל פרק של "שיעור בפרספקטיבה", גם כדי להראות את הפער בין המצופה מהאם־לעתיד לבין תחושותיה, וגם כדי להמחיש את תקתוק השעון של הרחם, שהולך ומעלה את מפלס הלחץ. "את התגובות הכי חמות לספר קיבלתי מגברים", אומרת שטייניץ. "אב לשלושה ילדים סיפר לי שהוא אף פעם לא באמת הבין מה עובר על אשתו, ועכשיו הוא קרא את הספר ובכה. אם נשים לא יכולות לדבר ולשתף את בן הזוג, אז הנה דרך עבורן להביע מה הן מרגישות. גם בעלי אמר לי אחרי הקריאה: 'את יודעת, עד היום לא הבנתי מה בדיוק היה שם'.
"הבאת ילדים לעולם היא לכאורה פסגת הזוגיות, אבל ההריון הוא חוויה די בודדה. זה משהו שקורה אצלך ואף אחד לא יכול לראות. גם אם הגבר בא איתך לבדיקת האולטרה־סאונד, למעשה הוא ממודר לחלוטין. גדל לך משהו בבטן, זו מין זוגיות חדשה שלך עם איזשהו תינוק שנמצא שם, תוך הדרה של הגבר. אני חושבת שהעיבור הוא זרע של קרע בהרבה מקרים. לא סתם בטבע רוב הזכרים נעלמים; אין להם תפקיד יותר. אפשר לקוות שאצל בני אדם זה לא כך".
ילדים של העם
כשבנתה את סיפורי הרקע של אלמה וטמיר, הקפידה שטייניץ לצייר אותם כאנשים מוצלחים ומצליחים, הנמצאים בשיא חייהם. "היה לי חשוב להראות שדיכאון בהריון הוא משהו שיכול לקרות לאישה נורמטיבית, בוגרת ומשכילה", היא אומרת. "לא רציתי שיקראו ויגידו 'טוב, היא נכנסה להריון בגיל עשרים, אז זה הסתבך', או 'הגיוני שזה יקרה לאישה מובטלת וחסרת כיוון'. גם מישהי נטולת קשיים אובייקטיביים יכולה למצוא את עצמה בדיכאון במהלך היריון".
עבודה מסודרת היא משהו שיכול לאפשר מפלט מהמחשבות המטרידות, ולו לרגע?
"באופן כללי, עבודה ותחביבים הם חשובים מאוד לאישה במצב כזה, כי הם מאפשרים לברוח מהמטחנה הבלתי פוסקת בראש שלך. אבל לי זה לא עזר, כשבמשך שבועות שלמים רק שכבתי במיטה. אחד הדברים הכי קשים הוא רגש האשם. בנוסף לדיכאון עצמו, את מתחילה לחוש אשמה כי לכאורה אין לך שום סיבה להיות בדיכאון, וזה מכפיל את ההרגשה הרעה. האשמה הולכת יד ביד עם האמהות, לא עוזבת אף פעם".
גם מחשבות קודרות על העתיד המצפה לה אינן מרפות לרגע מגיבורת הספר. כאישה שניהלה חיים תוססים, עצמאיים וספונטניים, כעת היא חשה שנגזר עליה להיכלא בבית לתמיד. את התחושה הזו היא מבטאת בהנגדה אכזרית בין "הלשעברית", דמותה־שלה לפני שנכנסה להריון, לבין הדמות שאליה תיכנס: קורבן ועבד נרצע של האמהוּת, ללא אפשרות חנינה. "אני יכולה לראות בדמיוני את המטמורפוזה במלואה", מתארת שטייניץ־אלמה בספר. "מבחורה חטובה וטובת מראה, שזופת שמש וארוכת מחלפות, אני הופכת בכל יום לרופסת, חיוורת ודלילת שיער. אישה דהויה. אפורה. נטולת נעורים. דאוגת ילדים. מולי נפרשת ההיסטוריה העתידית שלי שאורבת מעבר לפינה: אמא, עקרת בית עמלנית, טרוטת עיניים, מוזנחת, מחליפת חיתולים, מנקה, מסדרת, מכבסת, מבשלת, קונה, מסיעה, מתרוצצת, מזיעה, דליות ברגליים וכתמי פיגמנטציה על העור, מחוקה בתוך סוודר מהוה ופנטופלאך. ועייפה… עייפה כרונית… אני רואה אותן סביבי מכל עבר – הלשעבריות. הן יוצאות לחופשת לידה ולא שבות ממנה לעולם. לא לקריירה, ובעיקר לא אל עצמן".
"חשוב שיבינו שהריון זו המהפכה הגדולה ביותר בחיים של אישה", אומרת שטייניץ. "לנשים כיום יש עצמאות כלכלית, יש אפשרויות לימודים וקריירה, אבל האמהות לוקחת ממך חלק גדול מהחופש הזה, מהזמן שלך, מהאנרגיות, מהשותפות בשוק העבודה. עכשיו את בעירבון מוגבל. גם אם תחזרי לקריירה, אף פעם לא תהיי שם במאת האחוזים, כי יש ילד שמחכה לך בארבע בגן".
בשנים האחרונות אפשר לשמוע לא מעט נשים, כולל מפורסמות, שמספרות בגילוי לב כי סבלו מדיכאון אחרי לידה. דיכאון בהריון, לעומת זאת, הוא תופעה שלא מדברים עליה. איך את מסבירה את זה?
"דיכאון אחרי לידה מתרחש כשהצאצא כבר קיים; את עשית את שלך, וכעת ברור שצריך לעזור לך לגדל אותו. לעומת זאת, אם ידברו יותר מדי על דיכאון שלפני לידה, אולי יהיו נשים שיחששו להיכנס להריון. לכן הפטריארכיה וההיסטוריה גוזרות שעדיף לא לדבר על הנושא. באמצעות הילודה מצפים מאיתנו גם לפצות על כל המשפחות שלנו ש'הלכו בשואה', ולחזק את העם. אין למערכת בארץ רצון להחצין קשיים, כי השאיפה היא שנשים יהרו ויביאו ילדים לעולם, והילדים הם לא רק שלך אלא של החברה. אני לא מרגישה שליחה של הצורך הציבורי הזה. הבאתי לעולם ילדים כי רציתי אותם בשביל עצמי.
"באופן כללי, נשים בחברה שלנו נתפסות כרכות, רגשניות, בוכות מכל דבר. בהתאם לכך חושבים שאם אישה בוכה – לא בהכרח צריך להתייחס לזה. אני חושבת שקמפיין 'מי טו' הוא אחד הדברים הכי נהדרים שקרו בשנים האחרונות, כי מעבר להתעסקות בהטרדות מיניות, זה נתן פתח להשמעת קולות של נשים".
היחס האדיש לבכי הנשי בא לידי ביטוי גם כשגיבורת הספר מתפרקת מול רופא הנשים שלה. במקום להציע לה חמלה הוא מתמקד בבדיקה הפיזיולוגית וממשיך לתקתק במחשב, אטום לחלוטין לייסוריה. "כשהייתי ילדה, רופא המשפחה שלנו היה אדם שגר במושב, הכיר את ההיסטוריה הרפואית של כולם, וידע לאבחן כל שינוי במצבך", אומרת שטייניץ. "אצל רופא הנשים שטיפל בי בזמן ההריון, זה היה אחרת לגמרי. האדישות שמתוארת בספר היא דבר שחוויתי על בשרי. את הרופא הזה אני מוכנה להרוג גם היום. הוא הסתכל עליי קצת בתיעוב, ולא הבין מה אני בוכה לו שם. המסר היה שהוא מטפל רק ברחם, בלי שום אמפתיה כלפיי. לו רק הביע חמלה, לו רק אמר משהו כמו 'אני רואה הרבה נשים במצבך, זה דבר שקורה, אפשר לטפל בזה ואחר כך הכול יהיה בסדר' – כל התמונה הייתה משתנה.
"המערכת הרפואית כיום מטפלת בגוף ולא בנפש. היא מאוד לא הוליסטית, כל אחד בודק רק את מה שקשור לתחום התמחותו. והאבסורד הוא שמרבית רופאי הנשים הם גברים. איך הם בכלל יכולים להבין מה עובר על האישה בזמן ההריון?"
השכנה הפתיעה
כמו שטייניץ גם אלמה מצליחה לתת שם לסבלה בעקבות שיחה אקראית עם חברה שחוותה דיכאון בהריון. מכאן נפתח השער להתאוששות, וגם צומח, בשעה טובה, הדיאלוג עם בן הזוג. הדרך כלפי מעלה עוברת בין השאר באפיזודה קצרה אצל פסיכולוג; שטייניץ עצמה התנסתה בפגישה עם איש מקצוע, אך מה שחילץ אותה ממצבה היה שיתוף הקרובים לה וקבלת תמיכתם. "ברגע שהיא מדברת, היא מתמללת את עצמה, ואז מתחילה לצאת מזה. אחרי שהיא מצליחה לספר לבן הזוג מה עבר עליה, היא מרגישה כאילו ירד ממנה הר", אומרת שטייניץ על אלמה, ואולי גם על עצמה.
ואיך עברה הלידה?
"אליה כבר הגעתי במצב נפשי טוב. מבחינות מסוימות אני ממש מודה על כך שהתמודדתי עם דיכאון לפני לידה ולא אחריה, כי אז זה ודאי משפיע הרבה יותר על התינוק. כל כך שמחתי כשבתי נולדה. הרבה נשים מספרות שלקח להן זמן להיקשר לתינוק, ואצלי זה בכלל לא היה כך. בהמשך חיכיתי שלוש שנים עד שנכנסתי שוב להריון, אולי בגלל מה שקרה לי, אבל לא חששתי מההריון עצמו".
בימים אלה היא שוקדת על תרגום הספר לאנגלית, ומקווה שאישה אחת מסוימת תקרא אותו: "כשסיפרתי לשכנה שלנו בארה"ב במה עוסק הספר שאני כותבת, היא פרצה בבכי. גם לה היו שלוש בנות, והיא סיפרה שבזמן ההריון השלישי תקף אותה דיכאון, והיא מעולם לא יצאה ממנו. ממש הופתעתי, כי היא תמיד הייתה שמחה ומלאת חיים".
מאז פרסום הספר, היא אומרת, מגיעות אליה תגובות רבות שחושפות את ההשלכות הקשות שיכולות להיות לדיכאון בהריון. "פנתה אליי אישה מבוגרת וסיפרה שהבת שלה הייתה בדיכאון ורצתה לעשות הפלה. האמא הזאת החזיקה אותה, הלכה אליה יום־יום עד הלידה, ובסוף הכול עבר בשלום ויש לה כבר ילדים נוספים. יש גם תגובות שמעציבות אותי מאוד, ומצד שני מחזקות את תחושת השליחות שטמונה בספר".
מימוש השליחות הזו היה כרוך בחשיפה עצמית לא פשוטה: קמת והודית שעברה עלייך תקופה של חוסר יציבות נפשית. המחיר האישי לא כבד מדי?
"אני לא מרגישה פגומה. תהיתי בהתחלה אם יהיה לי קשה, וגיליתי שלא".
כאם לשלוש בנות, את חוששת שגם הן יסבלו מתופעה כזו?
"הספר מסתובב בבית, הקראתי להן קטעים ממנו, אבל הן עוד לא קראו אותו במלואו. אני מניחה שהן יגיעו אליו באיזשהו שלב, ולכן גם אם יקרה להן דבר דומה, הן לפחות ידעו במה מדובר. הספר הזה הוא גם בשבילן, והן יודעות שאני תמיד נמצאת שם כדי לתמוך בהן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
