לממשל האמריקני יש בעיה. הוא סבור שאת הבעיות האזוריות אפשר לקדם לקראת פתרון יעיל בעזרת הסתכלות כלכלית נכונה. כמה הזדמנויות עסקיות מרשימות, הרבה מאוד כסף שלא הוא ישפוך כאן, ונהיה במקום אחר מבחינה מדינית. אולי.
אבל אנשי הרשות הפלסטינית המסואבת, מממנת הטרור, מסרבים בתוקף לשתף פעולה. הם לא רוצים לשמוע דבר ממי שקיצץ באופן חד את סיוע המיליונים שלהם, העביר את שגרירותו לירושלים, הכיר בה כבירת ישראל וברמת הגולן כשטח ישראלי, ובמקביל סגר את הנציגות הפלסטינית בוושינגטון. אל הסדנה הכלכלית שארה"ב זימנה בבחריין בעוד חודש, צעד ראשון בתוכנית השלום, הם לא מתכוונים להתקרב. מצידם, או שיהיו דיונים מדיניים ממש, או שאין בשביל מה להיפגש. האמריקנים, כך נראה, גם לא באמת מנסים לשכנע שיבואו.
עד כאן הכול ידוע ומוכר. אבל אל המבוך הקיים נכנסים ארגונים, לעיתים זעירי ממדים, שהעת הנוכחית מתגלה כשעתם הגדולה בתור מנגנון עוקף־רשות. כזו היא, למשל, לשכת המסחר יו"ש – עמותה על בסיס התנדבותי, שבמבט ראשון קצת קשה לעכל את הרציונל שלה. בראשה עומדים שניים: אבי צימרמן מאריאל ואשרף ג'עברי מחברון. "לפי ההדלפות, התוכנית האמריקנית כוללת תמריצים כלכליים לפלסטינים, ואנחנו כארגון נמצאים פה בפוזיציה מעניינת", אומר צימרמן. "הרשות הפלסטינית לא יכולה לקבל כסף, והוא גם נשאר אצלה ולא עובר הלאה. ואנחנו עמותה ישראלית, שדואגת באמת ובתמים לכל האוכלוסיות במרחב הגיאוגרפי של יהודה ושומרון. אנחנו כרגע בונים מערכות שיאפשרו מיזמים עסקיים משותפים למתיישבים ופלסטינים. אז הלשכה היא אמנם לא הכתובת היחידה, אבל היא בהחלט אחת הכתובות". אולי דרך הלשכה, הוא טוען, יכולים האמריקנים להוציא את תוכניתם לפועל ולהביא תמריצים כלכליים ישירות אל הפלסטינים, מאחורי גבה הסרבני של הרש"פ.
צימרמן, בן 42, נשוי ואב לארבעה, הוא יליד ארה"ב. בגיל 18 עלה ארצה, למד בישיבת ההסדר הר־עציון ושירת בצבא. ראש העיר המיתולוגי של אריאל, רון נחמן, גייס אותו לתפקיד מנכ"ל קרן אריאל לפיתוח, וזו עבודתו גם היום. את לשכת המסחר יו"ש ייסד צימרמן באוקטובר 2017. "גיליתי שיש באזור קהילה לא מגובשת, והיא קהילת בעלי העסקים. לקחתי על עצמי להקים משהו לטובתם. פנינו לשר הכלכלה אלי כהן, ששלח אותנו לאיגוד לשכות המסחר, ושם סייעו לנו".
איך הלשכה שלך עוזרת לעסקים?
"הדבר הכי חשוב, שהתחלנו בשנה הראשונה, היה מיפוי. לא רק מיפוי העסקים, אלא איפה כשלי השוק, והיכן אנחנו יכולים להביא ערך מוסף. אין צורך שניתן שירותים שכבר ניתנים לעסקים קטנים בסוכנויות מעו"ף (הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים של משרד הכלכלה, הכ"ח), או במרכזי היזמות שצומחים ביהודה ושומרון. בדי־אן־איי של העמותה שלנו חשוב לנו מאוד להבין שיהודה ושומרון הם אזור גיאוגרפי, ומבחינתנו לא אזור פוליטי. הפוליטיקה – אנחנו פשוט לא שם".
קל לומר, אבל אפשר גם ליישם? הרי חוקי הרשות הפלסטינית מטילים עונשי מאסר וקנסות על מי שמעורב בסחר עם יישובי יו"ש.
"אין ספק שיש מורכבות, אבל הראייה הכלכלית גורסת שאנחנו צריכים לעבוד עם כל האוכלוסיות. כלכלה לא יכולה להיות מגזרית. מבחינתנו הפלסטיני הוא שכן שיש לו בית עסק, בדיוק כמו הישראלי. הרשות הפלסטינית מתירה מסחר בין רמאללה לתל־אביב, זה בסדר מבחינתה. בין שכנים מאריאל וסלפית אסור. 90 אחוזים מתושבי סלפית עובדים אצל ישראלים, וגם זה בעצם בניגוד לחוק שלהם".
90 אחוז?
"כן, באזורי תעשייה כמו ברקן ואריאל".
הכלכלה מדברת
ג'עברי, שותפו הפלסטיני של צימרמן לייסוד הלשכה, הוא בן 45, נשוי ואב לשישה. בשלב זה הוא איש העסקים הפלסטיני היחיד שאישר את השתתפותו, לפי הזמנת האמריקנים, בסדנה הכלכלית בבחריין. הוא איתן בדעתו שיהיו מי שיצטרפו אליו. "שמעתי את ההצהרה של סאיב עריקאת שקרא להחרים את הוועידה", אומר לנו ג'עברי. "ברשות אומרים שיפתחו את הכלכלה הפלסטינית בלי עזרה מאמריקה. אם ככה, מה בדיוק עשיתם ב־25 השנים האחרונות? הכול שטויות. בקרוב יגיע הזמן לבוא חשבון, איך הם גנבו את הכסף לעם הפלסטיני. נפרסם כל מה שיש לנו עליהם בבתי משפט פלסטיניים, וגם באיחוד האירופי. יש לנו תיקים מסודרים עליהם. אני לא מפחד כי אני לא מושחת. לא גנבתי כלום. ולדעתי גם לא אהיה הפלסטיני היחיד שיגיע לבחריין. יהיו עוד, לא אהיה קול בודד".
אף שמהבית הלבן נמסר במפורש כי הסדנה הכלכלית בבחריין היא צעד ראשון בתוכנית השלום, ג'עברי טוען שאין זה כך. "אני משוכנע שזה לא חלק מהתוכנית. כך נמסר לי ממלך בחריין ואני סומך עליו. מדובר באירוע כלכלי. אם זה היה אירוע פוליטי, לא הייתי נוסע". בינתיים קיבלה לשכת המסחר יו"ש הזמנה אחת, המיועדת לג'עברי. צימרמן טרם הוזמן, ולדבריו הוא לא מכיר ישראלים שהוזמנו. אם הלשכה תקבל הזמנות נוספות, אומר צימרמן, הוא יעדיף שאנשי עסקים פלסטינים ייסעו ולא הוא.
ג'עברי הוא אמנם איש עסקים, אבל בתחילת החודש ייסד מפלגה חדשה, שמתעתדת להתמודד בבחירות לרשות הפלסטינית, אם יתקיימו אי פעם. בניגוד לאנשי הרשות השולטים בשטח מאז הסכמי אוסלו, הוא לא מסתיר את רצונו להתחבר למדינת ישראל. כמעט בכל יוזמה מתנחלית־פלסטינית, שמו של ג'עברי בולט כיחיד כמעט שלא חושש להתבטא על כך בפומבי. בשבועות האחרונים זכו הוא ותומכיו לאיומים טלפוניים ופיזיים מאנשי פת"ח, כולל זימונים לחקירה, "אבל אנחנו קבוצה שממשיכה בדרך שלנו ולא מפחדת מהם. לכן גם אסע לבחריין. אנחנו קודם כול רוצים לבוא ולשמוע מה יש, מה התוכנית, ואחר כך נקבל כל מה שיעזור ויהיה טוב לעם הפלסטיני. ברשות לא רוצים אפילו לשמוע, וזו טעות".
לפני שלושה חודשים ערכה לשכת המסחר יו"ש כנס חגיגי בן יומיים במלון המלך דוד בירושלים. הקהל היה יוצא דופן. הוא הורכב מאנשי עסקים פלסטינים, מנציגים אמריקנים, ומראשי רשויות תושבי יו"ש. השגריר האמריקני דיוויד פרידמן כינה את ג'עברי, בנאומו שם, "חבר שלי".
ביום השני של הכינוס, לאחר נאומי השגריר והסנאטור ג'יימס לנקפורד מאוקלהומה, נערכה שיחת עבודה נדירה למדי. אנשי העסקים הפלסטינים וראשי היישובים ביו"ש התיישבו יחד סביב שולחן אליפטי – מול נופי חומת העיר העתיקה שנשקפו מבעד לחלונות המלון המהודר – והעלו סוגיות משותפות. השבוע חזרנו אל חננאל דורני, שישב שם בתפקידו כראש מועצת קדומים, ושאלנו אם היו גם השלכות מעשיות למפגש הנדיר למדי הנ"ל. התשובה הייתה שלא.
סאלח אבו־מיאלה, אחד מאנשי העסקים שהגיעו לכינוס, סיפר לנו שם כי בעבר היה בבעלותו מפעל שייצר נעליים צבאיות לחיילי צה"ל. הוא הודה שהופעתו הפומבית בכנס כזה הצריכה אומץ. "אני עובד ויש לי פרנסה והכול בסדר. אבל אני רואה את העם שלי, מסכנים שאין להם מה לאכול. אנחנו בחיים לא נקבל מדינה. לא צריך להוציא את היהודים מחברון. תנו לי את הכבוד, תנו לי לאכול, לחיות כמו בן אדם – וזה מספיק", אומר אבו־מיאלה. הוא אמנם מתאר מציאות של זימונים לחקירות ברשות וגביית תשלומים שאפשר לכנותם "פרוטקשן", "אבל הבעיה היום היא לא מהצד הפלסטיני. היא מהביטחון הישראלי", הוא טוען.
אחד מראשי הרשויות הישראלים בפגישה מאשר במשהו את דבריו של סאלח. "ניגשו אליי כמה וביקשו שאסדר להם אישורי עבודה, אבל בסוף אלו החלטות ביטחוניות, שאני לא באמת יכול לסייע בהן".
לפני כשבועיים נפגשנו לריאיון בלובי של בית מלון ירושלמי אחר. בפגישה נכחו צימרמן, איש העסקים חלדון חוסייני, תושב שועפאט בן 42 וחבר לשכת המסחר, והת'ר ג'ונסטון, הצלע האמריקנית בסיפור. ג'עברי לא היה יכול להגיע. לאחר הריאיון המשיכו הנוכחים לסעודת איפטאר בסיום צום הרמדאן, בביתו של ג'עברי בחברון. בין הבאים היה גם ראש מועצת שומרון יוסי דגן. "פת"ח פרסמו איום נגד האיפטאר שהיה אצלי בבית", אמר לנו ג'עברי. "הם חשבו שאני פוחד. הפוך מזה, הם הפחדנים. המושחתים האלה לא יפריעו לנו ולא יעכבו אותנו. די לכנופיה שמוציאה מהסכסוך פרנסה. אני בטוח שבסוף הם ייכנסו לכלא".
לדברי חוסייני, למעלה מ־250 אנשי עסקים פלסטינים כבר הצטרפו ללשכת המסחר או הביעו עניין ברעיון, ולצידם עוד כ־250 אנשי עסקים ישראלים. "כל החיים שלי אני איש עסקים. היום אני סוחר בדים. יש לי מחסן גדול ברמאללה, ואני מוכר לחנויות בכל המקומות – בג'נין, בשכם, ברמאללה. נפגשתי לפני כשנה עם אבי והקבוצה שלו. הכרתי אותם דרך אנשים שדיברו עליהם, ודרך הפרסומים שהם עושים. זה מתגלגל. ואז נפגשתי עם אבי, שמעתי ממנו. הבנתי את הרצון שלהם, את המטרה. התחלנו לעבוד מול אנשי עסקים פלסטיניים".
איך הם הגיבו כששמעו שיש מתנחלים בסיפור?
"יש כאלו שאין להם בעיה. אנשים מחפשים איך לחיות כמו שצריך".
כשאתה הולך לסוחר בשכם ואומר לו, יש לי מישהו מאריאל שיכול לסייע לעסק שלך, הוא אומר – בכיף?
"יש כאלו שכן ויש כאלו שמפחדים מהרשות. יש חלק לא קטן שמקבלים את זה ברצון טוב. שאין להם בעיה".
מה שניסינו כבר
"אני מניח שאת מבינה שלחלדון יש אומץ", אומר צימרמן. "רובם המכריע של המעורבים בתהליך הזה לא מוכנים להתראיין. גם לאשרף ג'עברי יש אומץ. אין ספק שהגלים הראשונים אלו אנשים עם תעוזה שמבינים שיש כאן יותר הזדמנויות מסיכונים, אבל זה בהחלט דורש אומץ".
חלדון, מהי בעצם ההזדמנות שאבי פותח בפניך?
"קודם כול להקים עסקים שבהם ערבים וישראלים יוכלו לעבוד יחד. לפתוח מפעלים, לבנות קניון. דיברנו גם על בית חולים משותף. יש הרבה אנשים שמחפשים את זה, כי המצב של הכלכלה בשטחים הוא מתחת לאפס. אנשים שם מחפשים דרך אחרת. אנחנו מדברים על העם, לא על מי שעובד עם הרשות. העם כבר ניסה את הרשות הפלסטינית, 25 שנה, והיא לא קידמה אותו בכלום. אנחנו נוסעים אחורה מבחינה כלכלית. חייבים לעשות שינוי. יש הרבה בעלי עסק שרוצים להתפתח לישראל.
"היו מפעלים טובים בשטחים, אבל ב־25 השנים האחרונות כל המפעלים האלו – בחברון, בשכם – נסגרו. כי אין שווקים, וכי התחילו לייבא סחורה שהיא, סליחה, זבל מסין וממקומות כאלו. בעלי המפעלים סגרו את המפעלים כי אין להם למי למכור. היו מוכרים לישראל, והפסיקו לאשר להם. ברשות לא עזרו למפעלים להתקדם. לא נתנו להם הזדמנויות. את הכסף שראשי הרשות קיבלו מכל העולם הם לא השקיעו במדינה. המטרה שלנו היא להחזיר את המפעלים האלה, לפתוח אותם מחדש, להשיג להם עזרה במימון מבחוץ. לתת להם אפשרויות לצמוח. אם אנחנו פותחים את השוק הפלסטיני לישראל וגם ההפך, במקום שנקנה ונמכור בחו"ל, הכסף ישאר בתוך הארץ והכלכלה של כולם תהיה יותר טובה".
צימרמן חוזר רגע לימיה הראשונים של הלשכה, ולעבודת המיפוי שערך. "עשינו תחילה סיבוב בעוגני תעשייה ועוגני צמיחה – באזורי התעשייה, אצל ראשי רשויות, בחברות לפיתוח, בחברות כלכליות – כדי לשמוע על התוכניות שלהם. אבל זה גם לדבר עם בעלי עסקים, ישראלים ופלסטינים. היה חשוב לנו להביא נציגות גם מהמגזר החרדי, כי שליש מהאוכלוסייה הישראלית ביו"ש היא חרדית. שם אני מודה שזה עדיין לא מתפתח. יש שם הרבה אתגרים".
אתה מגיע לבעל עסק ביו"ש, ומה אתה אומר לו?
"קודם כול אני שואל אותו מה הצרכים שלו. היום אני עוד לא יודע לתת את השירות היומיומי של ליווי עסקי. אני כרגע מפנה למעו"ף, או למט"י (מרכזים לטיפוח יזמות עסקית שקדמו לסניפי מעו"ף, הכ"ח), שעדיין פעיל באזורים מסוימים. היינו רוצים לתכלל את השירותים האלו, אבל אנחנו עדיין לא שם. מה שיש לנו לתת הוא ראייה אסטרטגית, אנחנו כרגע מנסים לקדם תוכניות רוחב ביהודה שומרון – תוכניות ממשלתיות, עסקיות ופילנתרופיות. אנחנו ממפים את ההזדמנויות, כדי שנוכל לשדך בין משקיע לבעל עסק. אחת ההזדמנויות, למשל, היא תיירות".
איזה סדר גודל של עסקים מעניין אותך? כל מי שמייצר סבונים טבעיים במחסן בחצר?
"עקרונית אנחנו לוקחים הכול, אבל מעשית, יש לנו חורים בכיסים. כולנו מתנדבים, אין לי צוות. אם אני מביא משקיע בתחום התיירות, אז כל גודל עסק יכול לבוא בחשבון. מבחינה פילנתרופית אני לא מקושש נדבות, לא מחפש מימון לפרויקטים. אני רוצה לתמרץ. לספק הלוואות ללא ריבית או מענקים לעסקים החל מ־50 אלף שקל ומעלה. כלומר, גם לבית עסק קטן ובינוני. אני מקווה מאוד שעד סוף 2019 יהיה לנו אתר אינטרנט מסודר למיקרו־פיננסינג, הלוואות ומענקים לעסקים קטנים ובינוניים, ישראליים ופלסטיניים".
והכסף להלוואות הללו מגיע מארה"ב?
"לאו דווקא. יש גם כסף מקומי. אבל בהחלט, שיתוף הפעולה אצלנו בין ישראלים לפלסטינים מסקרן מאוד גורמים בארה"ב, ואנחנו מאוד אופטימיים בנוגע לקבלת סיוע. אנחנו נותנים גם קצת סיוע בפיתוח עסקי, בעיקר לפלסטינים. כי לעסק הישראלי יש עוד מקומות שיכולים לתת לו שירות כזה. מדינת ישראל מממנת לו ייעוץ דרך מעו"ף. הרשות הפלסטינית לא עושה את זה. אם פלסטיני רוצה לקדם עסק, הוא צריך הרבה כסף בכיסים והרבה מאוד קשרים. פה יש לנו הזדמנות. והזרוע הפלסטינית של הארגון מתחילה להתארגן בצורה מופלאה. מאז הכנס לפני שלושה חודשים יש תנופה חזקה".
למי באמת אכפת
במהלך עבודתו באריאל הכיר צימרמן את הת'ר ג'ונסטון, העומדת בראש אגודת הידידות ישראל־ארה"ב (USEIA) שייסדה לפני תשע שנים. "עם הארגון הקטן שלה היא הצליחה לחולל שינוי גדול. היא רצתה להביא נבחרי ציבור לביקור באריאל, אך מדיניות ארה"ב הייתה לא לאפשר להם להגיע מעבר לקו הירוק. בעזרת לחץ פוליטי, הארגון הקטן שלה הצליח לשנות זאת, ולאפשר לנבחרים אמריקנים לבקר משני צדי הקו".
באנגלית במבטא דרומי מסבירה ג'ונסטון שלשכת המסחר "אכן קורצת לנבחרי הציבור בארה"ב, כי זו תנועה עממית. היא מגיעה מהאנשים, מלמטה, והם רוצים לעזור לאנשים. הרשות יכולה לייצג איזה כוח קיצוני שהיא רוצה, אבל האנשים למטה רוצים חינוך טוב יותר לילדיהם, רוצים שחלומותיהם יתגשמו. אנשים כמו חלדון ואשרף הם בעיניי עושי קסמים. הם שוכבים בשוחות כרגע. לוקחים את כל הסיכון הממשי על עצמם, כדי להביא עתיד חדש למשפחותיהם ולבני עמם. ועסקים מקדימים הכול. הם באים לפני דת ולפני זהות אתנית. אז במובן אמיתי, עסקים הם הדרך למצוא את המחבר".
לא תמיד. סנאטור לנקפורד, שהתארח בכנס שקיימתם בירושלים, סיפר שם על אביו שהקפיד לא לרכוש תוצרת גרמנית. אמר שהוא ורעייתו כבר נוהגים במכוניות גרמניות, כי מה שחשוב הוא נוחות החיים כעת, ולא משקעי העבר. זה לא ממש משקף את המציאות כאן.
צימרמן: "אנסה להסביר. קבוצות דיון בין יהודים לערבים הן דבר נהדר, אבל התוצאות שלהן לא מדידות. לעומת זאת, ביחסים עסקיים אפשר למדוד באופן כמותי אם הדברים מתקדמים. עסקים הם מנוף לדברים שמחברים בין אנשים. הם לא הכול, זה לא הולך לחסל את הטרור. יש טרור גם בארה"ב ואי אפשר למנוע אותו באמצעות עסקים, אבל אני מאמין שאפשר לצמצם אותו".
וזו יוזמה שלכאורה מצופה שתגיע מהשמאל.
"אנחנו לא מגדירים את עצמנו ימין או שמאל, אבל זה בדיוק ההבדל בין תיאוריה למציאות. התיאוריה של מה שמכונה שמאל היא מדיניות של הפרדה. בניית חומות. הם אמנם לא רוצים חומה בין ארה"ב למקסיקו, אבל שואפים לבנות חומה ביני ובין משפחתי בצד השני של הקו הירוק, בין חלדון ובין משפחתו.
"זה ברור שלא כל אחד ביו"ש אוהב את מה שאנחנו עושים, ולא כל אזור תעשייה ביו"ש יסכים להכניס לתחומו עסקים בבעלות פלסטינית. בעיניי, השינוי בקהילות הישראליות צריך להיות רוחבי. צריכה להיות החלטה: האם אנחנו רואים את הפלסטינים כשכנים או כיריבים. יש מי שאומר, 'ודאי, אני שוטף את האוטו אצל השכנים הפלסטינים', אבל לא באמת רוצה איתם קשר יותר מזה. זו לא שכנות. בעיניי הפלסטינים הם שכנים בגובה העיניים.
"אני חושב שאנחנו צריכים לחלוק הזדמנויות. אני עליתי לארץ בתודעה שאני רוצה לתקוע יתד. שזו הארץ שלי. לפני שהתחלתי לעבוד עם רון נחמן ז"ל, לא הבנתי את העניין של קשר עם נוצרים כמו הת'ר. חקרתי את הקשר הזה לפני שהסכמתי לעבוד איתו. מכוח זה הפנמתי את העניין שהארץ הזו, בעיניי, היא לא שלנו במובן של בעלות אלא במובן של אחריות. צריך לשרת את המקום הזה. והיות שאני משרת אותו, צריך שהוא יהיה מקום של ברכה לכולם, לא רק לי ולמשפחה שלי.
"לכן טבעי שהראייה הכלכלית שלי תשתלב עם ראייה חברתית. אני לא רק רוצה לפתח עסקים שיעסיקו פלסטינים, אני רוצה לפתח את העסקים הפלסטיניים. אני רוצה לראות עסקים בבעלות פלסטינית שישראלים מועסקים בהם. למשל, בעטרות נמצא עכשיו הקניון החדש המשותף של רמי לוי, וזה מצליח, עם כל ההתנגדות שהייתה מצד הרשות הפלסטינית ואחרים. רמי לוי יותר ויותר מתחבר אלינו. בתחום המסחר, הדגם שלו הוא יוצא דופן".
כשג'ונסטון, שנמצאת בקשר הדוק עם השגריר פרידמן, נשאלת לגבי תוכנית השלום האמריקנית הממשמשת ובאה, היא עונה בזהירות שאין תגובה. "אין לי הערות טובות לומר עליה. אבל אני חושבת שלממשל הנוכחי אכפת מאוד מהעם הפלסטיני וגם מישראל. והוא מאוד רוצה ששניהם ישגשגו. אני אישית לא כל כך אוהבת את תוכנית השלום".
חלדון, עד כמה חשוב לפלסטינים שתהיה מדינה פלסטינית?
"זה לא חשוב לרובם. הם רוצים מדינה אחת".
ראש מועצת אפרת עודד רביבי, המחזיק בתיק יחסי החוץ של מועצת יש"ע, מוריד את הסיפור כולו אל קרקע המציאות. "זו יוזמה מבורכת וכיוון חשיבה נכון ומעניין, ואין ספק שזה גם מתאים לכיוון האמריקני הנוכחי. בעבר אנשי הקונסוליה לא דיברו בכלל עם מתנחלים, והיום הם יוזמים את הפגישות. אבל אנשי העסקים המרכזיים ברשות הפלסטינית לא יהיו שותפים. ומהצד הישראלי, מי שרוצה לפתוח אזור תעסוקה חייב לעבור דרך המנהל האזרחי, שכפוף לדרג המדיני. כשזה מגיע לשלב האישורים והקידום בשטח, יש תמיד לא מעט קשיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
