תגובת האופוזיציה לבשורת האיחוד של נתניהו וליברמן כאילו נלקחה מכתבת ארכיון. השמאל המופתע הוריד במהירות מהבוידעם את כל הגידופים הישנים וזעקות השבר ממאי 77' וממאי 96'. פסקול של ימים שחורים התנגן ברקע. על אף ששני האישים דלעיל יושבים כבר שלוש שנים וחצי בממשלה אחת, נוצר רושם שזה עתה הם תפסו את השלטון בכוח. חבירה טבעית של שתי מפלגות אחיות תוארה כתעלול חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה.
אפילו רנטגנולוג מתחיל יזהה בקלות עווית של כאב מתחת לפני הספינקס של ליברמן. הרי בזמן האחרון דווקא נוצר רושם שהוא מצליח להשתחרר מלפיתת הדימוי הקיצוני שלו. יועצים אסטרטגיים כבר שיבצו אותו בקואליציות מרכז־שמאל שהם מתכננים להקים אחרי הבחירות. במדורי הדעות הסתמנה נטייה להכיר בפרגמטיות שלו. אחרי הכול הוא כבר 16 שנים במסדרונות השלטון, ועדיין לא גירש מפה ערבי אחד. כמעט מכל הרצאה או שיחת רקע שלו המאזינים יצאו בתחושה שליברמן האמיתי איננו ליברמן מהקריקטורות המפחידות בהארץ, מתערוכת השטנה בבית ברל (לפני שנתיים הציגו אותו שם כחזיר משופד), ומהנאומים נגדו בכיכרות. "הפירומן המועד הזה", קרא לו דוד גרוסמן בעצרת 4 בנובמבר 2006, זמן קצר אחרי שמפלגת קדימה צירפה אותו לקואליציה שלה, בברכת מפלגת העבודה.
ימים אחדים לפני השלכת פצצת האיחוד הוא קיים מפגש סגור מעבר לקו הירוק עם אנשי תקשורת. אחד המשתתפים היה שמאלן תקני מהשפלה. האיש שמח לגלות שגם ליברמן מאמין בפשרות כואבות, ושבלשכתו מועסק ערבי ישראלי בתפקיד בכיר. רק הדרת הפלסטינים מכבישי יו"ש הפריעה לו. הכביש שבו הגיע לפגישה מתפקע מרוב מכוניות של פלסטינים, אבל היה לילה, והאורח מהשפלה לא ראה אותן.
שר החוץ הקשיב לטרוניה והגיב במבט סלחני. מבחינתו זה היה משל לגורלו שלו: אנשים מאמינים למה שהם שומעים, לא למה שהם רואים במו עיניהם. "מה שקרה פה מאז יום חמישי שעבר הדהים אותי", אמר לי בטלפון אחרי שמרכז הליכוד אימץ בהתלהבות את הסכם האיחוד, "לא ראיתי אף פעם דבר שמתקרב לזה. כל השבט התגייס למערכה. חשבתי שאני הולך לבחירות מול השמאל והנה מתברר שהמערכה העיקרית מתנהלת מול התקשורת. כן, הקמפיין הפעם הוא מול התקשורת. מפלגת התקשורת. היא מגויסת, היא מעוותת כל דבר. פרשנים שרגע לפני מסיבת העיתונאים עם ביבי לא ידעו כלום על מה שהולך לקרות, שהיו בהלם טוטאלי, התיימרו לדעת חמש דקות אחרי המסיבה שסכום השלם יהיה קטן מחלקיו וכל מיני שטויות כאלו. הם גם ניבאו שיהיה קרב צמוד בליכוד ודיווחו שההתנגדות למהלך הולכת וגוברת. ניסיתי להסביר שאני מכיר טוב יותר את המרכז, כי כולם שם היו בניי, כולם בני טיפוחיי, אבל הם טענו שאני לא מבין. מה אני אגיד לך, זו לא פרשנות, זה פסטיבל מספרי סיפורים".
תחושת רדיפה מאחדת
כמובן, ליברמן איננו כבש תמים. האיש יודע להלום בחזרה. סגנון התבטאויותיו המדיניות הרבה פחות דיפלומטי מהסגנון של רוב קודמיו בלשכת שר החוץ. הוא בילה לא מעט שעות בחדרי חקירות משטרתיים. ימין ושמאל רוחשים לו חשד וחשש. ובכל זאת, נכון לעכשיו עיקר חטאו הוא בית הגידול הרעיוני והגיאוגרפי שלו. לו ליברמן היה אותו ליברמן, רק ממחנה אחר ומתפוצה שונה, לא היו מתעבים אותו כל כך. הוא לא רצח את רבין, יש לו אליבי די מוצק גם בפרשת ארלוזורוב, ואף על פי כן הוא שנוא על חוגים מסוימים כמעט כמו יגאל עמיר או לפחות פוטין. אמיר אורן רמז ביום ראשון בהארץ שאסור לתת לו להיות שר ביטחון כל עוד לא הוכח סופית שהוא אינו סוכן קג"ב. ליברמן אינו מסתיר את העלבון: "זה מאמר גזעני במלוא מובן המילה. עוד פעם שולפים מהבוידעם את כל הסטריאוטיפים הגזעניים. לאנשים כאלה אין שום בעיה עם חנין זועבי או עם ערפאת, אבל הם לא סובלים את הרוסים".
כששר החוץ נולד בקישינב הרחוקה בקיץ 1958 קראו לו הוריו איווט, על שם סבתו מצד אביו, אווה (חוה ביידיש). החברים קראו לו אביק. בבית הספר נחשב לתלמיד טוב, צרכן חרוץ של ספרי קריאה. אמו, אסתר (פירה) ליברמן, העידה בריאיון עיתונאי נדיר לפני 16 שנה כי היה ילד מופנם, שונא חשיפה. "אם אני עושה משהו טוב, ממילא רואים. אם לא, למה שידעו?", הסביר לה. אביו המנוח, לייב, גילה באותו ריאיון: "לבן שלי יש כוח רצון אדיר".
כשהיה בן 20 עלתה המשפחה ארצה. איווט הפך לאביגדור. ההורים גרו ביפו, והבן למד עברית באולפנים הקיבוציים בגן־שמואל ובחצור. רק עברית. האידיאולוגיה השיתופית שם לא שבתה את לבו. כבן יחיד להורים שהוגלו בצעירותם לסיביר הוא איננו חובב גדול של הרעיון הסוציאליסטי. לכן יש בו איבה גדולה לשלי יחימוביץ'. זה לא אישי, זה אידיאולוגי. לפעמים הוא משווה אותה בהגזמה ללנין ולקלינין, בכירי המהפכה הבולשביקית. קשה מאוד לראות אותם יושבים בממשלה אחת. לדעתו, יו"ר העבודה היא סכנה גדולה לכלכלת ישראל. אם תוכניותיה יוגשמו, יוטל פה מס עושר כבד, העשירים יברחו והמדינה תתרושש.
ציטוט ישיר: "שלי יחימוביץ' לא מייצגת את תנועת העבודה ההיסטורית, אין לה מושג מה זה תנועת העבודה. ברל כצנלסון, יצחק טבנקין וישראל גלילי מתהפכים בקברם כשהם שומעים את התיאוריות הכלכליות שלה. העוגה של כלכלת ישראל קטנה מדי, והחוכמה עכשיו היא להגדיל אותה, לייצר מקומות עבודה, ולא לשסות את העניים בעשירים, כמו שהיא עושה".
מכיוון שגם לנתניהו דעה דומה על יחימוביץ' אפשר להניח ששניהם יעדיפו קואליציה עם יאיר לפיד במקרה שאכן הצפוי מכול יתרחש ב־22 בינואר, והם ירכיבו אותה. עם ש"ס הם כבר יסתדרו במידת הצורך. דרעי וליברמן חברים טובים מאוד.
בין שאר הדברים המשותפים מאחדת אותם תחושת רדיפה. הפוליטיקאי הבכיר ביותר מתפוצות המזרח והמנהיג הפוליטי הכי חשוב שהצמיחו עולי רוסיה משוכנעים שיש קשר בין מוצאם ובין העוינות כלפיהם.
שניהם גם לא משתייכים למגזר הנסיכי בפוליטיקה הישראלית, הם ייסדו נסיכות משלהם. העיתונות ושלטון החוק מגלים בהם עניין עצום. ובכל זאת יש הבדל משמעותי ביניהם: לליברמן אין גיבוי מתמיד של דמות נערצת כמו שיש לדרעי. הוא הרב עובדיה של עצמו. הצלחתו ותהילתו נובעים ממנו בלבד. 15 המנדטים שגרף בבחירות האחרונות נבנו בעשר אצבעותיו.
זהות נדירה
בסוף שנות השבעים האצבעות האלו סחבו מזוודות בנתב"ג. ליברמן עבד שם כסבל. פעם סיפר שלא קינא אז בנוסעים לחו"ל, אלא שכנע את עצמו שגם הם הזיעו בעבר קשות כדי שיוכלו להרשות לעצמם להסתובב בעולם. כשלמד במכינה הקדם־אקדמית בבאר־שבע התייצב ב"שוק העבדים", ומצא בו פרנסה כשומר של אנטנה ליד בית קברות. משם דילג לחוג ליחסים בינלאומיים ולספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. אז פגש את רעייתו לעתיד, אלה, אישה לבבית מאוד, סרבנית ראיונות. ביוטיוב אפשר למצוא רק מופע יחיד שלה, תשדיר באורך שתי דקות וחצי למען מכון לליקויי קריאה שסייע רבות לאחד משארי בשרה (19 צפיות!).
האלמוניות של גברת ליברמן מאפשרת לה להסתובב ברחובות כאחד האדם. בפגישתה הראשונה עם בעלה המיועד היא שאלה אותו כמה זמן הוא בארץ, והתרשמה עמוקות כאשר השיב לה בגאווה גדולה "שבעה חודשים". לאחרונה גילתה לי שהתלהבה גם ממסירותו העמוקה לפעילות בתא הסטודנטים הימני באוניברסיטה העברית. הוא חבר שם לעסקן הסטודנטים המתולתל צחי הנגבי, שהתנגשויותיו עם סטודנטים ערבים הרעידו את הקמפוס ומשכו אליו זרקורי תקשורת. גם ישראל כץ היה חלק מהחבורה הזאת.
ליברמן עצמו טרם נלכד אז בחיישני העיתונאים. הוא היה שומר סף במועדון הסטודנטים "שבלול", ולתקופת מה גם מאבטח במשרד ראש הממשלה. ב־1981 התחתן עם אלה. אחרי החתונה והלימודים האקדמאיים שירת שנה בצה"ל כאפסנאי בממשל הצבאי בחברון. לזמן מה התגוררו בני הזוג הצעיר ביישוב החילוני ענתות שבבנימין. ב־1988 נחתו בנוקדים שביהודה, כי העדיפו יישוב מעורב שבו יוכלו להעניק חינוך מסורתי לשלושת ילדיהם – מיכל, קובי ועמוס.
ליברמן: "אשתי דתייה במאה אחוז וגם הבת שלנו. כשהיינו צעירים חיפשנו יישוב שיש בו חובשי כיפות סרוגות וחב"דניקים, וברוך השם כולם מסתדרים יפה. אין שום בעיה. אני בעד חיזוק היהדות וחיזוק המסורת. אני מתנגד באופן מוחלט להפרדת הדת מהמדינה, כי אנחנו העם היחיד שיש אצלו זיהוי מוחלט בין דת ללאום. לדעתי, כל מי שתומך בהפרדה מחרחר שנאת חינם ומלחמת אחים. יש לי רק בעיה עם המנגנון שמנסה לתווך בין המסורת ובין אזרחי ישראל. כואב לי מה שקורה עם אישורי הכשרות וכל המנגנון המסואב הזה שנקרא מועצות דתיות. אין שם קידוש השם, יש חילול השם. לדעתי, זה גם לא בריא שפוליטיקאים ורבנים ישבו יחד בגוף שבוחר את הרבנות הראשית. את הדברים האלה נרצה לתקן".
בשלב מוקדם של חייהם המשותפים התלבטו בני הזוג ליברמן אם לגור ביישוב היהודי בחברון. בסוף העדיפו קרוואן של 44 מטרים מול ההרודיון. חמש שנים תמימות הם הצטופפו שם עד שעברו לבית הקבע ביישוב נוקדים. "טיפלתי בהם מאוד צמוד, כי הם היו קטנים כאלה", נזכרת אינה ויניארסקי, המדריכה המלווה של נוקדים בשנותיו הראשונות מטעם תנועת "אמנה". היא גם זוכרת שכבר בתחילת הדרך הציג ליברמן הצעיר את מועמדותו לתפקיד מזכיר היישוב. בחג הסוכות האחרון הוא השתתף באירוע הצדעה לכבודה של ויניארסקי ואמר שם ש"תפיסת חומה ומגדל של החלום הציוני תקפה גם היום, כשהמגדל הוא כבר רב קומות". קשה לזכור מתי בנימין נתניהו דיבר כך לאחרונה על מפעל ההתנחלויות, אם בכלל. בסיעת ישראל ביתנו בכנסת יש פי שניים מתנחלים מאשר בליכוד.
ליברמן ונתניהו נפגשו לראשונה ב־1988. שגרירנו באו"ם אז קפץ לחופשת מולדת, ושניהם נקלעו למסיבה בביתו של חבר ירושלמי משותף. "פטפטנו ומיד נוצר בינינו מה שנקרא כימיה", סיפר פעם נתניהו לערוץ טלוויזיה רוסי. ליברמן דיבר על "זהות נדירה" בין השניים בתפיסת העולם וגם קבע: "אנחנו כמו מינוס ופלוס". בפרק הביוגרפי בספרו "האמת שלי", פרק שנכתב בידי ידיד המשפחה יאן גלפרין, מורעפות מילים חמות על ברית הזוגיות בין ליברמן לנתניהו: "שני האישים הוקירו זה את זה. איווט, שכבר קודם לכן שמע על כישרונותיו של ביבי, הבין שאיש זה ניחן בכל התכונות הנחוצות למנהיג. וביבי, בתפיסתו המקצועית המהירה, זיהה מיד את תבונתו ואת מרצו של איווט, והבין שאיש זה יסייע לו בדרכו הקשה לפסגת השלטון".
ליברמן עבד אז בהסתדרות העובדים הלאומית (ונקלע שם לעימות חזיתי עם פקיד בכיר בשם אברהם הירשזון). הוא גם הוציא לאור שבועון ימין בשפה הרוסית, כיהן כדירקטור בחברה הכלכלית של ירושלים, והיה פעיל ליכוד חרוץ. נתניהו התרשם עמוקות מניתוחיו המדויקים של המצב במפלגה, מצב קשה למדי בימים של שלהי שלטון שמיר. המנגנון במצודת זאב נשלט על ידי עסקנים חסרי כישורים וחשוכי התלהבות. לא היה מנוס ממהפכה. ליברמן חרש את הסניפים ונתניהו עשה נפשות באמצעות כישוריו הרטוריים. בנסיעות המשותפות ברחבי בארץ הם שוחחו על צ'רצ'יל, אישיות נערצת על שניהם.
נשארתי נטע זר
כשנתניהו כבש את הליכוד ב־1993 הוא מינה את ליברמן למנכ"ל המפלגה. ראשית חוכמה דרש המנכ"ל החדש מהעובדים הוותיקים להביא לו את ספרי החשבונות. הם אמרו שאין דבר כזה. כשביקש את רשימת הנכסים, הציגו לו תעודות ישנות בחתימת ז'בוטינסקי עצמו. ליברמן נדהם. את מחצית השנה הראשונה כמנכ"ל הקדיש לחקירת היקף החובות האדיר של התנועה ולעריפת ראשים מיותרים. "לא באתי לכאן כדי להיות נחמד", אמר לעובדים המפוחדים. עד עצם ימינו קשה למצוא אנשים רגועים מדי בסביבת העבודה שלו. מצד אחד הם מעריצים את יכולת החיתוך שלו, מצד שני חוששים ומצייתים. אפילו נתניהו עצמו ציית בשעתו להכרעות האדמיניסטרטיביות של המנכ"ל הנחוש והבלתי נלאה. ערב בחירות 96' חוויתי אישית הדגמה של התופעה הזאת: בלשכת נתניהו בכנסת התקיימה ישיבה על קמפיין הסברה כלשהו. פתאום איווט טלפן, אמר שהמאמץ לא שווה את הכסף, והישיבה פוזרה לאלתר.
באותה מערכת בחירות נסקה תפוקת העבודה הליברמנית לשיאים חדשים. הוא עבר לישון במצודת זאב. כשמדגמי הבחירות בטלוויזיה בישרו על ניצחון דחוק של שמעון פרס, ליברמן אמר לנתניהו "לא יכול להיות". עם שחר התברר שצדק. הוא הרכיב למען נתניהו את הקואליציה החדשה, והתיישב בלשכת מנכ"ל משרד ראש הממשלה. זה היה יום של עריפת ראשים. אנשי השלטון הישן סולקו בלי רחם. בשמאל התחלחלו, בימין התפעלו. בעיתון "נקודה" נכתב שליברמן הוא "האדם היחיד במדינה שהפנים את המהפך". בעיתונים אחרים תיארו אותו כ"גברתן", "מרפקן", "חסר סנטימנטים", "עורף ראשים", לוויין רוסי", "רספוטין" ו"משרתו הנרצע של נתניהו". סילבי קשת כתבה בידיעות אחרונות שיש לו "פנים מבשרי רע". בתוכנית החרצופים הוצמד לו הכינוי הגזעני "ולדימיר".
אבל ליברמן, בניגוד לנתניהו, לא נלחץ מתקשורת רעה. כועס, אבל לא נלחץ. הוא המשיך להגיד לכל אורח בלשכתו שהמצב "גן עדן" וש"רק הקיר נמצא ימינה ממני". למרות זאת לא יהיה נכון לתאר אותו כפוליטיקאי עם עור של פיל. אכפת לו ממה שאומרים וכותבים עליו. הוא יודע להתקשר ולהגיד תודה על מאמר מפרגן בעיתון או להגיב ב"למה כתבת שטויות?". מאז ומעולם הוא מתלונן ממושכות על התקשורת. גם בעיניו היא שורש כל רע, אך שאט נפשו ממנה מהולה בהקשבה רצופה. אם אנסטסיה מיכאלי וסטאס מיסז'ניקוב לא יהיו בכנסת הבאה, זה בעיקר בגלל התקשורת. ליברמן מתחשב לפעמים בחוות דעתה.
בדצמבר 1997, אחרי שנה וחצי בלבד כמנכ"ל של נתניהו, הוא התפטר. עד היום לא כל כך ברור מדוע. אולי בגלל תכונת חוסר המנוחה שלו. משעמם לו להיות יותר מדי זמן במקום אחד. במסיבת עיתונאים המונית בבית סוקולוב גונן המנכ"ל המתפטר על ראש הממשלה, שלפי השמועות דחק אותו החוצה, והשתלח קשות בדן מרידור ("משמיץ, מסית, בורח ברגע של אמת מן ההכרעה"). הוא הכריז שם שהליכוד הוא המפלגה הראויה ביותר לשלטון, אבל גם ביכה את תחלואיו הפנימיים. אמר שהוא מקנא בש"ס, מפלגה המתנהלת לדעתו "כמו חומה בצורה, כתף אל כתף, בחירוף נפש, בלויאליות".
לסיום התחייב להישאר בליכוד ולא לרוץ לכנסת ה־15, אבל הפר את שתי ההבטחות. ליברמן, מנהיג שמילה אצלו זו מילה, איננו בוחל במנעמי הזיגזג. בינואר 1999 הכריז על הקמת ישראל ביתנו. "בעיני צמרת הליכוד נשארתי נטע זר", קונן בטקס ההכרזה, והסביר שכשלו מאמציו לשבור את "החלוקה המסורתית בין חוטבי העצים ושואבי המים ובין היפים והאמיצים משכונת רחביה, מצפון תל־אביב ומכוכב־יאיר. האנשים הללו, גם כשהם מדברים על ארץ ישראל השלמה, למעשה מה שבאמת חשוב להם הוא המרחב שבין שכונת רחביה בירושלים ובין רמת־אביב ג' בתל־אביב. מי שלא נולד שם ולא גדל שם, תפקידו בחיים הוא להדביק מודעות ולחלק כרוזים בצמתים. הפשע הגדול שלי ושל חבריי הוא שלא למדנו בגימנסיה רחביה, לא נולדנו כנסיכים, ולא קיבלנו כסף בירושה".
אחרי שנים אחדות סיפק ליברמן הסבר נוסף להקמת ישראל ביתנו: הוא פשוט נפגע עמוקות מהיחס של נתניהו כלפיו. מתברר שבשלהי 1998, בעודו שותה בירה מקומית בבית מלון בבודפשט על שפת הדנובה הקפואה, התקשרה אליו המזכירה של נתניהו והשרה לעתיד רוחמה אברהם, ובכתה בטלפון שהממשלה או־טו־טו נופלת בגלל התקציב. ליברמן קטע את מסע העסקים שלו, חזר ארצה, התייצב מיד בירושלים והציע עזרה. למרבה ההפתעה והאכזבה נתניהו הגיב בקרירות למחווה. סביבתו הקרובה שידרה מסרים שלפיהם כל עזרה מאיווט רק תחמיר את מצבו של ראש הממשלה. היא ראתה במנכ"ל לשעבר נטל אלקטורלי.
בהקדמה לספרו הוא מתאר בגילוי לב את העלבון ואת הנקמה: "הזדעזעתי, הרגשתי מושפל. הבנתי מיד שאם לא אעשה משהו דרסטי ואוכיח לעצמי ולכולם מי אני באמת, ואם לא אחשוף את עצמי לציבור ואעמיד את אישיותי לשיפוטו, יהיה עליי לשאת על מצחי עד סוף ימיי אות קין וסטיגמה או תווית של בריון גס רוח, איש שיודע למשוך בחוטים מאחורי הקלעים, וכל הזמן עוסק רק במניפולציות".
כשבולדוזר מסלק בולדוזר
למרות המבטא הרוסי הכבד של רוב ח"כי מפלגתו לדורותיהם, ליברמן הכריז שלא מדובר במפלגה רוסית עם אינטרסים סקטוריאליים מוצהרים. "ישראל ביתנו הוקמה כחלופה לליכוד, היא תנועה רביזיוניסטית מקורית", כך כתב בספרו. לזכותו ייאמר ששיבץ בה גם בני תפוצות אחרות וצברים: אליעזר (צ'יטה) כהן, אורלי לוי, אסתרינה טרטמן, ישראל חסון, עוזי לנדאו ועוד.
במבחן הבחירות הבתולי שלו הוא קיבל ארבעה מנדטים. כבר אחרי שנה רתם אותם להרפתקת מיזוג עם האיחוד הלאומי. היא לא הוכיחה את עצמה כהצלחה פוליטית, אך גם לא הסתיימה בפיצוץ. ח"כ לשעבר צבי הנדל, אשר הצטרף לאחרונה לישראל ביתנו, מספר ש"לא היו מריבות. חיינו מאוד בשלום".
דווקא עם מועצת יש"ע נרשמו חיכוכים. בסוף 1997 אפילו ניסה לפרק את מועצת יש"ע, שניהלה אז מאבק חריף בתוכניות הפעימה השנייה של נתניהו. תוכניתו הייתה להקים מועצה חלופית מאולפת בהנהגת ראשי מועצות מהליכוד. היא נכשלה. עד היום תלויה ועומדת חמיצות מה בינו ובין ממסד המתנחלים. ראש המועצה התורן בגוש־עציון הוא איש הקשר העיקרי בין שני הצדדים. בדרך כלל זה אינו קשר של מאבקים משותפים. המתנחל הבכיר מנוקדים לא התייצב בראש החץ של המאבקים בנסיגות. שרים אחרים ומפלגות אחרות משמשים ככתובת העיקרית של מאוויי המתיישבים. ישראל ביתנו קיבלה מעט מאוד קולות מתנחלים בשלוש מערכות הבחירות שבהן התמודדה בנפרד. תלולית לא קטנה של חשדנות רובצת בינו לבינם, אולי כתוצאה מקצר בתקשורת. הוא חושד שהם לא רואים בו "אחד משלנו", והם חוששים שיום אחד הוא עלול להיות אריק שרון 2.
חבר הכנסת דוד רותם, לשעבר היועץ המשפטי של יש"ע, מתייחס לטרוניות ההדדיות הללו כאל טרגדיה: "במידה רבה אביגדור ליברמן נרדף על ידי התקשורת מפני שהוא מתנחל. לכן צריך הרבה רוע כדי לחשוד בו שדווקא הוא ילך בעקבות שרון. ליברמן אידיאולוג לא פחות מכל אחד מחברי מועצת יש"ע. העימות שלו בעבר עם המועצה היה פוליטי, לא אידיאולוגי. אנחנו הלא יודעים שבמועצת יש"ע יושבים אנשים עם שאיפות פוליטיות, ומכאן נבע החיכוך".
רותם, אשר מכיר את ליברמן עוד מהימים שבהם שקדו יחדיו על תוכניות הבינוי של נוקדים, לא הופתע לרעה כשמנהיג מפלגתו הצביע ב־2009 בעד הקפאת הבנייה ביו"ש. "הוא חשב שחשוב לשמור על ממשלת הימין לקראת המאבקים הבאים על ארץ ישראל. בכל מקרה, הוא התנגד בתוקף להמשך הקפאה, וכזכור גם פרש בשעתו מממשלת אולמרט בגלל ההליכה לוועידת אנאפוליס".
מממשלת שרון לא הספיק ליברמן לפרוש במחאה על ההתנתקות, אבל אין ספק שהיה פורש. שרון פיטר אותו ערב ההצבעה הגורלית בממשלה, כדי להקדים תרופה לפרישה. הבולדוזר מחוות שקמים סילק את הבולדוזר מנוקדים. ליברמן הגיב בקור רוח. הוא קיבל את הפיטורין כמחמאה. בבחירות 2006 פירק את השותפות הפוליטית עם האיחוד הלאומי רק מפני ששתי המפלגות הגיעו למסקנה שהתמודדות נפרדת תשתלם להן בקלפי יותר מהתמודדות משותפת. בכל מקרה, הן לא היו מעולם מקשה אידיאולוגית אחת. בניגוד לימין הדתי, ליברמן מוכן עקרונית לחלק את הארץ ואף לכונן מדינה פלסטינית. גם על היישוב שלו כבר הביע נכונות לוותר. הוא רק מתנה את הוויתורים בהסכם חילופי ריבונויות – קחו את אום אל־פאחם, תנו לנו את גושי ההתיישבות.
האם לדעתו מדובר בתוכנית ריאלית? ספק גדול. שר החוץ בממשלת נתניהו השנייה נוהג לומר שאפילו אם זהבה גלאון תהיה ראש הממשלה הבא ודב חנין שר החוץ, לא יהיה שלום. לפי מיטב ידיעתו, גם האמריקנים והאירופים כבר מבינים את זה. בתחילת כהונתו כדיפלומט מספר אחת של ישראל הם ראו בו עוכר שלום, אבל בינתיים למדו לכבד את הערכותיו. הוא גאה בכך שלא מרח אותם בפטפוטי סרק על שלום והתנגד בתוקף לירידה מהגולן. הוא גם גאה בהצלחתו להזים את הפחדים מימין ואת התקוות משמאל שלפיהן יהפוך לאתרוג מדיני, כדי להינצל מהעמדה לדין. נאומיו בכנסת ובעצרת האו"ם הם תמיד נאומים ימניים לתפארת. יוזמות החקיקה של סיעתו בכנסת היוצאת לא התחשבו ברגשות של היועצים המשפטיים בשירות המדינה. בדרך כלל הן לא הבשילו לחוקים של ממש, אך זאת כבר בעיה אחרת, בעיה של ליברמן מול בוחריו. מצביעי ישראל ביתנו אוהבים מאוד את הרטוריקה שלו, ואינם טורחים לבחון את מידת היישום שלה. די להם בכך שהוא אומר את הדברים שהם חושבים. ליבם התמלא גאווה כשסירב לפגוש כאן את נשיא ברזיל, לואיז אינסיו דה סילבה, אחרי שהאורח העדיף להניח זר פרחים על קבר ערפאת ברמאללה, והחרים את קבר הרצל.
בלי מצמוץ קל
לליברמן הייתה גם השפעה רבה על השעיית הליכי הביצוע של נאום בר־אילן ועל דחיית דרישות ההתנצלות של טורקיה בפרשת המשט. בדרך כלל הוא עשה זאת באלגנטיות, בלי לאיים בפירוק הקואליציה. הרטוריקה שלו נחרצת, אבל הגינונים מתונים יחסית. פעם אפילו הכריז שכתושב התנחלות יש לו בעיה אתית לנהל מו"מ עם האמריקנים על עתיד ההתנחלויות. "אני גר ביישוב קטן ומבודד בשטחים", הסביר, "זה ניגוד עניינים מוחלט".
בוושינגטון לא מחבבים אותו, וזה כואב לו, אך הוא מתנחם ביחסיו המצוינים עם הצמרת הרוסית. לקראת סיום הקדנציה הראשונה שלו כשר חוץ אפשר לקבוע שלא סיבך את ישראל בהצהרות בלתי נסבלות. אפילו הכרזותיו נגד אבו־מאזן לא חורגות באופן קיצוני מהפרוטוקול הדיפלומטי. ג'ורג' בוש אמר דברים דומים על ערפאת.
האם הוא יהיה שר חוץ גם בממשלה הבאה? אפשר רק לנחש שיעדיף הפעם תיק אחר, כמו אוצר או ביטחון. המכשול העיקרי בדרך לשם הוא היועץ המשפטי לממשלה, שעודנו מתלבט אם להגיש נגדו כתב אישום, וכמובן הבוחר הישראלי. לעומת זאת לא צפויים קשיים על רקע רעיוני או ניסוח מצע. שני הצדדים עלו על מסלול חתונה. אמנם ראש הממשלה הבטיח השבוע במרכז הליכוד שהליכוד יישאר עצמאי, בעוד ליברמן מדבר על תקדים המיזוג של גח"ל, אבל אולי אין סתירה בין שתי השאיפות. "זה לא משהו שיקרה מהיום למחר", מסביר לי ליברמן, "אלא דינמיקה איטית. אצל תנועת החרות והליברלים עברו עשרים־שלושים שנה עד האיחוד המלא. עד אז הם הסתפקו בשיתוף פעולה ששינה את המדינה ואפשר את המהפך הגדול ב־77'. גם אנחנו רק מתחילים עכשיו הליכה משותפת וצריך סבלנות".
אגב, ימים אחדים לפני השידוך עם נתניהו נשאל ליברמן מה יחסיו עם ראש הממשלה ואמר "עליות וירידות". אפילו במצמוץ קל הוא לא הסגיר את המו"מ על איחוד. גם הח"כים שלו לא שמעו על הסכם האיחוד לפני שעם ישראל שמע, אבל אין להם טענות. אף פעם אין. הם ממתינים עכשיו במתח להחלטותיו על אופן שיבוצם ברשימה המשותפת, ומוכנים כבר נפשית להפתעות נוספות. חצי יובל שנים אחרי כניסתו לפוליטיקה ליברמן עדיין רב־מג בהפתעות.
האיש והפתיל
שלוש מערכות בחירות מפרידות בינינו ובין כתבת הפרופיל שהקדשתי לליברמן לרגל חבירתו לליכוד בסתיו 2012. מערכה רביעית עומדת בפתח. מאז סתיו 2012 הוא עצמו הספיק לפרוש בקול רעם משני התיקים הנכבדים שאייש בממשלות נתניהו שקמו ונפלו בינתיים: החוץ (2014) והביטחון (2018). הוא גם הספיק לעמוד לדין ולצאת זכאי, להשמיץ קשות את נתניהו, להתפייס איתו, ולהודות בראש לא מושפל כי עבר "ניתוח לקיצור הפתיל" (אסמאעיל הנייה וכו').
לנוכח אירועי השבוע שעבר ברור שהוא לא באמת עבר ניתוח כזה. ליברמן של החודש האחרון הוא ליברמן עיקש ונמהר. בגללו, כמעט אך ורק בגללו, ישראל הולכת לראשונה לשתי מערכות בחירות רצופות בתוך חצי שנה. גחמת גיוס החרדים, גחמה טרייה שלא היה לה זכר בכתבה דאז, הפכה פתאום לאתגר מספר אחת שלו. פתאום הוא גם נעשה לנושא דגל החילוניות, שולמית אלוני 2019. לטענתו, זה לא סותר את הימניות שלו, אבל ברור שהוא סיכל עכשיו את הקמתה של ממשלה ימנית והעניק לשמאלנים מועד ב' אחרי כישלונם החרוץ בבחירות של ערב פסח. בעיתון הארץ, שכה עלב בו ב־2012, מריעים לו בקול. המתנחל הכי מושמץ בנוקדים הצליח לחבב עצמו על אויבי ההתנחלות. אף על פי כן, הוא עשוי לשבת בסתיו בממשלת ימין חדשה, כאילו לא היו דברים מעולם.
"חצי יובל שנים אחרי כניסתו לפוליטיקה ליברמן עדיין רב־מג בהפתעות", כתבנו ב־2012. כעבור שבע שנים נוספות אני חותם שוב על המשפט המסיים הזה.
– חגי סגל
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
