מוזיקה ממלאת את האולם המעוטר בפרחים. על הבמה ממוקמת ספה. ברנדון בייס מתייצבת מולנו, לבושה בהיר ורפוי, והיא מלאה באנרגיות. אישה בלונדינית, שהקמטים סביב עיניה מרמזים על שישים־ומשהו שנותיה. היא כריזמטית מאוד, אמריקנית מאוד, אף שמזה חצי יובל היא גרה בוויילס. ממרום הבמה היא מישירה מבט אל כל אחד ואחת מתשעים המשתתפים בסדנה האינטנסיבית הנפתחת כעת, ואל שישים המתנדבים שבאו לסייע. המסע יוצא לדרך. עבורי זוהי ראשיתה של חוויה מטלטלת, אולי אפילו משנת חיים. גם אם הסקפטיות לא לגמרי עזבה אותי, אני יודעת כמה עמוק ומשמעותי היה המסע הזה בשבילי, וכמה מרפא הוא לסובבים אותי.
"המסע", כך נקראת השיטה שפיתחה בייס. כ־200 אלף איש ברחבי העולם כבר השתתפו בסדנה, ועשרות אלפים הוסמכו כמטפלים בשיטה הזו. ספרה רב־המכר של בייס, שראה אור לפני עשרים שנה ונקרא גם הוא באותו שם, תורגם ל־23 שפות והפך לספר חובה בקרב מטפלים ובקרב מי שמעוניינים בעבודה עצמית ושיפור אישי. בארבעים מדינות ברחבי הגלובוס מתרגלים אנשים את "המסע", וממשלת הולנד אף מציעה לכל עובדיה מימון מלא להשתתפות בסדנה, כדי לעזור להם לשחרר מתחים ולהתגבר על השחיקה. כאן בארץ אומצה השיטה על ידי משרד החינוך, ולאורך השנים הוכשרו לאורה אנשי ניהול והוראה, וכן יועצות וגננות. סיפורי הצלחה מסחררים של אלו שעברו את המסע ונרפאו מחוליי הגוף והנפש סובבים ברשתות החברתיות בהמוניהם, ומעוררים השתאות – או ספק.
ספק. כל הזמן. לפני, תוך כדי ואחרי הסדנה. הוא הגיע לשם איתי, הספק שלי, והפריע לי לצלול לגמרי פנימה, לשחרר. ידעתי שהציניות, הביקורת וההתבוננות מהצד הן אבני הנגף המהותיות שעומדות בפני הצלחת התהליך. ועדיין, הקולות הללו לא נאלמו.
אל הספקות עוד נחזור, אבל בינתיים אנחנו באולם של "מרכז קבלה" ליד כיכר דיזנגוף בתל־אביב, קהל ישראלים נורמטיבים למראה, לא רוחניקים לובשי שרוואל. כל אחד מהנוכחים שילם יותר מ־3,000 שקלים על כרטיס לנסיעה הזו, שנמשכת שלושה ימים. מולנו בייס על הבמה, עם חיוביות מתפרצת. היא מספרת על אהבתה הרבה למדינת ישראל, שאליה היא חוזרת שוב ושוב כבר 12 שנה. הסדנה הראשונה שלה כאן יועדה לקבוצת רבנים, ומשם זה התגלגל. "אני כל כך המומה מהעומק שקיים בישראל, מהריפוי העצמי. יש כאן רצון להגיע לשלום ולמחילה", אומרת בייס ועיניה מאירות.
המסע שבו היא מבקשת להוביל אותנו, משתתפי הסדנה, פירושו צעידה בדרך לריפוי נפשי עמוק. זו פתיחת דלת בתודעה, תהליך פנימי שעובר כל משתתף כשהוא שרוי במדיטציה עמוקה – כמעט היפנוזה, הייתי אומרת – במטרה לעבד אירועים לא פתורים. השאיפה בסופו של דבר היא לעורר את הפוטנציאל, לגעת בנשמה המאירה שבכל אחד מאיתנו, ו"להנחות אתכם לחוות סיפוק ומלאות אמיתיים בכל היבט של חייכם – הרגשי, הפיזי והרוחני, במערכות יחסים, בבריאות וביצירתיות", כך לפי אתר התוכנית.
וזה לא פשוט, לא פשוט בכלל. קודם כול צריך להגיע למקום ההוא במוח שמאחסן את כל הג'אנק הרגשי, זה שמעכב אותנו מלצמוח ולשמוח באופן מלא. למוח כמובן הגנות משלו, והוא לא ייתן לנו גישה חופשית לאותו מקום רגיש וטעון. זאת ועוד: כשנגיע לשם, אם נגיע, יתעוררו בנו רגשות חזקים. אנחנו רגילים להדחיק רגשות. לא להביע חולשה, לא להרגיש עד הסוף. כשילד קטן נופל או נעצב, אנחנו מיד אומרים לו – "זה לא נורא", "תהיה גיבור", "די, די, קח קוביית שוקולד וזה תכף יעבור". כך אנחנו מלמדים אותו שאסור למצות את הרגש השלילי, ושצריך להתגבר עליו מהר ככל האפשר. לטענת בייס, גם את הרגשות האלו יש לחוות עד תומם, אחרת הם יגרמו לחסמים רגשיים ולמחלות גופניות.
בייס מספרת לנו כי אחד מתלמידיה הרבים בישראל הוא הבעלים של שני בתי חולים. לאחר שעבר את המסע, החליט להטמיע את השיטה במחלקות הקרדיולוגיה והאונקולוגיה. למטופלים שם יש אפשרות לרפואה אינטראקטיבית – סשן נפשי שיעברו לאחר הטיפול הגופני. לדבריה, לכנס שנערך לאחרונה באחד מבתי החולים הללו הגיעו רופאים מקנדה ומארה"ב כדי להתרשם מהמתודה. "ישראל מקדימה את זמנה", מצהירה בייס.
היא נואמת טובה (וגם זמרת לא רעה בכלל, כפי שנגלה בתוך זמן קצר, כשנעבור לשירה בציבור של מנטרות בהודית). מחזיקה את הקהל מרותק לאורך שעות, מכניסה אותו למדיטציה עמוקה, מעבירה אותו תהליכים לא קלים. ההפקה סביבה מתוקתקת. המתנדבים מעלימים כיסאות מיותרים, מתרגמים סימולטנית למי שלא מבין אנגלית, מגישים טישו למי שזקוק לו עוד בטרם יתחיל לייבב.
"אנחנו מגיעים אל העולם כמו יהלום של אהבה, של אור, אבל במהלך החיים אנחנו מתכסים בשקרים ובחוויות הרסניות", אומרת בייס לקהל. "אנחנו צוברים שכבות על שכבות של אמונות שליליות לגבי עצמנו. כשאנחנו מתבגרים – אנחנו שמים מסכה על כל הסיפור הזה, ממציאים לעצמנו ולסביבה שהכול בסדר. וזה כמובן רחוק מאוד מהאמת.
"לפעמים אנחנו זוכים לצלצול השכמה: גירושין מכוערים, מלחמה, מחלה – או סמינר כמו זה. וכשמחליטים להיות אמיתיים, לחדור דרך השכבות האלה, מגיעים למקור של האור, ההוא של ההתחלה. מתאהבים באור הזה, גם אתם תתאהבו בו. אחרי שראיתם אותו בפעם הראשונה, אתם תעשו הכול בשביל לגעת באור הזה שוב".
זיכרונות של פרפר
לפני שנתחיל בחציבה הפנימית, מגוללת בייס את סיפורה האישי יוצא הדופן. היא עבדה כמטפלת מוסמכת במספר רב של ענפי רפואה אלטרנטיבית, חיה ליד הים, עשתה מדיטציה ויוגה על בסיס יומי ואכלה כמעט אך ורק raw food. ובכל זאת, בגיל 40 גילתה בייס שבבטנה יש גידול ענק בגודל כדורגל. היא כבר לא הצליחה לסגור את המכנסיים, והאונקולוג שלה קבע שיש לנתח ולהוציא את הגוש עכשיו ומיד. ובכל זאת, בייס ביקשה קצת זמן. "אם בתוך שלושה שבועות לא אצליח להיפטר מהגידול בדרך שלי – תעשה מה שאתה יודע", אמרה לרופא, והוא הסכים.
בייס הלכה וניסתה את כל השיטות שהכירה, וכלום לא עבד. באותם ימים היא הרגישה שכל הקריירה המפוארת שלה הייתה זיוף. חייה המקצועיים התפוררו בין אצבעותיה. "אם לי, שכל שנותיי חייתי כך, יש סרטן, סימן שהכול שטויות. זה פשוט לא עובד, מה אני חושבת לעצמי?!". ארגז הכלים שלה התרוקן, והיא עדיין היא לא חשה בשינוי כלשהו. התפנית הגיעה בעקבות שיחה עם ידיד, שסיפר לה על מסאז'יסט אחד שמעביר את מטופליו חוויה רוחנית. בייס הלכה אליו, לא מתוך אמונה גדולה, אלא בעיקר מתוך ייאוש. כבר לא היה לה מה להפסיד.
במהלך המסאז', כך מתארת לנו בייס, היא עברה מסע פנימי וגילתה את השורש הנפשי של מחלתה. מכאן הדרך לריפוי הייתה קצרה. בביקור הבא אצל האונקולוג היא כבר הייתה נקייה מסרטן. לדבריה, בספרות הרפואית מוכרים כעשרת אלפים מקרים של ריפוי ספונטני, והיא אחד מהם. אלא שבניגוד לאחרים, היא גם הבינה איך עשתה את זה. כשחברה התקשרה אליה עם בעיה נפשית רצינית, בייס ניסתה עליה את התהליך שעברה. הבעיה נפתרה. המסע של המסע התחיל.
מאז עברו 27 שנה. המסע שוכלל ודויק, הועבר להוראות כתובות מפורשות וברורות, שכל אחד יכול ליישם בבית. גם הסבר מדעי יש, כך לטענת בייס: "ה־CDC, המרכז האמריקני למחלות ומניעתן, מדווח שהמקור ל־85 אחוז מהתחלואה מבוסס על רגשות". לדבריה, הדחקה של רגשות גורמת לשחרור חומר שחוסם את הקולטנים של התאים בגוף. במקום שבו יש חסימה – תתחיל מחלה.
בשלב הזה, סיסמוגרף הסקפטיות שלי משתולל. אני בת של רופא, לא קונה את הטיעונים הפסבדו־מדעיים האלה. באמת? אם אני לא מייללת כשמישהו פוגע בי, יהיה לי סרטן? לא השתכנעתי. אבל אני עדיין כאן, מקשיבה, פתוחה. שמה בכוח את הפקפוק בצד, אולי יש משהו בכל זאת.
לא רק לבריאותנו הגופנית עוזר המסע, אומרת בייס, אלא גם לנפש. "זו הדרך לנקות את מה שממסך, את מה שחוסם אותנו". היא מפליגה הלאה: בתאי הגוף שלנו יש זיכרונות טראומטיים שנטמעו בהם, ולא רק זיכרונות שלנו אלא גם של אבותינו. היא מצטטת כתבת שער בניו־יורק טיימס שעסקה באפיגנטיקה – שינויים תורשתיים בגנים מבלי שיחול שינוי ברצף הדי־אן־איי עצמו. הכתבה ההיא הצביעה על הזיכרון של פרפרי המונארך, שנודדים מקנדה למקסיקו – וחוזרים לאותה נקודה ממש שממנה יצאו אבותיהם לפני שלושה דורות.
"גדלתי בתחושה שאני חיה מתחת למכסה, בגלל מה שאמא שלי עברה", מספרת בייס. אביה של האם נורה בראשו בכלא הנאצי, ומטוסו של בעלה הופל על ידי הלופטוואפה. בייס מספרת שהזיכרונות האלה, על אף שלא דוברו בבית, השפיעו עליה ברמה העמוקה ביותר. את סיפורה היא מלווה בתנועות ידיים נמרצות. יש בה המון דרמה, אפילו יותר מדי. אבל ייתכן שכדי לעשות את זה שוב ושוב במשך 27 שנים, בסיבובי הופעות שנמשכים עשרה חודשים בכל שנה, חייבים לגייס קצת עזרים דרמטיים. אני נאבקת עם דקירות הפקפוק, מתרצת, נשארת.
המוח שלנו, מסבירה בייס, עסוק כל היום בביקורת, במחשבות שליליות שמקטינות אותנו. יש לו סיבה להדחיק רגשות וזיכרונות טראומטיים, ועכשיו, כשאנחנו צריכים גישה אליהם לצורך טיפול שורש, אנחנו נתקלים בחומות בצורות. אז איך עוקפים את החסמים ומגיעים למוח האינטואיטיבי, זה שניתן לריפוי? מתברר שיש כמה טריקים. נשימות עמוקות, למשל. זול, מיידי, זמין. קחו שאיפה עמוקה דרך האף, הוציאו את האוויר לאט מהפה. היה קשה? לא? יופי.
השלב הבא טומן בתוכו את הסיכון שלא תתקבלו ליישוב קהילתי: נשמו עמוק, והוציאו את האוויר באנחה יהודית לבבית. כמה סבבים כאלה, והמוח האינטואיטיבי נגיש יותר. הקהל כולו נושם, ונאנח. נושם, ונאנח. בייס מסתכלת עלינו ברצינות: "אנחנו נשמעים כמו חבורת פסיכים!", היא אומרת ומתגלגלת מצחוק. "ועכשיו – מסאז'! כולם לקום על הרגליים ולעמוד בטורים!". כן, עיסוי טוב יכול לְפנות את המחשבות הטורדניות ולאפשר עיסוי גם לטראומות. גם לשירה בקול יש השפעה כזו. מוזר, אבל זה עובד. כך גם ציור, וכמובן – מדיטציה.
אלה המרכיבים של רוב המפגשים בסדנה. כל סשן נפתח במסאז' קבוצתי בעמידה, שירה, נשימות עמוקות, אנחות ומדיטציה, לפעמים בתוספת דמיון מודרך. כך, בלי לשים לב, המשתתפים (כולל שפחתכם הנאמנה) נכנסים למצב תודעתי אחר, פתוח יותר. אני שמה לב שהסקפטיות עוזבת אותי עם האנחה האחרונה. היא עוד תשוב, אבל בינתיים – מנוחה.
לימודי ליבה
אחרי כמה תרגולי ניסיון אנחנו מוכנים לדבר האמיתי: המסע. "אם למישהו נותרו פחות מחודשיים לחיות – שיפנה לאיש צוות", אומרת בייס. המילים האלה לא נזרקות סתם. לסדנה מגיעים גם אנשים במצבי קיצון, כולל מחלות קשות. אחרים נושאים איתם אירועים טראומטיים נוראיים מהילדות, או שהם דור שני לשואה. הבעיות הקטנות שלי גורמות לי להרגיש כאילו סתם עברתי שם במקרה. אני לא מוכנה בכלל למה שעומד להגיע. הגעתי לסדנה מתוך תחושה שכבר שטיפלתי באתגרים הגדולים של הנפש. שאני די פתורה, מתפקדת לא רע. לא לקחתי תנופה לקראת הבאות.
מתחלקים לזוגות. סתם, אקראית, בוחרים משתתף אחר. אחר כך אנחנו מקבלים דפי הוראות והסברים על התהליך. המסע עצמו ייקח כשעה, נאמר לנו. בכל זוג, אחד יקרא את הטקסט מהדפים עבור שותפו, שימלא את ההוראות. אחר כך מתחלפים. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
אני והשותפה יושבות קרוב מאוד זו לזו, באולם מלא זוגות מתלחשים. אני עוצמת עיניים ראשונה והיא מובילה אותי, בדמיון מודרך, עמוק לתוך מדיטציה, לרוגע סמיך. היא מבקשת ממני לשוטט בדמיוני בגוף שלי, ולגלות אם יש תחושת אי נוחות או כאב במקום כלשהו. כשאני מוצאת משהו, אני מתבקשת להתרכז ברגש שצף בנקודה הזו, לתת לו למלא אותי, ואז להיכנס לליבה שלו ולראות מה יש בתוכה. מתחת לרגש הקודם מתגלה אחד חדש, ואני שוב אמורה לקבל אותו ולצלול אליו כדי לראות מה יש במרכזו, מתחתיו.
בשלב מסוים במורד "שכבות הרגש" האלה רואים תמונה או נזכרים באירוע. הוא בדרך כלל מעיק, טראומטי ולא נעים. כשאני רואה תמונה כזאת, אני מספרת על כך לשותפה־המנחה, והיא מסמנת כוכבית ליד השכבה הזו וממשיכה להוריד אותי מטה. עוד נחזור לתמונה. יש לה משמעות עצומה.
הרגשות שעולים – אצלי ואצל המשתתפים האחרים – הם שליליים: כעס, קנאה, עצב, מחנק. מתחת לכל רגש מגלים רגש עמוק ממנו, עד שכבר אין כלום. אני מגיעה לשכבה של ערפל כמעט שחור, כלום מוצק. לא יודעת איזה רגש יש שם, לא חשה שום דבר. לרגע אני חושבת שנכשלתי, שאצטרך להמציא משהו בשביל להמשיך. אבל בייס מכירה את המקום הזה: היא צירפה הוראות מדויקות מה לעשות במקרים כאלה, לאן לפנות ב"אזור הבלתי נודע" שאליו מגיעים שישים אחוז מהיוצאים למסע.
"מצוין!", אומרת המנחה המתוקה שלי כשאני מתארת לה בתסכול איפה אני. "הגעת לשער של הנשמה שלך. אל תיבהלי, זאת פשוט עוד שכבה. את רואה משהו מתוך השכבה הזו? יש לריקנות גבולות או חריצים? תארי לי. התרחבי לתוך הריק הזה. הביטי פנימה: מה יש בליבה שלו?"
ואז – וזה הזמן שבו אולי תרימו גבה או שתיים או שלוש, אבל לי לא אכפת, אני הייתי שם וחזרתי כדי לספר – אז אני יורדת לשכבה מתחת, ומגלה שהיא "קבלה". המנחה שלי שואלת אותי איפה אני רואה את הקבלה הזו: בפנים? בחוץ? בכל מקום? בשום מקום? אני אומרת שבחוץ, ויורדת עוד שכבה. הפעם זוהי "אהבה". ושוב השאלות, והתשובה היא "בכל מקום". ברגע הזה אני מוקפת ומוצפת אהבה, יודעת שהגעתי למקור של הנשמה שלי. רואה אותה, והיא יפהפייה.
אני נפתחת ומתרחבת לתוך המהות הזו, שהיא אני, יורדת עוד שתי שכבות רק בשביל לבסס את המקור הזה, להכיר את הנשמה שלי לעומק. ויש שם אור בכל מקום, ורוגע, ושמחה, ואחדות. משם אנחנו מתחילות לטפס שוב במעלה השכבות. עושות את כל המסלול שעברתי, אבל הפעם מהכיוון השני. הדרך חזרה עובדת אחרת: בעודי עולה מרגש לרגש, אני מתבקשת לשאול את האהבה, שהיא מקור הנשמה שלי, מה היא הייתה אומרת לכעס, אילו פגשה אותו. ומה הייתה אומרת לתחושת החנק, ולכל רגש אחר שצץ, לפי הסדר. כשניתנת התשובה, הרגש השלילי מתמוסס אל תוך הנשמה, ואני מוכנה לעלות עוד שכבה, עד שאני מגיעה לתמונה. זו עם הכוכבית.
כעת אני מדמיינת מדורה ביער, ואליה מוזמנים כמה אנשים: האדם המופיע בתמונה או מי שגרם לזיכרון הקשה ההוא, אני בגיל שבו האירוע התרחש, אני של עכשיו, ומנטור – אדם או ישות שאני סומכת על עצתם. אנחנו יושבים סביב המדורה ומתחיל דיאלוג דמיוני ביני בגרסה הצעירה לבין האדם הפוגע. שתי הדמויות מדברות, כשאני מגלמת כמובן את התפקידים של שתיהן, עד שלא נותר להן מה לומר זו לזו. רשות הדיבור עוברת למנטור. אולי יש לו עצה או תובנה על מה שהתרחש כאן?
תורי לדבר. אני של היום, של כאן ועכשיו. מה יש לי להגיד לאותו אדם? מה הוא עונה לי? אנחנו מדברים עד כלות. הכול נאמר, הכול התרוקן. חוויתי את הרגש עד הסוף, בלי שיעצרו אותי, בלי שיניחו יד מנחמת ויגידו "די, די, הכול בסדר". סוף־סוף נתתי לו מקום. זאת הקלה שקשה לתאר במילים.
אם כל זה היה עוד נסבל, למרות הקושי העצום, עכשיו מגיע האתגר האמיתי. כבר אין לי כוחות, כמו שאומרות הפולניות, אבל המאמץ הסופי הזה הוא קריטי. אני מתבקשת להגיד לעצמי הצעירה: "מה שהאדם הזה עשה הוא בלתי נסלח ולא מקובל על פי שום אמת מידה, ובכל זאת, האם תוכלי לסלוח לנשמה שלו?". הצילו. כן, אני רוצה לסלוח. אני סולחת. מעומק ליבי.
ואז אני פונה לעצמי הצעירה ואומרת: "אני כל כך מצטערת על הצער והכאב שעברת. פשוט לא היו לך הידע והחוכמה שיש לי עכשיו. אני נשבעת לך שאשמור עלייך, ולא תעברי עוד כאב כזה לעולם". המשך התהליך הוא ערבוב של סליחות, דמעות והרבה נזלת. סביב המדורה כולם סולחים לכולם ומתמזגים זה לתוך זה. המדורה נעלמת, ואני ממשיכה במעלה השכבות עד תומן. עכשיו אני מדמיינת את העתיד, במרחקים מתרחבים של זמן – שבוע, חודש, שנה, חמש ועשר שנים מהיום – כדי לבדוק אם הקושי הזה עדיין קיים. בסוף התהליך אני מוזמנת לכתוב מכתב ממי שאהיה בעוד עשר שנים לאני הנוכחית, ולספר לה, כלומר לי, איך נראים החיים מתוך התודעה נטולת העול.
חריקות בדרך
כל כך קשה לעבור את התהליך. כל כך קשה. בייס אומרת שהוא ספונטני וחסר מאמץ, אבל אני מרגישה מותשת. כמו אחרי, איך נאמר, מסע. הבכי, החשיפה והמאבק לגלות את האמת (כי רק ככה זה יעבוד), משאירים אותי גמורה. ועכשיו אני צריכה לאסוף כוחות נפש, ולהנחות את השותפה שלי לאורך מסע כזה בדיוק. אבל הרצון לתת לה את החוויה שהיא העבירה אותי, להחזיר לה את הטובה הענקית שהיא נתנה לי בעדינות, ברגישות ובנחישות, בלי לוותר לי גם כשלא הצלחתי – כל אלה מספקים לי את הכוח להשיב לה כגמולה. בסוף התהליך אנחנו מרגישות מרוקנות בקטע טוב. משוחררות מעול עצום. שמחות יותר, לאות. עכשיו הולכים לישון. מחר עוד יום.
מה שקורה בהמשך הסדנה לא שונה במהותו מהיום הראשון. עוד שירה, עוד מדיטציה, עוד מסאז', עוד מסע, והפעם מסע פיזי. זה מרתק, מתיש, מנקה. בסוף היום השני קורה גם משהו שבעיניי מעיב קצת על הסדנה: אחרי חלוקת דפי הוראות למסע הפיזי, בייס מבקשת להסביר לנו את התהליך. "כל העיניים אליי", היא אומרת. חלק מהעיניים מופנות אליה, חלק ממשיכות להביט בדפים. "אם לא תסתכלו עליי, אני פשוט ארד מהבמה ואלך. אתם לא צריכים אותי בשביל לקרוא", אומרת בייס בכעס גלוי. התגובה הזו שלה עומדת בסתירה כל כך עמוקה וצורמת לכל מה שהיא עצמה לימדה אותנו עד כה. בסופו של דבר האיום עובד, וכולם מביטים אליה. ואז היא מבקשת שנקרא פסקה מהדפים, אנחנו כבר לא יודעים אם מותר לנו להסתכל או לא, ובשלב הזה ממש עף לה הפיוז. כל זה מוזר מאוד. אולי היא עייפה, אולי היא עשתה את זה כל כך הרבה פעמים שכבר נמאס לה – אני לא יודעת, אבל אצלי נותר רושם לא נעים בכלל. אני מכריחה את עצמי לעשות הפרדה בין המסע לבין ההוגה שלו. בין מה שעברתי בתהליך לבין כמה חריקות לאורך הדרך, שהגיעו לשיאן במעמד הזה.
ההפתעה הגדולה מגיעה במפגש עם החיים עצמם. כשאני חוזרת הביתה, אני רואה את הילדים שלי. רואה את בעלי. רואה אותם באמת. יש לי סבלנות אליהם, אני מוצפת ברגשות אהבה. הם מגיבים לשינוי באופן מיידי. כולם נינוחים יותר, צוחקים יותר, חברים טובים יותר.
חזרתי אדם אחר. אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק. ברנדון בייס אומרת שברגע שראיתי את הנשמה שלי – כבר אין דרך חזרה. אני מתפללת שהיא צודקת.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
