רגע לפני שיחלו ההכנות לאליפות העולם במזחלות בובסליי, דייב ניקולס מצא עצמו בנקודת הפתיחה הגרועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הוא סחב יד שבורה, קרע טרי בשריר הכתף וחבלות בכל הגוף, וסבל מכאבים עזים. ואם לא די בכך, גם לא הייתה לו מזחלת. כל זה הצטרף לחריגות של עצם נוכחותו שם – ספורטאי נכה, המרותק זה שנים לכיסא גלגלים, ובכל זאת מתעקש להשתתף בתחרות. שאר המתמודדים שנקבצו לתחרות בוונקובר שבקנדה היו בטוחים כי ניקולס ושותפו איליה מליקין, הצמד שמהווה את נבחרת ישראל בבובסליי, כלל לא יתייצבו בנקודת הזינוק.
"שבוע לפני תחילת האימונים הרשמיים לאליפות, כשאיליה עדיין היה בישראל, התהפכתי עם המזחלת במהירות של 150 קמ"ש", מספר ניקולס. "החלק שבו אמור להחזיק מי שמאיץ את המזחלת – נשבר, ועל הדרך גם שבר את היד שלי. הבעיה המיידית הייתה שאם אתה לא מצטרף בזמן לאימונים הרשמיים, אתה נפסל מהשתתפות בתחרות. הייתי צריך למצוא דרך לשפץ את המזחלת בתוך זמן קצר ביותר.
"בצירוף מקרים מדהים מצאתי שם בקנדה חֶברה ישראלית שעוסקת בציוד לספורט חורף, והמזכירה שלה הכירה אותי מכתבה שפורסמה עלינו בג'רוזלם פוסט כמה ימים קודם לכן. היא אמרה לי לבוא אליהם. היינו בני מזל שמצאנו בוונקובר את החבורה הזו, שעבדה לילה שלם על המזחלת שלנו, הצילה אותנו מהדחה ועוד נתנה לנו הנחה רצינית. חצי שעה לפני שהכול התחיל, כשכולם כבר היו בטוחים שאנחנו בחוץ, קיבלנו אותה משופצת. זה פשוט היה נס".
וכך, בחודש מארס השנה, עשה ניקולס היסטוריה כגולש הפראלימפי הראשון שמשתתף באליפות הבובסליי "הרגילה". בובסליי, לטובת הרבים שלא מכירים את המונח, הוא ענף ספורט של גלישה במזחלות שלג המונעות על ידי כוח הכבידה בלבד. חברי הקבוצה, שניים או ארבעה במספר, דוחפים את המזחלת ואז מזנקים לתוכה וגולשים במורד מסלול צר, פתלתל ומכוסה קרח. השיפוע החד יכול להביא את המזחלת למהירות של 150 קילומטר בשעה. הענף זכה לעדנה ולפופולריות עולמית בעקבות הלהיט הקולנועי "ג'מייקה מתחת לאפס", שהיה מבוסס על סיפור הופעתה של נבחרת ג'מייקה במשחקי החורף האולימפיים של 1988.
"המסלול בוונקובר נחשב למהיר ולקשה ביותר בעולם, והתחרות היא ברמה הגבוהה ביותר פרט לאולימפיאדה", ממשיך ניקולס ומספר. "השקעתי כל מה שהיה לי כדי לשמור על ריכוז, להתעלם מהכאבים ולייצג בצורה הטובה ביותר את ישראל ואת הנבחרת שלנו, על אחת הבמות העולמיות הכי מכובדות של הענף. לשמחתי סיימנו במקום ה־29 מתוך 31, ולא אחרונים. עצם ההגעה למעמד הזה הייתה הישג אדיר עבורנו, וזה קרה בזכות תוצאות טובות שרשמנו בתחרויות לאורך העונה. עשינו באליפות העולם מרוץ חלק וטוב, בזמן שקבוצות מובילות התרסקו. צריך לזכור שכוח הדחיפה הראשוני שלנו קטן בחמישים אחוזים משל מתחרים אחרים, מכיוון שאני יושב במזחלת ולא יכול לעזור לאיליה להאיץ אותנו.
"היה נהדר לייצג את ישראל, אחרי שיותר מ־15 שנה לא הייתה נבחרת בובסליי כחול־לבן. אני מקווה שעוד ישראלים ייכנסו לענף הזה, כי מדובר בספורט מלהיב מאוד, שמצריך שימוש בכל החושים. אתה מפסיד או מנצח במאיות שנייה, ואתה חייב לשלוט במזחלת בצורה מושלמת גם במהירויות גבוהות מאוד, ולשמור על ריכוז מרבי כדי שחלילה לא תיתקע בקיר ותחטוף מכה כואבת בראש".
עד כמה הפחד משחק תפקיד כשגולשים במהירויות כאלו?
"הפקטור של הפחד קיים, אבל כאן נכנס עניין האימון. כשאתה עושה שיעורים כמו שצריך, אתה בונה ביטחון. להתרסק זה כואב מאוד ולא נעים, אבל אתה לומד ומשתפר כדי שזה יקרה כמה שפחות. אני עובד קשה כבר 14 שנה כדי להתמקצע כנהג של מזחלת בובסליי, והיום אני יכול להיכנס בראש מורם למסלול תחרות מול הגולשים הטובים בעולם, כי קרוב לוודאי שאני טוב יותר מחלק מהם. הלוואי שאצליח לזכות בתחרות באחד הימים ולשמוע את 'התקווה'".
קשה יותר מטיסה לחלל
סיפורו יוצא הדופן של דייב ניקולס (55) מתחיל בניו־ג'רזי. הוא נולד למשפחה יהודית קונסרבטיבית ששמרה כשרות ושבת וחגגה את כל החגים. "להוריי, שהיגרו לארצות הברית ממינסק ומקייב, היה חשוב מאוד שאנחנו הילדים נעסוק באמנות ובמוזיקה", הוא מספר. "בגיל שש התחלתי לנגן מוזיקה קלאסית בפסנתר, ואני ממשיך בזה עד היום. אמא הייתה לוקחת אותנו לניו־יורק, לראות קונצרטים וגם הופעות בלט. אגב, שנים מאוחר יותר, כשהייתי חבר בקבוצת סקי בקולג', חייבו אותנו לקחת שיעורי בלט: כמה מהתנועות שלומדים הגולשים דומות מאוד לאלה של רקדנים, ויש מכנה משותף גם בכוח האדיר שאתה צריך לפתח. הרבה אנשים לא יודעים עד כמה רקדני בלט הם חזקים, גמישים ומהירים. אלה היו שיעורים קשים מאוד".
לספורט הגיע ניקולס כבר בגיל צעיר. "הייתי מאוד מהיר ואתלטי, שיחקתי כדורגל ופוטבול, ובגיל 11 התחלתי להתאמן בסקי שלג. שם כנראה התאהבתי בתנועה במהירות גבוהה, כי בגלישת סלאלום אפשר להגיע ל־120 קמ"ש, וגם שם כל טעות יכולה לעלות לך בהרבה כאב".
כתלמיד תיכון זכה ניקולס בכמה תחרויות סקי, מה שהביא את אוניברסיטת קולורדו להעניק לו מלגת לימודים לקולג' שלה ולצרף אותו לנבחרת הגלישה. הוא השתתף באליפויות עולם בסגנונות גלישה שונים, ובמקביל גם התחרה בקפיצה במוט. בתום לימודי הקולג' החליט לשנות כיוון. "התקבלתי לאקדמיה האמריקנית לאמנות בניו־יורק, ומשם המשכתי ל־Meisner School of Acting בלוס־אנג'לס, אחד מבתי הספר למשחק הטובים ביותר שקיימים שם. בכיתה שלי היו 12 תלמידים, ביניהם ג'ף גולדבלום, כריסטיאן סלייטר ומליסה ריברס, הבת של ג'ואן. במהלך הלימודים נבחרתי לנסוע לאי מדהים בקריביים בשם בקיה, שם ביליתי קיץ שלם בלימודי קולנוע ובעבודה על סצנות עם שחקנים אחרים. זה לא היה קל. טלפונים סלולריים לא היו אז, ובאי פעל רק טלפון אחד, כך שהיינו מבודדים כמעט מהעולם. חיינו בלי חשמל, עבדנו שישה ימים בשבוע, אבל זו הייתה חוויה מיוחדת במינה".
אחרי סיום הלימודים הוא קיבל כמה תפקידים קטנים בסדרות "מי הבוס", "נשואים פלוס" ועוד, בנוסף להופעות קצרות בסרטים כמו "הדלתות" ו"שומר הראש" בכיכובו של קווין קוסטנר. במקביל הפך ניקולס למתופף של להקה שהופיעה באזור לוס־אנג'לס. לצד הצלילה שלו אל עסקי השעשועים, הוא המשיך לעסוק בסקי – "גלשתי בסופי שבוע, השתתפתי מדי פעם בתחרויות, וגם לימדתי לגלוש". באחד משיעורי הסקי האלה, לפני עשרים שנה, אירעה התאונה ששינתה את חייו לנצח.
"התחלתי לגלוש, הייתי עדיין בשלב האיטי, ופתאום הרגשתי מכה חזקה מאחור", הוא מספר. "זה היה גולש במזחלת שלג, שאיבד שליטה ונכנס בי במהירות של 120 קמ"ש לפחות. נפצעתי קשה מאוד בגב ובצוואר. שלושה ימים מאוחר יותר התעוררתי בבית החולים, וגיליתי שאני לא מסוגל לרדת מהמיטה. הבנתי שהכול השתנה. לא אוכל יותר לתופף, לנסוע ברולר־בליידס או להשיט את הסירה שלי בעצמי. חשבתי שהחיים שלי נגמרו".
ניקולס הפך למשותק ונזקק לכיסא גלגלים כדי להתנייד. הוא החל בתהליך שיקום ארוך, כואב ותובעני. "הייתי בבית החולים שלושה חודשים, ועברו עוד שישה חודשים לפני שאזרתי אומץ לצאת מהבית, כי פחדתי שאפול ולא אוכל לקום. הייתי צריך להסתגל להרבה מאוד דברים. בשלב הראשון בקושי יכולתי להחזיק עט, ועבדתי קשה מאוד בטיפולי פיזיותרפיה כדי להחזיר לעצמי את השליטה בידיים. זה אף פעם לא יחזור למאה אחוז, כי נפצעתי בכמה נקודות בעמוד השדרה שמשפיעות על הידיים והרגליים, אבל למזלי יש לי כמה מרכיבים שמתפקדים טוב יחסית לאנשים אחרים שספגו פגיעה דומה. זה מאפשר לי במהלך הגלישה בבובסליי להתמודד עם לחץ G חזק יותר ממה שאסטרונאוטים חווים בטיסה לחלל".
באופן מפתיע, הספורט חזר להיות מרכיב מרכזי בחייו. "הוזמנתי לאירוע גדול שבו הוצגו מכוניות המותאמות לאנשים במצב נכות, ציוד רפואי מתקדם וחפצים שיכולים להפוך את הבית של מישהו כמוני להרבה יותר נוח. בנוסף נערכה שם תצוגה של משחקי ספורט על כיסאות גלגלים – טניס, כדורסל, ראגבי ועוד. הסתובבתי בין המגרשים, כשפתאום מישהו ניגש אליי והציע לי לעבור לכיסא גלגלים אחר, שמתאים למשחק. אמרתי לו: 'זה לא בשבילי, שברתי את הגב והצוואר ואני לא יכול לשחק'. זה לא הרשים אותו. הוא ענה שכולם שם במצב הזה, ועדיין משחקים. גם כשאמרתי שאין לי מספיק כוח, ושזה אפילו מסוכן לי, הוא לא ויתר.
"בשלב מסוים הסכמתי לעבור לכיסא הספורט הזה, והוא פשוט דחף אותי למגרש הראגבי, בלי שאדע מה עושים ואיך משחקים. מישהו התקדם אליי במהירות ונתקע בכיסא שלי. הרגשתי שאני לא יכול לנשום, חשבתי שנפצעתי והייתי מפוחד מאוד. ישבתי בצד וניסיתי להירגע, ופתאום הרגשתי כעס עצום. האצתי בכיסא הגלגלים שלי ופגעתי במי שנתקע בי. ואז מישהו זרק אליי כדור, וכולם צעקו לי להמשיך בכיוון מסוים על המגרש. עשיתי את זה, והבקעתי שער. באותו רגע הבנתי שאני יכול לחזור לעסוק בספורט, ושאולי מה שקרה לי הוא לא סוף העולם".
בתוך ימים אחדים הצטרף ניקולס לקבוצת ראגבי בקליפורניה. "זה שינה את חיי לחלוטין. הספורט הציל אותי מבחינה נפשית ופיזית, ואם לא הייתי משחק שם, אולי לא הייתי בחיים היום. פתאום היו סביבי אנשים שנמצאים באותה סיטואציה בריאותית, מתמודדים עם אותן בעיות – ולא מוותרים. כולם מתאמנים יחד כקבוצה, ועושים מאמץ משותף מול האתגר. כשאתה משחק בכיף, אתה לא מרגיש מוגבל".
בהמשך עבר ניקולס לקבוצת ראגבי ביוטה, ושם נפתח בפניו עולם חדש נוסף. "הזמינו אותי לשחק הוקי קרח שמותאם לבעלי מוגבלויות. בפעם הראשונה לא הצלחתי להחזיק את מקלות ההוקי בגלל מצב הידיים שלי, נפלתי והרגשתי נורא. הציעו שאנסה לעמוד בשער, הסכמתי – וגם זה היה סיוט. אנשים פשוט הפגיזו אותי בדיסקית ופגעו לי בראש. אמנם חבשתי קסדה, אבל זה עדיין הרגיש רע. בהדרגה הבנתי איך לתפקד טוב יותר ולמנוע מהקבוצה השנייה להבקיע, ופשוט התאהבתי במשחק. כך הגעתי למועדון בשם Golden Knights מלאס־וגאס, שיש לו גם קבוצה בליגה המקצוענית הבכירה. גויסתי לתפקיד השוער בקבוצת בעלי המוגבלויות, ומאז אני משחק בליגה ונוסע איתם ברחבי ארצות הברית".
בעלי המסלולים חששו
ניקולס הוא זה שייסד את תחרויות הבובסליי לבעלי מוגבלויות. "בשנת 2005 הזמינו אותי לפארק אולימפי ביוטה, שבו יש מסלול בובסליי. ראיתי שם בחור נכה שנכנס למזחלת וגולש. הציעו לי לנסות, וזו הייתה חוויה מדהימה. אחר כך שאלו אותי אם ארצה להתאמן באופן קבוע. התחלתי לחפש אנשים ולצרף אותם, כדי שנוכל להקים קבוצות ולהתחרות. בשלב מסוים הארגון שסייע לנו סבל מבעיות כלכליות והפסיק לתפקד. ביקשתי מהם לתרום לנו את המזחלות, ובעזרת כמה אנשים טובים פתחתי את קבוצת הבובסליי הפראלימפית הראשונה. בהמשך הקמנו נבחרות לארה"ב ולקנדה, וגייסנו אנשים גם מבריטניה, מלטביה, מאוסטרליה, מניו־זילנד, מאוסטריה ומיוון. עם הזמן קיבלנו גם סיוע מהפדרציה הבינלאומית, שהודיעה שתעזור לנו לספק מזחלות מתאימות לכל חברי הסבב".
בשנים האחרונות הוא מנסה בכל כוחו להפוך את הבובסליי לענף רשמי גם במשחקים הפראלימפיים. "התחרויות שלנו מתקיימות על אותו מסלול כמו התחרות הרגילה, עם אותו כוח ג'י שמופעל עליך. ההבדל העיקרי הוא שבפראלימפי יש מכונה שדוחפת אותך בתחילת המרוץ, ובתחרות רגילה הגולשים הם אלה שרצים מאחורי המזחלת ונותנים את הדחיפה. בכל השאר זה דומה למדי. אני ועוד כמה שותפים־לדרך עובדים קשה מאוד כדי לעמוד בכל הדרישות והתקנים המחמירים של המשחקים הפראלימפיים, אבל לצערי, בספטמבר החולף הוחלט שעדיין לא הגענו לקריטריונים. הענף לא יהיה חלק ממשחקי החורף של 2022, אבל אנחנו יודעים שאם נעבוד נכון, יש סיכוי שזה יקרה בעתיד. אני מעודד את כולם לא להישבר, ואנחנו מנסים לגייס עוד אתלטים מרחבי העולם".
בשנים האחרונות התהדק הקשר שלו למדינת ישראל, וכך הפך ניקולס לנציגנו הרשמי על המסלול הקפוא. "מאז שהייתי ילד חלמתי להגיע לישראל ולגור בה", הוא מספר. "הרגשתי שכיהודי זה צריך להיות חלק מחיי. במהלך 2018 נכנסתי לתהליך בעזרת ארגון 'נפש בנפש', ובסיום העונה הקודמת עליתי לישראל.
"התחלתי ללמוד עברית בכוחות עצמי, כי החמצתי את הקורס הרלוונטי. בהתחלה גרתי בנתניה, אבל כעבור זמן קצר פנו אליי דיוויד גריבס ואדם אדלמן (הראשון הוא יו"ר איגוד המזחלות הישראלי; השני הוא ספורטאי אולימפי המייצג את ישראל בסקלטון, מזחלות המיועדות לגולש יחיד – ד"מ), והזמינו אותי להתאמן ולגור במכון וינגייט. נשארתי שם כמה חודשים, ובמהלך התקופה הזו גויסתי גם לנבחרת הראגבי הישראלית, שמשחקת ברמת־גן. אני אוהב אותם, מתגעגע אליהם ובטוח שעוד אחזור לשם. החיים בישראל הם חוויה נהדרת, ואני רוצה להמשיך לפתח אצלכם את הספורט הפראלימפי, ולייצג את ישראל בתחרויות ספורט החורף ברחבי העולם".
כיום משתתף ניקולס גם בסבב ה"רגיל" של הבובסליי וגם בזה המיועד לבעלי מוגבלויות. "אני היחיד שמייצג את ישראל בענף הנכים, ולכן אני משתמש ב'מונו־בוב', מזחלת סולו", הוא מספר. גריבס היה זה שהציע לו להקים נבחרת כחול־לבן גם לתחרויות הרגילות. השותף למשימה נמצא דרך מודעת דרושים. "כתבתי כך: 'אם אתה משוגע שאוהב לנסוע ממש מהר, אשמח לשמוע ממך'. פנו אליי כמה גולשי מזחלות ובהם גם איליה מליקין, שביומיום עובד בענף הבנייה, ובעבר כבר נטל חלק בניסיון להקים נבחרת בובסליי ישראלית. בשיחה שלנו הוא שאל אותי כמה שאלות, אני מצידי ביררתי פרטים בנוגע אליו, והתרשמתי שמצאתי את האדם המתאים. קבענו להיפגש בקנדה, במסלול בקלגרי. הוא הגיע, דחף את המזחלת ולא נבהל מהאתגר. הבנתי שנוכל לבנות קבוצה".
הענף קיבל אותם בהיסוס מסוים. בעלי המסלולים, שלא ראו מעולם שיתוף פעולה כזה, חששו בתחילה לאפשר להם לגלוש. "הגענו עם מזחלת למסלול בקלגרי, הראינו להם שאנחנו גולשים בבטחה וכך הרגענו אותם".
על שותפו למזחלת מספר ניקולס: "הוא בחור אתלטי ומוכשר מאוד, נותן את כל־כולו למען המטרה. מדובר בהקרבה לא קטנה מבחינתו: קבוצת בובסליי דורשת עבודת צוות, וכדי שנוכל להתאמן ולהתחרות יחד, הוא צריך בכל פעם לעזוב את העבודה ולנסוע הרחק מהמשפחה שלו. היום אנחנו כבר חברים טובים וצוות מוצלח, ועם כל הקושי, שנינו מחכים בציפייה לעונה הבאה".
הקושי שעליו מדובר הוא גם כלכלי: למרות ההישגים התקדימיים שלהם, שהביאו את ישראל לקדמת הבמה של הענף, נאלצים ניקולס ומליקין לממן בעצמם את ההשתתפות בתחרויות. "לקחתי משכנתא על הבית שלי כדי להשיג 15 אלף דולר עבור המשך הפעילות שלנו. מזחלת לשני אנשים עולה 30 אלף דולר, ועדיין אין לנו אחת משלנו. אנחנו שוכרים מזחלת מניו־זילנד, וכל הזמן ממשיכים לשפץ אותה. גם הטיסות, הנסיעות והשינוע של המזחלת הם יקרים מאוד. בכמה מקרים לא יכולתי להרשות לעצמי אפילו חדר במלון, ונאלצתי לישון ברכב. אחת לכמה שעות הייתי מתעורר כשכולי קפוא, ומפעיל מחדש את החימום.
"הפדרציה הישראלית של ספורט מזחלות עושה עבודה נהדרת ועוזרת לנו, אבל אנחנו צריכים למצוא חברות מסחריות שיתאים להן לתמוך בנו. התחרויות מקבלות כיסוי נרחב בטלוויזיה, וזה יכול להיות כלי יעיל לפרסום. אני מקווה שנזכה לעזרה מחברות בצפון אמריקה ובישראל, שירצו להיות חלק מהסיפור העתידי שלנו, ושגם הוועד האולימפי הישראלי יתגייס לסייע לנו. אני גם מקווה שבעתיד ייבנה בארץ מסלול לסקלטון ובובסליי, ושהרבה ישראלים יעסקו בספורט הזה".
לאחרונה הוא הוזמן להצטרף גם לקבוצת ההוקי הקנדית־ישראלית במטולה. "שיחקתי אצלם עוד כשהייתי בארץ, הם היו מרוצים ממני בתור שוער, והבטיחו לעזור לי למצוא מקום לישון בסביבה. ממש אהבתי את מטולה, ואני חושב ברצינות לעבור לשם יום אחד. אולי זו תהיה התחנה הבאה שלי, לאחר שעונת הבובסליי תסתיים".
ובינתיים, עד שהעונה תסתיים, ניקולס ישן ביוטה. לפרנסתו הוא מפעיל חברת נסיעות שהקים. "העבודה היא בעיקר בשעות הערב. אני לא אדם שיכול לשבת במשרד מתשע עד חמש, כך שאני שמח שמצאתי דרך לשלב בין עבודה לספורט. זה גם עוזר לי למצוא טיסות מוזלות".
מה החלום שלך כיום?
"אני עדיין מרגיש צעיר, מבחינה מנטאלית אני בן 30, ולמרות כל הפציעות הגוף שלי עדיין מרגיש טוב. אני רוצה להמשיך לבנות את הנבחרת, כי חשוב לי שישראל תוכל להתחרות ברמה בינלאומית גבוהה ותוצג בצורה חיובית. חשוב מאוד שנַראה שגם אם אנחנו מדינה קטנה, אנחנו עדיין יכולים לעשות הכול.
"ברמה האישית, הקרבתי עד עכשיו למען הספורט את העניין של הקמת משפחה וגידול ילדים. דווקא אשמח להכיר בת זוג נחמדה, ומי יודע, אולי זה יקרה לי בישראל. אני מאמין שבשלב מסוים אחזור גם לעסוק בקולנוע ובטלוויזיה, הבעיה היא שאין מספיק תפקידים לשחקנים בכיסאות גלגלים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש, אין שאלה בכלל. אני אדם חופשי שקיבל הזדמנות נהדרת להיות חלק מענף ספורט נהדר. היו לי קצת קשיים ובעיות בריאות, אבל היום הרבה אנשים עוזרים לי. אני מטייל בכל מקום עם הכלב האהוב שלי טי־ג'יי, אני שמח לעסוק בספורט ולייצג את ישראל, מאוד אוהב את חיי כרגע ומרגיש בר מזל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
