"כשאתה מעלה על דעתך שכל אלו נבטו ופרחו כתוצאה ממעשה ידיו של אדם אחד (…) אתה מבין שהאדם יכול להיות בעל השפעה על האדמה כאלוהים עצמו" (מתוך "האיש שנטע עצים", מאת ז'אן ז'יאונו)
יום אחד הגיע לידיו של עופר בינדל מהמושב חגלה ספר דקיק, מאויר לעילא, שנחשב ליצירה מכוננת בקרב שוחרי אקולוגיה. "האיש שנטע עצים" מספר על אלזיאר בופייה, רועה צאן פרובאנסי מוכה אסון, שמקדיש את חייו לזריעת בלוטים בחבל ארץ דרומי שומם בין שתי מלחמות עולם. הודות לנחישותו, עצים גדולים צובעים את האזור בירוק, נהרות זורמים בו ודובים נעים בו. ברבות השנים הפך רועה הצאן של הסופר ז'אן ז'יאונו למשל אופטימי על כוחו של האדם הקטן לחולל שינוי בעולם. בינדל, שהתרשם עד עמקי נשמתו מבופייה, החליט לנהוג כמוהו ולהתחיל לטמון בלוטים באדמת עמק חפר – ומי יודע, אולי דובים יהלכו בו.
"אני שוחה להנאתי בבריכה בגבעת־חיים, ובן דוד שלי אומר לי: 'בוא תכיר את ארנון ממעברות'. ארנון גורן הוא איש מוכר ומכובד. זה היה ב־2009, אני כבר הייתי אז בענייני האלונים, וארנון אומר 'יש לי מתנה בשבילך' ומעניק לי את הסיפור על בופייה. התנפלתי על הספר, ותביני, לא קראתי הרבה ספרים קודם. למה דווקא אותו קראתי? כי הוא קצר, כתוב בכתב גדול ועם חמישים אחוז ציורים. בצ'יק גמרתי אותו ואמרתי: אני רוצה גם. על העטיפה היה כתוב 'אגדה מודרנית', אבל אני פספסתי את השורה הזו. חשבתי לעצמי, אם בופייה הזה נטע מאה שתילים כל יום במשך עשרות שנים והחזיר את היערות, הנהרות והאגמים מהעבר של אירופה, למה שזה לא יצליח גם פה?"
את המיזם גיבש בינדל יחד עם גורן – מהנדס מים שהגה תוכנית פרטית להצלת מי התהום בישראל – ואז החלו השניים לאסוף מתנדבים ולזרוע בלוטים. כעבור שנתיים פרש גורן, אבל בינדל לא זנח את מלאכת הקודש. הוא גייס שותלים, ליקט בלוטים מקומיים, קנה כבאית בת חמישים ונסע בכל יום שישי להשקות שתילים בין חדרה לעמק חפר, בין כביש מספר 4 לים. "לפי המפות ההיסטוריות היה פה פעם יער, ואני החלטתי שאני מחזיר את היער הזה", הוא אומר.
בינדל, בן 56, השתחרר בינתיים מעבודתו כאיש קבע. "בא אליי חבר ואומר לי 'זה מה שאתה הולך לעשות בפנסיה? לשבת בכבאית שנוסעת 40 קמ"ש ולהשקות?'. במקום זה הוא תכנן לי מערכת שמכניסה צינורות לעומק חצי מטר באדמה, אחרת החיות אוכלות אותם. בכל פארק השרון, 6,000 דונם, פרושים צינורות. זה הגדיל את הפרויקט משמעותית כי יש מים. אם יש לך דרך להצטרף, בואי".
מי הספונסר של הפרויקט?
"תראי, אני הפרויקט. אני עצמאי, אין פה כסף, אבל אני יודע להשיג חומר. אני יודע לבוא למנהל בית ספר ולהגיד לו 'שחרר לי את התלמידים פעם בשבוע לנטיעה'. נסעתי למפעל נטפים, הזמנתי אותם לבוא לשתול, ובאו שבעים משפחות. שבוע אחר כך עצרה כאן משאית עם צינורות, טפטפות ואביזרי השקיה. השבוע קיבלתי תשתית ל־350 עצים. אני מגדל אותם במשתלה גדולה אצלי בבית, אבל יש לי בעיה עקרונית למכור עצים. לא מסוגל, אז אני שותל אותם בטבע. את רואה? אני דפוק עם תעודות. באמת עם תעודות, יש לי גם תואר שני".
כמות נאה של תארים מתקדמים נספרה באודיטוריום רמת־הנדיב לפני כמה שבועות. בשעות פקוקות של אחר הצהריים התמלא האולם עד אפס מקום, במסגרת כנס שמטרתו אחת: ייסוד עמותת אלוני ישראל. חוקרים, אדריכלי נוף, שתלנים, אוהבי טבע ועיתונאית אחת הסתופפו תחת קורת הגג היוקרתית כדי לשמוע את ד"ר עוזי פז בן ה־84, מחלוצי שמירת הטבע בישראל, מספר על יערות האלונים ההיסטוריים שהיו כאן והתפוגגו; את ד"ר עמרי בונה, היערן הראשי של קק"ל, מדבר על שיטות להקמת חלקות אלונים; ואת המנוע שמאחורי כל המפעל הזה, עזרא ברנע – "אלונאי, מאהב של אלונים, מגדל, אספן, חוקר ומרצה" כלשונו, מספר על פרויקט מיפוי האלונים הווירטואלי שפיתח. לשבעת מייסדי העמותה שחרתה על דגלה את קידום מעמדו של העץ המזוהה כל כך עם החורש הארצישראלי, צורף גם בינדל – "על כורחו", צוחק ברנע כשהכנס מתקרב לסיומו. "אני לא ויתרתי לו. מגיע לו פרס ישראל על המפעל שלו, אין דברים כאלה. בוא, עופר, תתייצב כאן". בינדל לא ממהר לבוא להחליף מילים: "כל פגישה וכל ריאיון הם זמן שאפשר לעבוד בו, לא?", הוא מנסה להתחמק. "אני רוצה להשיב את האלונים לטבע, רוצה יער".
האולם מתרוקן. גם אלה שביקשו ללחוץ יד לאלונאי הראשי, או לדווח על אלון תולע שנקרה בדרכם לצורך עדכון תוכנת המיפוי, כבר עזבו. "עזרא, הצלחת להרים פה אירוע", פונה אליו ד"ר ניר הֶר. בזמנו כתב הר עבודות לתואר שני ושלישי שעסקו בסביבת הגידול של אלונים. הוא עבד בקק"ל – בין השאר היה מעורב בזריעת בלוטים – ולפני כמה חודשים פרש וממשיך לעבוד כעצמאי. "אושיית אלונים בליגה הכי גבוהה שיש בארץ, וגם חבר מימי התיכון והאוניברסיטה", אומר עליו ברנע. "הוא עוד לא יודע, אבל הוא יהיה חבר באחת הוועדות המובילות של העמותה".
בינתיים הר מסביר לי קצת על מחלוקות פוסקים שונות בענייני זריעת בלוטים. הידע העצום שהוא צבר ויצר מאוגד באתר "ניר הר יער וסביבה", שמציע למעלה ממאה דפים של מצגות, עבודות מחקר וסקרים אקולוגיים. כמו האחרים, גם אצלו החיבור לאלונים הוא ישן נושן. "לא במקרה חקרתי את העץ הזה. כבר קרוב לארבעים שנה אני גר ביישוב אלון־הגליל, בתוך יער אלונים. כל הזמן קוראים לי – 'יש פה עץ גוסס, שם עץ מת', ומבחינתי זה כמו ללוות בן משפחה. אני חי את האלון בכל רמ"ח אבריי".
פרופסור אחר שהיה אמור להגיע והדבר לא הסתייע, הוא איש הספרות אריאל הירשפלד. על המסך, לצד הבלוט המצויר – סמלה של העמותה – הוצג קטע יפהפה פרי עטו, שנשלח לברנע בעשר וחצי בלילה שקדם לכנס. הירשפלד נזכר באלון התבור שבגזעו התחבא כילד, מצטט כמה שורות משירו של ביאליק – "בצל של אלון רם, ברוך אור ולמוד סער", וחותם באמירה: "היום כשאיתני הטבע עומדים בפני סכנת אדם, גם איתני העצים זקוקים להגנה מפני האדם. ולא רק להגנה הם זקוקים, אלא גם לטיפוח אינטנסיבי. ייסודה של עמותת האלונים הוא מעשה נחוץ, נכון וחכם. איך לא חשבו על זה קודם? אינני יכול לצערי להיות כאן כרגע, אבל אני אהיה גאה להיות שותף במעשה החכם הזה".
המתנה של אבא
כדי להבין איך נרקם המעשה החכם הזה ומתי נשחק מעמדו של האלון עד כי נזקק למיתוג מחודש, אני שמה פעמיי בשעת בוקר למושב חרב־לאת שבעמק חפר, אל ביתו של ברנע. לא רק משתלת אלונים גדולה ומרובת מינים יש מאחורי הבית, אלא גם שתי שורות ארוכות של גפנים הנותנות ענבים למאכל וליין, דשא ירוק מעורר קנאה, עשרה עצי הדרים, והמוני עציצים וצמחים צבעוניים שמטופחים על ידי אשתו חנה. אלון מצוי, אלון שעם, אלון אנגלי ושני אלוני תבור מקדמים בחזית את פני המבקר.
בעוד אצלי יום העבודה רק מתחיל, ברנע כבר בחמש וחצי היה בדרכים. "בכל מקום שאני עובר, בארץ ובחו"ל, אני צד אלונים. היום נסעתי לבית־יצחק ובדרך עברתי בכפר־חיים. גרתי בעבר במושב הזה ואני מכיר כמעט כל עץ, אבל היום אני עובר ליד בית אחד ואני רואה אלון תבור עצום, אין דברים כאלה. עץ שמתנשא לגובה של כ־15 מטר, מתפצל בערך בגובה של ארבעה מטרים, משהו מטריף דעת. בעלת הבית ראתה שאני מסמן אלונים והזמינה אותי לבוא לראות את האלון. היא סיפרה שאביה, ארתור, זרע את העץ הזה בשנת 1967 כמתנת חתונה. קראתי לו בשם 'אלון כמתנת חתונה'. פרט יפהפה".
מתי הכול מתחיל אצלך? מאיפה נבטה התשוקה הזאת לאלונים?
"את יודעת שכל אחד בונה לעצמו נראטיב, אז הנה, אני אתן לך את שלי. סבא שלי מצד אבי היה יערן ברוסיה. בשנת 1921, אחרי אחד הפוגרומים הקשים, הוא היגר מפרוסקורוב לתל־אביב. אשתו נפטרה כאן משחפת, ואז הוא נסע עם בנו, אבא שלי, לארצות הברית. אמא שלי נולדה בפולין והיגרה לשיקגו. היא ואבא שלי נפגשו בארה"ב, וב־1946 הגיעו לכפר־בלום. אבי עבד כמדריך חקלאי, אמי הייתה עקרת בית משכילה מאוד, ושניהם היו בעלי 'ידיים ירוקות'. תמיד גדלתי בסביבה כזאת.
"כשבגרתי והתחתנתי, חיפשנו בית והגענו לפה. הבעלים הקודם היה יערן בקק"ל. בחזית עמדו שתי שורות של עצי אורן קנרי ענקיים, ועליהם שיירות של טוואי התהלוכה (זחל בעל שערות הגורמות לצריבה במגע – י"א). את העצים האלה הורדנו כבר באותו שבוע, כי הצריבה הרגה אותי. היה פה פרדס, ובשנת 1991 הורדנו גם אותו בצער רב, כי היה מחסור גדול במים. השארנו רק כמה עצים, שאותם את רואה כאן.
"עכשיו, שטח חקלאי לא יכול לעמוד בור. אני לא יודע איפה לשים את האצבע על ניצני האובססיה, אבל בשנת 1992 נטעתי שישה דונמים של שתילי אלונים. זה גם מלמד משהו על קֶצֶב – עברו 27 שנה, ועכשיו יש פה ממש יער. זה לא לוקח הרבה זמן. תחשבי מה יהיה עם העצים של עופר, איזה יער הוא יוצר. בכל מקרה, אז לא ידעתי על אלונים כלום, רק ידעתי שהם היו פה בארץ תמיד".
ברנע (68), אב לארבעה, הוא בעל תואר ראשון בגיאולוגיה ותואר שני בחינוך. שנים עבד בשיווק בעולם ההיי־טק, ובשנת 2004 פרש והתחיל ללמוד ולטפח אלונים. "פה כבר נוצרה השריטה העמוקה. רציתי למכור עצים, ופתחתי אתר גדול כדי לקדם את המשתלה שלי. מהר מאוד שמתי לב שהאתר חורג לגמרי מהמטרה המקורית שלו. הכנסתי בו הרבה מאוד תוכן, ונשאבתי לעולם האלונאות".
לאתר שלו חשק ברנע בדומיין "alonim", אבל התברר שמישהו כבר קנה אותו. "התקשרתי לבחור וביקשתי את הדומיין, והוא דרש סכום גבוה. כנראה מלכתחילה קנה את הכתובת כדי שמישהו ישלם לו הרבה כסף על הזכות. אז נשארתי עם השם הלועזי oaks". ליתר ביטחון, עוד לפני שקמה העמותה אץ ברנע והשתלט על כתובת המייל baloot@baloot.org.il.
בהמשך התוודע ברנע לעולם הפייסבוק, וכשהבין ששם קורים הדברים, פתח את הקבוצה "עצי אלון". היום חברים בה כבר 1,605 אוהבי אלונים, מחציתם מהעולם הגדול. מי שרוצה להתקבל לקבוצה, נדרש לענות על שלוש שאלות מקדימות: "מהו עץ האלון האהוב עליך", "ציין מספר עצי אלון" ו"מה מבחינתך מעניין בעצי אלון". כדי לעזור במקצת אעדכן שבארץ קיימים חמישה מינים: שלושה עיקריים – אלון מצוי, אלון תולע ואלון תבור; ושניים נוספים שנמצאים בסוג של מובלעת בחרמון – אלון חרמוני ואלון שסוע. בעולם כולו קיימים 600 מינים, כמאה מהם אפגוש בחצר האחורית של ברנע, שמקפיד לאסוף בלוטים בכל מקום שרגלו דורכת. החלום שלו הוא להקים ארבורטום של עצי אלון – גן בוטני יערני – שיוצג למתעניינים.
מדי יום עולים בקבוצת הפייסבוק סרטונים, תמונות ומידע על אלונים, וכן דיווחים של חברים על מפגש עם העץ הנערץ ברחבי הארץ והעולם. גולשת אחת מתעדת אלון בן 800 בקורסיקה, אחרת מספרת על אלון עתיר בלוטים בקיבוץ נתיב־הל"ה. לפעמים הדיווחים משמחים פחות: עוולות, הזנחה, עץ במצב גסיסה. ברנע עצמו סיפר באחד הפוסטים על האלון של רבי עאבו בנתניה. חמישה עצי אלון תבור נטע הרב לסימון נחלתו, וממאמר שד"ר בונה היה שותף בכתיבתו, למד ברנע כי רק אחד מהם שרד. "היום הגעתי למכללת נתניה לצלם את האלון", הוא כותב לחבריו בקבוצת הפייסבוק. "אלון יוק. אין אלון. הוא הלך לעולמו בין יולי 2017 להיום. חבל על דאבדין ולא משתכחין".
להיכנס ללוח השנה
קריסטין: “What is Alon?“
קרמבו: "A tree. A very solid one. The best tree in the forest"
(מתוך הסרט "מבצע סבתא")
במקביל לפעילות ברשת התחיל ברנע לערוך ימי עיון המוקדשים לאלון. מדי שנה הביא לבית העם במושב מרצים שידברו על העץ, ותרם את חלקו בְּשיחה על רזי הגינון שצבר במשתלה. באחד הימים הגיע להרצות שם ד"ר מיכאל אבישי, מהחוקרים הבולטים בקהילת האלונאים העולמית, ובינו לבין ברנע נוצר קשר הדוק. אבישי היה אמור להימנות עם מייסדי העמותה ולשאת דברים בכנס ברמת־הנדיב, אבל לפני כחמישה חודשים הלך לעולמו. מעל הבמה הקדיש לו ברנע מילים מרגשות, כשבקהל יושבים בתו של אבישי ז"ל ובעלה. "מיכאל תמיד שילב בין מחקר ובין עשייה, והיה גנן כל חייו", אומר לנו ברנע. "לא היה איש שפגש אותו ולא אהב אותו. אנחנו מרגישים מאוד בחסרונו. באופן אישי אני יכול לומר שהיה לו חלק חשוב בהתפתחות שלי. הוא למשל שידך אותי לאגודת האלונים הבינלאומית".
האגודה הבינלאומית היא כבר אימפריה. המון חוקרים, המון מידע, רצף כנסים ואירועים, ואתר מושקע שבו עלה לאחרונה מאמר המספר על ייסוד העמותה הישראלית. על החתום: עזרא ברנע.
בעקבות שיחה עם ד"ר אבישי יצר ברנע קשר עם גאי סטרנברג, אחד האנשים המרכזיים באגודה, ונסע אליו כדי לראות את אוסף האלונים הגדול ביותר שקיים בארה"ב. "סטרנברג, איש מרשים בצורה בלתי רגילה, גר במרחק כמה שעות משיקגו. כשנפגשנו, פתאום הוא שואל אותי 'למה אתה לא בא להרצות בכנס העולמי של האגודה?'. אמרתי לעצמי – למה לא, בעצם".
אני מחזירה אותך רגע לאחור: ככה סתם נסעת אליו? עזרא השתלן מחרב־לאת פונה לאחד האנשים החשובים בתחום ומגיע אליו הביתה?
"את מכירה את המושג הפסיכולוגי flow, זרימה? הגדיר אותו מיהַאי צִ'יקסֶנְטְמִיהַאיִי,
פסיכולוג אמריקני ממוצא הונגרי, שחקר אותו אצל מטפסי הרים וכדומה. המושג הזה מתאר את המצב המיטבי של האדם. כשאתה נמצא בעשייה שנובעת מתשוקה למשהו, אתה מגיע לריכוז מקסימלי והנאה גדולה, ובתוך התהליך אתה לא רעב, לא קר לך ואין לך שום מעצורים ועכבות. כשאני עוסק בענייני אלונים, אני יכול להתקשר לכל בנאדם בעולם. אין שררה ואין כבוד, רק האלונים מעניינים אותי".
כשהוא במצב זרימה מתקדם, פנה ברנע לאגודת האלונים הבינלאומית והציע לשאת הרצאה בכנס היוקרתי שלה, שעמד להתקיים בפעם התשיעית. "אמרתי שאדבר על התחדשות עצי אלון תבור בשרון. עוד לא ידעתי בכלל מה אני הולך להגיד שם, אבל הייתי צריך להציע משהו, והשרון קרוב אליי".
כמה חודשים קודם לכן עלתה בפייסבוק בקשה לסייע במציאת עצים כאלה בשרון. ברנע קיבץ פרטים על עשרה אלוני תבור גדולים, ושיתף ברשת. אז עלה במוחו הרעיון להעלות את המידע שברשותו על מפה, שבה יסומנו כל עצי האלון בישראל שקוטרם חצי מטר או יותר. "החלטתי לעבוד על הרולס־רויס של המפות, תוכנת GIS של חברה בשם esri. הדברים קורים מאליהם והיקום מסתדר בסוף, את יודעת? בזמן שאני מחפש באינטרנט, נקרה בדרכי בחור בשם נועם עציוני, שאומר לי 'אני אבנה לך את המפה בהתנדבות'. לא האמנתי למה שאני שומע. בכמה דקות הוא יצר לי פלטפורמה שיכולתי להתחיל ממנה. אמרתי לעצמי שעד שאגיע לכנס הבינלאומי, אני ממפה את כל האלונים של השרון".
איך נראית עבודת המיפוי?
"אני קם מוקדם, מעמיס על עצמי את הערכה – מצלמה ברזולוציה גבוהה, רולטקה (סרט מדידה – י"א), קלקר מים, וכובע רחב שוליים. מכסה את עצמי בקרם הגנה ומתחיל לחפש עצים. עד הכנס מיפיתי בערך 70 אחוזים מהאלונים במרחב פרדס־חנה, לא האמנתי. מאה עצים בקוטר של מטר. זה היה החלום הכי ורוד שאפשר לבקש. ומה שמדהים הוא שאף אחד לא יודע על קיומם של העצים האלה – לא החברה להגנת הטבע, לא רשות הטבע והגנים. בשביל לשמר צריך לדעת מה קורה".
כל מי שחפצה ידו יכול היום להוריד את האפליקציה המוקדשת לזכרו של ד"ר אבישי ז"ל, או להיכנס למפה דרך האתר של ברנע, ובקליק אחד למצוא אלון תבור לפי הסימון הכחול, אלון תולע המסומן בסגול, וגם מינים לא מקומיים. אלון בעל קוטר גדול מוקף אדום, וכוכבית מציינת פרט מרשים במיוחד. נתקלתם באלון שלא מופיע על המפה? מיד תוכלו גם לדווח. ברנע נותן באתר כלאחר יד את פרטיו האישיים, "כי אם מישהו ירצה לקבל הסבר או לסמן עצים, אני כאן כדי לעזור".
נשוב לכנס הבינלאומי, שהתקיים בשנה שעברה בדיוויס, קליפורניה. ההרצאה עלתה יפה וברנע יצא מהאולם כשהוא מהרהר בהקמת גרסה ישראלית. "התקשרתי לעוזי פז כדי להזמין אותו להרצאה הבאה של המשתלה, ובאמצע הדיבור עשיתי סוויץ' ושאלתי אותו על הקמת עמותה לאלונים בישראל. עוזי אמר לי – 'כל דבר שקשור להגנת הטבע, אני נותן לו את ידי'. חזרתי לארץ, הרמתי טלפון לכמה וכמה חברים ואנשים שקשורים לנושא, ומצאתי התלהבות שאין לתאר".
הגרעין המרכזי נפגש בביתו של התעשיין אמיר טריפמן בקריית־טבעון. היו שם ברנע, בונה, וגם האקולוג ד"ר עידן קופלר ממכון שמיר, פרופ' יאיר ליפשיץ מהטכניון, והאמן ארדין הולטר. מה לו ולאלונים? כשברנע עסק במיפוי בפרדס־חנה, הוא נתקל בחלקה של שבעים אלונים, וגילה שהולטר עומד מאחוריה. לחבורה הזו הצטרפה גם פרופ' נורית ליסובסקי, אדריכלית נוף בפקולטה לבינוי ערים בטכניון.
המייסדים גיבשו יחד את מטרות העמותה: לזרוע ולשתול עצי אלון במרחב הציבורי של מדינת ישראל; לשמור על העץ מפני פגיעה בידי פיתוח עירוני ופיתוח חקלאי; לשתף את מערכת החינוך על כל גווניה במידע ובפעילויות; להקים רשת של "נאמני אלונים" המתגוררים בתחום התפוצה הטבעית של העץ, ולקבל מהם דיווחים על המתרחש בשטח; להגיע לכל אלון ואלון בארץ ולמפות אותו; לחבור לאגודות אלונאים בעולם; ומטרת־העל: "אנחנו רוצים להפוך את האלון לעץ הלאומי של מדינת ישראל. את יכולה להסביר לי למה הוא עדיין לא כזה? לא עולה על הדעת עץ אחר. האלון הוא מלך החורש, אחד ויחיד. אנחנו רוצים לכונן את 'יום האלון' בלוח השנה. את הבלוטים אנחנו מלקטים בתחום זמן די רחב, בין אוגוסט לינואר, וכדאי לבחור את מועד הבשלת השיא ליום האלון. אני חושב שזה יכול לעזור למתג אותו".
געגועים לארצות הקור
"האלון הוא העץ האולטימטיבי. גדול, הדוּר, חזק, קשה, אציל, קדוש, בריא, מאריך ימים, קבוע, יציב, עמיד, שימושי, חסכן, חברותי, מזין, מתבלן, מרפא, משמח ומועיל" (מתוך האתר של עזרא ברנע)
כדי להבין מה קרה לו לאלון שהוא נדרש למתקפת יחסי ציבור, שולח אותי ברנע לספר "כל עצי היער – החורש בישראל מתקופת התנ"ך ועד ימינו", מאת פרופ' אלון טל. שמו הפרטי של טל, אגב, היה במקור אלברט, והוא עברת אותו כשעלה ארצה מארה"ב. הספר מגולל את התלאות הפתלתלות שעברו יערות ישראל, אם בשוגג אם במכוון. לאורכה של ארץ ישראל התנ"כית היו פזורים שטחי חורש אופייניים לאזור הים התיכון, שנשלטו על ידי אלונים. מחקרים ארכיאולוגיים, שהסתמכו על גרגרי אבקה ושרידי עצים, העלו שהעץ היה הזן המרכזי בישראל הקדומה. אברהם הקים את אוהלו באלון מורה, וליד חורשת אלונים אחרת, אלוני ממרא, התבשר שאשתו בת התשעים עומדת להפוך לאם. אבל מאז ידעו האלונים פלישות צבאיות מצלקות, כיבושים אכזריים, בירוא לצורכי אספקת עצים, להט ציוני לצבוע את הנוף בירוק ורצף טעויות אקולוגיות. העולים מארצות הקור, לא ידעו להתמודד עם הנוף הצחיח של ארצם החדשה. בשנת 1962 אמר בן־גוריון, בנאום בכנסת: "אין סיבה מדוע לא תהיה ארצנו מכוסה יערות ועצים בכל מקום ששם אפשרי הדבר. ואין מקום שהדבר אינו אפשרי בו". עם הרוח המנשבת הזאת, והגעגוע של בן־גוריון לנוף ילדותו בפולין, החלה קק"ל בתנופת נטיעה מסחררת שעמדה בניגוד מוחלט לחורש הים־תיכוני הטבעי. את האלון, האלה ושיחי החורש החליפו האורנים, האקליפטוסים ושאר עצים שיכולים לצמוח לגובה במהירות.
"התפיסה הראשונית אמרה שצריך לייצר ירוק, שיהיה צל, והכי מהר שאפשר. בתל־אביב או בקיבוצים, היכן שנטעו אלונים – צמחו הגינות הכי יפות, אבל אין הרבה כאלה. תסתכלי על הערים הגדולות, יש בהן נטיעות בכמויות אדירות של מאות ואלפי עצים; כמה אלונים יש שם? בגלל זה צריך למתג את העץ, להחזיר אותו למודעות. בטבע הוא דומיננטי ברמות של 85 אחוזים. ודאי שבגינון הוא לא צריך לעמוד ביעד הזה, אבל לא תיטעי שלושים־ארבעים אחוזים? או לפחות עשרים? דברי עם גננים, ברירת המחדל שלהם היא לא אלון. וכאן הטעות. מביאים עצים שאין להם קשר לכאן. הפיקוס הוא דוגמה קלאסית: למה מילאתם את הארץ בפיקוסים? אם כל אלה היו אלונים, המצב היה אחר.
"בכל פעם שיש אסון, כמו גל השרפות בחודש שעבר, אני יודע שאם היו נוטעים שם אלונים, זה לא היה קורה. חלק מהעניין זה העמידות שלהם באש. תראי את עמוס נֶבֶט במעלה־החמישה, בכל שנה הוא שותל אלונים היכן שאורנים נשרפו".
כאן אני מוסחת לרגע. לשותל האלונים קוראים עמוס נבט? אחרי שכבר ראיינתי מגדל דגים בשם עמוס בן־נון, ונתקלתי בצפר בשם אהד הצופה, אני מתחילה להבין שקיימת תופעה של התאמה בין שמות לעיסוק. "את יודעת איך קוראים לגנן שלי? אלון תבור", מספר ברנע.
לא ייאמן. וגם לבן הצעיר שלך קראת אלון.
"במקרה או לא במקרה, הוא הכי מחובר לסיפור הזה. וגם לומד אדריכלות נוף".
בתום שעתיים של דיבורים על אלונים והדגמות בתוכנת המיפוי – כולל התרפקות על העץ הבודד שנשאר מהיער העצום בארסוף, שמוזכר בתיאורי קרבות הצלבנים – אנחנו יוצאים לסיבוב במשתלה. אלונים בכל שלבי החיים גדלים שם: בלוטים שנזרעו בנובמבר והם כבר בתנופת השלב הראשון, שתילים בעציצים קטנים ואלונים המתנשאים לגובה מטר. תצורת העלים משתנה ממין למין, הספלולים – אותה תושבת לבלוט – שונים זה מזה, אבל עדיין מאפשרים לשרוק בהם. ברנע משוויץ באלון שומרדי: "זה מלך האלונים. יש לי מחלה קשה, אני חולה על שלכת אדומה, והוא עושה אחת כזו". כל המינים הזרים, יש לציין, נועדו לגינון בלבד. העמותה דוגלת בהחדרת מינים מקומיים בלבד לנופי הארץ.
אפשר יהיה להחזיר את החורש לקדמותו?
"הטבע עיקש, והאלון הוא חזק מאוד. אתה יכול לכסח אותו ולכסח אותו, והוא יתחדש. האויבים הגדולים שלו הם הכבישים, היישובים. איתם האלון לא יודע להתמודד, אבל בכל מקום אחר הוא מתנהג כמו עשב בר. הוא מייצר עשרות אלפי זרעים, והציפורים יודעות להרחיק אותם לקילומטרים. ואם הם ימצאו מים ויעברו את הקיץ, הם יחיו. אמרתי לך כבר, הוא מלך החורש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
